האם מוקנית למערערים זכות ערעור לבית משפט זה על החלטות ביניים של בית הדין לחוזים אחידים, במובחן מהחלטות סופיות? זוהי השאלה העומדת להכרעה בערעור שלפנינו. רקע 1. המשיבה הגישה לבית הדין לחוזים אחידים בקשה לביטול תנאים מקפחים בחוזה אחיד, שעניינה בחוזה החכירה האחיד המשמש את מינהל מקרקעי ישראל בבואו להחכיר קרקע חקלאית לקיבוצים (ו"ע 2016/01). הדיון בהליך עוכב נוכח קיומם של ההליכים בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (2002), ולאחר שאלה הסתיימו, עתרו המערערים לסילוק הבקשה על הסף בשל חוסר סמכות (בש"א 2543/05). הבקשה נדחתה ביום 28.3.07 (בדעת רוב של כבוד השופטת מ' מזרחי וחבר בית הדין ע' גרוסקופף מול דעת מיעוט של חבר בית הדין מ' שפר) ועל כך הוגש הערעור שלפנינו. במהלך הדיון בערעור התעוררה שאלה מקדמית, האם כלל מוקנית למערערים זכות ערעור לבית משפט זה על החלטות ביניים של בית הדין לחוזים אחידים, במובחן מהחלטות סופיות, עליהן אין חולק שניתן לערער בזכות. בדיון שנערך לפנינו ביום 8.11.07 ביקשנו מהצדדים השלמת טיעון בשאלה זו, והיא העומדת לפתחנו כעת. רקע משפטי והשאלות העומדות לדיון 2. סעיף 10 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982 (להלן: חוק החוזים האחידים) קובע הסדר בהתייחס להגשת ערעור על "החלטת" בית הדין לחוזים אחידים, בזו הלשון: "ערעור בעל דין הרואה עצמו נפגע מהחלטת בית הדין, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט העליון תוך ארבעים וחמישה ימים מיום שנודע לו עליה" בית הדין לחוזים אחידים הינו "בית דין" כמשמעותו בחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב - 1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים) (ראו פרט 14 לתוספת לחוק בתי דין מינהליים). סעיף 45 לחוק בתי דין מינהליים מסדיר את דרך הערעור על החלטות שניתנו על ידי בתי הדין המינהליים (ולענייננו רלוונטיות ההוראות המתייחסות לבית דין בו ראש המותב הוא שופט בית המשפט המחוזי - ראו סעיף 6(ג) ו-7(ב) לחוק החוזים האחידים), בזו הלשון: "ערעור (א) החלטה סופית של בית דין ניתנת לערעור בזכות בפני בית משפט מחוזי בדן יחיד.(ב) היה יושב ראש המותב של בית הדין שופט המכהן בבית משפט מחוזי, יוגש הערעור לפי סעיף קטן (א) לבית המשפט העליון ויידון בדן יחיד או במספר בלתי זוגי גדול יותר של שופטים, כפי שנשיא בית המשפט העליון קבע. (ג) ... (ד) ... (ה) החלטת ביניים או החלטה לעכב ביצוע של החלטה של רשות מינהלית שנתן בית דין שבראשו שופט המכהן בבית המשפט המחוזי, ניתנות לערעור ברשות לפני בית המשפט העליון, בדן יחיד, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט בית המשפט העליון". סעיף 4(א) לחוק בתי דין מינהליים קובע כי הוראות החוק יחולו על כל בית דין המנוי בתוספת לחוק (ובין אלה, כאמור, בית הדין לחוזים אחידים). סעיף 4(ג) לחוק בתי דין מינהליים מסייג את הוראת התחולה האמורה וקובע כי "על אף האמור בסעיף קטן (א) לא תחול הוראה של חוק זה על בית דין אם קיימת בחוק אחר הוראה לאותו עניין החלה על אותו בית דין". 3. על רקע הוראות חוק אלו, עומדות לדיון לפנינו השאלות הבאות: ראשית, עלינו לבחון האם התיבה "החלטת בית הדין" בסעיף 10 לחוק החוזים האחידים מתייחסת לכל החלטה של בית הדין (ובכלל זה אף החלטות ביניים). אם התשובה לכך חיובית, הרי הערעור שלפנינו הוגש בזכות. אם התשובה היא שלילית, דינו של הערעור שלפנינו להימחק, בהעדר זכות שבדין להגישו. בצד האמור, גם במצב דברים שכזה, לא מן הנמנע כי עומדת למערערים האפשרות להשיג על ההחלטה נושא ההליך בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור, מכוח הוראת סעיף 45 לחוק בתי דין מינהליים, ולשם כך נידרש לבחון את נפקות הוראות התחולה שבסעיפים 4(א) ו-4(ג) לחוק בתי דין מינהליים. טענות הצדדים 4. לטענת המערערים, התיבה "החלטת בית הדין" שבסעיף 10 לחוק החוזים האחידים מכוונת גם להחלטות ביניים. המערערים מבקשים ללמוד