1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שארעה ביום 26.11.03 בעיר עזה. התובע, קטין יליד שנת 1998, תושב ישראל, נפצע כהולך רגל מרכב בו נהג הנתבע 1, רכב הרשום ברשות הפלסטינית. אין חולק כי התובע נפגע בתאונת דרכים. אין גם חולק כי הנתבעת 2, חברת ביטוח פלסטינית (להלן - חברת הביטוח), ביטחה במועד התאונה את השימוש ברכב הפוגע, ולפיכך חבה בנזקיו של התובע. גם שיעור נזקיו של התובע על פי הדין בישראל מוסכם על הצדדים. המחלוקת מתמקדת אך בשאלה איזה חלק מן הפיצויים יחול על חברת הביטוח ואיזה יחול על קרנית, הנתבעת 3. נכותו הרפואית של התובע 2. לבחינת מצבו הרפואי של התובע עקב התאונה מונו שלושה מומחים רפואיים: א. פרופ' אברהם שטינברג, מומחה לנוירולוגיה, קבע לתובע 10% נכות בגין קשיים נוירופסיכולוגיים, ועוד 25% נכות בגין חולשה קלה ביד ימין. ב. פרופ' עמרי לרנאו, מומחה לכירורגיה, קבע לתובע 15% נכות בגין הפרעות עקב הידבקויות בחלל הבטן, ועוד 10% נכות בגין מצב לאחר כריתת טחול. ג. פרופ' חיים פוגרונד, מומחה לאורתופדיה, קבע לתובע 10% נכות בגין הגבלה פונקציונאלית מזערית בכתף ימין, ועוד 5% נכות בגין צלקת ניתוחית מכוערת בבטנו. הסכם הפשרה 3. בישיבת בית המשפט מיום 25.6.09 הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו ישולמו לתובע בגין נזקיו פיצויים בסך 1,100,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ. עוד הסכימו הצדדים על הפקדת חלק מכספי הפשרה בחשבון נאמנות עד למיצוי זכויותיו של התובע במוסד לביטוח לאומי. תביעת התובעים 2 ו-3 נדחתה בהסכמה. המחלוקת שנותרה היא האם חברת הבטוח חבה בתשלומו של מלוא הנזק המוסכם, או אך חלקו, תוך שקיימת חובת השלמה על קרנית, מכוחו של ס' 12(ה) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן - חוק הפלת"ד). להשלמת התמונה יוסף כי סכום הפשרה, על פי המוסכם, מורכב מראשי הנזק הבאים: נזק לא ממוני - 115,000 ₪, עזרת הזולת -100,000 ₪, פגיעה בכושר השתכרות - 860,000 ₪, ונסיעות והוצאות רפואיות - 25,000 ₪. טענות הנתבעות 4. אין חולק כי התובע זכאי לפיצוי לפי הוראות הדין הישראלי, ובהתאם לכך אף גובש סכום הפשרה שהוסכם על הצדדים. יחד עם זאת, טוענת חברת הביטוח כי לא חלה עליה החובה לשאת במלוא סכום הפשרה אלא רק באותו חלק המשקף את נזקי התובע על פי הדין במקום התאונה. חובת השלמת סכום הפשרה, ככל שהוא עולה על גובה הנזק על פי הדין במקום התאונה, חלה על קרנית מכוחו של ס' 12(ה) לחוק הפלת"ד. חברת הביטוח מוסיפה וטוענת כי משמעות החלת דין מקום התאונה היא כי יש לחייבה בפיצוי התובע בסכום הנזק שהיה פוסק בית משפט ברשות הפלסטינית. בהתאם לכך, זכאי התובע, לשיטתה, לפיצוי ברכיב הפסד כושר השתכרות, לפי השכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית (סך 2,250 ₪), ולפי גיל הפרישה (60) ושיעור ההיוון (5%) המקובלים בשטחי הרשות. עוד היא טוענת כי אין היא חייבת בתשלום רכיבי ההוצאות ועזרת הזולת, מאחר שאלה לא הוכחו על ידי התובע. אין חולק כי שיעור הנזק הלא ממוני זהה לפי דין מקום התאונה ולפי הדין הישראלי ולפיכך חלה חובת תשלומו על חברת הביטוח (ראה הסכמת הצדדים בע' 22 לפרוטוקול). 