1. בפני בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבים להפעיל ולנהל הוסטל לפגועי נפש, בשני בתים הנמצאים ברחוב הציפורן, בשכונת גילה, ירושלים. 2. המשיבה 1 הינה עמותה הפועלת ללא כוונת רווח, אשר מטרתה לסייע בשיקומם של פגועי נפש. היא פועלת מזה כשלושים שנה, ועיקר עיסוקה בהפעלת הוסטלים לפגועי נפש. אחד המרכיבים העיקריים של תהליך השיקום הוא, שהייתם של המטופלים בקהילה ושילובם בחיי היומיום של כלל הציבור. המטופלים מתגוררים בבתים אשר המשיבה מעמידה לרשותם בקהילה, וכל אחד מהם יוצא לעבודה במסגרת שנמצאה מתאימה לו. השהייה בהוסטל נעשית בפיקוח ובהשגחה קרובים של מדריכים הפועלים מטעם המשיבה, כאשר בצד ניהול חיי היומיום בהוסטל עצמו, מתקיימים בהוסטל טיפולים פרטניים וקבוצתיים. לדברי מנהל המשיבה, מר חיים דויטש, כל מטופל אמור לשהות בהוסטל תקופה של שלוש שנים, בהתאם לתוכנית שיקומית מוגדרת ומובנית אותה מפעילה המשיבה. בתום תהליך השיקום אותו עובר המטופל בהוסטל, הוא יופנה למסגרת אחרת שתימצא מתאימה לצרכיו. לדברי מר דויטש, המשיבה בוחרת בצורה קפדנית את המטופלים אותם היא משכנת בהוסטל, ואין היא מקבלת פגועי נפש העלולים להזיק ולפגוע בסביבתם. לטענתו, במשך למעלה מעשרים שנות עבודתו במשיבה, הוא לא נתקל בשום מקרה בו שכנים התלוננו בפני המשיבה על התנהגות המטופלים שנובעת ממחלתם. ואם היו תלונות - הרי שמדובר בסכסוכי שכנים "רגילים". 3. עד לאחרונה, במשך תקופה של כעשרים שנה, הפעילה המשיבה הוסטל ברחוב ציפורה מס' 5 בשכונת בקעה בירושלים. בהוסטל התגוררו 15 מטופלים. מטעמים אשר לא הובררו, החליטה המשיבה להעתיק את ההוסטל למקום אחר. לאחר חיפושים ובדיקות שעשתה במשך תקופה של כשנה, מצאה המשיבה שני בתים אשר הועמדו על ידי בעליהם להשכרה, ואשר נמצאו מתאימים למטרותיה. שני הבתים נמצאים ברחוב הציפורן, בשכונת גילה, בירושלים. האחד במספר 4 והשני במספר 39. רחוב ציפורן הינו רחוב שקט, יחסית, ונמצאים בו בתים פרטיים, צמודי קרקע (וילות). גם הבתים הנמצאים ברחוב הציפורן 4 ו-39, הינם בתים פרטיים, צמודי קרקע. 4. הבעלים של הבית הנמצא ברחוב הציפורן מס' 4 הם בני הזוג כהן. הבעלים של הבית הנמצא ברחוב הציפורן מס' 39 הם בני הזוג חזקין. המשיבה ניהלה עם כל אחד מבעלי הבתים משא ומתן, בסופו החליטה לשכור מהם את הבתים. ביום 29.4.07 נערך בין המשיבה לבין בני הזוג כהן הסכם שכירות, אשר בהתאם לו שכרה המשיבה את ביתם לתקופה של חמש שנים, עם אופציה להארכת תקופת השכירות לחמש שנים נוספות (סעיף 5 לתצהיר מר דויטש). ביום 17.4.07 נערך בין המשיבה לבין בני משפחת חזקין הסכם שכירות, אשר בהתאם לו שכרה המשיבה את ביתם לתקופה של חמש שנים, עם אופציה להארכה לתקופה כוללת של חמש שנים נוספות. 5. בכוונת המשיבה לעשות שימוש בבית הנמצא ברחוב הציפורן 4, בעיקר למטרות מגורים. לטענת המשיבה, בכוונתה לשכן בבית זה עד 19 מטופלים. לעומת זאת, עיקר תכליתו של הבית הנמצא ברחוב הציפורן 39 הוא לשמש מקום לטיפולים פרטניים וקבוצתיים עבור המטופלים המתגוררים ברחוב הציפורן 4, וכן מקום מפגש למטופלים, במעין "סלון" או "מועדון" המצוי בבית. פרט לחדרי הטיפולים והמפגש המצויים בו, הכוונה היא לשכן בבית הנמצא ברחוב הציפורן 39, בין 2 ל- 4 מטופלים. האחראית, מטעם המשיבה, על ניהולו ותפקודו היומיומי של ההוסטל היא, גב' ליאורה הראל, אשר לה ניסיון רב ועשיר ביותר בטיפול בפגועי נפש ובניהול הוסטלים. 6. המשיבה קיבלה את החזקה בבתים אותם שכרה בסוף חודש יוני, או במועד הסמוך לכך. לאחר קבלת החזקה, ביצעה המשיבה בבתים עבודות בנייה ושיפוץ, על מנת להתאים אותם לצרכיה. לאחר מכן, עברו המטופלים להתגורר בהם. לגבי המועד בו עברו המטופלים להתגורר בבתים, קיימת מחלוקת בין הצדדים, ועוד אעמוד על כך, בהמשך הדברים. 7. המבקשים הינם בעלי בתים הנמצאים ברחוב הציפורן. עד כה, מדובר ב-13 או 14 בעלי בתים. לדברי בא כוח המבקשים, הוא מייצג, הלכה למעשה, 22 בעלי בתים. ואולם בפועל, מעבר ל-14 המבקשים הרשומים לעיל, לא הוגשה כל בקשה לצירופם של בעלי בתים נוספים. 8. הבקשה בתיק זה הוגשה לא רק נגד המשיבה, אלא גם נגד בעלי הבתים שהשכירו למשיבה את בתיהם - כהן וחזקין. ואולם, נוכח העובדה שלא עלה בידי המבקשים לאתר את בני הזוג חזקין ולמסור להם עותק מהבקשה והזמנה לדיון, ביקשו המבקשים למחוק אותם מהבקשה, וכך אכן נעשה. הדיון בבקשה התקיים, איפוא, רק בין המבקשים לבין המשיבה והבעלים של הבית הנמצא ברחוב הציפורן 4, מר יוסף כהן. מר כהן היה מיוצג בהליך זה על ידי עורך דין שהעמיד לעצמו, ואולם הוא עצמו, למורת רוחם הרבה מאד של המבקשים, לא הגיש תצהיר ולא נטל חלק פעיל בהליך. 9. אין צריך לומר, כי המבקשים שותפים, באופן עקרוני, להשקפה הדוגלת בכך, שיש לאפשר את שיקומם של פגועי נפש בקהילה. לטענת המבקשים, העניין אשר עומד ביסוד התנגדותם להפעלת ההוסטל נעוץ בעובדה, שברחוב בו הם מתגוררים כבר מצויה פנימייה המשמשת למגורים של ילדים הנתונים בסיכון, וכן מצויה בו ישיבה (בשתי דירות) בה לומדים עשרות תלמידים. לטענת המבקשים, הפיכתם של שני בתי מגורים נוספים להוסטל לפגועי נפש, תשנה את אופיו של הרחוב בו הם גרים, מרחוב שקט ושליו, המשמש למגורים, לרחוב רועש המשמש למטרות ציבור. חששם של המבקשים הוא כפול: ראשית, המבקשים חוששים, כי במטופלים אשר יתגוררו בהוסטל טמון, בשל מחלות הנפש בהן הם לוקים, פוטנציאל לסיכון כלפיהם וכלפי בני משפחתם, או לכל הפחות, פוטנציאל ליצירת מטרדים ומפגעים מסוגים שונים. וגם אם לא טמון במטופלים פוטנציאל פוגעני מיוחד, הרי שלטענת המבקשים, הרעש וההמולה שייגרמו להם בעטיים של המטופלים והנלווים להם, תיפגע בשלוות חייהם, וזאת, בין היתר, משום שמדובר בקבוצה גדולה של אנשים, אשר לא רק יגורו בבתים, אלא יעשו, מדי יום, את הדרך מרחוב הציפורן 4 לרחוב הציפורן 39, וחזרה. החשש השני של המבקשים הוא, שה"סטיגמה" שיש לאחדים מבני הציבור בכל הנוגע לפגועי נפש, תוריד את ערך בתיהם, אשר עבור רכישתם עמלו עמל רב. לטענת המבקשים, מחירו של כל אחד מהבתים שלהם עומד על סכום של 700,000 דולר לפחות, וקיים חשש של ממש, כי ערכם של נכסיהם ירד בצורה ניכרת כתוצאה מהפעלת ההוסטל בקרבתם, והם ייפגעו פגיעה כלכלית קשה. 10. המבקשים מבקשים לסמוך את בקשתם, על מספר טענות ועילות משפטיות, עליהן אעמוד בקצרה להלן. ואולם, כאמור, נדמה, כי שורש העניין הוא בכך, שלטענת המבקשים, נוכח העובדה שברחוב בו הם מתגוררים כבר מצויה פנימייה של ילדים הנתונים בסיכון וכך גם ישיבה, הרי שמכוח העיקרון של "חלוקת הנטל", יש להפעיל את ההוסטל למקום אחר. 11. המשיבים טוענים, כי לחששות אותן מעלים המבקשים אין כל בסיס. כבר ציינתי את דבריו של מר דויטש שאמר, כי המשיבה בוחרת את האנשים בהם היא מאכלסת את ההוסטל בקפידה רבה, וכי מעולם, פרט לסכסוכי שכנים "רגילים", לא הועלו מצד שכנים טענות כלפי מטופלים שהתגוררו בהוסטלים אותם מפעילה המשיבה. לדברי מר דויטש וגב' הראל, הם חשים עצמם פגועים מאוד, ומזועזעים, מ"קבלת הפנים" הצוננת מאד שערכו המבקשים למטופלים, שכל "חטאם" בכך, שהם נפגעו בנפשם, בין משום שהיו קורבנות להתעללות מינית, או שלקו בהלם קרב, או מטעמים אחרים. לטענת המשיבים, החששות אותן מעלים המבקשים נובעות מדעות קדומות, מחוסר ידיעה ומאימוץ "סטיגמות" שאין בהן ממש. לטענתם, ככל שמדובר במבקשים, אין בין המטופלים השוהים בהוסטל לבין אנשים "רגילים" ולא כלום, ולא טמון בהם כל סיכון מיוחד. נדמה, כי בעניין זה, לא למותר יהיה להביא דברים שאמרו ב"כ המשיבה, בפתח סיכומיהם: "מבלי להכיר את אופי המשתקמים בהוסטל, מבלי לשוחח עימם, בלי כל ידע מקצועי וללא כל חוות דעת מקצועית או אחרת - על בסיס דעות חשוכות וקדומות, הסיקו המבקשים לגבי המשתקמים מסקנות קשות, המצדיקות לטעמם מניעת כניסתם לשכונה. נדמה, כי נשתכחה מליבם העובדה, כי על אף מוגבלות המשתקמים הם אנשים לכל דבר ועניין. במקום להעריך את המאמץ, שלא לומר לסייע, בידי אלה המבקשים לשקם את חייהם, בחרו המבקשים להטרידם, להערים קשיים בדרכם, בתקווה שיאמרו נואש." המשיבים הציעו למבקשים להסיר את בקשתם, לאפשר להוסטל להתנהל לפי סדר, ולהוכיח למבקשים כי החששות אותן הם מעלים הן חששות שווא, תוך שמירת זכותם של המבקשים להגיש בקשות מתאימות, אם יסתבר, חלילה, כי המטופלים יפגעו בהם או יטרידו אותם. ואולם, המבקשים דחו את הצעתם של המשיבים, והם מבקשים, כי פעילותו של ההוסטל תופסק לאלתר. 12. הרבה דברים טובים, יפים ונכוחים נאמרו ונכתבו בדבר הצורך והחשיבות של שיקום אנשים חריגים בקהילה. אם אוסיף דברים משלי, יהיה זה בבחינת כל המוסיף גורע. ואם אבקש לומר דבר מה, הרי שהדבר הוא, שבמסגרת ראיית התמונה הכוללת, אל לנו לשכוח, שגם לבני הקהילה יש רצונות ואינטרסים לגיטימיים. כך, למשל, הובא בפניי בשעתו מקרה, בו הוקם בתוך אזור מגורים, הוסטל לטיפול בעברייני מין. אין צריך לומר, כי הדבר העלה חששות וחרדות של בני הקהילה, בעיקר ביחס לילדיהם הקטנים. האם ניתן לבטל חששות אלה כלאחר יד? דומני, כי אחת הדרכים בהן יש ללכת כדי לאזן את האינטרסים המתנגשים היא, לשאוף להגיע להסדר על פיו, במקום בו ישנה התנגדות של בני הקהילה, יופעל ההוסטל באותו אזור מגורים לתקופה קצובה ומוגבלת. כפועל יוצא מהשקפה זו, הרי שבאחד הדיונים אשר התקיימו בתיק זה, הצעתי לצדדים לבוא בדברים ולהגיע להסכמה לפיה, ההוסטל יופעל ברחוב הציפורן עד למועד עליו יסכימו הצדדים, ולאחר מכן, במידה והמבקשים יעמדו עדיין על התנגדותם, יעבור ההוסטל למקום אחר. בתגובה להצעה זו הודיע ב"כ המשיבה, כי המשיבה מוכנה לשקול אותה בחיוב. ואולם מנגד הודיע ב"כ המבקשים, כי מרשיו אינם רואים להיעתר לה. 13. הבקשה המונחת בפניי היא בקשה למתן סעד זמני. אך מובן הוא, כי יש לדון בה בהתאם לדינים ולהלכות החלים בנושא של מתן סעדים זמניים. מטעם זה, יש לעמוד, בקצרה, על השתלשלות העניינים בפרשה זו; ובכן, הבקשה הוגשה על ידי המבקשים ביום חמישי, 2.8.07, והיא הובאה בפניי עוד באותו יום, על ידי ב"כ המבקשים. בנוכחות ב"כ המבקשים קבעתי, כי הדיון בבקשה יתקיים במעמד הצדדים למחרת היום, היינו ביום שישי, 3.8.07, וכי המבקשים יבצעו מסירה אישית. ואכן, ביום שלמחרת התייצבו המבקשים ובא כוחם, וכך גם המשיבים ובאי כוחם. והנה, במהלך הדיון שהתקיים באותו יום טען מנהל המשיבה, מר דויטש, כי ההוסטל כבר אוכלס על ידי המטופלים. הוא אמר, כי הבית ברחוב הציפורן 4 מיועד לאכלס, לכל היותר, 19 מטופלים, כאשר באותו יום כבר התגוררו בו 16 או 17 מטופלים, והמטופלים הנותרים אמורים היו לעבור ולהתגורר בו במהלך השבוע שלאחר מכן. ככל שמדובר בבית ברחוב הציפורן 39, אמר מר דויטש, כי במועד הדיון כבר עברו להתגורר בו שני מטופלים, ובמהלך התקופה הנראית לעין, לא אמורים לעבור ולהתגורר בו מטופלים נוספים. על רקע דברים אלה טענו המשיבים, ועדיין טוענים, כי במועד בו הוגשה הבקשה, ההוסטל כבר היה מאוכלס על ידי מרבית המטופלים, ועל כן עניין לנו ב"מעשה עשוי", ומכאן, שיש, לדחות את הבקשה על הסף, ולו מהטעם, שמטרתו של צו מניעה זמני היא "להקפיא" מצב קיים, בעוד שמשמעות בקשת המבקשים היא, לשנות מצב קיים, דבר אותו יש, לטענת המשיבים, לעשות, רק במסגרת התיק העיקרי. במהלך הדיון שהתקיים באותו יום, ב"כ המבקשים חלק על הטענה העובדתית שהעלה מר דויטש. ב"כ המבקשים טען, כי בניגוד לדברי מר דויטש, הרי שלמיטב ידיעתם של המבקשים, במועד בו התקיים הדיון, ההוסטל עדיין לא היה מאוכלס על ידי מטופלים. בתום הדיון שהתקיים באותו יום הוצאתי צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לשנות את המצב שהיה קיים באותו יום, למעט העובדה, שהמשיבים יהיו רשאים להכניס לבית שברחוב הציפורן 4, את שני המטופלים שלדברי מר דויטש היו אמורים לעבור להתגורר במקום בשבוע שלאחר מכן. על רקע המחלוקת העובדתית שהייתה הקיימת בין הצדדים לגבי השאלה האם ההוסטל היה כבר מאוכלס, קבעתי, בהסכמת המשיבה, כי בתום הדיון יוכל ב"כ המבקשים לגשת להוסטל ביחד עם ב"כ המשיבה ומר דויטש, על מנת שיוכל להתרשם במו עיניו מהמצב הקיים, ובמידת הצורך, לתעד את הדברים באמצעות מצלמה. ואכן, בסמוך מאד לאחר הדיון, ניגש ב"כ המבקשים למקום ביחד עם ב"כ המשיבה ומר דויטש. דא עקא, שבשל דין ודברים שהתפתח במקום בין הצדדים, הביקור הופסק. ב"כ המשיבה חשה לבית המשפט והודיעה לו על כך. בתגובה לכך, בית המשפט הביע נכונות ליטול חלק בביקור נוסף שיתקיים באותו יום. ואכן, בשעות אחר הצהריים של אותו יום, נערך ביקור נוסף, בנוכחות בית המשפט, בבית הנמצא ברחוב הציפורן מס' 4. לאחר אותו ביקור התקיים דיון נוסף, בסופו הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב. 14. למחלוקת העובדתית הקיימת בין הצדדים לגבי השאלה, האם ההוסטל היה כבר מאוכלס במועד בו הוגשה הבקשה, אתייחס בהמשך. עם זאת אומר כאן, כי בעקבות מה שראו ב"כ המבקשים והנציג מטעם המבקשים, מר דווידיאן, במהלך הביקור שהתקיים ביום 3.8.07, ביקשו המבקשים להוסיף לבקשתם טענה נוספת. הטענה הנוספת היא, שהמשיבה עושה בקומת הקרקע של הבניין ובעליית הגג שלו, שימוש למטרות מגורים, למרות שהדבר מנוגד לדיני התכנון והבנייה. לטענת המבקשים, בכך מבצעת המשיבה כלפיהם עוולה של הפרת הוראה חקוקה. המשיבים התנגדו להרחבת חזית הבקשה, ואולם לא קיבלתי את התנגדותם. 15. האם ההוסטל היה מאוכלס במועד בו הוגשה הבקשה, ובמועד בו ניתן צו המניעה הזמני? המשיבה טוענת, כי תהליך המעבר היה הדרגתי, וכי הוא הושלם ביום 25.7.07, למעט אותם שני מטופלים שנזכרו לעיל. מכאן, שלטענת המשיבה, במועד בו הוגשה הבקשה ובמועד בו נערך הביקור, היה ההוסטל כבר מאוכלס ופעיל. לדברי המשיבה, היות והביקור שנערך על ידי בית המשפט התקיים ביום שישי, רוב המטופלים לא שהו בהוסטל, הואיל והם יצאו, כנהוג וכמקובל, לחופשת סופשבוע בבתיהם. 16. כאמור, המבקשים חולקים על טענה זו וטוענים, כי במועד בו הגישו את בקשתם, ואף במועד בו נערך הביקור, ההוסטל עדיין לא היה מאוכלס. אלא, שבעניין זה אני מחליט להעדיף את טענת המשיבה. ראשית, משום שנאמנים עלי דבריהם של מר דויטש וגב' הראל ולפיהם, ההוסטל אוכלס מספר ימים לפני הגשת הבקשה. שנית, משום שמדברי אחת המבקשות, גב' שטרובך עולה, שגם לפי שיטתה, ההוסטל היה מאוכלס, לכל המאוחר, ביום 1.8.07 (עמ' 61-62 לפרוטוקול). ושלישית, משום שהתרשמותו של בית המשפט מהביקור שערך היא, שבמועד בו נערך הביקור, ההוסטל כבר היה מאוכלס. אמנם כן, במהלך הביקור נכחו בבית שברחוב הציפורן 4 רק שלוש מטופלות. ואולם, ברוב החדרים היו חפצים אישיים ו"סימני חיים", וקשה מאד להעלות על הדעת, שבמהלך הזמן הקצרצר שחלף מאז הוחלט לערוך ביקור במקום, ועד למועד בו נערך הביקור הראשון, ואחר כך השני, הצליחה המשיבה ליצור מראית עין כוזבת, לפיה ההוסטל מאוכלס. ההסבר לפיו המטופלים יצאו לחופשת סופשבוע בבתיהם, בהחלט מתקבל על הדעת. 17. מה המשמעות של עובדה זו? ובכן, בשים לב להלכה ולפיה, מטרתו של צו מניעה זמני היא "להקפיא" מצב קיים, ולא לשנותו, המסקנה אליה הגעתי היא, שנוכח המצב שהיה קיים במועד הגשת הבקשה ובמועד מתן הצו הזמני מיום 3.8.07, יהיה מקום לדחות את בקשתם של המבקשים, אלא אם כן ניתן יהיה לקבוע, כבר בשלב זה, בצורה ברורה למדי, כי המשיבה מפירה חוק ופוגעת בזכויות המבקשים, באופן שאין בית המשפט יכול להסכים לו ולתת לו יד, גם כאשר מדובר בהליך למתן סעד זמני. 18. האם ניתן לקבוע, כבר בשלב זה, בצורה ברורה למדי, כי המשיבה מפירה חוק ופוגעת בזכויות המבקשים? אני סבור, כי למעט לעניין טענה אחת אותה מעלים המבקשים, יש להשיב על כך בשלילה; המבקשים טוענים, כי יש לאסור על המשיבה להפעיל ברחוב בו הם מתגוררים הוסטל, שכן ברחוב זה כבר מצויה פנימייה לילדים בסיכון, וכן ישיבה. דא עקא, שחוששני כי המבקשים לא הניחו בפני בית המשפט תשתית משפטית מספקת לטענתם, כי במסגרת בירורו של סכסוך אזרחי בין ראובן לשמעון, רשאי בית המשפט לאסור על שמעון לעשות בביתו שימוש המותר, עקרונית, בדין, רק משום שלוי ויהודה עושים בבתיהם את אותו שימוש. נדמה, כי בירורה של טענה זו צריך יהיה להיעשות במסגרת התיק העיקרי. המבקשים טוענים, שגם אם סעיף 63א' לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 מתיר להפעיל הוסטלים בדירות מגורים, הרי שהשימוש המותר בדירות הוא למגורים בלבד, ולכן אין להתיר לעשות בבתים אותם שכרה המשיבה שימוש לצורכי טיפול, מועדון, משרד, וכדומה. בעניין זה המבקשים מתייחסים בעיקר לבית שברחוב הציפורן 39 המיועד, בעיקרו, למטרות שאינן מגורים. אלא, שגם כאן, הטענה אותה מעלים המבקשים אינה פשוטה כלל ועיקר. אני מוכן להסכים לכך, שאין המשיבה רשאית לעשות בבתים אותם שכרה שימוש כחדרי טיפולים, או מועדון לפגועי נפש המתגוררים במקומות אחרים. ואולם לטענת המשיבה, מדובר בהוסטל אחד, השוכן, מבחינה פיזית, בשני בתים שונים, כאשר ככל שניתן להבין, חדרי הטיפולים והמועדון המצויים בבית שברחוב הציפורן 39, מיועדים אך ורק למטופלים המתגוררים ברחוב הציפורן 4 וברחוב הציפורן 39. מדברי המשיבה עולה, כי הטיפול שעובר כל מטופל הוא רב תחומי, והוא כולל יציאה לעבודה והשתלבות בקהילה מחד, וניהול מסגרת חברתית וקבלת טיפולים פסיכולוגים ואחרים, פרטניים וקבוצתיים, בהוסטל עצמו, מאידך. על פני הדברים נראה, שהמשיבה רשאית לעשות בבתים ששכרה שימוש גם למטרות טיפול או מועדון למטופלים, וכי אין מניעה לכך, שאחד הבתים ישמש למגורי המטופלים, והבית האחר ישמש לצורך טיפול או פגישות או הפעלת מועדון בו יתכנסו המטופלים המתגוררים במקום. לכאורה, גם אין מניעה לכך, שחלק מהחדרים ישמשו את המדריכים לצורך הפעלה ישירה של ההוסטל. המבקשים טוענים עוד, כי על פי הוראת סעיף 63א' לחוק התכנון והבנייה, רשאית המשיבה לשכן בכל בית רק 6 מטופלים. ואולם בעניין זה נראה, לכאורה, כי המגבלה הקבועה בחוק לגבי מספר המטופלים, קיימת רק ביחס להוסטל המופעל בדירה הנמצאת בבית מגורים בו ישנן מספר דירות, ולא להוסטל המופעל, כמו במקרה שלנו, בבית פרטי. 19. כפי שרמזתי על כך לעיל, בכל הנוגע לטענה אחת שהעלו המבקשים, אני סבור כי ניתן לקבוע, כבר בשלב זה, בצורה ברורה למדי, כי המשיבה חורגת מדיני התכנון והבניה ופוגעת בזכויות המבקשים, באופן שאין בית המשפט יכול להסכים לו ולתת לו יד. הטענה בה מדובר היא, שבבית הנמצא ברחוב הציפורן 4, עושה המשיבה שימוש למטרות מגורים, גם בקומת הקרקע, האמורה לשמש כמחסן או מקלט, וגם בעליית הגג, וזאת למרות שהדבר נוגד את היתר הבניה שניתן ביחס לבית זה. המבקשים טוענים, כי בכך מבצעת כלפיהם המשיבה עוולה של הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כפי שעמדתי על כך לעיל, טענה זו באה לעולם בעקבות, או "בגלל" הביקור שנעשה במקום, לאחריו התרתי למבקשים להעלות אותה, חרף התנגדותם של המשיבים. 20. הגם שהמשיבים אינם מודים בכך, הם לא הביאו ראיות לסתור את חוות הדעת שהגיש מר דווידיאן, מטעם המבקשים. לפיכך, ניתן כבר עכשיו לקבוע, כי, לכאורה, יש ממש בטענה אותה מעלים המבקשים ולפיה, השימוש למגורים אשר נעשה על ידי המשיבה בקומת הקרקע ובעליית הגג, חורג מהיתר הבנייה שניתן לבית, ומכאן, שהוא מנוגד לדיני התכנון והבניה. המשיבים טוענים, כי נוכח העובדה שעתירתם של המבקשים היא לקבלת סעד שמקורו בדיני היושר, אין לאפשר למבקשים להעלות טענה זו, הואיל ובמסגרת החקירה של אחת המבקשות הסתבר, לכאורה, שהיא עושה בביתה שימוש החורג מהיתר הבניה שניתן ביחס לביתה. לחלופין ביקשו המשיבים, כי בית המשפט יורה לכל אחד מהמבקשים, לאפשר להם לערוך ביקור, או שמא נאמר: ביקורת, בביתו, על מנת שהמשיבים יוכלו לבדוק האם המבקשים עצמם מקיימים את דיני התכנון והבניה. דא עקא, שב"כ המבקשים לא נאות לתת את הסכמת מרשיו. עמדתו היא, שאם סבורים המשיבים כי מי מהמבקשים מפר את החוק, פתוחה בפניהם הדרך לאחוז באמצעים המשפטיים העומדים לרשותם. 21. לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת המשיבים לחייב את המבקשים לפתוח את בתיהם בפניהם. כידוע, הכלל העתיק הנוהג אצלנו הוא: "המוציא מחברו עליו הראיה." חוששני, כי הליכה בדרכם של המשיבים תביא להיפוך הסדר בבחינת: "הב לי ראיה על מנת שאוציא ממך." דומני, כי אימוץ גישה כזו יהיה מרחיק לכת, גם אם מדובר בסעד שמקורו בדיני היושר. אכן, יש להודות, כי ישנה מידה מסויימת של אי נוחות מהעובדה, שהטענה אותה מעלים המבקשים בעניין זה, באה לעולם רק "בגלל" הביקור שנעשה במקום בעקבות הצעת בית המשפט. יש גם אי נוחות מסויימת מהעובדה, שאין להוציא מכלל אפשרות, שברחוב הציפורן, ולא רק בו, ישנם בתים נוספים בהם נעשה שימוש למטרות מגורים, במחסנים ובעליות גג, למרות שהדבר נוגד את היתרי הבנייה שניתנו לאותם בתים. ואם כך, מדוע הדבר ייאסר רק על המשיבה? ואולם, כידוע, אין לו לדיין אלא מה שמובא בפניו. ומה שמונח בפני בית המשפט בגדרו של תיק זה, אלו הן עובדות, שאין בית המשפט יכול להתעלם מקיומן, גם אם התגלו בדרך בה התגלו. המבקשים מצפים לכך, שבית המשפט כמי שמופקד, בין היתר, על אכיפת החוק, לא ייתן את ידו, גם אם בעקיפין, להפרת חוק, לא יתיר את האסור, ולא יאפשר את הפגיעה בהם שלא כדין. נראה, שקשה לומר כי ציפייה זו הינה, בנסיבות העניין, ציפייה מופרכת. 22. יש להבהיר, כי מבחינתו של בית המשפט, בהקשר של הבקשה המונחת בפניו, עיקר העניין אינו בהפרת הדין, כשלעצמה, אלא במשמעות העלולה לנבוע מהפרת הדין על הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של המבקשים. על אכיפת דיני התכנון מופקדות הרשויות העוסקות בכך, ובעניין זה יש לציין, כי בתחילה הוגשה הבקשה גם נגד עיריית ירושלים, המופקדת על אכיפת דיני התכנון, ואולם בהמשך הדברים מחקו המבקשים את העירייה כמשיבה לבקשה, תוך שהודיעו, כי במידת וימצאו לנכון לעשות זאת, יפנו אליה ישירות בבקשה שתפעיל את סמכויותיה. ואולם, כפי שציינתי, עיקר העניין בהקשר של בקשה זו הוא, במשמעות העלולה לנבוע מהפרת הדין על הזכויות והאינטרסים של המבקשים. ובעניין זה טוענים המבקשים, כי העובדה שהמשיבה עושה במחסן ובעליית הגג שימוש למטרות מגורים, נותנת לה אפשרות לשכן בבניין עוד 6 או 7 מטופלים, ובכך להגדיל את הצפיפות והעומס על הרחוב כולו. 23. נראה, לכאורה, כי יש ממש בטענות המבקשים בהקשר זה. על פני הדברים נראה, כי האיסור שנקבע בדיני התכנון והבניה בכל הנוגע לעשיית שימוש למגורים במחסן ובעליית הגג, נועד, בין היתר, לווסת את מספר האנשים שיגורו בבית, ולהתאים אותו לתשתיות הקיימות ברחוב, ולאופיו. כאמור, רחוב הציפורן הינו רחוב שקט, יחסית, שעיקר הבתים בו, אם לא כולם, הם בתים פרטיים. יש לשער, כי ההנחה שעמדה לנגד עיני המתכננים הייתה, כי בכל בית תגור משפחה אחת, עם כל מה שנובע ומשתמע מכך לגבי מספר הנפשות שיגורו בכל בית, מספר כלי הרכב להם יידרשו מקומות חנייה, וכדומה. 24. אכן, יש יסוד לסברה, שגם אם המשיבה תעשה בבית שימוש בהתאם להיתר הבנייה, ללא כל חריגה בקומת הקרקע ובעליית הגג, הרי שעצם העובדה שהשימוש הוא לצורך הפעלת הוסטל, ולא כבית מגורים "רגיל", תטיל על הרחוב עומס הגדול מזה שמטיל בית מגורים "רגיל". שכן מספר המטופלים בהוסטל גדול ממספר בניה של משפחה ממוצעת, מה גם שכל אחד מהם הינו אדם בוגר ועצמאי, העומד ברשות עצמו, אשר מנהל, לפחות כלפי חוץ, אורח חיים רגיל. לכך יש להוסיף, כי לא רק במטופלים מדובר. שכן להוסטל מגיעים מדריכים, מטפלים, משגיחים, בני משפחה, חברים וכיוצא באלו. ואם לא די בכך, הרי שנוכח העובדה שההוסטל "מפוצל" בין שני בתים המרוחקים, יחסית, זה מזה, הרי שבאופן קבוע תהייה תנועה של כלי רכב והולכי רגל בין שני הבתים. (בעניין זה השווה להחלטת כב' השופט י. ענבר בבש"א 1628/98 (שלום ירושלים) תמר קטורזה נ. עמותת מרפא לנפש). 25. על רקע עובדות אלה נראה, כי יש יסוד לא מבוטל לסברתם של המבקשים, כי לעשיית שימוש בבתים שהושכרו למטרת הפעלת הוסטל, בשונה משימוש בבתים כבתי מגורים "רגילים", עלולה להיות השפעה, בראש ובראשונה על האפשרות של דיירי הרחוב למצוא מקומות חניה, ואולם גם על הרעש והאופי הכללי של הרחוב, כרחוב שקט ושליו. דא עקא, שהמחוקק, בסעיף 63א' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, קבע, כי באיזון שבין הצורך לשקם בקהילה אוכלוסיות בעלות לקויות שונות, לבין שיקולי הנוחות והאינטרסים של בני הקהילה, יש להעדיף את אינטרס השיקום. לפיכך, אין, לכאורה, עילה להורות על סגירתו של ההוסטל כליל, ומטעם זה הגעתי לכלל מסקנה, שיש לדחות את עיקר הבקשה. 26. ואולם, גם אם אין המבקשים רשאים לדרוש את סגירתו של ההוסטל כליל, הם עדיין רשאים לצפות לכך, שההוסטל יפעל בהתאם להוראות הדין, במיוחד כאשר הדין בא להגן על האינטרסים שלהם. כל עוד ההוסטל פועל כדין, על פי היתר הבנייה שניתן לו, אין המבקשים רשאים לדרוש את סגירתו, אפילו יש בהפעלתו כדי להכביד עליהם. ואולם, אם המשיבים פועלים בניגוד לדין, רשאים המבקשים לדרוש כי המשיבה לא תשכן בבתים אותם שכרה, מספר מטופלים הגדול מ"יכולת הקיבול" של אותם בתים, כפי שכיוון אליה הדין, אלא תפעל בהתאם להיתר הבניה, ותציית לו. הדין מחייב את המבקשים לשאת בנטל מסויים, ואולם אין משמעות הדבר שעליהם לשאת בנטל נוסף, במיוחד כאשר מדובר בנטל הנובע מהפרת הדין. המשיבים טוענים, כי אין להפלות לרעה את המטופלים השוהים בהוסטל, רק משום שהם פגועי נפש. לכך, כמובן, יש להסכים. ואולם, מאידך, אין להסכים לכך, שעובדה זו תביא להפלייתם לטובה, במיוחד כאשר הדבר עלול לפגוע במבקשים. העניין פשוט בתכלית: יש לפעול כדין, בהתאם להוראות הדין, ואידך זיל גמור. 27. מן המקובץ עולה, כי על יסוד מה שהונח ונטען בפניי בשלב זה של הדיון, ניתן לקבוע, במידת הזהירות, אך גם במידת הוודאות הנדרשים, כי על ידי כך שהמשיבה משכנת מטופלים בקומת הקרקע ובעליית הגג של הבית שברחוב הציפורן 4, היא מבצעת כלפי המבקשים עוולה של הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מדובר בעוולה מתמשכת, המתחדשת מדי יום. אני סבור, כי הדרך בה יש לנהוג במקרה שבפנינו היא, לחייב את המשיבה לנהוג בהתאם לתנאי ההיתר והוראות הדין, ולאסור עליה להמשיך לעשות שימוש במחסן ובעליית הגג, למטרת מגורים. 28. סוף דבר. אני דוחה את עיקר בקשתם של המבקשים, בכפוף לכך שאני נותן בזה צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים להשתמש, למטרות מגורים, בקומת הקרקע ובעליית הגג של הבית הנמצא ברחוב הציפורן מס' 4. אכן, דיני התכנון והבניה אינם קובעים כמה אנשים רשאים לגור בבית. לפיכך, מבחינה תיאורטית, יכולה המשיבה לצופף את המטופלים שמתגוררים עתה בקומת הקרקע ובעליית הגג, בקומות האחרות של הבית. ואולם, בית המשפט מסופק מאד אם יהיה אפשרי ונבון לעשות זאת, בראש ובראשונה כלפי המטופלים, במיוחד על רקע העובדה שבבית הנמצא ברחוב הציפורן מס' 39 מתגוררים שני מטופלים בלבד. על מנת לאפשר למשיבה ולמטופלים להיערך לשינוי המתבקש, אני קובע כי צו זה ייכנס לתוקף ביום 1.10.07. במועד זה על המשיבה להגיש לבית המשפט הודעה, בה תאשר כי חדלה לעשות בקומת הקרקע ובעליית הגג שימוש למטרת מגורים. בנוסף, על המשיבה למסור נתונים מעודכנים באשר למספר המטופלים המתגוררים בכל אחד מהבתים. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום להיזקק לבקשה אותה הגיש ב"כ המבקשים ביחד עם סיכומי התגובה מטעמו. כמו כן, לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות. כל צד יישא, אפוא בהוצאותיו. ניתן היום כ"ז באלול, תשס"ז (10 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים. יש לשלוח לצדדים העתק מהחלטתי. אריה רומנוב, שופט הוסטלשאלות משפטיותמטרד