ממקרים אחרים שנדונו בבית משפט זה (ואשר יפורטו להלן) בהם פורשה התיבה "החלטה" ככוללת גם החלטות ביניים, ולאבחן ממקרים בהם פורשה כמתייחסת להחלטות סופיות בלבד. המערערים עומדים, בפרט, על דרך ניסוחה הכללית של הוראת סעיף 10 לחוק החוזים האחידים, אשר אינה עורכת הבחנה בין החלטות ביניים להחלטות סופיות. כן מדגישים הם נימוקים נוספים התומכים במתן זכות ערעור ובהם אופיין הכללי של החלטות בית הדין לחוזים אחידים, המחייב עריכת דיונים מורכבים ולעיתים אף ארוכים; והחשש כי אם צודקים המערערים בעמדתם לעניין הסמכות, בהעדר זכות ערעור על ההחלטה בעניין זה, ינוהל "הליך סרק" לפני בית הדין לחוזים אחידים. עוד מציינים המערערים כי הואיל והערעור על החלטות בית הדין לחוזים אחידים ודרכי הגשתו מוסדרים בסעיף 10 לחוק החוזים האחידים ובתקנה 32 לתקנות החוזים האחידים (סדרי דין בבית הדין וסדרי דין בערעור), התשמ"ג - 1983 (להלן: תקנות החוזים האחידים), אין להסדרים שבחוק בתי דין מינהליים תחולה בכל הנוגע לערעורים על החלטות בית הדין לחוזים אחידים. 5. לעמדת המשיבה, יש לפרש את זכות הערעור לפי סעיף 10 לחוק החוזים האחידים כמתייחסת להחלטה סופית בלבד, ומשכך, דין הערעור להידחות על הסף, בהעדר זכות להגישו. המשיבה טוענת כי מגמת הפסיקה בשנים האחרונות הינה צמצום זכות הערעור על החלטות ביניים של טריבונאלים שיפוטיים, בין היתר מטעמים של יעילות הדיון ומניעת סרבולו ועיכובו, כאשר המבחן שמפעיל בית המשפט מתמקד בשאלה האם תיגרם פגיעה מהותית לבעל דין המעוניין לערער באם תידחה זכות הערעור לשלב הסופי. בענייננו, טוענת המשיבה, לא ניתן להצביע על פגיעה בלתי-הפיכה שתיגרם למערערים אם לא תינתן להם זכות הערעור כעת, ויהיה בידם להעלות את טענותיהם בסוגיית הסמכות בגדרי ערעור על ההחלטה הסופית שתינתן על ידי בית הדין לחוזים אחידים. המשיבה מדגישה כי הקניית זכות הערעור על כל החלטת ביניים תביא לסרבול ממשי של ההליכים המתקיימים לפני בית הדין לחוזים אחידים ולהכבדה על ערכאת הערעור. הוסף כי השוואה להסדר הכללי שבסעיף 45 לחוק בתי דין מינהליים מלמדת על כוונת המחוקק להקנות זכות ערעור על החלטות סופיות בלבד. המשיבה מפנה גם להסדר החל במשפט האזרחי, לפיו ערעור בזכות אפשרי על החלטות סופיות בלבד. נטען כי הסדר זה משליך על ענייננו שכן בכל הנוגע לבקשות ביטול תנאי מקפח בחוזה אחיד, דוגמת הבקשה נושא דיוננו, קיימת סמכות מקבילה לבית הדין לחוזים אחידים ולבית המשפט האזרחי. דיון כללי 6. זכות הערעור איננה זכות "טבעית" והיא קיימת רק מקום בו הוענקה מפורשות על ידי המחוקק (ראו: בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב (1) 353, 360 - 362, 379, 380 - 381 (1988); בר"ם 4057/05 קופרמן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון ( 24.6.07) (להלן: עניין קופרמן); בש"פ 6313/07 יקימוב נ' מדינת ישראל ( 3.12.07) פסקה 6; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) 601 (להלן: גורן); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 751 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). בהליך שלפנינו, שומה עלינו לבחון מהם גבולות זכות הערעור על החלטת בית הדין לחוזים אחידים, אותה קבע המחוקק בסעיף 10 לחוק החוזים האחידים. 7. הצדדים הפנו לפסקי דין שונים בהם נדונה פרשנות התיבה "החלטה", בגדר בחינת השאלה האם קיימת זכות לערער על החלטות ביניים של טריבונאלים שיפוטיים שונים. בחלק מן המקרים נקבע כי את התיבה "החלטה" יש לפרש כמתייחסת לכל החלטה הניתנת על ידי הטריבונאל השיפוטי: ברע"א 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2, קריית אונו נ' ירדני, פ"ד לח(4) 487 (1984) (להלן: עניין ועד הבית), נקבע כי קיימת זכות ערעור לפי סעיף 77(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 על כל החלטה של המפקח על רישום מקרקעין; בע"א 886/93 Eli Lilly and Company נ' טבע תעשיות פרמצבטיות, פ"ד מז(2) 105 (1993) (להלן: עניין טבע), נפסק כי קיימת זכות ערעור לפי סעיף 174 לחוק הפטנטים, התשכ"ז - 1967 (כנוסחו טרם תיקון תשנ"ה), על כל החלטה של רשם הפטנטים. במקרים אחרים נקבע כי התיבה "החלטה" מתייחסת אך ורק להחלטות סופיות: ראו רע"א 3959/97 ברק נ' מנהל מס שבח מקרקעין ( 30.11.97) (להלן: עניין ברק) ובש"א 8435/01 מנהל מס שבח מקרקעין, אזור המרכז נ' הלל סטרינסקי, פ"ד נז(2) 433 (2002), בשאלת קיומה של זכות ערעור לפי סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה), התשכ"ג - 1963 על החלטת ועדת הערר לעניין אותו חוק; כן ראו ע"א 4843/91 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ, פ"ד מו(1) 876 (1992) (להלן: עניין אסם) בשאלת קיומה של זכות ערעור לפי סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח - 1988 (להלן: חוק ההגבלים העסקיים) על החלטות בית הדין להגבלים עסקיים (בשאלה אחרונה זו ראו גם בג"צ 2045/06 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' בית הדין להגבלים עסקיים ( 7.3.06); ורע"א 1747/00 בזק בינלאומי בע"מ נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, פ"ד נד(2) 718 (2000)). ברוח דומה נפסק כי לא קיימת זכות ערר לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבנייה על החלטות ביניים של ועדת הערר המחוזית: בר"ם 10275/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - חיפה נ' צפדיה ( 27.1.05) (להלן: עניין צפדיה) ועניין קופרמן. השוו גם ע"א 1081/01 אחים סגל אופטו ליין בע"מ נ'  oakiey inc( 27.12.01) (להלן: עניין אחים סגל) שנסב על זכות ערעור על החלטת רשם סימני המסחר לפי סעיף 38(ב) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב - 1972. דיון בשאלה האמורה בהתייחס לקיומה של זכות ערעור על החלטות ביניים של בתי דין מינהליים, מצוי גם בפסיקה נוספת של בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לענינים מינהליים. כך למשל נפסק, כי לא ניתן להגיש ערעור מכוח סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט - 1959 על החלטת ביניים של ועדת ערעור לפי סעיף 26 לאותו חוק. ראו: בר"ע (ב"ש) 40/95 קצין התגמולים נ' עייש ( 7.3.95); בר"ע (ב"ש) 860/98 פדידה נ' מדינת ישראל ( 29.7.98); ובש"א (ב"ש) 3090/06 אמיתי נ' קצין התגמולים ( 19.9.06). להשקפה אחרת, ראו: בר"ע (ת"א) 1043/02 יעקב נ' קצין התגמולים ( 9.6.02)). בע"ש (ת"א) 2295/99 קופמן נ' מס-רכוש תל-אביב-יפו ( 9.12.02), נפסק כי לא ניתן להגיש ערעור לפי סעיף 29 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א - 1961 על החלטת ביניים של ועדת ערר לפי אותו חוק. בעמ"נ (ת"א) 234/05 הירובר אנרגיה בע"מ נ' מנהל רשות העתיקות ( 6.8.07), נפסק כי לא ניתן להגיש ערעור לפי סעיף 36א לחוק העתיקות, התשל"ח - 1978 על החלטת ביניים של ועדת הערר לפי אותו חוק. בבר"ע (ת"א) 1904/04 עיריית הרצליה נ' ממן, ראה בית המשפט לדון בערעור לפי סעיף 31 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 על החלטת ביניים של ועדת ערר לפי אותו חוק (להשקפה אחרת, השוו: עמ"נ (ת"א) 240/04 עיריית חולון נ' דנקנר השקעות בע"מ ( 27.3.05)). 8. משקלן של דוגמאות אלה מוגבל. בית משפט זה קבע לא אחת, כי פרשנות התיבה "החלטה" אינה חייבת להיות אחידה לכל חיקוק וחיקוק (עניין ברק, פסקה 3; עניין טבע, בעמ' 108; עניין קופרמן). בצד האמור, בפסקי הדין האמורים נמנו שיקולים שונים, אותם יכול בית המשפט להביא בחשבון בקובעו את הפרשנות להוראה הקונקרטית  העומדת להכרעתו. בכלל אלה נמצא את תכלית החוק הרלוונטי, אופי ההליך אשר בגדרו ניתנה ההחלטה עליה מבקשים לערער, ואופיין של ההחלטות הניתנות בגדרו של אותו הליך (עניין אסם, בעמ' 878; עניין טבע, בעמ' 109). בהקשר זה יבואו לידי ביטוי שיקולים של יעילות הדיון, מניעת סרבולו ועיכובו, הצורך להגיע להכרעה מהירה ויעילה (עניין סטרינסקי, בעמ' 436; עניין בזק בינלאומי, בעמ' 720; עניין