5. קרנית טוענת כי חבותה של חברת הביטוח, על פי הדין במקום התאונה במועד התאונה, זהה לחבות הקמה לפי חוק הפלת"ד, ולפיכך לא חלה עליה חובת השלמה מכוחו של ס' 12(ה) לחוק. לטענתה, הדין החל בעזה, הצו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, צו מס' 544, לא הגביל את היקף או תקרת הפיצויים ביחס לקבוע בחוק הפלת"ד, ומכאן כי חלה על חברת הביטוח החובה לשלם את מלוא נזקו המוסכם של התובע. לחילופין היא טוענת כי חברת הביטוח נטלה על עצמה חבות חוזית לפיצוי התובע לפי חוק הפלת"ד. הדין החל 6. אין חולק כי הדין החל בחבל עזה בסוגיית הפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, נכון למועד התאונה, הוא הצו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חבל עזה) (מס' 544), התשל"ו-1976 (נ/2). צו זה זהה לצו מקביל שהוצא לגבי שטחי יו"ש - הצו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677), התשל"ו-1976. צווים אלה מחילים על תאונות דרכים הוראות כמעט זהות לאלו המצויות בחוק הפלת"ד (ראה א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה שלישית, בע' 310, 315, והערת שוליים 27. י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, בע' 20. כן ראה ת"א (ת"א) 1269/85 אמסלם נ' לוי, פ"מ תשנ"ג (1) 232 (1993)). צווים אלה הוחלו באזור יהודה ושומרון וחבל עזה בשנת 1967. עם העברת האחריות האזרחית בסוגיית ביטוח ופיצוי נפגעי תאונות דרכים ביו"ש ובחבל עזה, לרשות הפלסטינית, בשנת 1995, התחייבה הרשות להמשיך ולהנהיג ביטוח חובה באחריות מוחלטת לנפגעי תאונות דרכים. יחד עם זאת, לא הוחלה על הרשות חובה לקבוע את היקף הפיצויים על פי עקרונות המשפט הישראלי. בשל החשש כי יכול וייווצר פער בהיקף הפיצויים לו זכאי נפגע בשטחים לעומת נפגע בישראל, ועל מנת למנוע מצב בו ישראלי שנפגע בתאונת דרכים שארעה בשטחי הרשות יזכה לפיצוי נמוך ממי שנפגע בתאונת דרכים שארעה בישראל, נחקק ס' 12(ה) לחוק הפיצויים, הקובע כדלהלן: "הקרן תשלם לנפגע שהוא ישראלי, נוסע יוצא או נוסע נכנס, אשר נפגע בתאונת דרכים שאירעה באזור או בשטחי האחריות הפלסטינית, או באזורים, או בשדה התעופה, ואשר החבות לגביה אינה מכוסה בפוליסה שהוציא מבטח, השלמת פיצויים בסכום ההפרש שבין הפיצויים שהיה זכאי להם אילו אירעה התאונה בישראל, לבין הפיצויים שהוא זכאי לקבל לפי הדין במקום התאונה; הקרן רשאית לשלם לבית חולים את הוצאות הטיפול בנפגע כאמור, כשם שמבטח חייב לשלמן לפי ס' 28 לפקודת הביטוח". על פי הוראה זו, וככל שקיים פער בהיקף הפיצויים, זכאי הנפגע לקבל מקרנית השלמת פיצויים בסכום ההפרש שבין הפיצויים להם היה זכאי אילו אירעה התאונה בישראל, לבין הפיצויים להם הוא זכאי לפי הדין במקום התאונה. וראה מספרו של א' ריבלין: "במילים אחרות: הקרן תשלם לישראלים שנפגעו באזור או בשטחי עזה ויריחו את הסכום הנדרש להשלמת הפיצויים שיקבלו ממבטח או מהקרן לפי הדין במקום התאונה, עד לגובה הפיצויים שהיו משתלמים להם אילו נפגעו בישראל- זאת אם האירוע אינו מכוסה ע"י פוליסה של מבטח ישראלי ואם תקרת הפיצויים באזור או בשטחי האוטונומיה תהא נמוכה מזו הקבועה בחוק הפיצויים" (ריבלין, שם, בע' 316, ההדגשה אינה במקור. וראה גם אנגלרד, שם, בע' 26). אין חולק כי בשנת 2006, אכן שינתה הרשות את הוראות חוק הפיצויים תוך הכנסת שינויים משמעותיים באופן חישוב הפיצויים להם יהיה זכאי נפגע תאונת דרכים. עד למועד זה, וגם על כך אין חולק, המשיכו לחול הוראות צווי הממשל הצבאי, כפי שחלו לפני העברת האחריות האזרחית באזור, בשנת 1995, לרשות הפלסטינית. 