ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן- "הועדה") מיום 23.05.07 בתיק וע 1231/03, שדחתה ערעור המערער על החלטת קצין התגמולים מיום 4.11.03 לביטול שיקומו ולמתן שיקום חוזר. העובדות הרלוונטיות לענינינו הן כדלקמן: המערער יליד 25.12.47, נפגע במלחמת יום הכיפורים והוכר כנכה בגין פגיעה באוזניים, עמוד השדרה והפרעות נפשיות (הלם קרב), לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום תשי"ט - 1953, בשיעור של 19%. בשנת 1996 נקבעה דרגת נכותו בשיעור של 62% מתוכם 50% בגין נכות נפשית. בשנת 1977 במסגרת השיקום הוענק למערער זכיון למונית. בשנת 1985 מכר המערער, הזכיון למונית ורכש קיוסק למימכר מיצים אותו ניהל עד לשנת 1996. ביוני 1987, בעודו מנהל את הקיוסק, פנה המערער למשיב לבטל שיקומו. בקשתו נדחתה בנימוק שמכר המונית מבלי לשתף את משרד הבטחון ומבלי שהחזיר כספי התמורה. במאי 97 פנה המערער שוב בבקשה לבטל שיקומו אך הועדה לא ראתה מקום לסטות מהחלטתה משנת 87. ביום 2.6.97 שלל משרד התחבורה את רשיון הנהיגה של המערער ברכב ציבורי. ביום 1.2.98 אושר למערער תגמול מתבגר, המשולם לנכה שגילו מעל 50 שנה, שפרש פרישה מוקדמת מעבודתו ואינו מסוגל להשתכר עוד. ביום 9.6.02 פנה המערער למשיב בבקשה לשיקום חוזר. ועדה הערעורים העליונה דחתה בקשת המערער ביום 2.11.03 ופנייתו החוזרת של המערער נדחתה על-ידי קצין התגמולים ביום 4.11.03, לאור החלטת ועדת הערעורים, מכאן הערעור שבפנינו. עמדת המערער 3. המערער מלין כנגד הגדרת הועדה את השאלה לדיון האם יש לראות במערער כ"נכה משוקם" אף כי קצין התגמולים בהחלטתו מיום 4.11.03 לא דן בשאלה זו. הערעור בפני הועדה התמקד בשאלה האם ישנם נימוקים המצדיקים ביטול החלטת קצין התגמולים, ולכן היה על הועדה לדון בשאלה זו בלבד. עוד טוען המערער כנגד התנהלות הועדה העליונה או קצין התגמולים שלא הפעילו שיקול דעת עצמאי, לא נימקו החלטתם כנדרש. הטענה העיקרית והמהותית היא שהמערער הינו בר שיקום ויש מקום לבטל שיקומו במונית לאור שלילת רשיונו. בנוסף עת ניתנה החלטת המשיב, לא היה בפניו המידע הרלוונטי ולמרות שסוכם כי ימתין עם ההחלטה לקבלת המידע ניתנה ההחלטה עוד טרם התקבל המידע. עמדת המשיב עמדת המשיב היא שהמערער אינו עונה על שלושה מתוך ארבעה הקריטריונים המזכים בביטול שיקום ולא היה בר שיקום במועד בו התקבלו ההחלטות שכן בכל חוו"ד שניתנו עד להחלטת המשיב נקבע על-ידי המטפלים כי המערער אינו בר שיקום. קביעת הועדה הועדה קבעה כי המערער מכר הזכיון למונית ורכש הקיוסק שנוהל עד לשנת 1996 וכי עד לתקופה זו היה המערער משוקם ולא היתה סיבה לבטל שיקומו. המערער שוקם באמצעות הרשיון למונית. גם לאחר שנשלל רשיונו יכול היה להשתכר ע"י השכרת הרשיון לנהג מונית אחר. מעמד של נכה בר שיקום מחייב המשיב לדאוג לתעסוקתו של הנכה, אך ניתן להמיר חובה זו בתשלום תגמול מחוסר פרנסה בכפוף לקריטריונים, כפי שנעשה כאן. עוד נקבע כי- "השיקום נועד לכל הנכים שנפגעו בשרותם בצה"ל, אך עדיין על הנכים לעמוד בקריטריונים שנקבעו בחוק ובתקנות". המערער שוקם בעבר ושיקום חוזר ינתן רק למי שהינו בר שיקום. אדם שנקבע לגביו בעבר שאינו בר שיקום