אסם, בעמ' 878 - 879; עניין אחים סגל, בפסקה 5; עניין צפדיה) והנזק הפוטנציאלי לצד המבקש לערער על החלטה שניתנה, אם לא יזכה לערער עליה (עניין ברק, פסקה 3; עניין סטרינסקי, בעמ' 436; עניין קופרמן). בהקשר אחרון זה עמדו בתי המשפט על הקושי הקיים מקום בו כפועל יוצא מן הקביעה כי הזכות לערער היא על החלטה סופית בלבד, לא ניתן יהיה להשיג על החלטות ביניים, אלא כחלק מן הערעור על ההחלטה הסופית (עניין ברק, פסקה 3). עוד תינתן הדעת ללשון הסעיף - האם מדובר בלשון כללית או שמא החריג או כלל המחוקק מפורשות סוגי החלטות מסוימים (עניין אסם, בעמ' 879); לסעיפים נוספים באותו חיקוק אשר יש בהם כדי לשפוך אור על כוונת המחוקק (עניין ועד הבית בעמ' 491; עניין טבע, בעמ' 108); ולסעיפים דומים בחיקוקים קרובים (עניין ועד הבית, בעמ' 492). בצד האמור נזכור, כי במשפט האזרחי הכלל הוא כי החלטת בית משפט שאינה מסיימת את ההליך, אינה נתונה לערעור אלא ברשות (ראו: גורן, בעמ' 603; זוסמן, בעמ' 755; חמי בן-נון ואיריס גוטפרוינד הערעור האזרחי 133 (מהדורה שניה, 2004) (להלן: הערעור האזרחי); עניין ועד הבית, בעמ' 493). עוד יש להוסיף כי בקטגוריות שונות מוגבלת, באופן מלא או חלקי, האפשרות להשיג על החלטות ביניים בהליך המשפטי גם בדרך של הגשת בקשת רשות לערער (וראו בהקשר זה עניין קופרמן). פרשנות הוראת סעיף 10 לחוק החוזים האחידים 9. עלינו לבחון, אם כן, את פרשנותה של הוראת סעיף 10 לחוק החוזים האחידים, בהתאם לעקרונות שהוצגו לעיל. נקודת המוצא לדיון היא בלשון ההוראה. לשונו של סעיף 10 לחוק החוזים האחידים הינה כללית ורחבה. הסעיף נוקב בלשון "החלטה", ואינו כולל פירוט של סוגי החלטות (וזאת בדומה להוראה "המקבילה" שהיתה קבועה בסעיף 8 לחוק החוזים האחידים, התשכ"ד - 1964, שקדם לחוק משנת תשמ"ג). עם זאת,  בדברי ההסבר להוראת סעיף 10 לחוק משנת תשמ"ג ניתן למצוא תמיכה מסויימת להשקפה כי התיבה "החלטה" עניינה בהחלטות סופיות בלבד. זאת בשל כך שבחוק החוזים האחידים קוצרה התקופה להגשת ערעור לבית משפט זה מ-60 יום (היא התקופה שהיתה קבועה בחוק החוזים האחידים, התשכ"ד - 1964, בהתייחס לערעור על החלטות "המועצה לחוזים אחידים" שפעלה מכוחו) ל-45 יום, שכן זו "התקופה המקובלת להגשת ערעורים על פסקי דין של בתי המשפט" (הצעת חוק החוזים האחידים, התשמ"ב - 1981, ה"ח 33). בכך ניתן למצוא תימוכין לטענה כי ההחלטות עליהן ניתן לערער לפי סעיף 10 לחוק החוזים האחידים הן החלטות "סופיות" בלבד, השקולות בפועלן לפסק דין (וראו בהקשר זה עניין ברק, בפסקה 3, בהתייחס לאורך התקופה שנקצבה להגשת ערעור על "החלטה", כשיקול בפרשנות המונח). 10. נמשיך ונבחן את השימוש בתיבה "החלטות" בהקשרים נוספים בחוק החוזים האחידים, ככלי עזר פרשני. התיבה "החלטות" מופיעה בסעיפים נוספים בחוק החוזים האחידים, ונראה כי באותם מקרים התייחס המחוקק להחלטות "סופיות" בלבד. סעיף 11(א) לחוק החוזים האחידים קובע כי בית הדין ינהל "ספר החלטות". בדברי הסבר שפרסם משרד המשפטים לאחר חקיקת החוק הוסבר, בהתייחס להוראה זו, כי "להחלטות בית-הדין נפקות כללית מעבר לזו של פסק דין במשפט רגיל. משום חשיבותן של ההחלטות לציבור הרחב נקבע שינוהל ספר החלטות הפתוח לעיון המעונינים" (חוק החוזים האחידים - דברי הסבר 50 (תשמ"ד) (להלן: חוק החוזים האחידים - דברי הסבר)). דברים אלה מלמדים כי ההחלטות שיש לכלול ב"ספר ההחלטות" הן החלטות סופיות בלבד (השוו: אריאל בן-נון חוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982 66 (בעריכת גד טדסקי) (להלן: בן-נון)). באופן דומה, בסעיף 11(ב) לחוק החוזים האחידים נקבע, כי "ביטל או שינה בית הדין תנאי מקפח, יפרסם את החלטתו או תמצית ממנה בשני עיתונים יומיים לפחות או בכל דרך אחרת שנקבעה בתקנות; החלטות אחרות רשאי בית הדין לפרסם בדרך שתיראה לו מתאימה לתועלת הציבור". גם בהתייחס להוראה זו, ומן הטעמים שהוצגו לעיל, נראה כי הביטוי "החלטות אחרות" עניינו בהחלטות סופיות בלבד, ולא בהחלטות ביניים (ראו בן-נון בעמ' 67; ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ חוזים אחידים 140 (1994) (להלן: חוזים אחידים)). 