7. הצו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מס' 544), קובע בס' 4 את אופן חישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות, בדומה לס' 4 לחוק הפלת"ד, כדלהלן: "(1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות, לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל ערב קביעת הפיצוי (להלן - הכנסה מרבית). (2) היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שהפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה." עיננו הרואות כי תקרת השכר המהווה בסיס לתשלום הפיצוי בגין אבדן השתכרות או אובדן כושר השתכרות היא שילוש השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל. כך פסק גם בית המשפט בפרשת עזה אלאהלייה, שם נדון עניינו של אזרח ישראלי, אשר נפגע בתאונת דרכים שאירעה בשטחי הרשות, בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח בחברת ביטוח פלסטינית. משמצא בית המשפט כי הפסד ההשתכרות של הנפגע מלא, וכי שכרו ערב התאונה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק הישראלי, העמיד את הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות על שילוש השכר הממוצע במשק הישראלי. בית המשפט העליון הותיר את שיעור הפיצויים על כנו תוך שציין, בין היתר, כי הצו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים החל בשטחי הרשות "מחיל את כללי חישוב הפיצויים הנוהגים בישראל גם בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית. אין טענה, וממילא לא הובאה ראיה, מטעם המערערת כאילו קבעה הרשות הפלסטינית דין שונה בשטחים הנתונים לאחריותה האזרחית" (ע"א 9242/02 עזה אלאהלייה חברה לביטוח בע"מ נ' כבאבו, פ"ד נ"ח(6) 241, בע' 245 (2004)). 8. האם בענייננו הוכח כי במועד התאונה חל בשטח עזה דין שונה מן הדין בישראל? יש להשיב על כך בשלילה. חברת הביטוח הגישה לבית המשפט את חוות דעתו של עו"ד מוראד אבו עובידה, מומחה לדין בשטחי הרשות הפלסטינית. כאמור, אין חולק, גם לפי חוות דעת המומחה, כי הדין החל בעת התאונה היה צו המושל הצבאי, אשר בוטל רק ביום 25.4.06, ואשר נותר בתוקפו ביחס לתאונת דרכים שאירעה קודם למועד זה. יחד עם זאת, לטענת המומחה, לפי הצו האמור יש לשום את ראש הנזק של הפסד כושר השתכרות לפי שיעור נכותו הרפואית של הנפגע, ובהתאם להכנסתו החודשית בניכוי מס, אך לא למעלה משילוש השכר הממוצע "בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באזור" (ההדגשה שלי). הפסד כושר ההשתכרות יחושב עד הגיע הנפגע לגיל 60, גיל הפרישה המקובל ברשות, והיוון ההפסד ייעשה לפי שיעור היוון של 5%. חוות דעת המומחה לא כללה אסמכתאות משפטיות מן הפסיקה המקומית לתמיכת הטענות הנכללות בה. בחקירתו בבית המשפט הודה המומחה כי אין הוא מכיר, ואף לא בדק, פסיקה של בתי משפט ברשות הפלסטינית העוסקת בפיצוי תושב זר. עוד השיב כי חוות דעתו ניתנה על פי צווי הממשל בלבד (בע' 28). עיון בצווי הממשל מגלה כי אלה אינם קובעים את תקרת השכר, גיל הפרישה ושיעור ההיוון הנטענים ע"י המומחה, וכי המגבלה היחידה שנקבעה בראש הנזק הנדון, בדומה לחוק הפלת"ד, היא הגבלת תקרת ההכנסה המשמשת בסיס להערכת אבדן ההשתכרות, לשילוש השכר הממוצע בישראל. משלא נקבעה בחוק כל מגבלה אחרת, יש להעריך את נזקיו של הניזוק, מכוח הכלל של השבת המצב לקדמותו, על פי מאפייניו ונתוניו האישיים של הניזוק, בכפוף למגבלה האמורה. נתונים אישיים אלה, לרבות