בקשת רשות ערעור זו מכוונת נגד החלטתו של בית משפט השלום לדחות את בקשת המבקשים מיום 9.5.06 לביטול פסק הדין שניתן נגדם ביום 15.7.97 לאחר שלא הגישו בקשת רשות להתגונן נגד תביעתה של המשיבה. בפסק הדין חויבו המבקשים לשלם למשיבה סך של 250,000 דולרים בצירוף ריבית והוצאות. לאחר שבחנתי את הנטען בבקשה לרשות ערעור, לא מצאתי כי יש בה לגלות טעות בהחלטה עליה היא נסובה. לפיכך, ובהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אין הבקשה מצריכה תשובה, ודינה להידחות כבר בשלב זה. המבקשים, אב ובנו תושבי ואזרחי שוויץ, ביססו את בקשתם לביטול פסק הדין על חובת הצדק, באשר לטענתם כתב התביעה לא הומצא להם, ואילו אישורי המסירה שעל יסודם ניתן הפסק לוקים בפגמים מהותיים ואינם עולים בקנה אחד עם ההוראות המחייבות לענין המצאת כתבי בי-דין כאמור בתקנות סדר הדין האזרחי ובתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ו-1975 (להלן - תקנות אמנת האג). בית משפט השלום לא נזקק לבירור טענות אלה, לאחר שקבע שלא מתקיים בבקשה תנאי מקדמי לדיון בה, הוא התנאי הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה". בענייננו, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה קרוב לתשע שנים לאחר נתינתו, ושלוש שנים לאחר המצאתו למבקשים על פי תעודת אישור לפי אמנת האג אותה העבירה לבית המשפט המחלקה לסיוע משפטי למדינות זרות בהנהלת בתי המשפט. ממילא, ומאחר שהמבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" להצדקת האיחור הרב בהגשת הבקשה (כנדרש בתקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי), ואף לא הגישו בקשה להארכת המועד, לא נמצאה לבית המשפט אפשרות לבטל את פסק הדין. באמרת אגב יצוין כי בנסיבות המקרה, תחולתה של תקנה 201 אינה ישירה אלא עוברת דרך תקנה 214(א) הקובעת כי אם "ניתן פסק דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן... והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201". המבקשים תוקפים את הנמקת בית משפט השלום בשני מישורים. המישור הראשון מתייחס לדין החל על בקשת ביטול מן הסוג אותו הגישו, אף בהנחה שהבקשה נגועה בשיהוי ניכר. לטענת המבקשים, חובת הביטול מן הצדק של פסק דין שניתן בלא שכתב התביעה הומצא לנתבע, אין פירושה אלא שבית המשפט מחויב להצהיר על בטלותו של הפסק. בהיות הפסק בטל מעיקרו, ולא רק ניתן לביטול (כפי שהדבר הוא שעה שמתבקש ביטול מתוקף שיקול הדעת של בית המשפט) אין באיחור בהגשת בקשת הביטול כדי להקים את הפסק לתחייה, אף בהעדר טעם מיוחד לאיחור. המישור השני תוקף את קביעת בית המשפט לפיה פסק הדין הומצא למבקשים בשנת 2003. לטענת המבקשים, קביעה זו שגויה הן לגופה והן בשל הדרך הדיונית בה נתקבלה. לגופה - מאחר שתעודת האישור, ממנה הסיק בית המשפט את המצאת פסק הדין למבקשים בשנת 2003, לא נערכה בהתאם לנוסח הנדרש על פי תקנות אמנת האג, שכן מצויה בה תוספת הנותנת להבין כי המסמך המומצא הנו מיותר. כמו כן, השיהוי בן שש שנים בין מועד מתן פסק הדין לבין מועד ההמצאה על פי תעודת האישור שולל את תוקפה של