וסיכוייו להשתלב בשוק העבודה קלושים, אין מקום לשיקום חוזר. אין לזקוף לחובת המשיב העובדה שהמערער לא שוקם באמצעות ניהול תחנת דלק כפי שרצה ודרש כל העת, משהמשיב בוחן פוטנציאל השיקום על-פי שיקולים מקצועיים של כלל ציבור הנכים ולא של המערער באופן פרטני. גם לגופו של עניין, אין המלצה ספציפית ליתן שיקום כזה או אחר למערער, אלא הומלץ להפנותו לבחון התאמתו לתוכנית שיקום, כשלא עמדה על הפרק תכנית שיקום קונקרטית. דיון בערעור זה אין ממש. לגבי השאלה שבמחלוקת כפי שהגדיר אותה ביהמ"ש, האם יש לראות במערער נכה משוקם, ועליה מלין המערער - עיון בערעור שהוגש לבימ"ש קמא, מלמד שזו אכן השאלה שהועמדה במחלוקת על-ידי המערער עצמו וכך נכתב "לאחר שהמערער הגיש בקשה לשיקום חוזר, דהיינו, בקשה לראותו כבלתי משוקם ולבקש כי יאושר לו שיקום חוזר - כונסה ועדה בענינו ובהחלטת נציג קצין התגמולים מיום 04.11.03 ... נדחתה תביעת המערער לביטול שיקומו ולמתן שיקום חוזר לפי חוק הנכים" (סעיף 10 להודעת הערעור). הסעד המבוקש הוא לקבל הערעור ולקבוע "... כי המערער זכאי שיבוטל שיקומו, וינתן לו שיקום חוזר עפ"י חוק הנכים". לא ברור, איפוא, מה למערער כי ילין כאשר הועדה העמידה שאלה זו במרכז הדיון בהסתמך על הודעת הערעור והסעד המבוקש כשנושא זה מהווה את מהות המחלוקת שבין הצדדים. גם בימ"ש קמא בדק הטענות לגופו של עניין ולא לפן הטכני אליו מכוון המערער. לצערי גם בפנינו שם המערער הדגש לפן הטכני במקום ליתן המשקל למהות הדבר. המערער שוקם על-ידי משרד הבטחון. אך, כקביעת הועדה, המערער עשה דין לעצמו מכר הזכות למונית מבלי ליידע את משרד הבטחון ורכש בכספי התמורה קיוסק שנוהל על-ידו. אין קשר בין שלילת רשיון הנהיגה במונית לבין מכירת המונית או חוסר אפשרות להתפרנס כיוון שרשיון הנהיגה של המערער נשלל כ-12 שנה לאחר מכירת הזכיון במונית. המערער לא הפסיק לעבוד כנהג מונית כיון שרשיונו נשלל, אלא כי החליט למכור המונית ורכש קיוסק, במקום. המערער יכול היה להשכיר הרשיון למונית ולהתפרנס מכך. התנאים לביטול השיקום קבועים בתקנה 4 לתקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה) תשי"ג-1953. תקנה 4 (1) קובעת כי על הנכה להוכיח "שהפסיק את עבודתו או התעסקותו במקום פרנסה שבאמצעותו שוקם, מפאת אי התאמתו להן מבחינה רפואית בהתאם לאישור בכתב מאת הרופא המוסמך הראשי". המערער לא הוכיח שהפסיק עבודתו כנהג מונית מפאת אי התאמה רפואית, אלא כאמור, הרבה לפני שנשלל רשיונו. תקנה 4 (2) קובעת כי- "הנכה הפסיק את עבודתו שבאמצעותה שוקם מחמת חוסר אפשרות מעשית להתעסקותו בעבודה האמורה..." על הנכה להוכיח שהתקיימו בו אחד משני התנאים הנ"ל, אך לא צלח בידי המערער לעשות כן, כיוון שגם התנאי שבס' 4 (2) לא מתקיים כיוון שלא הפסיק להיות נהג מונית מחמת חוסר אפשרות, אלא מתוך שבחר לעשות כן. 8. מכירת המונית נעשתה כאמור מבלי שהמערער טרח ליידע את קצין התגמולים ואף לא החזיר התמורה בגין מכירת המונית. טוען המערער שהיה מוכן להחזיר התמורה אך באופן מעשי תמורה זו לא הוחזרה אף כי המונית נמכרה עוד בשנת 1985, דהיינו לפני כ-24 שנה. המערער אמנם הציע להשיב שווי הזכיון למונית, אך רק בתמורה לשיקומו בתחנת הדלק. כך לדוגמה במכתב למר אלי חוף סגן ראש אגף השיקום מיום 26.05.00 מציין המערער : "... מתחייב אני לחתום בפניך שבמידה ואשוקם ע"י תחנת דלק את הכסף הראשון שארוויח אקנה זכות ציבורית ואחזיר לאגף השיקום" (מוצג 2 בתיק המוצגים צורף לתצהירו של המערער). אלא שלפי תקנה 7 לתקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה) תשי"ג-1953 על הנכה להוכיח שהחזיר הסיוע שקיבל או הבטיח להחזיר באופן שיקבע על-ידי קצין התגמולים. אין מחלוקת שקצין התגמולים לא אישר ההשבה באופן המוצע על-ידי המערער והתוצאה היא שהכספים לא הושבו עד היום. מלין המערער כי המשיב לא הפעיל שיקול דעת עצמאי עת דחה בקשת המערער, אלא עשה כן על סמך החלטות קודמות. אכן ככלל יש פגם בהליך שכזה, אלא שכאן לא חל כל שינוי בפן העובדתי. המערער פנה בשנת 87 לביטול שיקומו ונדחה כיוון שמכר המונית על דעת עצמו ולא החזיר התמורה. כך גם נומקה הדחיה בשנת 97, ובאותם נימוקים נדחתה בקשתו הנוספת המהווה את הבסיס לערעור. משלא חל שינוי במצב העובדתי, שינוי שהיה בו כדי להשפיע על החלטת המשיב, אין פסול של ממש בנימוק זה, אם כי טוב היה לו המשיב היה נכנס ומפרט נימוקיו. יחד עם זאת, פגם זה נרפא בעת הדיון בבימ"ש קמא, אשר בחן הנתונים והעובדות לגופו של עניין. בנוסף בעת מתן ההחלטה על ידי המשיב לא הונחו בפניו חוו"ד הממליצות על שיקומו של המערער. פרופ' טייכמן במכתבו מיום 19.07.03 לעובדת השיקום, מציין כי התרשם שקיימת מוטיבציה לשינוי גם אם בשלב זה אינה ממוקדת והמליץ לבחון עם המערער אפשרויות שונות המתאימות מהבחינה העסקית והאנושית, אחרי שציין כי אין תוכנית קונקרטית לשיקום. במכתב נוסף מיום 12.11.03, לאחר מתן ההחלטה של הוועדה, מציין פרופ' טייכמן שהתרשם מקיומה של מוטיבציה לשיקום והמליץ להפנותו "לבדיקת התאמה, אם בכלל לתכנית שיקומית". מוסיף שבשיחה עם המערער "לא עלתה כל תכנית קונקרטית לשיקום מלבד הטענה בדבר אי קבלת/מתן תחנת דלק". המליץ להפנותו לבדיקת התאמה כדי לבחון יכולתו וכישוריו הן מההיבט העסקי ובן מההיבט הארגוני, כך שלא עמדה בפני המשיב כל תוכנית קונקרטית לשיקום. 11. זאת ועוד, עיון בתיק מלמד כי ביום 15.11.06 הוגשה לתיק הודעת המשיב, לפיה ניתנה החלטה חדשה בעניינו של המערער ביום 07.11.06 שם נקבע כי המערער הינו נכה משוקם ויש לו הכנסה כדי מחיה, ולכן סבר המשיב כי אין טעם בהמשך ההליכים בערעור. המערער התנגד, כיוון שההודעה אינה חלק מהליכי הערעור. הועדה בהחלטתה לא התייחסה לנושא זה, וחבל שכך. בנסיבות אלה, נראה כי למעשה הדיון בערעור הפך לאקדמי גרידא לאור ההחלטה מיום 7.11.06, שהוגש ערעור בגינה. סוף דבר, לא מצאתי הפגם שנפל בהחלטת בימ"ש קמא - הערעור נדחה. בהתחשב במצבו של המערער, אין צו להוצאות. ש. דברת- שופטת אב"ד א. ואגו- שופט: אני מסכים. א. ואגו - שופט ד"ר ד. אבניאלי - שופטת: אני מסכימה. ד"ר ד.אבניאלי - שופטת הוחלט, כאמור, בפסק דינה של כב' השופטת ש.דברת- אב"ד. ניתן היום כ"ט באדר, תשס"ט (25 במרץ 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים. ש. דברת, אב"ד א. ואגו- שופט ד"ר ד.אבניאלי - שופטתצבאנכותחוק הנכים (תגמולים ושיקום)