כושר השתכרות, גיל הפרישה הצפוי, או שיעור ההיוון, הינם נתונים עובדתיים הנובעים, בין היתר, ממקום מושבו של הניזוק. וראה לעניין זה את הנאמר בפרשת ינון (ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345) כדלהלן: "זאת ועוד זאת, בפועל לא העלתה הפרשה שנידונה בפני בית-המשפט באותו עניין... כל שאלה של ברירת דין. בית-המשפט נדרש שם להעריך את הנזקים שגרמה תאונה שאירעה במדינת ישראל לאדם אשר טען כי יש לראות בו תושב מדינה זרה. השאלות שם נגעו לאופן הערכת הפסדיו ולאופן היוון הפיצויים. ההתחשבות בהיותו של הנפגע תושב זר בקשר לשאלות אלה איננה פועל יוצא של הפעלת כללי ברירת הדין, כי אם התחשבות במאפייניו האישיים של הניזוק ככל שזו נדרשת לפי מצוות הדין הישראלי, על-מנת שיהיה ניתן לפסוק לו פיצוי שישיב אותו למצב שהיה מצוי בו אלמלא העוולה" (בע' 370- 371). ועוד: "המערערת מוסיפה וטוענת כי אין להחיל את הדין הישראלי על תביעת המשיבה משום שרמת חייה, כתושבת השטחים, נחותה מרמת החיים הממוצעת של תושב ישראל. אף טענה זו אין בה כדי לשנות מן המסקנה שהגענו אליה. בנתוניו של הנפגע הנתון - ובכלל זה בנתונים בדבר רמת חייו לפני התאונה ובדבר כושר השתכרותו - מתחשב בית-המשפט, גם בעת שהוא מחיל את הדין הישראלי, בבואו להעריך את גובה הנזק. בעשותו כן יתחשב בית-המשפט גם במקום מושבו של הנפגע. אלא שכפי שכבר הבהרנו בעת שדנו בפרשות קלאוזנר [12] וכהן [14], עניין זה אין לו נגיעה לשאלה בדבר ברירת הדין - כי אם לדיון בהערכת גובה הנזק" (בע' 382, וראה לעניין זה גם ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2) 705). המומחה, עו"ד אבו עובידה, הודה בחקירתו כי הכלל החולש על הערכת הנזק, גם על פי הדין ברשות, הוא עקרון השבת המצב לקדמותו. עוד הודה כי על פי הדין ברשות, מתחשב בית המשפט, גם בהחילו את הדין המקומי, בנתוניו האישיים של הניזוק (בע' 26, 33 לפרוטוקול). אין גם חולק כי כל ראשי הנזק המרכיבים את סכום הפשרה מוכרים בדין המקום וכי לא חלה עליהם כל הגבלה, למעט תקרת שילוש השכר הממוצע בישראל כאמור לעיל. נמצא, אפוא, כי הפיצויים להם היה התובע זכאי על פי הדין במקום התאונה, על פי נתוניו האישיים כתושב ישראל, זהים לאלה להם היה זכאי לו ארעה התאונה בישראל. משכך, חלה על חברת הביטוח החובה לשאת בתשלום מלוא הפיצויים. נוכח תוצאה זו אינני נזקקת לטענת קרנית לפיה נטלה חברת הביטוח על עצמה חבות חוזית לפיצוי לפי חוק הפלת"ד הישראלי. 9. יוסף לסיום כי חברת הביטוח טענה כי אין היא חייבת בתשלום רכיבי ההוצאות ועזרת הזולת, מאחר שאלה לא הוכחו על ידי התובע. יש לדחות גם טענתה זו. לא נטען כי קיימת הגבלה שבחוק ביחס לשיעורם של ראשי נזק אלה. משהסכימה חברת הביטוח לגובה הנזק בראשי נזק אלה כפי שפורט בהסכם הפשרה, אין היא יכולה להישמע בטענה כי הנזק לא הוכח. התוצאה 10. הנני מחייבת, אפוא, את הנתבעת 2 לשלם לתובע את סכום הפשרה בהתאם להוראות הסכם הפשרה. התביעה נגד הנתבעת 3 תידחה. הנתבעת 2 תשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ב"כ התובע יגיש לבית המשפט עד ליום 10.9.09 הצעה באשר לדרכי השקעת כספי הפשרה. מזכירות בית המשפט תודיע לב"כ הצדדים על מתן פסק הדין ותעביר להם העתק ממנו. ניתן היום י"ד באלול, תשס"ט (3 בספטמבר 2009), בהעדר הצדדים. גילה כנפי-שטייניץ, שופטת תאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסהפלסטינים