טיעונים לעונש תכנון ובניה 1. ביום 28.3.04 הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). טיעונים לעונש נשמעו ביום 19.9.04. 2. הואיל ולא מצאתי כי קיימים בין הנאשמים הבדלים לעניין הענישה, הנני גוזרת את הדין במאוחד לגבי כולם. 3. תמצית העובדות אשר הקימו את ההרשעה הינה כדלקמן: ביום 3.11.97 הורשעו הנאשמים בגין ביצוע עבודות ללא היתר בניה. הנאשמים הם תושבי שני רחובות בראשון-לציון, וכולם הגדילו את שטח מרפסת השירות בדירתם על ידי סגירתה בקונסטרוקצית מתכת וזכוכית תוך צירוף שטח המקום המיועד לתליית כבסים למרפסת. בשל העבירה נגזר על הנאשמים בזמנו קנס כספי בסך 1,500 ₪, וכן ניתן צו הריסה. לביצוע צו ההריסה ניתנה לנאשמים ארכה של 24 חודש, על מנת לאפשר להם למצות את ההליכים לקבלת היתר בניה. בגזר דינו התייחס כב' השופט ברוך לכך שברקע ביצוע העבירות מצויות בעיות תכנוניות שהנאשמים לא היו מודעים להם בהכרח בעת רכישת הדירות, וכן ציין כי הם פועלים בצורה מסודרת להסדיר את הליקויים ומנסים לאכוף על הקבלן הגשת תכניות מתאימות. משתמה תקופת השנתיים לביצוע צו ההריסה, שב ביהמ"ש והאריך תקופה זו מעת לעת. הארכות תמו במחצית שנת 2002, כחמש שנים לאחר הוצאת הצו. משתמו הארכות היה על הנאשמים לבצע את הצו ולהרוס את הבניה, אולם הם לא עשו כן. באוגוסט 2003 הוגש כנגד הנאשמים כתב האישום שבפני, שעניינו אי קיום צו ההריסה. במרץ 2004 הורשעו הנאשמים בעבירה המיוחסת להם. למרות זאת, עד היום טרם בוצע הצו, והבניה האסורה נותרה על מכונה. 4. בטיעוניה לעונש טענה התובעת כי לנאשמים ניתנה תקופה ארוכה ביותר להסדרת כל הדרוש להוצאת היתרי הבניה - משך כמעט חמש שנים, ומאז חלפו עוד שנתיים בהן צו ביהמ"ש הופר בריש גלי, והיתר אין. התובעת טענה כי במהלך כל התקופה לא פעלו הנאשמים במרץ ובשקידה ראויה על מנת להכשיר את הבניה. אדרבא. לטענתה, חוסר המעש מצידם עלה למעשה כדי זניחת הבקשות שהגישו בעניין זה. כך, לטענת התובעת רק בינואר 2000 הוגשה על ידי הנאשמים בקשה לתיקון תב"ע. באפריל 2000 החליטה הועדה המקומית לקבל את התכנית בכפוף לתנאים, ושבה והחליטה כך, לאחר הסרת התנגדות של אחד מחברי הועדה, ביוני 2000. התובעת הציגה מסמכים לתמוך טענתה כי למרות שהחלטה זו הובאה מיידית לידיעת המתכנן מטעם הנאשמים, משך שנים לא טופל הנושא, ולא התקדם מאומה עד נובמבר 2003, לאחר שהועדה המקומית עצמה איימה בינואר ובמרץ 2003 כי אם לא יעשה דבר יחלו הליכי ביטול האישור שניתן, ולאחר שהוגש כתב האישום שבפני באוגוסט 2003. התוצאה היא, לטענת התובעת הנכבדה, כי גם היום, שנים כה רבות לאחר הוצאת צו ההריסה ולאחר המועד שנקבע לביצועו, אין הנאשמים מצויים לקראת סוף התהליך, אלא התכנית לשינוי התב"ע טרם הועברה לועדה המחוזית. יחד עם זאת אישרה כי לאחרונה נתעוררו הנאשמים והחלו בטיפול רציני בבקשה. התובעת הוסיפה כי סבלנות רבה נהגו רשויות התביעה עם הנאשמים, בין היתר משום שהם קבוצה גדולה, ואולם, כדבריה, "יש גבול לכל דבר". 