ההמצאה, שכן יש בשיהוי להפקיע את תוקף היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט שניתן למשיבה בשנת 1997 סמוך לאחר הגשת התביעה. מבחינה דיונית - מאחר שאף לא אחד מן הצדדים טען בפני בית המשפט לקיומה של תעודת האישור הנ"ל, ולמרות זאת בית המשפט הסתמך על התעודה, תוך סטייה מהמתכונת האדברסרית של ההליך השיפוטי בישראל, ובלא לתת למבקשים הזדמנות להגיב על אותה תעודה ולנסות לסתור אותה. לבסוף טוענים המבקשים כי הימנעות בית משפט קמא מביטול פסק הדין חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, בהתעלמה מכך שפסק הדין לא היה ניתן אלמלא מחדליה של המשיבה, שהגישה לבית המשפט אישורי מסירה חלקיים ולא-ברורים, ולא הוכיחה כי כתב התביעה אכן הומצא כדין לשני המבקשים. אף לא אחת מטענות אלה מסוגלת להביא להתערבות בהחלטה שלא לבטל את פסק הדין. זכות ביטול מכוח חובת הצדק של פסק דין שניתן על פי צד אחד אינה ניתנת למימוש בכל עת. אף היא כפופה למגבלת הזמן על פי תקנה 201, הדורשת כי בהעדר טעם מיוחד להארכת המועד, בקשת הביטול תוגש תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין למבקש. כך עולה, בראש ובראשונה, מלשונה של תקנה 201, המתייחסת לכל מקרה בו "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני", ואינה מבחינה בין מקרה בו הייתה המצאה לבין מקרה בו לא הייתה המצאה. כך גם עולה מההלכה הפסוקה, שהחילה את מגבלת הזמן להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד אף כאשר הבקשה יוסדה על חובת הצדק (למשל ע"א 366/81 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לה(4) 144, 148-149). אמנם ביטול פסק דין בשל חובת הצדק, כשמו כן הוא, מתייחד בקיומה של חובה על בית המשפט להורות על הביטול, תוך שלילת שיקול דעתו בנדון. אולם אותה חובה ניעורה רק לאחר שמבקש הביטול חולף על פני הפרוזדור ונכנס לתוך טרקלין הדיון בבקשת הביטול. לשם כך עליו לעמוד בדרישות דיוניות שונות, שאחת מהן הנה הגשת הבקשה בסמוך לאחר קבלת פסק הדין (אלא אם כן מוכח טעם מיוחד לאיחור). בלא עמידה בדרישה זו, אין הזכות לביטול פסק הדין בשל חובת הצדק משתכללת. על כגון דא אמר כב' השופט רובינשטיין ברע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004(4) 836: "הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק - והטענה בדבר אי המצאה באופן מהותי אינה יכולה לעמוד בנדוננו, גם לשיטת בית הלל, בשעה שהיתה ידיעה מזה עת רבה". דברים אלו נאמרו במסגרת דחיית בקשת רשות ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בה נדחתה הטענה הגורסת כי זכות הביטול של פסק דין שניתן בהעדר המצאת התביעה אינה כפופה למועדים המגבילים את מועד הגשת הבקשה. וכה היו שם דברי בית המשפט המחוזי (בר"ע (ב"ש) 681/03 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, דינים מחוזי, לד(5) 129): "קבלת עמדת המבקשת משמעותה כי משטוען צד להעדר המצאה בשלב הראשון של ההליך טרם מתן פסק הדין, הרי שאין מועדים בנמצא המגבילים את זכותו להגיש בקשה לביטול פסק דין. אליבא עמדה זו לא חשוב מתי נודע לו על פסק הדין והשיקול היחידי הינו הטענה בדבר החטא הקדמון של אי-ההמצאה. גישה כזו עומדת בניגוד לתקנה 201 לתקנות סד"א וכן בניגוד להיגיון בסדר דין האזרחי לפיו גם צד שזכאי לתקוף פסק דין שניתן כפוף לדרישות הזמן שנקבעו על ידי התקנות. גישת המבקשת משמעותה שצד שלא קיבל המצאה טרם מתן פסק הדין רשאי לשמור את הבקשה לביטול פסק הדין באמתחתו ולהגישה בכל עת שיחפוץ. לא הדין ולא הסכם בין הצדדים בכוחם למנוע מהמבקשת להגיש כאמור את בקשתה, אפילו פעם נוספת. הנכון הוא שבקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק אינה משולה למפתח שמוענק למבקש ושבאמצעותו הוא רשאי לפתוח את דלתי בית המשפט על פי שיקול דעתו. גם הטוען לביטול פסק דין מחובת הצדק חייב לשמור על כללי סדר הדין". בדומה לכך נפסק בבר"ע (ת"א) 2411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מיכאלי, דינים מחוזי, לג(8) 868: "אומנם נכונה הטענה כי כאשר ניתן פסק דין שלא בפני הנתבע, כשלא הוכח שהנתבע אומנם הוזמן כדין, חייב בית המשפט לבטל פסק דין שכזה מתוך חובת הצדק, ואין לו בכגון דא כל שיקול דעת, אולם ע"מ לבטל פסק דין שכזה, יש לדרוש את ביטולו, ודרישה שכזו יש להפנות לבית המשפט תוך שלושים ימים מיום שהומצאה למבקש ההחלטה... טענתה של המשיבה כי אין חשיבות למועד זה משום שמדובר במסירה של מסמך חסר כל תוקף ונפקות שניתן בחוסר סמכות, דינה להידחות... העובדה כי יכול שבסופו של הליך יקבע כי פסק הדין חסר כל תוקף ונפקות איננה פוגעת בדרישה הקבועה בתקנה 201 לעיל. גם אם פסק הדין חסר תוקף עדיין יש מקום לפנות לבית המשפט ולהוכיח כי אכן לא הומצאה ההמצאה כדין וכי מחובת הצדק לבטל את פסק הדין. בעל הדין אינו רשאי להניח את המבוקש, קרי, אין הוא יכול להתעלם מהוראות סדרי הדין ולהניח מראש כי בסופו של יום ייקבע כי פסק הדין בטל מעיקרו ולכן ממילא אין הוא כפוף לתחולת התקנה מלכתחילה... קבלת טענת המשיבה כי כאשר מדובר בביטול מחובת הצדק אין רלוונטיות למועד הגשת הבקשה, כמוה כקביעה כי המועד שנקבע בתקנות מיותר, ולכאורה ניתן לקבל בקשה לביטול פסק דין גם לאחר שנים רבות מיום שנודע לנתבע על מתן פסק הדין כנגדו". האסמכתאות אליהן מפנים המבקשים לא רק שאינן עומדות בסתירה לגישה זו, אלא אף מחזקות אותה. ראשית, באף לא אחת מהן נאמר כי בקשת ביטול פסק דין מחמת חובת הצדק אינה כפופה למגבלת המועד שבתקנה 201. שנית, בשני התקדימים של בית המשפט העליון הנזכרים בבקשה (בסעיפים 11-12) בקשות הביטול הוגשו במועד: בע"א 713/75 פרנקל נ' קאופמן, פ"ד ל(3) 449, הנתבע הגיש את הבקשה "מיד" לאחר שפסק הדין הומצא לו (עמ' 452 מול האות ו'). בע"א 36/75 חסן נ' מוזדן, פ"ד לא(1) 757, בקשת הביטול הוגשה פחות מארבעה חודשים מאז נודע לנתבע על פסק הדין, שכן באותה תקופה זהו פרק הזמן שהיה קצוב בתקנות להגשת הבקשה (עמ' 758 בין האותיות א'-ב'; עמ' 759 מול האות ה'; עמ' 760 בין האותיות ג'-ד'). שלישית, בספרו של י' מלצר, עיונים בסדרי דין - ביטול פסקי-דין והחלטות במשפט האזרחי והפלילי (סעיף 14 לבקשה) נשללה במפורש גישתם של המבקשים (בעמ' 56-57): "מבקש הזכאי לטעון שפסק-הדין שניתן נגדו, היה מקום לבטלו מ'חובת הצדק', שכן לא הומצא לו כתב התביעה, חייב לנקוט בהליכים על-פי דין ובמועדים על-פי דין להגשת בקשה לביטול פסק-הדין. לא מוקנית לבעל דין הזכות לעתור לביטול בכל עת... חובתו היא לפעול על-פי סדרי הדין ובהתאם ללוח הזמנים שנקבע על-פי התקנות לרבות תקנה 201 לתקסד"א עליו לפעול תוך שלושים יום... ביטול מחובת הצדק אינו מעניק פטור לבעל דין להתנער מסדרי הדין כאילו שאלה אינם חלים עליו". אין גם יסוד לתזה המוצגת על ידי המבקשים, לפיה פסק דין שניתן בהעדר המצאה איננו ניתן לביטול אלא בטל מעצמו, כאשר תפקידו של בית המשפט לגביו הנו הצהרתי גרידא. לא זו בלבד שתזה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג, כפי שבא לידי ביטוי בין היתר במקורות שלעיל, אלא שסותרת היא את בקשתם של המבקשים מלפני בית משפט השלום. אותה בקשה לא הייתה למתן הצהרה על בטלות פסק הדין אלא, כאמור בפתיחתה, "בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, לבטל את פסק-הדין". בדומה לכך, בסעיף 3 סיפא לבקשה: "ועל כן מן הדין ומן הצדק הוא לבטלו" (ההדגשות הוספו). כזכור, תקנה 201 היא היא המקור להגבלת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד. יתירה מכך. עד כה התייחסנו, כמו בית משפט קמא, לבקשת המבקשים לביטול פסק הדין ככזו הנסמכת על חובת הצדק בשל העדר המצאת כתב התביעה. לאמיתו של דבר, בית משפט קמא עשה חסד עם המבקשים בנכונותו להתייחס אל בקשתם באופן הזה. אמנם בבקשה נטען כי כתב התביעה לא נמסר למבקשים עד למתן פסק הדין. אולם טענה עובדתית כזו מחייבת גיבוי בתצהיר. בפועל, המבקשים לא תמכו את בקשתם לביטול פסק הדין בתצהיר, כמתחייב מתקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל ידי כך סברו לפטור את עצמם מהצורך להתייצב בבית המשפט על מנת להיחקר על הגרסה בדבר אי קבלת כתב התביעה. המשיבה העלתה טענה זו בפני בית משפט קמא בתגובתה לבקשה, אך לכך לא נמצאה התייחסות בהחלטה. אילו היה בית המשפט נזקק לטענה, כי אז היה באפשרותו לקבוע כי חסרונו של התצהיר מספיק לשם דחיית הטענה בדבר העדר ההמצאה, וממילא בדבר חובת ביטול פסק הדין מן הצדק (ראו מלצר, בספרו הנ"ל, עמ' 307 ואילך; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית-1995) עמ' 742). לשם השוואה: בשני התקדימים של בית המשפט העליון עליהם נסמכים המבקשים, ביטול פסקי הדין מכוח חובת הצדק נעשה לאחר שהעדר ההמצאה הוכח בתצהיר של הנתבע (בע"א 713/75 עמ' 452 מול האות ו' ועמ' 454 מול האות ג') או בעדותו בשבועה (בע"א 36/75 עמ' 760 מול האות ו'). נמצא כי ניתן היה לחסום על הסף את טענת המבקשים בדבר זכותם להגיש את בקשת הביטול בכל עת; אם כי - וכפי שבואר לעיל - דין הטענה להידחות גם אם נאמר כי באמתחת המבקשים עילת ביטול מכוח חובת הצדק. בין כך ובין אחרת, מאחר שבית משפט קמא סמך את החלטתו שלא לבטל את פסק הדין אך ורק על האיחור בהגשת הבקשה, שומה עלינו לבחון את מישור הטיעון השני של המבקשים, בו תוקפים הם את הקביעה בדבר אותו איחור. לצורך הדיון, אהיה נכון להתעלם מתעודת האישור לפי אמנת האג, כלפיה מכוונים המבקשים את חיצי הטענה בדבר שלילת יומם בפני בית המשפט ובדבר העלאתה על ידי בית המשפט בלא בקשה של מי מבעלי הדין. עדיין, וגם בלעדי אותה תעודה, צדק בית המשפט בקביעתו כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור. כפי שהובהר בסעיף 12 להחלטה, האיחור הוכח לא רק באמצעות תעודת האישור אלא גם באמצעות הודאת בעל דין של המבקשים המצויה בסעיף 3 לבקשתם לביטול פסק הדין. שם נאמר: "המבקשים גם לאחר שנודע להם בדיעבד על מתן פסק הדין, התעכבו בפנייה לבית המשפט הנכבד בהליך זה מכיוון שהם היו נתונים במשבר כלכלי כבד, דבר אשר מנע מהם עד לאחרונה לשכור עורכי דין אשר יוכלו לסייע בתיק המתנהל נגדם שלא בארץ מגוריהם. לאחרונה בעקבות הליכים משפטיים המתנהלים כנגדם בצרפת הם הונחו על ידי בית המשפט בצרפת לפנות לבית המשפט בארץ בהליך זה בכדי להמשיך לנהל את משפטם בצרפת ולהציל שם את מעט רכושם שנותר להם". הודאה זו - שלצורך פעולתה לחובת המבקשים תקפה גם בהעדר תצהיר - מספיקה על מנת לקבוע כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, מעבר לתקופת 30 הימים הקבועה בתקנה 210. ההודאה גם אושרה בתגובת המשיבה לבקשה, שם נאמר כי קיומו של פסק הדין ידוע למבקשים זה מספר שנים בעקבות ההליך המתנהל בצרפת מאז יום 18.6.98 לאכיפת אותו פסק. אמנם ההודאה דיברה על "ידיעת" המבקשים על פסק הדין ולא על המצאתו להם. אולם ההלכה השוררת כיום הנה שידיעה מוצקה וברורה על פסק דין מספיקה לשם תחילת מרוץ הימים להגשת בקשה לביטולו לפי תקנה 201 (רע"א 7724/04, לעיל, בפסקה ד'; בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, תק-על 2002(2) 1728; רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן, תק-על 97(2) 59). הגיונה ותוקפה של הלכה זו יפים שבעתיים במקרה שבפנינו, בו ידיעת המבקשים על קיומו של פסק הדין לא נבעה משמועות או מדברים שבעל-פה אלא מהליכי אכיפה רשמיים שננקטו לגביו במדינה זרה. המשיבה טענה בפני בית משפט קמא (בסעיפים 3.14-3.15 לתגובתה לבקשה) כי די בהלכת ה"ידיעה" על מנת לקבוע כי הבקשה הוגשה באיחור. לפיכך זכאית המשיבה לכך שבקשת רשות הערעור תידחה ולו על יסוד טעם זה, מבלי להיזקק לשאלת תוקף ההמצאה המתועדת באישור על פי אמנת האג. יחד עם זאת - ומעבר לצורך - מן הראוי לומר דברים אחדים גם על טענות המבקשים כנגד אותו אישור. להבדיל מטענתם כי לא קיבלו את כתב התביעה, אין המבקשים כופרים בכך שפסק הדין אכן נמסר להם בחודש אפריל 2003, כנאמר בתעודת האישור לפי אמנת האג ובמסמכים שצורפו אליה. נמצא, שאין מדובר רק בידיעה על פסק הדין אלא גם בקבלתו בפועל שלוש שנים לערך לפני שהוגשה הבקשה לבטלו. טענתם של המבקשים לענין המצאת פסק הדין במועד המצוין בתעודת האישור אינה אלא שאותה המצאה משוללת תוקף משפטי בשל שני טעמים: האחד, מפני שההמצאה בוצעה בשיהוי ניכר של שש שנים מאז שניתן פסק הדין ומאז שניתנה עוד קודם לכן, ביום 26.3.97, החלטת בית משפט השלום שהתירה למשיבה לבצע את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט. השני, מפני שתעודת האישור האמורה להיות מומצאת למבקשים, כוללת כביכול בתוכה משפט האומר (בתרגום מצרפתית) כי "הודעה זו אינה באה אלא כתוספת מיותרת". משפט כזה אינו אמור להיכלל בנוסח ההודעה על פי תקנות אמנת האג; ומאחר שהיה בו להבהיר למבקשים כי ההודעה מיותרת, לא ניתן היה לצפות מהם להתייחס אליה ברצינות ולפעול בעקבותיה לביטול פסק הדין. שני טעמים אלה אינם יכולים לעמוד. החלטת בית משפט השלום מיום 26.3.97 התייחסה לבקשת המשיבה להתיר לה להמציא למבקשים מחוץ לתחום השיפוט את כתב התביעה. המשיבה פעלה למימוש החלטה זו ללא דיחוי; שלחה תוך מספר ימים למבקשים את מסמכי התביעה בדואר רשום; וקיבלה בחוזר אישורי מסירה חתומים מיום 10.4.97. ממילא, לא חל כל שיהוי במימוש היתר ההמצאה על ידה. לשם המצאת פסק הדין מחוץ לתחום השיפוט לא נזקקה המשיבה להיתר המצאה חדש, שהרי תקנה 503(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי אם "התיר בית המשפט או הרשם להמציא אל מחוץ לתחום המדינה כתב בי-דין שבו נפתח הדיון, יחול היתר זה גם על המצאת שאר המסמכים של אותו משפט, לרבות המסמכים בערעור בו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת"; ובענייננו לא הורה בית המשפט אחרת. העובדה שאותה תקנה מאפשרת להמציא מכוח היתר ההמצאה הניתן בתחילת המשפט את כל המסמכים הנוספים במהלכו, ואף במהלך הערעור, מלמדת כי חלוף הזמן הינו שיקול לענין מתן היתר להמצאת כתב תביעה - הליך הפותח את הדיון ויוצר את מרות השיפוט של בית המשפט מבחינה בינלאומית - אך לא לענין המצאת יתר כתבי בי-הדין הבאים לאחר כתב התביעה וניתנים להמצאה על יסוד אותו היתר שנים לאחריו. שלא כטענת המבקשים, המשפט האומר כי ההודעה הנה "תוספת מיותרת" אינו מופיע על גבי תעודת האישור על פי אמנת האג עליה נסמך בית משפט קמא (הטופס השני בנספח לאמנה) אלא על גבי הבקשה להמצאת פסק הדין (הטופס הראשון באותו נספח) ששוגרה על ידי מנהל בתי המשפט בישראל (שהנו הרשות המרכזית בישראל לצורכי האמנה) אל הרשות המרכזית בשוויץ. כך ניתן להסיק מבחירתם של המבקשים לצרף לבקשת רשות הערעור רק את הבקשה מיום 9.4.03 להמצאת פסק הדין בחתימת סגן מנהל בתי המשפט בישראל, אך לא את תעודת האישור, האמורה לשאת חתימה של הרשות המרכזית בשוויץ, ובה מצא בית משפט קמא אישור לביצוע ההמצאות ביום 22.4.03 (למבקש 2) וביום 30.4.03 (למבקש 1). אמנת האג והתקנות על פיה אינן דורשות להמציא לנמען את הבקשה ואת תעודת האישור המועברות מרשות מרכזית אחת לשניה, אלא רק את כתב בי-הדין עצמו ואת "אותו חלק מן הבקשה, בטופס המצורף לאמנה זאת, הכולל את תמצית הכתב שיש להמציאו" (סעיף 5 סיפא לאמנה). טופס זה הנו השלישי בנספח לאמנה. הימנעותם של המבקשים - המציינים בבקשה כי צילמו מתיק בית המשפט את התעודה ונספחיה - מלטעון לפגם בטופס זה, מלמדת כי המסמכים שנמסרו להם - רוצה לומר: פסק הדין ותמציתו - לא כללו בתוכם את התוספת שהופיעה רק בבקשת מנהל בתי המשפט בישראל אל הרשות המרכזית בשוויץ. בהיות זכות הביטול של פסק דין בשל חובת הצדק כפופה אף היא למגבלת הזמן של הגשת בקשת הביטול תוך 30 יום, לא היו המבקשים זכאים לביטול פסק הדין אפילו היו מוכיחים כי כתב התביעה לא הומצא להם קודם לנתינת הפסק. כפי שראינו, המבקשים לא הגישו בקשה להארכת המועד להגשת בקשת הביטול; ובכל מקרה הטעם הניתן על ידם לאיחור - מצוקה כלכלית שמנעה מהם לשכור שירותי עורך דין בישראל - לא הוכר בפסיקה כ"טעם מיוחד" להארכת מועד שנקבע בחיקוק כמצוות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי (בש"א 1247/00 פאיז נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ, תק-על 2000(2) 735; בש"א 9214/99 פתיחי נ' וועד מאה שערים, תק-על 2000(2) 269; בש"א 8068/03 חלק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2003(4) 696). על אחת כמה וכמה - וגם זאת למעלה מן הצורך - שאין לבטל את פסק הדין משעה שהמבקשים לא הגישו תצהיר ולא העמידו את עצמם לחקירה נגדית על הטענה בדבר אי-קבלת כתב התביעה על ידם. מחדל זה מקבל משנה תוקף בשים לב לכך שבית משפט השלום ביסס את פסק הדין על אישורי מסירה (מיום 10.4.97) הנושאים עליהם חתימה שגם המבקשים הודו (בסעיף 17 לבקשתם לביטול פסק הדין) כי דומה היא לחתימתו של אחד מהם. שלא כפי שטענו המבקשים, המשיבה הייתה רשאית לסמוך על חתימה נחזית זו, ולא רבצה עליה חובה לתמוך את בקשתה למתן פסק דין בתצהיר של מבצע המסירה. תקנה 475א לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי כאשר בעל דין מיוצג על ידי עורך דין, הרי אם "לא הורה בית המשפט על מסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו לשם המצאה", ולאחר מכן "ישמור ברשותו את אישור המסירה והעתק ממנו יוגש לבית המשפט כאשר בעל הדין מגיש בקשה לסעד כלשהו נגד בעל דין אחר". תקנה זו חלה על המשיבה, בהיותה בעל הדין החב בהמצאה, המיוצג על ידי עורך דין בעת הגשת התביעה; ואין נפקא מינה לשאלת ייצוגו של הנמען (המבקשים). חובת המשיבה על פי התקנה הייתה אפוא לשמור על אישורי המסירה ולהגישם לבית המשפט עם בקשתה למתן פסק דין. לא פחות, אך גם לא יותר (כל עוד לא הורה בית המשפט אחרת). תוצאה זו אינה יכולה להיחשב לבלתי סבירה, שהרי צועדת היא עקב בצד אגודל אחר הוראות התקנות. אמנם יש באי-ביטול פסק הדין כדי לקבֵּעַ חיוב של המבקשים בסכום כסף משמעותי בלא שהגנתם, ככל שקיימת, נשמעה. דא עקא, כאשר בסבירות עסקינן יש לזכור גם את האינטרס הנגדי המונח על כפות המאזניים, הלוא הוא זכותה של המשיבה לסופיותו של הליך משפטי בו נקטה לפני עשור שנים ושלפחות תוצאותיו ידועות היו למבקשים מזה שלוש שנים בהן ישבו בחוסר מעש. כפי שהובהר בבר"ע (ת"א) 2411/02 הנ"ל: "תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד. במקרה דנן, יש לערוך איזון אינטרסים בין זכותה של המשיבה להליך הוגן בו תוצגנה כל טענותיה, לבין זכותו של המבקש להביא לסיום ההליכים המשפטיים". מטעמים אלה נדחית הבקשה לרשות ערעור. משלא נתבקשה תשובה לבקשה, לא ייעשה בה צו להוצאות. העירבון יושב למבקשים. ניתנה היום ט"ו באדר תשס"ז (5 במרץ 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. משה סובל, שופט תקסד"א 1984 (הישנות)