11. נמשיך ונעמוד על תכליתו של חוק החוזים האחידים, ומאפייני ההליך לפני בית הדין לחוזים אחידים. "חוק החוזים האחידים הינו חוק צרכני במובן הרחב של מושג זה" (ע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד מה(5) 89, 100 (1991) (להלן: עניין ארגון שחקני הכדורגל)). מטרתו של חוק החוזים האחידים "להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים" (סעיף 1 לחוק). "ביסוד הגנה זו עומד חוסר השוויון שבין הצדדים. ... כאשר קיים חוסר שוויון הוא יוצר פתח להשגת יתרון בלתי הוגן, אשר באמצעותו שולט צד אחד על תוכן החוזה, ומכתיב תנאים הנראים לו" (רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 164 (1998)). בהסדרים שנקבעו בחוק החוזים האחידים "ביטא המחוקק את רצונו להשיג 'החזרתו על כנו של איזון הכוחות שהופר בחברה הצרכנית המודרנית'" (עניין ארגון שחקני הכדורגל, בעמ' 100). החוק הקים מנגנון של ביקורת כפולה על חוזים אחידים באמצעות בתי המשפט ובאמצעות בית הדין לחוזים אחידים (ראו: אריאל בן נון "שידוד מערכות בדיני החוזים האחידים" משפטים יב 616, 621 (תשמ"ג)). בית המשפט מוסמך לבטל או לשנות תנאי מקפח בחוזה אחיד (סעיף 19 לחוק החוזים האחידים). טענה לקיומו של תנאי מקפח תעלה לפני בית המשפט, דרך כלל, כטענה מצידו של "לקוח" בגדרי התדיינות בינו לבין "ספק" (ראו חוזים אחידים, בעמ' 182). בצד האמור, קיים ערוץ ביקורת נוסף, הוא הנוגע לענייננו, באמצעות בית הדין לחוזים אחידים. בית הדין לחוזים אחידים הוקם מכוח חוק החוזים האחידים (סעיף 6 לחוק). בית הדין מוסמך לבטל או לשנות תנאי מקפח בחוזה אחיד (סעיף 17 לחוק החוזים האחידים) ולאשר חוזים אחידים (סעיף 12 לחוק החוזים האחידים). לבית הדין לחוזים אחידים ולהליכים לפניו מאפיינים ייחודיים, המבדילים אותו מבית המשפט. בית הדין לחוזים אחידים דן "בנוסח ערטילאי, להבדיל מבית-המשפט, הדן בחוזה ספציפי בסכסוך בין שני צדדים קונקרטיים" (חוזים אחידים, בעמ' 125), החלטותיו נושאות אופי כללי, הן משליכות גם על מי שלא היו צד לדיון, וחלות הן על חוזים שנכרתו בעבר, הן על חוזים שייכרתו בעתיד (ראו חוזים אחידים, בעמ' 125 - 126, 206 - 208; חוק החוזים האחידים - דברי הסבר, בעמ' 40 - 43; גלית מסיקה "בית הדין לחוזים אחידים במבחן המציאות - מהומה רבה על לא מהומה" משפטים לב 95, 99 - 100 (תשס"ב)). הרכבו של בית הדין שונה מזה של מותב בית משפט, וכולל שופט בית משפט מחוזי וחברים נוספים, שאחד מהם הוא נציג ארגון צרכנים (ראו סעיפים 6, 7 לחוק החוזים האחידים). כפי שמסבירות שפניץ ולוסטהויז "השפעתן הרחבה של החלטות בית-הדין מחייבת שקילת שיקולים כלכליים, עסקיים ומינהליים, ואלה דורשים לעתים מומחיות בנושאים שונים. מכאן הנטייה לשתף נציגי ציבור בהרכב, ודבר זה אפשרי רק בגוף שהוא מעין-שיפוטי" (חוזים אחידים, בעמ' 125 - 126; כן ראו: חוק החוזים האחידים - דברי הסבר, בעמ' 44 - 45). מקצת מסדרי הדיון בבית הדין לחוזים אחידים מביאים לידי ביטוי את אופיו זה של ההליך, החורג מגדר עניינם של הצדדים לו. כך למשל, תקנה 7 לתקנות החוזים האחידים קובעת כי אב בית הדין יפרסם הודעה על הגשת בקשה באחת מן הדרכים הנקובות בסעיף (פרסום ברשומות; פרסום בעיתון יומי; מסירת הודעה בדואר או בדרך אחרת; ו"בכל דרך אחרת שימצא לנכון"). סעיף 11(א) ו-11(ב) לחוק החוזים האחידים, עליהם עמדנו, קובעים כי ינוהל ספר החלטות, ואת דרכי פרסומן של החלטות בית הדין. 12. על רקע דברים אלה, נבחן את תכליתו של הליך הערעור על החלטת בית הדין לחוזים אחידים. ככלל, תכליתו של מוסד הערעור הינה לאפשר ביקורת על החלטה שיפוטית שניתנה קודם לכן על ידי בית משפט או טריבונל אחר (זוסמן, בעמ' 749, ואסמכתאות שם; הערעור האזרחי, בעמ' 33 - 34). המחבר ד"ר שלמה לוין מונה מטרות שונות המצדיקות מתן זכות ערעור על פסקי דין, ובהן תיקון טעויות; השפעת פוטנציאל של ביקורת על תפקוד הערכאה הראשונה; היתרון בבדיקה כפולה מבחינת הערכת העובדות ופיתוח הדין, ואחידות ההלכות (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 171 - 173 (1999) (להלן: לוין); כן ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'"  עיוני משפט ל 71, 77 - 78 (2006) (להלן: שני)). תכליות אלו, המתייחסות בעיקרן להחלטה הסופית של טריבונל שיפוטי, מקבלות משנה תוקף נוכח המאפיינים הייחודיים בפעולתו של בית הדין לחוזים אחידים עליהם עמדנו. כפי שמציינות שפניץ ולוסטהויז "לערכאת הערעור נודעת חשיבות מיוחדת בתחום החוזים האחידים, שכן אין היא מכריעה רק בין הלכות שנקבעו בבתי-משפט שונים, אלא גם בין ההלכות בנושא חוזים אחידים שנקבעו בבית-המשפט לבין אלה שנקבעו בבית-הדין לחוזים אחידים. כאן קיים היבט ייחודי הנובע מהעובדה שהחלטות בית-הדין הן בעלות נפקות כללית ואינן מתקבלות אגב דיון קונקרטי; הדיון בערעור בבית-המשפט העליון על החלטות בית-הדין דומה יותר לדיון בחקיקת-משנה מאשר לדיון בסכסוך אזרחי רגיל" (חוזים אחידים, בעמ' 141). בדברים אחרונים אלה, שעניינם בזכות הערעור לבית המשפט העליון על החלטות סופיות של בית הדין לחוזים אחידים, יש משום תמיכה בפרשנות לפיה זכות הערעור על החלטות בית הדין לחוזים אחידים מכוונת להחלטות סופיות בלבד.   לדברים אלה יש להוסיף כי גם אופי החלטות הביניים שצפוי ליתן בית הדין לחוזים אחידים, אינו מחייב פרשנות לפיה יש להעניק זכות ערעור עליהן. נוכח אופיו הכללי של הדיון בבית הדין, אין זה צפוי כי הוא יידרש ליתן סעדים זמניים, ובפסיקת בית הדין התעוררה השאלה (שאין לנו צורך להכריע בה) אם כלל מוסמך הוא לכך (ראו: ת"א (י-ם) 403/04 איגוד בתי האבות בישראל - א.ב.א נ' מדינת ישראל - משרד הרווחה ( 29.12.05)). יוצא, כי החלטות ביניים שייתן בית הדין עניינן יהיה, ברובם המכריע של המקרים, בדרך ניהול הדיון (וראו הסמכויות המוקנות לבית הדין בתקנות החוזים האחידים, כדוגמת צירוף משיבים (תקנה 9); איחוד בקשות (תקנה 11); קיום קדם-דיון (תקנה 15); מתן הוראות לעניין סדר הדיון וסיכומים (תקנה 17); ומינוי מומחים (תקנה 18)). החלטות מסוג זה, הניתנות על דרך השגרה על ידי בתי המשפט "האזרחיים", אין בהן כשלעצמן להצדיק פרשנות המעניקה זכות ערעור. יתרה מכך. החלטות מסוג זה, ככלל, אף לא תצדקנה מתן רשות ערעור (מקום בו הדין מתיר הגשת בקשות שכאלה), שכן "ברגיל ובאופן טיפוסי, הנטייה להתיר את הערעור המיידי תתגבר ככל שהחלטת-הביניים היא בעלת אופי בלתי-הדיר (למשל, החלטות בנושא סעד זמני או חיסיון), או שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים" (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אלוש ( 25.6.07) פסקה 4 (להלן: עניין אליהו); כן ראו לוין, בעמ' 176). ואכן, בפסיקת בית משפט זה נדחו לא אחת בקשות רשות לערער על החלטות הנוגעות לסדרי הדיון ולניהול המשפט, אשר התערבותה של ערכאת הערעור בהן היא מצומצמת (רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, 206 - 207 (2004); רע"א 8838/04 רשות ניקוז כרמל נ' יאסין (לא פורסם, 30.11.04); רע"א 9649/04 עיריית חולון נ' אפרים (לא פורסם, 17.11.04)). אופיין של החלטות הביניים אותן ייתן, ככלל, בית הדין לחוזים אחידים, מצמצם אפוא את החשש, עליו שב ועמד בית משפט זה, כי בהעדר זכות ערעור על החלטות ביניים, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך לבעל הדין, או למצער - כזה שיקשה עד מאוד לתקנו. יתירה מזו - החשש מתבטל הלכה למעשה, נוכח עמדתנו להלן כי על החלטות ביניים של בית הדין לחוזים אחידים ניתן להשיג לבית משפט זה בדרך של הגשת בקשת רשות לערער, בהתאם להוראת סעיף 45 לחוק בתי דין מינהליים. בכך גם נמנע החשש לו טענה המדינה, כי בהעדרה של זכות ערעור ינוהל "הליך סרק" לפני בית הדין לחוזים אחידים; זאת משום שבמקרה המתאים, בית המשפט הדן בבקשת רשות לערער יוכל להביא טענה זו במניין שיקוליו (השוו: לוין, בעמ' 176; זוסמן, בעמ' 803). 13. בחינת תכליתו של חוק החוזים האחידים ואופי ההליכים לפני בית הדין לחוזים אחידים, תומכת אפוא בפרשנות לפיה זכות הערעור מוקנית על החלטות סופיות בלבד. אמנם, פרשנות לפיה מוקנית זכות ערעור על כל החלטה תאפשר לתקן החלטות שגויות, ולמנוע תקלות אפשריות. מאידך, תוצאה פרשנית כזו תגרור עימה "הטלת עומס רב על ערכאת הערעור, פיצול המשפט להליכי-משנה רבים ופגיעה בהתקדמות המשפט בערכאה דיונית" (עניין אליהו, פסקה 4). במקרה שלפנינו, תכלית החוק ואופי ההליכים מביאים כאמור להעדפת החלופה הפרשנית הראשונה. הפועל היוצא הוא כי התיבה "החלטת בית הדין" שבסעיף 10 לחוק החוזים האחידים מכוונת אך ורק להחלטות סופיות של בית הדין, ולא להחלטות ביניים (וראו גם שלמה לוין פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 234 (2003); בן-נון, בעמ' 64). יוצא אפוא, כי לא היתה למערערים הזכות להגיש הערעור שלפנינו. השגה על החלטות ביניים של בית הדין לחוזים אחידים 14. כפי שכבר הובהר, להשקפתי, על החלטות ביניים של בית הדין לחוזים אחידים ניתן להשיג בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. נבהיר את הטעמים לכך. כמבואר לעיל, קובע סעיף 45(ה) לחוק בתי דין מינהליים כי "החלטת ביניים או החלטה לעכב ביצוע של החלטה של רשות מינהלית שנתן בית דין שבראשו שופט המכהן בבית המשפט המחוזי, ניתנות לערעור ברשות לפני בית המשפט העליון, בדן יחיד, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט בית המשפט העליון". שאלת תחולתו של ההסדר שבסעיף 45(ה) לחוק בתי דין מינהליים על בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית הדין לחוזים אחידים נגזרת מפרשנות הוראת סעיף 4(ג) לחוק בתי דין מינהליים לפיה "לא תחול הוראה של חוק זה על בית דין אם קיימת בחוק אחר הוראה לאותו עניין החלה על אותו בית דין". לטעמנו, אין לראות בהוראת סעיף 10 לחוק החוזים האחידים, המתירה, כמבואר, הגשת ערעור בזכות על החלטות סופיות של בית הדין בלבד, כשוללת את תחולת ההסדר שבסעיף 45(ה) לחוק בתי דין מינהליים; ואין היא בבחינת "הוראה לאותו עניין" כאמור בהוראת סעיף 4(ג) לחוק בתי דין מינהליים. מספר טעמים תומכים בעמדתנו זו. מבחינה לשונית, אין מניעה לראות בהגשת ערעור על החלטה סופית כ"עניין" אחד, ובהגשת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת כ"עניין" אחר. מבחינת תכלית ההוראה - חוק בתי דין מינהליים יצר מבנה אחיד לכלל בתי הדין המינהליים, ובהקשר הנדון, נקבע הסדר הדומה לזה החל בהליכים אזרחיים "רגילים". בדברי ההסבר להצעת חוק בתי דין מינהליים הוסבר כי "הקמת בתי הדין המינהליים, כל אחד בחוק נפרד, ללא תכנון כולל ושיטתי, הביאה ליצירת מערכת מגוונת ובלתי אחידה בנושאים השונים ... המטרות העיקריות של החוק המוצע הן - קביעת הלכות כלליות המסדירות את הקמתם ופעילותם של בתי הדין, האחדת ההוראות הנוגעות למערכת בתי הדין מקום שכיום אין הצדקה ענינית לשוני ביניהם ..." (הצעת חוק בתי דין מינהליים, התשנ"א - 1991, ה"ח 334). הוראת סעיף 4(ג) נותנת ביטוי לאמור בסיפא הדברים שצוטטו לעיל, ועלינו לבחון אפוא, האם התכלית שבבסיס חוק החוזים האחידים וההליכים מכוחו מקימה הצדקה עניינית שלא להחיל את ההסדר שבסעיף 45(ה) לחוק בתי דין מינהליים (השוו: חוזים אחידים, בעמ' 136). התשובה לשאלה זו שלילית. לא נראה כי במאפייני פעולתו של בית הדין לחוזים אחידים יש כדי למנוע את תחולת ההסדר האמור. בהקשר לפעולת בית הדין לחוזים אחידים, עלינו לאזן בין התועלת שבקיומו של אפיק ביקורת שיפוטית על החלטות ביניים, אל מול החסרונות הנלווים לכך. יתרונות וחסרונות אלו דומים לאלה הנלווים להכרה בקיומה של זכות ערעור, עליהם עמדנו (וראו בהקשר לחסרונות ההסדר בדין הקיים בהתייחס לבקשות רשות ערעור - שני, בעמ' 84 - 89). עם זאת, ניתוב הליך ההשגה "הנפרדת" על בקשות ביניים לדרך של בקשת רשות ערעור מקהה את החסרונות שפורטו. הדיון בבקשה נערך ככלל לפני שופט אחד; ניתן להורות על דחייתה במעמד צד אחד; ומבחינה מהותית, לבית המשפט שיקול הדעת אם לברר הבקשה לגופה או לדחות את בירורה לשלב הערעור על ההחלטה הסופית (השוו: שני בעמ' 83 - 84; עניין אליהו, פסקה 3; רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 862 - 863 (2003)). עריכת האיזון האמור, בכל הנוגע לפרשנות ההוראות שלפנינו, מובילה לפרשנות הוראת סעיף 4(ג) לחוק בתי דין מינהליים באופן שלא יחסום את האפשרות להשיג על החלטות ביניים של בית דין לחוזים אחידים בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. זאת ועוד. הנחת המוצא בחוק בתי דין מינהליים היא כי ההוראות שבחוק חלות על כל בתי הדין (סעיף 4(א) לחוק בתי דין מינהליים). סעיף 4(ג) מהווה חריג להסדר הכללי האמור, ובהיותו כזה, ניטה לפרשו בצמצום (השוו: בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פתח-תקווה, פ"ד נא(5) 385, 394 (1997)). להשלמת התמונה נעיר, כי בע"א 3603/95 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פ"ד מט(5) 423, 425 (1996) (להלן: עניין דלק) נדון ערעור על החלטה הדוחה בקשה לצו ביניים שניתנה על ידי בית הדין להגבלים עסקיים, אשר אף הוא בית דין מינהלי. נאמר כי הוראת סעיף 45(ה) לחוק בתי דין מינהליים אינה חלה על החלטות ביניים של בית הדין להגבלים עסקיים "משום שלאותו עניין קיימות בסעיף 39 לחוק [חוק ההגבלים העסקיים] 'הוראות אחרות'". אין בדברים אלה לגרוע מן התוצאה אליה הגענו. סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים מונה החלטות ביניים שונות עליהן קיימת זכות ערעור. הסעיף, כפי שעמד בתוקפו באותה עת, קבע כך (הסעיף תוקן בשנת תש"ס, אך התיקון אינו נוגע לשאלה שלפנינו): "בעל דין הרואה עצמו נפגע מהחלטת בית הדין, לרבות החלטה לפי סעיף 30 וצו ביניים, או מהיתר זמני שנתן אב בית הדין לפי סעיף 13, רשאי לערער עליהם לפני בית המשפט העליון תוך ארבעים וחמישה ימים מיום שהודעו לו". יוצא, כי סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים קובע הסדר מפורש לגבי מקצת מהחלטות הביניים אותן יכול לתת בית הדין להגבלים עסקיים, ומעניק זכות ערעור בהתייחס להן. מאפייני הדיון בבית הדין להגבלים עסקיים מחייבים הכרעה מהירה ויעילה (ראו עניין אסם, בעמ' 878 - 880; עניין דלק, בעמ' 426). מאפיינים אלה עומדים בבסיס הסדר חקיקתי שונה, המקנה זכות ערעור מפורשת גם על החלטות ביניים, כמבואר שם. בענייננו, כאמור, תמונת הדברים אחרת, נוכח ההסדר החקיקתי הנבדל בסעיף 10 לחוק החוזים האחידים, שעל פרשנותו עמדנו לעיל. סיכום 15. הגענו אפוא לתוצאה לפיה הדין מקנה זכות ערעור על החלטות סופיות של בית הדין לחוזים אחידים, אך לא על החלטות ביניים, עליהן ניתן להשיג בדרך של בקשת רשות ערעור. תוצאה זו יוצרת אחידות בין הליכי ההשגה על החלטות בית הדין לחוזים אחידים, לבין אלה הנוהגים בבתי דין מינהליים אחרים, ובבתי משפט "אזרחיים". היא יוצרת אחידות לעניין הערעור בין ההליכים בענייני חוזים אחידים המתנהלים בבית הדין לחוזים אחידים לבין אלה המתנהלים בבית המשפט האזרחי. היא מונעת את הקשיים הנלווים למתן זכות ערעור על כל החלטת ביניים של טריבונאל שיפוטי, אך מאפשרת הליך ביקורת מוגבל על החלטות אלה. נוכח התוצאה אליה הגענו, ומשלא ביקשו המערערות רשות לערער בטרם הגשת הערעור, אין מקום שניזקק לערעור שהוגש ודינו להימחק (השוו: ע"א 4540/04 מטח המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך ( 14.9.06)). מחיקת הערעור אינה חוסמת את דרכם של המערערים לפנות בבקשה מתאימה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. למותר לציין כי איננו מחווים דעה בהתייחס לסיכויי בקשה כאמור. בנסיבות העניין, ומשהועלתה שאלת הסמכות ביוזמת בית המשפט, אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, י"ג באייר התשס"ח (18.5.08).   דיני חברותהגבלים עסקייםערעור