5. ב"כ הנאשמים הפנתה בטיעוניה לעונש את תשומת הלב לכך שמדובר בקבוצה גדולה של אנשים שאינם עבריינים אלא, כדבריה "אנשים נורמטיביים", אשר נקלעו למצב זה שלא באשמתם, כעולה גם מגזר הדין בו הוצא צו ההריסה לראשונה. לטענתה, בשל האופן בו תוכננו המרפסות, הריסת הקונסטרוקציה הסוגרת אותן תגרום לחשיפת דירות הנאשמים לסכנה של פריצות וכן לרוחות ולרעש. ב"כ הנאשמים טענה כי הנאשמים פעלו במשך כל הזמן שחלף להסדרת ההיתרים לבניה, וזאת לא רק לאחר הגשת כתב האישום אלא גם לפניו. לעניין זה היא הפנתה למסמך המעיד על מגעים עם הועדה המקומית עוד ביום 27.6.00. לטענתה מדובר בהליך סבוך ומורכב, שכן נדרש תיקון תב"ע וכן היו קשיים בקבלת שיתוף הפעולה של הקבלן ובהחתמת אנשים רבים על כתבי שיפוי. על כן, לטענתה, התמשך התהליך. היא הוסיפה כי גם הרשות עצמה הערימה קשיים על הנאשמים, למשל כאשר נדרשו להציג אישורים שדבר אין להם עם סגירות מרפסת, כגון אישורי אגף הרישוי ואיכות הסביבה. כיום, לדבריה, עומדים הליכי הרישוי בשלבים סופיים, שכן מונה כבר שמאי מוסכם. ב"כ הנאשמים הזכירה כי הנאשמים הודו בהזדמנות הראשונה וחסכו בכך מזמנו של ביהמ"ש. 6. בית המשפט העליון וכן בתי המשפט המחוזיים קבעו בשורה של פסקי דין, כי העונש ההולם נאשם אשר לא קיים צו שיפוטי הוא מאסר בפועל. בע"פ 920/85 (לא פורסם) נאמר: "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בית המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם, אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר על כן, מצווה בית המשפט לנקוט באמצעי ענישה חמורים ומשמעותיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ". בע"פ 4603/90 אדירים חברה לבנין ועבודות נגד מדינת ישראל, פד"י מז' (2) 529 נאמר: "צו הפסקה שיפוטי, בדומה לכל הוראת בית משפט שסעיף 287 לחוק העונשין חל עליה, ובדומה לצו מניעה וכל צו אחר של בית המשפט שנתן לכוף ציות לו לפי פקודת בזיון בית המשפט, מחייב את מי שהצו מכוון אליו לנקוט צעדים להבטחת קיומו של הצו. החובה אינה מוגבלת לנקיטת מעשה פעיל דווקא יש ואי ציות לצו מתבטא במחדל לגרום לקיומו". לגבי העונש במקרים כגון המקרה דנן נאמר בע"פ 955/98 (לא פורסם) נאמר: "בניה שלא כדין אינה רק תופעה החותרת תחת התכנון הנאות של הבניה והשמירה על איכות החיים. תופעה זו נמנית על התופעות הבולטות בפגיעתן בהשלטת החוק: "מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק". על כן, בע"פ 4603/90 אדירים חברה לבנין ועבודות נגד מדינת ישראל, פד"י מז' (2) 529 נאמר: "המציאות מלמדת שמטרת ההרתעה עדין לא הושגה. השטח עדין פרוץ ומדיניות השלטת החוק דורשת נורמות ענישה מחמירות שיהיה בהן כדי למגר את התופעה הפסולה הזו. כבר נפסק לא אחת כי ההפקרות השוררת בנושא העבירות על חוק התכנון מחייבת הטלת עונשים מרתיעים. רק עונש מאסר יש בו להרתיע מפיתוי לגריפת הון בדרך של עבריינות על חוק התכנון. חומרה מיוחדת נודעת לעבירה המהווה הפרה של צו בית משפט". דברים דומים נאמרו אף בע"פ (ת"א) 39/98 עיריית נתניה נגד הראל שאול: "סוגיה זו של בניה ללא היתר נדונה בבית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין. התופעה של בניית מבנים ללא היתר ופניה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח - תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדר הציבורי, וככל שמציאות עגומה זו מתמשכת, המציאות היא חמורה יותר, ונדרשת מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדבירה." ברע"פ 23/83 פור נגד מדינת ישראל, לח' (1) 534, בעמ' 535 נאמר: "מדיניות הענישה, אשר נקבעה על-ידי בית משפט זה מכבר, מורה לבתי המשפט בדרגה הראשונה להחמיר בדינם של עבריינים, המפרים צווי בית משפט בנושא הבניה הבלתי חוקית. בדרך כלל העונש הראוי יכלול בין מרכיביו עונש מאסר לריצוי בפועל. הנסיון מלמד, שכל עונש הרתעה אחר אין בו כח ההרתעה הדרוש". בע"פ 70987/01 הודגש כי: "ההלכה היא כי בתחום זה של הפרת צווים שיפוטיים יש מקום להטלת עונשי מאסר בפועל, בפרט במקרה שבו מדובר בעבירות חוזרות ונישנות". 7. הטלת עונש מאסר בפועל מבטאת את החומרה המיוחדת בה רואה החברה התנהגות אנשים המפירים בריש גלי את חוק התכנון והבניה ועושים דין לעצמם. על כל אדם המפר צו בית משפט לדעת, כי בית המשפט מתייחס בחומרה יתרה לעבירות אלו - ונותן ביטוי להתייחסות זו בעונשי מאסר מתאימים. 8. מול אלה ניצבים הנאשמים ומבקשים כי בית המשפט יטה להם חסד לאור העובדה שמדובר במצב תכנוני בעייתי שלא היו מודעים לו כאשר רכשו את הדירות, וכי הם עשו ועושים ככל יכולתם על מנת להכשיר את הבניה ומצויים כבר בשלבים מתקדמים לצורך כך. מחד, דברים אלו מהווים שיקול לקולא. לכך אני מצרפת את העובדה שהנאשמים הודו כבר בהזדמנות הראשונה וחסכו מזמנו של בית המשפט. ואולם, מאידך גיסא, המדובר בעבירה חמורה בתחום התכנון והבניה. למעשה המדובר הוא בבניה שאין לה היתר, העומדת על מכונה משך כשבע שנים מאז שניתן צו הריסה בגינה. חמש שנים - בחסות ארכות נדיבות במיוחד, ושנתיים נוספות - תוך הפרת צו. אכן הנני מתרשמת, מן המסמכים והעובדות שהוצגו בפני, כי עד לאחרונה לא אצה הדרך לנאשמים להכשיר את הבניה. יתר על כן. הרשות עצמה היא אשר היתה צריכה "לרדוף" אחריהם על מנת שיעשו כן. לעניין זה לא למותר לשוב ולציין, כי המדובר הוא בקונסטרוקציית מתכת וזכוכית הסוגרת מרפסת שירות. איני מתרשמת כי הריסת בניה כזו כרוכה בנזק גדול לנאשמים - לא כספי אף לא אחר. אין המדובר בהריסה שתגרום לסבל ומצוקה כגון הריסת בית מגורים או בית עסק, וטענות ב"כ הנאשמים בדבר סכנת פריצות ורוחות לא שכנעוני. לדידי, דבר לא מנע מאת הנאשמים למלא אחר מצוות החוק, לפרק את הקונסטרוקציה, ולשוב ולסגור את המרפסת אם וכאשר יינתן לכך היתר. אלא שהנאשמים העדיפו נוחות יתר אישית על פני החובה לכבד חוק וצווים שיפוטיים. לכך אין, לדעתי, ליתן יד. שקלתי בכובד ראש האם להטיל על הנאשמים מאסר בפועל, ולא בלי התלבטות, ורק מחמת העובדה שהתובעת נמנעה מלבקש הטלת עונש כזה, נמנעתי מכך בסופו של דבר. 9. לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על מן הנאשמים בכל אחד מן התיקים את העונשים הבאים: א) קנס בסך 8,000 ₪. הקנס ישולם ב- 20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.10.04 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן. כל תשלום בסך 400 ₪ או 4 ימי מאסר תמורתו. למעט שני הנאשמים בתיק עמק 8225/03, שעל כל אחד מהם יוטל קנס בסך 4,000 ₪, אשר ישולם באף הוא ב - 20 תשלומים חודשיים ורצופים החל מיום 15.10.04 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן, כל תשלום בסך 200 ₪ או 2 ימי מאסר תמורתו. ב) מאסר על תנאי לתקופה של חודש ימים למשך שנתיים, והתנאי הוא כי לא יבצע עבירה בניגוד לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 ויורשע בגינה. ג) כל אחד מן הנאשמים יחתום על כתב התחיבות להימנע מעבירה אחרת שעניינה חוק התכנון והבניה, למשך שנתיים. סכום ההתחייבות - 7,500 ₪. באם לא תיחתם ההתחייבות - ייאסר הנאשם ל - 7 ימים. ד) הריני מחייבת את הנאשמים להרוס את הבניה נשוא כתב האישום בשנית, וזאת עד ליום 26.11.04, אלא אם יהיה בידם בטרם מועד זה היתר בניה כדין. זכות ערעור בתוך 45 יום. הודע בפומבי בנוכחים דלעיל היום, 26 בספטמבר, 2004. שירי רפאלי,שופטת בניהתכנון ובניה