1. לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת עירית כהן). פסק הדין ניתן בתיק וע' 112-09 בן עמי נ' מדינת ישראל - הוועדה להטלת עיצום כספי שבמשרד האוצר, לפי סעיף 20(ה) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן - "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק"). בקשת רשות הערעור הוגשה על-ידי מדינת ישראל - הוועדה להטלת עיצום כספי במשרד האוצר. עיקרה של בקשת רשות הערעור הוא בשאלות פרשניות של חובות הדיווח ושמירת המסמכים המוטלות על נותן שירותי מטבע לפי צו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב-2002 (להלן - "הצו" או "צו איסור הלבנת הון"). 2. יצוין, בפתח הדברים, כי לא היה חולק לפניי על כך שנוכח הוראת סעיף 15 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001, המשיב בערעור (לבית משפט השלום) הוא הממונה שישב בראש הוועדה שהטילה את העיצום הכספי נושא הערעור. משכך הם פני הדברים, אותו הממונה הוא גם המבקש בבקשת רשות הערעור שלפניי. כותרת הבקשה מתוקנת אפוא בהתאם. עוד אציין, כי ההליך הוגש לבית המשפט עוד ביום 10.10.2010. אולם בשל תקלה מזכירותית הוא הובא לפניי רק בחודש אפריל השנה. רקע ופסק דינו של בית משפט קמא 3. המשיב הוא הבעלים והמפעיל של עסק להמרת מטבע חוץ הפועל ברח' בן-יהודה 2 בירושלים. בעבר הוא הפעיל סניף נוסף ברחוב בן-יהודה 13. בהחלטה מיום 21.12.2008, הטילה הוועדה להטלת עיצום כספי שבמשרד האוצר (להלן - "הוועדה") על המשיב עיצום כספי בגין הפרת החוק והצו, ובסמוך לאחר מכן נשלחה לו דרישת תשלום. העיצום הכספי שהוטל על המשיב היה בסך של 50,000 ש"ח, והוא חולק לחמישה תשלומים שווים. 4. ההחלטה בדבר הטלת העיצום הכספי באה בעקבות ביקורת שנערכה בעסקו של המשיב ביום 3.5.2007 וביקורת משלימה שנערכה ביום 19.12.2007. הביקורת נערכה ביחס לשני הסניפים הנ"ל, ונבחנו במסגרתה פעולות שבוצעו לתקופה שבין 12.2.2004 לבין 19.12.2007. ממצאי הביקורת היו שהמשיב הפר הוראות שונות לפי החוק והצו. לענייננו רלבנטיות שתי הפרות שנמצאו בביקורת: האחת, באי שמירה של העתקי מסמכי זיהוי ואימות של מי שביקשו מהמשיב שירותי מטבע; השניה, באי רישום פרטיו של מבקש שירותי המטבע שהתייצב פיזית (האדם) לפני המשיב מקום בו מקבל השירות היה תאגיד, כאשר במקרים אלו נרשמו על-ידי המשיב פרטי התאגיד בלבד. 5. בעקבות ממצאי הביקורת הוגשה לוועדה בקשה להטלת עיצום כספי; ולמשיב נשלחה הודעה על כך בצירוף הבקשה ודו"ח הביקורת. לאחר שנשמעו טענותיו של המשיב בפני הוועדה, באמצעות בא כוחו, נתנה הוועדה את ההחלטה הנ"ל. בהחלטת הוועדה נתקבלו חלק מטענותיו של המשיב וחלקן האחר נדחה. נקבע בוועדה, בכל הקשור במסמכי הזיהוי והאימות, כי אין לקבל את עמדת המשיב לפיה די לפי הדין בשמירת העתק תעודת הזהות בלא צורך בשמירת העתק של מסמך מאמת נוסף. הוועדה הוסיפה וציינה, כי אמנם לא פורטו בדו"ח הביקורת מספר המקרים בהם היו הפרות של שמירת מסמכים, אולם המדובר על-פי הדו"ח ברוב המקרים (מעל מחציתם), ומכאן שדי בכך לשם מסקנה כי הייתה הפרה של החובה על פי דין בעניין שמירת המסמכים. עוד נקבע בהחלטת הוועדה, כי אין לקבל את עמדת המשיב לפיה כאשר שירותי המטבע הם עבור תאגיד, די ברישום פרטי התאגיד בלא רישום של פרטי האדם שהתייצב פיזית לפני נותן שירותי המטבע בשם התאגיד. 6. המשיב לא השלים עם ההחלטה ועם גובה העיצום הכספי שהוטל עליו והגיש ערעור לבית משפט השלום. ביום 23.8.2010 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, אשר קיבל חלק מטענות המשיב, והעמיד את העיצום הכספי על סך של 20,000 ש"ח (במקום 50,000 ש"ח כאמור). 7. לענייננו רלבנטיים שני עניינים עיקריים שבהם קיבל בית משפט קמא את טענותיו של המשיב בערעור שהתברר לפניו - הם העניינים שנזכרו לעיל. העניין האחד נוגע לממצא של הוועדה לפיו במרבית המקרים שמר המשיב העתק של מסמך זיהוי אחד בלבד של מבקש השירות, בעוד שהוועדה סבורה הייתה, כאמור, שהיה עליו לשמור כל מסמך שניתן לצורך זיהוי ואימות (ומשלא עשה כן הפר את הוראות הצו). בית משפט קמא קיבל את ערעורו של המשיב בעניין זה. במישור המשפטי נקבע, כי בצו הוראות סותרות לעניין השאלה אם די בשמירת העתק תעודת הזהות או שמא יש לשמור גם העתק מכל מסמך אחר שהוצג לשם אימות. סתירה זו בין הוראות הצו מובילה לספק, וספק זה פועל לטובת המשיב. עוד נקבע, כי יש ממש בטענת המשיב לפיה ההפרות הספציפיות לא פורטו בדו"ח הביקורת והדבר "הקשה על המערער [המשיב] להתמודד עם טענת ההפרה" (סעיף 20 לפסק הדין). העניין השני נוגע לקביעת הוועדה לפיה המשיב הפר את סעיף 3 לצו בכך שכאשר נתבקש השירות עבור תאגיד, לא בוצעו אימות פרטים ודרישת מסמכים מהאדם - בשר ודם - שביקש את השירות עבור התאגיד. גם בעניין זה בית משפט קמא קיבל את ערעורו של המשיב, בקובעו כי המשיב לא הפר את הצו וכי די ברישום הפרטים של התאגיד - "מבקש השירות" (באמצעות מי מטעמו). המבקש סבור כי נפלו - בעניינים אלו ואחרים - טעויות בפסק דינו של בית משפט קמא. מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. טענות בעלי הדין 8. המבקש צימצם את טענותיו בבקשת רשות הערעור לשלושה עניינים מרכזיים: שמירת מסמכים; זיהוי ורישום פרטי מבקש השירות כאשר השירות ניתן לתאגיד; והיקף ההתערבות של בית משפט השלום בגובה העיצום הכספי. בעניין שמירת המסמכים טוען המבקש, כי על נותן שירותי המטבע לשמור את כלל מסמכי הזיהוי והאימות של מבקש השירות, ולא מסמך אחד בלבד, כפי שקבע בית משפט קמא. פרשנות זו, כך נטען, מגשימה את תכלית החקיקה. אשר לזיהוי ורישום פרטיו של אדם הפועל מטעם תאגיד סבור המבקש כי "מבקש השירות", כמשמעו בצו איסור הלבנת הון, יכול להיות אדם בשר ודם בלבד ולא ישות משפטית אחרת, כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא. לדבריו, כל פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את תכלית הצו והחוק. בכל הנוגע להיקף ההתערבות בגובה העיצום הכספי נטען, כי הוועדה לקחה בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כדבעי; כי העיצום הכספי שהוטל על-ידי בית משפט קמא אינו משקף את חומרת העבירות שביצע המשיב ונעדר אלמנט הרתעה; וכי היה על בית משפט קמא להחזיר את הדיון לוועדה לבחינה מחודשת של העיצום כספי משעה שמצא שהמשיב לא ביצע את כל ההפרות שיוחסו לו. נציין עוד, כי המבקש הגיש - לאחר שקיבל רשות לכך מבית המשפט - תשובה לתשובת המשיב. דיון והכרעה 9. בנסיבות העניין, ונוכח השאלות העקרוניות שעלו במקרה זה, ולאחר שניתנה לצדדים אפשרות להתייחס לנדון והם לא התנגדו לכך, החלטתי ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי הרשות שניתנה. לגופו של עניין, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי. שתי השאלות העיקריות שהועמדו, כאמור, במחלוקת הן אלו: הראשונה, היקף המסמכים שעל נותן שירותי מטבע לשמור - אם רק העתק התעודה המזהה או גם מסמכי אימות נוספים; השניה - מקום בו מקבל השירות הוא תאגיד, אם יש חובה לרשום גם את פרטי הזיהוי של האדם - בשר ודם - המופיע לפני נותן שירותי המטבע, אם לאו. שאלות אלו הן שאלות של פרשנות הדין. החקיקה בדבר איסור הלבנת הון - תכליתה 10. טרם נדון בשתי השאלות הפרשניות העולות בערעור נפנה מבטנו לתכלית החוק. הן הוועדה, הן בית משפט קמא והן הצדדים התייחסו לעניין תכלית זו והשלכתה על השאלות שלעיל. נעמיד אפוא תכלית זו לנגד עינינו על מנת שתאיר את דרכנו בשאלת פרשנותו של הדין. 11. הסדרת פעולתם של נותני שירותי מטבע באה בגדריו של חוק איסור הלבנת הון (פרק ד1 לחוק). גם נושא העיצום הכספי הוסדר באותו החוק (פרק ה'). חוק זה הוא גם אביו-מולידם של דברי חקיקה רלבנטיים נוספים שהותקנו מכוח הסמכתו, וביניהם: תקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001 (המסדירות את עניין העיצום הכספי); וכן צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע) ("הצו" - כמוגדר לעיל). נמקד מבטנו אפוא בתכליתו של החוק עצמו. 12. החוק לאיסור הלבנת הון נחקק על רקע הסכמים בינלאומיים שונים, והחשש שאלמלא נקיטת פעולה נחושה נגד הלבנת ההון תיוותר מדינת ישראל מאחור ותהווה כר נרחב להלבנת הון תוך פגיעה, בין היתר, במוניטין של המערכת הכלכלית והבנקאית הישראלית ובאמון הציבור בישראל במערכות אלה (ראו הצ"ח איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח 420). ייעודו של החוק לאיסור הלבנת הון הוא להילחם ב"הלבנת הון" הנצבר על-ידי גורמים עברייניים כתוצאה מביצוע עבירות שונות. הלבנת ההון נועדה להסתיר את מקורם העברייני של הכספים, ולצבוע אותם בצבע של פעילות חוקית תמימה. המאבק בהלבנת הון הוא אפוא אמצעי חשוב במלחמה בפשע המאורגן (ראו ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 413 (2005)). השיטות להלבנת הון הן רבות ומגוונות. המכנה המשותף לשיטות השונות הוא ניצול המערכות הפיננסיות והגלובליזציה לשם העברת הכספים תוך טשטוש זהותם של בעלי הזכויות בהם ומקורם (הצעת החוק, לעיל, בעמ' 420). דרך מרכזית שבאמצעותה מבקש החוק להתמודד עם פעילות של הלבנת הון וחשיפתם של מלביני ההון היא חובת דיווח שוטף על העברות רכוש וכספים באמצעות המערכות הפיננסיות וחילוטם של "כספים אסורים" כהגדרתם על-פי החוק. מנגנון הפיקוח והדיווח הוא המנגנון שבאמצעותו מיושמות הוראות החוק על-ידי האחראים לכך. תכליתו של הדיווח היא, בין היתר, לאפשר לרשויות להתחקות באופן אפקטיבי אחר אותן פעולות הנחזות להיות תמימות ולחשוף את העומדים מאחוריהן (פרשת שם טוב, לעיל, בעמ' 405 ו- 417). העיקרון שביסוד החוק הוא אפוא דיווח גורף, רחב ומלא (שם, בעמ' 415). חובות הדיווח, הזיהוי והרישום הן אפוא אמצעי אשר בלעדיו ייגרע עיקרו של החוק (שם, בעמ' 416). הצווים שהוצאו מכוח החוק, וביניהם הצו הרלבנטי לענייננו - נועדו להגדיר באופן מדויק וממצה חובות אלה, וזאת על מנת לשרת את החוק ואת התכלית העומדת ביסודו. על רקע זה, נעבור עתה לשתי השאלות העיקריות שבאו לפניי במסגרת ערעור זה. החובה לשמור מסמכים והיקפה 13. כאמור, הוועדה קבעה כי המשיב לא שמר העתקים של מסמכי זיהוי ואימות, כפי הנדרש בסעיף 9 לצו. על-פי פרשנותה של הוועדה, הצו מחייב שמירת העתקים הן של מסמך הזיהוי שהוצג לנותן השירות והן של מסמך האימות שהוצג לו. בפסק דינו, ניתח בית משפט קמא את היחס בין סעיפים 3(1) ו-9(א) לצו, וקבע כי קיימת סתירה בין הסעיפים הללו. סעיף 3(1) לצו קובע כי: "במבקש שירות שהוא תושב - לענין רישום פרטי הזיהוי בסעיף 2(א)(1) עד (3) - על פי תעודת זהות, שהעתק מצולם שלה - ככל הנוגע לפרטי הזיהוי האמורים - יישמר אצל נותן שירותי המטבע; נותן שירותי המטבע ישווה את פרטי הזיהוי עם מסמך נוסף הנושא תמונה ומספר זהות, ובהעדרו - עם מסמך הנושא שם או מספר זהות וכן מען או תאריך לידה, ובהעדרו עם כרטיס אשראי" [ההדגשה אינה במקור - י. מ.]. סעיף 9(א) לצו קובע כי: "נותן שירותי מטבע ישמור על הצהרת מקבל השירות כאמור בסעיף 4 ועל מסמכי הזיהוי; לענין זה, 'מסמכי זיהוי' - כל מסמך שנמסר לצורך זיהוי ואימות". 14. בית משפט קמא מצא כאמור סתירה בין ההוראות הללו שבצו. סתירה זאת, כך קבע בית משפט קמא, נובעת מכך שבעוד שסעיף 3(1) מחייב שמירת העתק של תעודת הזהות בלבד; סעיף 9(א) מחייב שמירה של כל מסמך שנמסר לצורך זיהוי ואימות. נוכח סתירה זו, כך נקבע, "על המערער להינות מן הספק ולא היה מקום לקבוע כי הוא הפר את הוראות הצו עת התספק בשמירת העתק מסמך זיהוי אחד בלבד" (סעיף 21 לפסק הדין). על קביעה זו הוגשה בקשת רשות הערעור. 15. אלא שכמפורט לעיל, לצד הקביעה המשפטית של בית משפט קמא אשר לפרשנות הדין, באה גם קביעה פרטנית, הנוגעת לנסיבות המקרה, בקשר עם תקינות ההליך בכל הנוגע לממצאי הוועדה בהקשר הנדון. קביעה זו הייתה, כאמור, כי יש לקבל את עמדת המשיב לפיה בהיעדר פירוט של ההפרות, הועמד לפניו קושי להתגונן מפני טענת ההפרה בעניין זה (בשונה מהפרות אחרות שכן פורטו). על קביעה אחרונה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור. היא הפכה אפוא לחלוטה. משמעות הדבר היא, כי תהא התשובה הפרשנית לשאלת היקף החובה לשמור מסמכים אשר תהא, אין לכך לכאורה השלכה על עניינו של המשיב בנסיבות העניין. לא ניתן אפוא לקבוע בגדרי ההליך שלפניי, כי המשיב הפר את החובה לשמור מסמכים, וזאת בשל הפגיעה ביכולתו להתגונן מפני קביעה זו (בפני הוועדה), כפי שקבע בית משפט קמא. מטעם זה, דינו של הערעור להידחות לגופו בנקודה זו. 16. עם זאת, למעלה מן הצורך, אציין כי לו הייתי נדרש להכריע בשאלה הפרשנית הנ"ל, הייתה מסקנתי שונה ממסקנתו של בית משפט קמא. לדידי, מסקנתו הפרשנית של בית משפט קמא לפיה די בשמירת העתק של מסמך הזיהוי, בלא שמירת העתק של מסמכי אימות נוספים שהוצגו לנותן שירותי המטבע, אינה מחויבת לפי לשון הצו. סבורני כי היא אף אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה וכללי הפרשנות שנקבעו בהלכה הפסוקה, לפיהם כאשר ניתן לפרש חוק לפי לשונו ביותר מדרך אחת, יש לבחור, מבין האפשרויות הלשוניות, בפירוש המגשים את תכליתו של החוק (ראו למשל, עע"מ 1621/08 מדינת ישראל - משרד הפנים נ' חטיב (לא פורסם, 30.1.2011); ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (לא פורסם, 28.10.2010)). חובת הזיהוי חיונית, מטבע הדברים, על מנת להתחקות אחר מבצעי הפעולות. חובת האימות נועדה, בין היתר, להקשות על זיופים והתחזות ולאמת את הזיהוי. על מנת שניתן יהיה לבקר באופן אפקטיבי את נותני השירותים, ולוודא שהם אכן פועלים כמצוות הצו ומבצעים הן את פעולת הזיהוי והן את פעולת האימות נדרש שימור מלא של של מסמכי הזיהוי והאימות. ללא תיעוד של מסמכי האימות לא ניתן יהיה לוודא שנותן השירות אכן ביצע אימות כנדרש על-פי הצו, וכפועל יוצא מכך לא ניתן יהיה לאכוף את חובת האימות. בלא תיעוד כנדרש עלולה להיפגם התכלית ההרתעתית שביסודה של חובת התיעוד ושמירת המסמכים המוטלת על נותן השירות (לעניין האינטרס של נותני השירותים שלא לדקדק במצוות הזיהוי, הרישום והדיווח כדי להיטיב עם לקוחותיהם, ראו ע"פ 3395/06 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2007) בפסקאות 15-16 לפסק הדין). 17. אכן, סעיף 3(1), ובדומה לו סעיף 3(2) לצו, המטילים את חבות הזיהוי והאימות, קובעים כי יש לשמור העתק מצולם של מסמך הזיהוי (תעודת זהות כאשר מדובר בתושב ישראל; ובמקרה שאין מדובר בתושב ישראל - דרכון חוץ, או תעודת מסע), ולעומת זאת אין הם קובעים באופן מפורש מעין זה כי יש לשמור גם העתק של ה"מסמך הנוסף" (המאמת) אליו מושווה מסמך הזיהוי (תעודת הזהות, הדרכון או תעודת המסע, לפי העניין). אלא שסעיף 9, המופיע תחת הכותרת "שמירת מסמכים", ואשר כל ענייננו בשימור התיעוד שבו מחויב נותן שירותי המטבע, קובע, כאמור, כי "נותן שירותי מטבע ישמור על הצהרת מקבל השירות כאמור בסעיף 4 ועל מסמכי הזיהוי; לענין זה, 'מסמכי זיהוי' - כל מסמך שנמסר לצורך זיהוי ואימות" [ההדגשות שלי - י. מ.]. מסמכי זיהוי ואימות נוספים הם למשל מסמך הנושא מספר זיהוי ותמונה, מסמך הנושא שם או מספר זהות וכן מען או תאריך לידה, וכרטיס אשראי, הכל כמפורט בסעיפים 3(1) ו-(2) לצו. הגם שלכאורה לא היה צורך לציין בסעיפים 3(1) ו-(2) לצו, כי יש לשמור העתק של תעודת הזהות (או מסמך אחר לפי הענין), וזאת נוכח האמור בסעיף 9 העוסק בשמירת מסמכים באופן כללי, אין המדובר בסתירה. נוכח תכלית הצו, עדיפה לכאורה פרשנות לפיה יש לראות בסעיף 9 לצו כהוראה העיקרית לעניין שמירת מסמכים (כפי כותרתה). הוראה זו נוקבת במפורש בחובה לשמור את כל מסמכי הזיהוי והאימות. סעיפים 3(1) ו-(2) אינם קובעים שאין לשמור את "המסמך הנוסף" ואין ללמוד נוכח לשונו המפורשת של סעיף 9 לצו, וחרף תכליתו של החוק, כי סעיפים 3(1) ו-(2) קובעים "הסדר שלילי" לפיו אין חובה לשמור העתק של "המסמך הנוסף". משעה שהמסקנה היא שסעיפים 3(1) ו-(2) אינם מהווים "הסדר שלילי", ממילא אין המדובר בסתירה בין הסעיפים, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא. לפיכך, וככל שהייתי נדרש להכריע בשאלה זו (מה שאין כן על פניו במקרה דנן), מסקנתי הייתה כי על נותן שירותי המטבע לשמור כל מסמך זיהוי או אימות שהוצג בפניו, ולכל הפחות שני מסמכים לכל מבקש שירות (כמצוות סעיף 9 לצו). תאגיד אינו "מבקש השירות" 18. המחלוקת השניה בהליך שלפניי - עניינה היקף הרישום הנדרש על ידי נותן שירותי המטבע מקום בו השירות ניתן לתאגיד. אין מחלוקת על כך שבחלק מן הפעולות שנבדקו בעסקו של המשיב, רשם המשיב פרטים של תאגיד כ"מבקש השירות", וזאת מבלי שתועדו פרטיו של האדם לו ניתן השירות פיזית. בית משפט קמא פסק, כי רצוי שיתועדו גם פרטיו של מי שפונה לקבלת השירות מטעם התאגיד, אך מסקנתו הייתה כי אין חובה כזו על-פי לשונו החד משמעית של הצו. דין הערעור בראשו זה - להתקבל. אסביר את טעמיי: 19. על-פי הצו (בסעיף ההגדרות - הוא סעיף 1), "מבקש שירות" הוא "מי שמבקש שירות מנותן שירותי מטבע, בין בעבור עצמו ובין בעבור אחר". לעומת זאת, "מקבל שירות" הוא "מי שמקבל שירות מנותן שירותי מטבע, אף אם אדם אחר ביקש את השירות עבורו". חובת הזיהוי והאימות מוסדרת בפרק ב' לצו שכותרתו "חובות הזיהוי". השאלה שעלתה בבית משפט קמא היא, אם תאגיד עשוי להיחשב "מבקש שירות". כאמור, בית משפט קמא השיב בחיוב לשאלה זו. משמעות הדבר היא, שכאשר מבצע הפעולה הוא תאגיד (באמצעות אדם כלשהו), די למסקנת בית משפט קמא ברישום פרטי התאגיד על מנת לעמוד בחובות הזיהוי, האימות והתיעוד לפי פרק ב'. לשון אחר, אין חובה לזהות ולתעד את פרטיו של האדם שהתייצב פיזית לפני נותן שירותי המטבע. בית משפט קמא סבר, כאמור, כי על אף שתוצאה זו אינה עולה בקנה עם תכליתו של הצו, היא מחויבת לפי לשונו. דעתי אינה כדעתו. 20. כאמור, אחת מן התכליות של החקיקה בנושא הלבנת הון היא זיהוי העומדים מאחורי הפעילות הפיננסית "המלבינה" והיכולת להתחקות אחריהם. פעמים רבות נעשה שימוש בחברות "קש" כצינור להעברת כספים ולביצוע עסקאות מלבינות (ראו, עמ' 420 להצעת החוק). פרשנותו של בית משפט קמא אינה מאפשרת להתחקות אחר אותו אדם שהתייצב פיזית בפני נותן שירותי המטבע ולברר את מיהותו. בכך מאוין במידת לא מבוטלת הפן ההרתעתי של חובת הזיהוי. יתירה מזו: בהיעדר זיהויו של האדם לו ניתן השירות פיזית, אף אם מדובר בשליח תמים, יכול והרשויות יתקשו להגיע לאותם אנשים העומדים מאחורי התאגיד - במקרים בהם מדובר בחברות "קש" או בחברות פיקטיביות, שכן הדרך לאיתורם של מלביני ההון עשויה להיות באמצעות חקירתו של אותו שליח. במקרים מסוג זה, חובת הזיהוי, כפי שפירש אותה בית משפט קמא, לא תוכל להשיג את תכליתה. המסקנה היא שעל מנת להגשים את תכלית החקיקה יש צורך בזיהוי האדם לו ניתן השירות פיזית. דומה כי כך היה סבור גם בית משפט קמא. 21. אולם, בשונה ממסקנתו של בית משפט קמא, איני סבור כי תכלית זו נסתרת מלשונו של הצו או שאין היא עולה בקנה אחד עם הלשון. להיפך. מן הצו עולה במפורש ש"מבקש השירות" אינו יכול להיות תאגיד. מסקנה זו נלמדת בראש ובראשונה מסעיף 5 לצו. סעיף 5 לצו קובע ש"נותן שירותי מטבע יזהה פנים אל פנים את מבקש השירות, טרם מתן שירותי המטבע... [ההדגשות שלי - י.מ.]". תאגיד הרי לא ניתן לזהות "פנים אל פנים", ומכאן מתבקשת המסקנה שתאגיד אינו יכול להיות מבקש השירות. 22. זאת ועוד: מסקנה זו נלמדת גם מן ההוראות האחרות בצו, ובכלל זה מהוראות סעיפים 3-2 לצו. לשלמות התמונה, נביא את ההוראות הללו במלואן: על-פי הוראת סעיף 2 לצו: "(א) נותן שירותי מטבע לא ייתן שירותי מטבע כמפורט בסעיף 6, בלא שירשום לגבי מבקש השירות ומקבל השירות את פרטי הזיהוי המפורטים להלן ויאמתם כמפורט בסעיף 3: (1) שם; (2) מספר זהות; (3) ביחיד - תאריך לידה ומין; בתאגיד - תאריך ההתאגדות; (4) מען". הוראת סעיף 3 לצו מורה כי: "3. נותן שירותי מטבע יאמת את פרטי הזיהוי הנדרשים כאמור בסעיף 2 ויקבל לידיו מסמכים כמפורט להלן: (1) במבקש שירות שהוא תושב - לענין רישום פרטי הזיהוי בסעיף 2(א)(1) עד (3) - על פי תעודת זהות, שהעתק מצולם שלה - ככל הנוגע לפרטי הזיהוי האמורים - יישמר אצל נותן שירותי המטבע; נותן שירותי המטבע ישווה את פרטי הזיהוי עם מסמך נוסף הנושא תמונה ומספר זהות, ובהעדרו - עם מסמך הנושא שם או מספר זהות וכן מען או תאריך לידה, ובהעדרו עם כרטיס אשראי; (2) במבקש שירות שהוא תושב חוץ - לענין רישום פרטי הזיהוי שבסעיף 2(א)(1) עד (3) - על פי דרכון חוץ או תעודת מסע שהעתק מצולם שלהם - בכל הנוגע לפרטי הזיהוי - יישמר אצל נותן שירותי המטבע; נותן שירותי המטבע ישווה את פרטי הזיהוי עם מסמך נוסף הנושא תמונה ומספר זהות, ובהעדרו - עם מסמך הנושא שם או מספר זהות וכן מען או תאריך לידה, ובהעדרו עם כרטיס אשראי; (3) במבקש שירות שאינו מקבל השירות - לענין רישום פרטי הזיהוי שבסעיף 2(א)(1) עד (4) - על פי העתק כתב ייפוי כוח או כתב נאמנות, לפי הענין, מאת מקבל השירות המסמיך את מבקש השירות לבצע את המרת המטבע בעבורו, הכולל את כל פרטי הזיהוי של מקבל השירות; העתק כתב ייפוי הכוח או כתב הנאמנות, לפי הענין, יישמר אצל נותן שירותי המטבע; היה מקבל השירות תאגיד יכלול כתב ייפוי הכוח או כתב הנאמנות, לפי הענין, פרטי זיהוי כאמור בסעיף 2(א)(1) עד (4) של כל בעלי השליטה; האמור בסעיף קטן זה לענין רישום פרטי הזיהוי של בעלי השליטה לא יחול על תאגיד שניירות הערך שלו נסחרים בבורסה לניירות ערך בישראל או במדינה אחרת, ובלבד שניתן על כך אישור של עורך דין". 23. עיון בהוראות אלה מעלה כי לעניין אימות פרטיו של תאגיד רלבנטי אך ורק סעיף 3(3), העוסק במבקש שירות שאינו מקבל השירות. סעיפים קטנים (1) ו-(2) עוסקים באדם - בשר ודם - בלבד. סעיף קטן (1) עוסק במבקש שירות שהוא תושב (כמשמעו בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 - כעולה מסעיף 1 לצו), והזיהוי הדרוש הוא על-פי "תעודת זהות" ומסמך נוסף. סעיף קטן (2) עוסק במבקש שירות שהוא תושב חוץ, והזיהוי הדרוש הוא דרכון חוץ או תעודת מסע ומסמך נוסף. סעיף קטן (3) עוסק, כאמור, במבקש שירות שאינו מקבל השירות. למקרא מקבץ הוראות אלו ברור שסעיף קטן (3) אינו עומד בפני עצמו. הוא מוסיף פרטי זיהוי ואימות על אלו הנדרשים בסעיפים קטנים (1) ו-(2), כאשר מדובר במצב דברים שבו מבקש השירות הוא לא מקבל השירות. במקרה כזה (הרלבנטי כאשר תאגיד הוא מקבל השירות), בנוסף למסמכים הנזכרים בס"ק (1) או (2) (החלים על כל מבקש שירות לפי העניין), מבקש השירות נדרש לאחוז גם בייפוי כוח או כתב נאמנות מאת מקבל השירות. מסמך נוסף זה, צריך להסמיך את מבקש השירות לבצע את הפעולה המבוקשת בשם מקבל השירות, ועליו לכלול הן את פרטי הזיהוי של מקבל השירות והן את פרטי הזיהוי של בעלי השליטה במקבל השירות (כאשר מדובר בתאגיד - ובכפוף להקלה מסויימת שאינה מענייננו המסתפקת, בנסיבות מסוימות, באישור עורך דין חלף הרישום של זיהוי בעלי השליטה)). ההבחנה בין מבקש השירות (הפיזי) לבין התאגיד שהוא בהכרח "מקבל השירות", עולה בבירור גם מסעיף 4(ב) לצו. 24. הנה כי כן, "מבקש השירות" לפי הצו הוא אדם "בשר ודם" - המופיע פיזית לפני נותן השירות; ותאגיד הוא "מקבל השירות". נותן שירותי מטבע נדרש לזהות, לאמת, ולתעד גם את פרטיו של האדם - בשר ודם - העומד לפניו פיזית. זאת נוכח החובה הכללית שבסעיף 2(א) לצו לרשום את פרטי הזיהוי לגבי "מבקש השירות ומקבל השירות". מסקנה זו מגשימה את תכלית הצו, ועולה בקנה אחד עם לשונו. המשיב לא מילא חובה זו, ומשכך יש לקבל את הערעור בעניין זה ולקבוע כי גם בדרך זו הפר המשיב את הוראות הצו. גובה העיצום 25. טרם סיום אציין, כי לא נעלמה מעיניי טענת המבקש לפיה משעה שבית משפט קמא קיבל את הערעור, וקבע כי לא היה מקום לחלק מממצאיה של הוועדה בעניינו של המשיב והטלת עיצום כספי בגינם, היה על בית משפט קמא להחזיר את הדיון בשאלת גובה העיצום הכספי לוועדה ולא לפסוק בעניין זה, כפי שנעשה. לא מצאתי מקום לשעות לטענה זו של המבקש. תהא אמת המידה להתערבות בית משפט השלום בהחלטות הוועדה אשר תהא, בין בביקורת "מינהלית" ובין כביקורת "ערעורית", הרי שבנסיבות העניין עמדה לו הסמכות ושיקול הדעת לקבוע מהו שיעור העיצום נוכח קבלת טענות שנטענו בערעור, ובכך לסיים את הענין שבא לפניו. סיכום ותוצאה 26. סיכומו של דבר: הערעור מתקבל בראשו המתייחס לחובת הרישום של מבקש השירות ("הפיזי") כאשר תאגיד הוא מקבל השירות. מכאן, על בסיס התשתית העובדתית שקבעה הוועדה לעניין זה, המסקנה היא כי המשיב אכן הפר את הוראות הצו בעניין זה. בכל הנוגע לשמירת מסמכי האימות הערעור נדחה, בנסיבות העניין הספציפיות, מן הטעמים שפורטו לעיל. 27. נוכח מסקנתי זו, שעניינה קבלת הערעור בחלקו, כמו גם נוכח העובדה שמדובר בהליך שהחל בשנת 2007, נקבע בזאת שהעיצום הכספי יועמד על סך של 30,000 ש"ח - המהווה תוספת של 10,000 ש"ח על פסיקתו של בית משפט קמא. משהערעור התקבל בחלקו בלבד, לא מצאתי לעשות צו להוצאות בערעור וכל צד יישא בהוצאותיו. מיסיםעבירות מסהלבנת הון