פתח דבר תביעתו של התובע הינה תביעה להשלמת הפרשות לגמל ולפיצויי פיטורים. השלמה זו נובעת מאי הכללת סכום 'בונוס' בסך 30,000 ₪ לשנה, אשר לטענת התובע הינו רכיב שכר לכל דבר ועניין ועל כן יש להפריש בגינו את ההפרשות האמורות. בבסיס התביעה עומדת שאלה מהותו של הרכיב שכונה 'בונוס' - 'מענק'. במידה ורכיב זה יוכר כשכר עבודה, ניתן דעתנו לשאלת חובת הפרשות המעביד לגמל ולפיצויי פיטורים בגין רכיב זה, לאור המסגרת הנורמטיבית המחייבת את ביצוע ההפרשות, לפיה ולאורה תבחן השאלה. על מנת לבחון האם יש להפריש את ההפרשות הנתבעות בגין רכיב הבונוס, נכריע איזה מערכת משפטית חלה על חובת ההפרשות דלעיל, האם משפט העבודה הקיבוצי או האישי. למחלוקת זו בין הצדדים השפעה מכרעת על תוצאת פסק הדין. כבר עתה ייאמר כי שאלתנו זו תיבחן הן לגבי רכיב ההפרשה לגמל ולגבי רכיב ההפרשה לפיצויים, בשים לב לכך כי הצדדים נחלקו אף בשאלה האם תבע התובע בתביעתו פיצויי פיטורים, אם לאו. לטעמנו, ונכון לאמר זאת עוד טרם התחלנו בפריסת העובדות, התובע תבע עבור אי הפרשות לפיצויי פיטורים, ואין אנו רואים הבדל בין תביעה זו כאמור לתביעה לפיצויי פיטורין. כמו כן ולמען הסדר הטוב ייאמר, כי הרחבות חזית, מצד שני הצדדים, לא התקבלו וטענות חדשות ש"נולדו" בשלב הסיכומים, לא זכו להתייחסות בית הדין. ואלה עיקרי העובדות - 1. התובע עבד אצל הנתבעת כמהנדס תעשיה וניהול החל משנת 1994, כאשר עד לשנת 1994, עבד בחברת אלותעש אלקטרו ויסטה תעשיות בע"מ, אשר היוותה חלק מאשכול חברות יחד עם הנתבעת. 2. יחסי העבודה בין הצדדים נסתיימו ביום 31.12.2001, עת יצא התובע לגמלאות. 3. התובע קיבל משכורת חודשית, כאשר משנת 1990 קיבל התובע סכום נוסף של 30,000 ₪, (לעיל ולהלן: "הבונוס" או "רכיב הבונוס") אשר שולם לו מדי שנה בשני תשלומים שווים. רכיב הבונוס כונה בתלוש המשכורת 'מענק' (סעיף 4 למוסכמות, כפי שנוסחו בדיון מיום 23.11.04). 4. עבור סכום נוסף זה, עליו השתלם מס במלואו, לא העבירה הנתבעת את ההפרשות לגמל ולפיצויי פיטורין. 5. תביעת התובע היא כאמור לחייב את הנתבעת לשלם את ההפרשות הנ"ל בסכום 43,890 ₪ בתוספת ריבית והצמדה וכן להשית על הנתבעת חיוב בסך 7,500 ₪ כפיצוי על הפרת הסכם וכדמי נזק. על מנת להגיע לתוצאה הראויה והצודקת נצעד 'עקב בצד אגודל' בהלכות המשפטיות הנוהגות בעניינים שעלו במחלוקת בתיק שלפנינו. רכיב ה'בונוס' - האם נחשב כשכר עבודה? התובע טוען כי רכיב הבונוס היווה חלק אינטגרלי משכרו, כיוון ששולם לו בגין ביצוע עבודתו הרגילה, והואיל ולא היה מותנה בשום גורם או תנאי כל שהם ולא היה תלוי דיווח. מכיוון שבמהותו, היווה הבונוס רכיב שכר, הרי שיש לחשבו גם כחלק מההפרשות לגמל ולפיצויי פיטורים. הנתבעת טוענת מנגד, כי רכיב הבונוס לא נשתלם לתובע כחלק ממשכורתו. מכל מקום, התובע לא הצביע על מקור חוקי לתשלום הרכיב ולא דרש את ההפרשה במשך כל תקופת עבודתו במשך כל תקופת עבודתו. שאלת היות רכיב מסויים חלק משכר העבודה התעוררה בפסיקה בשאלת חישוב פיצויי הפיטורין, בהתאם לסעיף 12 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. כבר נקבע בפסיקה כי לא ה"שם" יקבע אם תוספת השכר מהווה חלק משכר העבודה אלא המהות. כאשר התשלום הנוסף, ייקרא ככל שייקרא - לא חייב את העובד לפעול אחרת מכפי שפעל לפני התשלום ואף לא ציפו ממנו לדבר בעקבות התשלום, יש לראות את התשלום כחלק משכר היסוד (ראה ד"ר יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה, פרק 18 עמ' 11 והאסמכתאות שם, דב"ע לה/8-3 "מקורות" חברת המים בע"מ נ' צבי מרקוביץ פד"ע ו 125 בעמ' 136, דב"ע מב/44-3 גולדברג - עירית בת ים, פד"ע יג 338). כמו כן נפסק כי הנטל להוכיח כי תשלום המכונה "תוספת" הינו חלק מהשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים, מוטל על התובע (דב"ע מא/ 87-3 אמנון ברזילי נ' אולבני ישראל פרייט בע"מ, פד"ע י"ג 21). לאחר שעיינו בטענות הצדדים בעניין זה, בעדויותיהם ובסיכום טענותיהם, להלן הכרעתנו - 6. נקדים המאוחר ונאמר כי לא מצאנו כי תשלום הבונוס היה מותנה בתנאי כשלהוא מצידו של התובע. התובע קיבל באופן קבוע החל משנת 1990 סכום קבוע של 30,000 ₪ שהיה ניתן לו בשני תשלומים. לטענת התובע אשר לא נסתרה (סעיפים 8,9 לתצהירו), רכיב הבונוס החל להשתלם לו לאחר שביקש תוספת שכר ממעבידו דאז, ומעבידו ביכר לשלם לו את התוספת בתשלום דו שנתי של 15,000 ₪ לתשלום. יתרה על כן, הנתבעת עצמה קיבלה את התובע עם זכות זו, עם 'רכיב הבונוס', מבלי שהתנתה את הזכות לקבלתו בתנאי כלשהוא. מלבד טענתה של הנתבעת כי המדובר ב'מענק שנתי' (סעיף 6 לתצהירו של מר עמוס שפירא מטעם הנתבעת) אין בטענותיה כדי להצביע על היות התשלום במהותו נפרד משכר עבודתו של התובע. 7. כך העיד דירקטור מטעם הנתבעת בדיון - "ש. אתה יודע מדוע התשלום הזה שולם פעמיים בשנה? ת. משום שהוא היה בונוס. ש.האם התשלום הזה היה מותנה בכדאיות? ת.היה תלוי בתקוה שנצליח לגייס יותר עבודה. ש.כלומר, היה תלוי במחזור המכירות? ת.עד כמה שזה קשור בנתבעת, זה היה תלוי בדבר אחד, שהוא עבר לחברה החדשה עם חביל ת הזכויות, כמו כן הוא לא עבד ימי ו' למרות שעבדו בחברה בימי ו' כי הוא לא עבד בחברה הקודמת בימי ו'. לגבי החברה השנייה לא היו שום התניות. אנו קיבלנו אותו עם חבילת הזכויות שלו ולא שינינו אותם. ש. האם התובע קיבל את התשלום בצורת עבודתו הרגילה? ת. לא, הוא היה צריך להיות מועסק על מנת לקבל אותו. ש. האם התשלום היה תלוי בדיווח מסוים לנתבעת? ת. לא". [הדגשות שלי, א.ע] (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון שורות 17-5). 8. התובע עצמו העיד כך - "ש. האם אתה יכול להסביר מה היו הסיבות שבעקבותם קבלת את המענק? ת. כן, המנכ"ל עזב בתחילת 1990, והעליתי תביעה לתוספת שכר, ואז נעניתי שאני אקבל את זה פעמיים בשנה, מאחר וקיבלתי את הכסף, לא הטריד אותי שקבלתי פעמיים בשנה, אך פעם לא ראיתי בזה משהו לא סביר, לא בדקתי אף פעם". (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון שורות 15-9). [הדגשות שלי, א.ע] 9. לאור האמור, ומאחר ולא מצאנו כי התובע נדרש לעשות מעבר לעבודתו הרגילה על מנת שיקבל את הבונוס, שוכנענו כי יש לראות בו בהתאם להלכה הפסוקה, כחלק משכר העבודה של התובע. החלטתנו זו נתקבלה תוך שאנו ערים לכך שאין זה מטבעו של שכר עבודה להשתלם פעמיים בשנה, אלא שבעניין זה מקובלת עלינו עדותו המהימנה של התובע, שלא נסתרה, לגבי מהות הבונוס שניתן לו לאחר שביקש העלאת שכר. משהכרענו, כי לאור ההלכה הפסוקה ה'בונוס' שקיבל התובע פעמיים בשנה, נחשב חלק משכר העבודה, שכן לא היה בו כל אלמנט של תנאי, עלינו לקבוע האם לצורך כל רכיב נתבע (פיצויי פיטורין והפרשות לגמל) נחשב הוא לשכר עבודה. לגבי תביעת התובע להפרשות לפיצויי פיטורים, הרי שמאחר והמקור לתשלום פיצויי פיטורים הינו חוקי וקוגנטי, די בכך כי קבענו כי יש לראות ברכיב זה כחלק משכר העבודה של התובע, כדי לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, לפי החישוב הבא - 30,000 X 11 שנות עבודה X 8.3 = 27,390 ₪. חבותה זו של הנתבעת להשלמת הפרשות לפיצויי פיטורין חלה אף עובר לשנת 1994בהיותה המעביד האחרון של התובע. מאחר והתובע זכאי לרציפות זכויות, במיוחד נוכח היות החברות 'חברות קשורות' ומאותו אשכול חברות, ומאחר וקבענו כי רכיב הבונוס מהווה שכר עבודה לצורך פיצויי פיטורין, הרי שעל המעביד האחרון לשאת בתשלום החוב. "ש. נכון שאת המענק נשוא התביעה סיכמת עם המעביד הקודם שלך? ת. הגוף הוא גוף אחר, אבל במסגרת אותה קבוצת חברות. אבל האיש הוא אותו איש. ש. הפוליסה של חברת אליהו, היא פוליסה עוד שעבדת בחברה הקודמת? ת. כן, בחברה הקודמת ובחברה הקודמת יותר שאף היא הייתה באותה קבוצת חברות, והמעבר היה מחברה לחברה בתוך אותה קבוצה". (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 6-2). [כן ראה לעניין רצף הזכויות י. לובוצקי, סיום יחסי עבודה, פרק 4 עמ' 7: "שמירת רצף זכויות הוא עיקרון מקובל במשפט העבודה והוא חל גם בהקשר לזכויות נוספות, הנובעות מיחסי עובד-מעביד"]. אין אנו מקבלים את הטענות הבאות שנטענו על ידי הנתבעת בהקשר זה: א. התובע לא תבע פיצויי פיטורין - תביעתו של התובע מתייחסת לעניין הפרשות לגמל ולפיצויי פיטורין, ומשכך אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת בעניין. ב. השכר ממנו בוצעו ההפרשות לחברת הביטוח עלה על השכר ממנו היה צריך לבצע את ההפרשות לפי ההסכם הקיבוצי - אין לקבל טענה זו של הנתבעת, כאשר מחד היא טוענת לאי חלות ההסכם הקיבוצי עליה ומנגד מנסה להיבנות ממנו. מעבר לאמור, מאחר וקבענו כי רכיב הבונוס מהווה שכר עבודה, הרי שיש לחשבו כחלק מה - 100% החייבים בהפרשות לפיצויי פיטורים ולא כתוספת ולבחון לפי סכום השכר חודשי החדש שנוצר את פיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לתובע עפ"י הדין. שאר טענותיה של הנתבעת בעניין זה, שהועלו לראשונה בתשובת הנתבעת לסיכומי התגובה של התובע נדחו מעצם היותם הרחבת חזית אסורה. לגבי טענת ההתיישנות הנטענת, הרי שטענה זו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה כנדרש על פי ההלכה, ומטעם זה אין לקבלה. לגבי טענת הקיזוז שהועלתה, הרי שאף טענה זו לא נזכרה בכתב ההגנה וכבר נקבע כי טענת קיזוז יש להעלות בצורה מפורשת בכתב ההגנה. כמו כן ולמעלה מן הצורך מצאנו כי יש בטעם זו מן "הניגוח" בלבד ונראה כי תביעה זו נולדה אך ורק בשל תביעתו של התובע. לגבי טענת 'כתב הויתור' - גם טענה זו הועלתה לראשונה על ידי הנתבעת בתצהיר עדות ראשית מטעמה ובכך יש כדי להוות הרחבת חזית אסורה. למעלה מן הצורך ולגופה של טענה, הרי שכבר נקבע כי אין בחתימת עובד על כתב ויתור כדי למנוע ממנו גישה לערכאות ומכל מקום,לא שוכנענו כי בחתימתו של התובע על כתב הויתור היה ברור לו ובוודאי לא ברור באופן חד משמעי, כי הוא מוותר על חלק מפיצויי הפיטורין להם הוא זכאי מצד הדין תמורת התחשבנות מסוימת (לעניין זה ראה דב"ע נד/ 234-3 רימר ובניו בע"מ נ' דוד קנר, פסק דין מיום 15.12.94, דב"ע לב/ 32-3 מרלן פרוימוביץ נ' ישראל ודן בר - אדון, פד"ע ד 39). כעת, נותר לנו לקבוע האם יש לראות ברכיב הבונוס כשכר עבודה, לצורך הפרשות הנתבעת לגמל. חלות ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה על הנתבעת : 10. התובע טוען בכתב תביעתו כי היה על הנתבעת להפריש את ההפרשות המתבקשות מהתשלומים הנ"ל לזכותו מתוקף הוראות הסכם העבודה הקיבוצי החל בענף מוצרי החשמל והאלקטרוניקה. כן מפנה התובע בכתב תביעתו לצו ההרחבה הרלבנטי. כך גם נטען בתצהירו. 11. בסיכומיו מעלה התובע טענה נוספת לפיה, מחוייבת הנתבעת בביצוע ההפרשות מכח הוראות צו ההרחבה בענף היבוא, יצוא חשמל ואלקטרוניקה. 12. מנגד, טוענת הנתבעת כי ההסמכים הקיבוציים וצווי ההרחבה מכוחם תובע התובע את ההפרשות, אינם חלים עליה. עוד טוענת הנתבעת להרחבת חזית אסורה וכן לגופם של ההסכמים הקיבוציים. שקלנו את טענות הצדדים והגענו למסקנה הבאה - 13. ראשית, נכון הדבר כי העלאת טענה חדשה בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה, שאין לקבלה. עם זאת, מן המפורסמות היא כי חלות הסכמים קיבוציים ענפיים וצווי הרחבה הינו דבר שב'ידיעת דיינים' ויש להחילם, אף אם תחולתם לא נטענה על ידי מי מהצדדים לדיון. מכל מקום, על מנת שאלו יחולו על התובע מוטלת המלאכה להוכיח את התשתית העובדתית בגינה חלים על הנתבעת ההסכמים האמורים. בענייננו לא השכיל התובע להציג בפנינו את התשתית העובדתית המתאימה לתחולת ההסכמים הקיבוציים, ומשכך קיבלנו את עמדתה של הנתבעת שהייתה מגובה בתצהיר מטעם העד מטעמה, שלא נסתר. 14. לטענת הנתבעת ההסכם הקיבוצי החל בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, אינו חל עליה כיוון שאינה צד לו. הצדדים להסכם הם התאחדות התעשיינים וההסתדרות הכללית. משאין הנתבעת משתייכת להתאחדות התעשיינים, אין ההסכם חל עליה (ראה סעיף 16 לחוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז - 1957). כך, לטענת הנתבעת, צו ההרחבה אינו חל עליה כיוון שעיסוקה (עיקר עיסוקה) הוא במתן שירותי תיקון למוצרי חשמל ביתיים ומוצרי אלקטרוניקה בידוריים ביתיים. כמו כן, עיסוקה הוא בשיווק ערכות לימוד ובמכירת מוצרי חשמל סוג ב', באיתור גז ראדון באמצעות הנחה ואיסוף של גלאים. מכאן שעיסוקה הוא בשירות ובמסחר ולא בתעשייה ומלאכה. כאמור, טענות אלו שגובו בתצהיר לא נסתרו בפנינו. 15. התובע לא הציג מנגד נתונים שונים, ראיות סותרות, בדבר עיסוקה של הנתבעת ומשכך לטעמנו אין להחיל את ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה שהוצא מכוחו, על הנתבעת. 16. לגבי טענת התובע באשר לחלותו של צו ההרחבה בענף הייבוא, ייצוא והמסחר בסיטונות. ראשית טוענת הנתבעת ובצדק כי היה על התובע להעלות טענה זו בשלב מוקדם יותר של הדיון. אולם מכיוון, שכאמור, חלות הסכמים קיבוציים הינו עניין ש'בידיעת דיינים' נבחון את הטענה לגופה. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי אין להחיל עליה צו הרחבה זה כיוון שאין היא שייכת לענפים הנזכרים לעיל. התובע לא הוכיח עובדתית את השתייכותה לאחד הענפים המוזכרים ומכל מקום התחום היחידי הרלבנטי לנתבעת הינו מסחר, אך היא עוסקת רק במכירת מוצרי חשמל סוג ב' ואין במדובר במסחר בסיטונות, עליו מדבר צו ההרחבה. 17. גם לגבי חלותו של צו הרחבה זה, מקובלת עלינו עמדתה של הנתבעת. התובע לא הוכיל כי הנתבעת אכן עוסקת בתחומי העיסוק המופיעים בצו ההרחבה הנדון. לאור האמור לעיל ומשמצאנו כי אין התובע זכאי לסכומים הנתבעים להפרשות לגמל מכח משפט המגן או המשפט הקיבוצי (כפי שאין לטעון לעניין פיצויי הפיטורין), אלא תביעתו היא לסכומים המגיעים לו מכח הסכם אישי, קבענו את המסגרת המשפטית בה נבחן את תביעתו להפרשות לגמל. 18. שעה שתשלומים משתלמים מכח הסכם אישי, כפי שקבענו, העובדה כי התובע לא טען כל טענה בהקשר זה ולא פנה לנתבעת, על אף שהנתונים היו בפניו, תפעל כנגדו [כפי שנקבע בדב"ע נו/ 22-3 דורית פני - גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט (1) 111)]. קרי - שתיקת העובד שעה שמדובר ברכיב הסכמי ולא כזה המחוייב מכח חוקי המגן, תיחשב כויתור וכהסכמה שבגין רכיב זה לא יופרשו כספים לגמל. יש ליתן משקל רב להתנהגות הצדדים בנסיבות אלה. כמו כן יש ליתן משקל ל'מה שמקובל', שכן לגבי הפרשות לקופת גמל, שכר עבודה הוא מה שהוסכם בין הצדדים, עליו ניתן אף ללמוד מהמקובל בשוק העבודה. 19. כך גם נקבע בדב"ע נז/ 48-3 אגודת קרית נוער נ' אהרון כהן, פסק דין מיום 6.5.97, אשר מפאת חשיבותו לעניין הנדון נביא להלן חלק ממנו בהרחבה: "העובדות שהוכחו בפני בית דין קמא אכן מובילות למסקנה המשפטית, שרכיב אחזקת הרכב, לאמיתו של דבר, היה חלק משכרו הרגיל של העובד "שנעטף באיצטלה של החזר הוצאות רכב.... הפרשות בגין אחזקת רכב לקרן השתלמות ולתגמולים: בעיקרי הטיעון טוענת האגודה ובאת כוחה חזרה וטענה לפנינו, כי גם בהנחה שהתשלומים ששולמו לעובד בגין אחזקת רכב מהווים חלק משכרו, לא היה מקום לחייבה להפרשות לקרן התשלמות בגין רכיב זה. לטענת האגודה, ההסכמה בין האגודה לעובד הייתה כי ההפרשות לקרן ההשתלמות תהיינה רק על אותו חלק מהשכר לגביו בוצעו ההפרשות בפועל. כך נהגה האגודה במשך כל אותן שנים בהן הפרישה עבור העובד לקרן ההשתלמות וזוהי ההסכמה היחידה המחייבת. עיון בחומר הראיות שהיה בפני בית הדין האיזורי, מראה כי העובד לא הצביע על מקור משפטי מחייב, בין בדין, בין בהסכם קיבוצי, צו הרחבה או הסכם אישי, לפיו הייתה האגודה מחוייבת להפריש לזכותו סכומים כלשהם לקרן ההשתלמות.... 20. לאור האמור, מצאנו כי אין לחייב את הנתבעת בביצוע ההפרשות לגמל בהתייחס לרכיב הבונוס, על אף שקבענו כי הוא מהווה שכר עבודה. גם בעניינו, התובע לא הצביע על מקור חוקי של הנתבעת להפריש לו סכומים לגמל. אין חובה זו מצויה בחוקי העבודה הקוגנטיים והתובע לא השכיל להוכיח קיומו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה החל על הנתבעת בעניין זה. משכך ולאור התנהגות הצדדים משך שנים נדחית תביעתו של התובע לביצוע הפרשות רטרואקטיביות לתשלום לגמל. תביעת התובע לפיצוי בגין הפרת הסכם 21. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 7,500 ₪ בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי הפרשת הסכומים בגין רכיב הבונוס לפוליסת ביטוח המנהלים שלו (סעיף 19 לתצהיר התובע). הנתבעת טוענת כי מאחר והתובע אינו זכאי להפרשות ממילא לא נגרם לו נזק מאי ההפרשות. לחילופין טענה הנתבעת בסיכומיה, סכום הפיצוי מתקזז עם התשלום ביתר ששולם לתובע בגין פיצויי פיטורין. 22. מאחר ולפי פסק הדין מצאנו כי יש לחייב את הנתבעת רק בהשלמת רכיב פיצויי הפיטורין ומאחר ותביעתו זו של התובע לדמי נזק נתבעה בעלמא ללא כל ביסוס בתביעתו ובתצהירו, אנו דוחים את תביעתו לדמי נזק. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 27,390 ₪ בגין השלמת הפרשות לפיצויי פיטורין. סכום זה יועבר במישרין לתובע ולא לחברת הביטוח, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. לאור תוצאת פסק הדין, כל צד יישא בהוצאותיו. זכות ערעור: תוך 30 יום לביה"ד הארצי בירושלים. ניתן היום י"ח בחשון, תשס"ו (21 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים. נ.צ. - מנחם לוי נחתם ביום 5/12/05 נ.צ. - דוד דייןנחתם ביום 5/12/05 אהובה עציון , שופטתאב"ד התאחדות התעשיינים