מבוא - הצדדים ומהות התביעה 1. בפני תביעת שיפוי שהוגשה על ידי קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), מכח סעיפים 7 ו- 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), בגין הוצאות ופיצויים ששולמו על ידה, עקב תאונת דרכים מיום 27.8.01 (להלן: "התאונה"). 2. התאונה ארעה בעת שהנתבע מס' 1, ראזי אלגעאר (להלן: "הנתבע 1" או "הנהג"), נהג ברכב מסוג אוטובוס זעיר פרטי מ.ר. 6635318 (להלן: "הרכב") והסיע בו, עשרה נוסעים. הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע 2"), היה במועדים הרלבנטיים לתביעה הבעלים והמחזיק ברכב ומי שהתיר את שימושו של הנהג ברכב, במסגרת עבודתו בעסק המנוהל על ידו.   3. לטענת קרנית, התאונה ארעה במהלך הסעת נוסעים בשכר, בלא שהיה בידי מי מהנתבעים ביטוח תקף, הכולל כיסוי להסעת נוסעים בשכר. 4. קרנית הכירה בחבותה לפצות את הנפגעים בתאונה ובהתאם להסכם שבינה לבין מבטחת הרכב, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל" או "המבטחת"), נשאה קרנית, במחצית ההוצאות והתשלומים ששולמו לצורך פיצוי הנפגעים. יצויין כי בכתב התביעה נתבע מלוא סכום הפיצויים וההוצאות שהוצאו לצורך פיצוי הנפגעים, בסך של 625,861.92 ₪ אלא שבשלב מאוחר יותר ובעקבות טענת עו"ד דולינגר בעניין זה, הוגשה ביום 22.12.08, בקשה בהסכמה להקטנת סכום התביעה והעמדתו על סך של 387,007 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.   5. הנתבעים אינם כופרים בכך שלא היה בידם ביטוח המכסה הסעת נוסעים בשכר אך טוענים כי הנהג לא הסיע נוסעים בשכר. הנהג טען והעיד כי התאונה ארעה בעת שהיה בדרכו מבאר-שבע לרהט וכי כשעמד ברמזור, ליד בי"ח סורוקה, זיהה שתי נשים שעמדו בתחנה ועצר כדי לקחת אותן ויחד עמן עלו לרכב נוסעות נוספות, אותן הסיע בתור טובה ושלא תמורת שכר כלשהו. הנתבע 2 ציין כי הינו בעל עסק הידוע בשם "היכל ובניו קבלן לעבודות עפר ופיתוח" (להלן: "העסק") וכי העסיק את הנתבע 1, בתפקיד של נהג לצורך הסעת פועלים וביצוע עבודות בעסק. הנתבע 2 הוסיף וטען כי הנתבע 1, לא הועסק, במסגרת עבודתו בעסק, כנהג לצרכי הסעת נוסעים בשכר וכי אין לו ידיעה מדוע בעת ארוע התאונה, נמצאו ברכב, 10 נוסעים שאינם קשורים לעסק. העדויות 6. מטעם קרנית העידו גב' סיהאם אבו-קאעוד - עובדת "קרנית"; גל מרק - חוקר פרטי אשר חקר את נסיבות ארוע התאונה מטעם כלל וכן גב' סהיבן חנין (להלן: "חנין") וגב' אבו בלאל אנהיה (להלן: "אנהיה") אשר היו בין נוסעות הרכב ונפגעו בתאונה. כן העיד מר אבו עליון, בעלה של אנהיה. 7. חנין אישרה בעדותה את חתימתה על ההודעה שמסרה לחוקר, ת/2, ואת נכונות האמור בה, כדלקמן: "...היתה לי תאונה באוטו הסעות פולקווגן טרנספורטר שנסע מב"ש לרהט. אני לא מכירה את הנהג... הוא לקח ממני 10 שקלים על הנסיעה הזאת...". בחקירתה הנגדית שבה חנין והעידה כי בעת שעלתה לרכב, הנהג ביקש ממנה כסף והיא שילמה לו 10 ₪ (עמ' 5 לפרוטוקול). 8. עד נוסף מטעם קרנית, מר אבו עליון, אישר בעדותו כי בת זוגו - אנהיה ובנו צדוק, נסעו ברכב בעת ארוע התאונה ובעת ביקור החוקר בביתם, הוא תרגם לחוקר את מה שאמרו אשתו ובנו, וכי תרגם אמת (עמ' 24 לפרוטוקול). בהודעתו לחוקר, ציין מר אבו עליון: "... הבן שלי צדוק אומר שאמא שילמה כסף לנהג לנסיעה עד רהט. הבן שלי צדוק בן 13 אומר שהוא ואמא עלו אחרונים והאוטו היה מלא נוסעים. הבן שלי אומר שאמא שילמה 10 שקל בשבילו ו- 10 שקל בשבילה...". 9. אנהיה העידה כי היא ובנה צדוק, עלו לרכב ליד בי"ח סורוקה וכי נתנה לבנה 20 ₪, אך הוא לא שילם לנהג. יצויין כי עדותה זו של אנהיה, עומדת בניגוד להודעה שמסרה לחוקר, כדלקמן: "... קניתי בשוק יצאתי מהשוק ולקחנו טרנספורטר שנוסע לרהט. אני עליתי היו עוד אנשים באוטו ההסעות. באוטו היו 10 אנשים. שילמתי 10 שקלים בשבילי ו- 10 שקלים בשביל צדוק...". יצויין כי אנהיה אישרה את חתימתה על גבי ההודעה בה נאמר כי הדברים תורגמו על ידי בעלה, מר אבו עליון. בנסיבות אלה, ראיתי להעדיף את הגרסה שנמסרה על ידי אנהיה לחוקר, בנוכחות בעלה ובתרגומו, על פני עדותה המאוחרת העומדת בניגוד לגרסה שנמסרה לחוקר שכן לא זו בלבד שמר אבו עליון העיד כי תרגם את דברי אשתו לאשורם אלא שלא הובא כל הסבר לשינוי בגרסה. 10. הנהג ציין בתצהירו כי בעת ארוע התאונה, עבד אצל הנתבע 2, כנהג ועסק בהסעת הפועלים לאתר העבודה ובביצוע שליחויות שונות עבור העסק. הנהג ציין בתצהירו כי במועד התאונה, נסע מרהט לבאר שבע, למשרד הנהלת החשבונות, כדי למסור ניירת ולהביא פנימיות לגלגלי המשאיות וכי כאשר נסע בחזרה לרהט, ראה ליד בי"ח סורוקה, שתי נשים - קרובות משפחה של הנתבע 2, לכן עצר להן כדי לקחת אותן לרהט ואיתן עלו לרכב נשים נוספות אותן אינו מכיר. הנהג ציין כי הסיע את הנוסעות כטובה וללא שום תמורה וכי לא ביקש ולא קיבל כסף עבור ההסעה. בחקירתו הנגדית חזר הנהג על גרסתו כי "עשה טובה" ולא גבה מהנוסעים תשלום עבור ההסעה והוסיף וטען כי גרסתם של אותם נוסעים שהעידו או אמרו אחרת - אינה אמת. 11. הנתבעים זימנו לעדות, שלוש מנוסעות הרכב; ג'אזיה אלקרינאווי (נ/1), ג'מילה קרינאווי (נ/2) ופאיזה אלקרינאוי (נ/3). שלושת העדות ציינו בתצהיריהן כי עלו לרכב ליד בי"ח סורוקה וכי לא שילמו עבור הנסיעה ולא ראו כי איש מנוסעי הרכב שילם עבור ההסעה. מעבר לכך שהתגלו סתירות בעדותן של העדות האמורות, אשר ציינו בתצהיריהן כי יחד עימן, עלו לרכב עוד כ- 8 אנשים שעמדו בתחנה ואילו בעדותן אישרו כי היו נוסעים שכבר היו ברכב, הרי עצם העובדה שהעדות האמורות לא ראו ששאר הנוסעים שילמו עבור ההסעה, אינה שוללת את העדויות בדבר תשלום על ידי נוסעים אחרים שהיו ברכב. עוד יש לציין כי קיימת קירבת משפחה מסויימת בין הנתבע 2, לבין ג'אזיה אלקרינאוי ואף הנהג אישר בעדותו כי הכיר את גב' אלקרנוואי כקרובת משפחה של הנתבע 2 ובשל הכרותו עמה, עצר על מנת להסיעה. 12. לאחר ששבתי ועברתי על העדויות, ראיתי להעדיף את גרסת התביעה. מעבר לכך שלנהג יש אינטרס ברור להכחיש הסעה בשכר, הרי שאיני סבורה כי יש בעדותו כדי לסתור את עדותה של חנין אשר מסרה לחוקר ואישרה בעדותה כי שילמה 10 ₪, עבור ההסעה מבאר שבע לרהט. חנין הינה עדה ניטראלית, חסרת כל עניין בתוצאות המשפט ויצויין כי מעבר לזאת שגרסתה לא נסתרה בחקירה נגדית, הרי עדותה בדבר תשלום עבור הנסיעה, מוצאת תימוכין בהודעה שנמסרה על ידי אנהיה לחוקר, בה ציינה כי שילמה סך של 20 ₪ לנהג עבור הסעתה והסעת בנה וכן בהודעתו של מר אבו עליון שמסר לחוקר כי בנו אמר לו שאימו שילמה עבור ההסעה מבאר שבע לרהט, 10 ₪ עבור כל נוסע, ודוק - עדותו של מר אבו עליון, בעניין זה, אינה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה אלא לצורך כך שאלה הדברים שנאמרו לו על ידי בנו ובנסיבות העניין, סבורה אני כי די בכך כדי להוות חיזוק ותימוכין, לעדותה של חנין כי שילמה עבור ההסעה. 13. עוד יצויין כי במסגרת הדיון בתביעתו של נוסע נוסף שנפגע בתאונה, אבו סיאם עלי, בת.א. 10099/04 בבית משפט השלום בחיפה, הגיעו הצדדים לידי הסכמה כי שאלת ההסעה בשכר תוכרע במסגרת הדיון בתביעה דנן וכי פרוטוקול הדיון יוגש לתיק בית משפט זה (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון בבית משפט בחיפה, נספח כ' לתיק המוצגים מטעם התובעת). עיון בפרוטוקול מלמד כי התובע באותו עניין, אבו סיאם עלי, העיד כי נסע ברכבו של הנהג וכי שילם לנהג כסף עבור ההסעה מרהט לבאר שבע ואף התכוון לשלם עבור הנסיעה בחזרה, וכדבריו: "לא הספקתי לשלם אך התכוונתי לשלם לו כסף הנסיעה" (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון בבימ"ש בחיפה). עדות זו תומכת אף היא, בגרסתה של גב' חנין על פיה הנהג גבה תשלום עבור ההסעה. 14. מהמקובץ עולה כי הנהג גבה וקיבל תשלום, לפחות עבור הסעת חלק מעשרת הנוסעים שהיו ברכב בעת ארוע התאונה. האם מדובר בהסעה בשכר? 15. אין חולק כי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי כלל, אינה מכסה שימוש ברכב "...למטרות הסעת נוסעים בשכר, בתשלום או בתמורה" (סעיף 32 לחלק ב' בתנאים הכללים שבגב תעודת הביטוח הרלבנטית, נספח א' לתצהיר גב' אבו קאעוד, ת/3).   16. המונח "הסעה בשכר", פורש בפסיקה כהסעה בעלת אופי עיסקי, דהיינו; שימוש ברכב לצורך עסק של הסעות, כפי שנפסק בע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד, פ"ד מ(3), 1, 13-14 (1986): " הכוונה היא, בעליל לנסיבות בהן משמשת המכונית על ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית-שרות וכדו')" . כן ראה ע"א 559/91 המאגר הישראלי לבטוחי רכב ("הפול") נ' פאיזה עיסא ואח', פ"ד מז (3), 788 (1993) (להלן: "פרשת עיסא"), שם עמד בית המשפט העליון על הרציונל העומד בבסיס החרגת השימוש ברכב לצרכי הסעה בשכר, מגדר הכיסוי הביטוחי, כדלקמן: " תנאי הפוטר מאחריות בגין תאונות שארעו תוך כדי הסעה בשכר, הינו מקובל ורווח בפוליסות ביטוח רכב. הגיונו נעוץ בכך, כי הסעת נוסעים בשכר טומנת בחובה סיכונים נוספים על הסיכונים המקובלים של נסיעה רגילה ברכב. זאת משום שהמסיע בשכר עשוי להימצא שעות רבות על הכביש, נסיעתו אינה למטרת מעבר ממקום למקום גרידא, ולכן סביר להניח שהמרחקים שיגמע רכב המסיע בשכר יהיו בדרך כלל גבוהים מאלו שנוסע רכב רגיל. סיכון אחר הוא, כי באותם מקרים של הסעה בשכר, בהם מקבל המסיע תשלום עבור כל נוסע ברכב, יהיה לו תמריץ להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים. בכך גדל הסיכון בהשוואה לרכב פרטי רגיל, שככלל אינו נוסע כשהוא מלא נוסעים. משום כך, נוהגות חברות הביטוח לבטח כלי רכב המוסעים בשכר בפוליסות מיוחדות, בהן ניתן ביטוי לסיכון מוגדל זה " ובהמשך: "לדעתי הדיבור "הסעה בשכר" מכוון למצבים בהם הרכב המבוטח משמש לעסק של הסעה ...". ישום המבחן של הסעה בעלת אופי עיסקי-מסחרי, במסגרת עסק של הסעות, מלמדנו כי לא כל נסיעה עבורה שולם תשלום כלשהו, כהשתתפות בהוצאות הנסיעה, תחשב ל"הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, ראה לעניין זה; ת . א . 1194/81 (חיפה) אשתר נ' קרטה ואח' פס"מ, תשמ"ו ג', 281 ו ע"א 391/88 (חיפה) הפניקס הישראלי נ' "קרנית", צלטנר 391 (ז) 1 וכדברי כב' השופט בך, ב"פרשת עיסא": "המבחן אם כן, כרוך באופי הנסיעה. נסיעה שהיא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי תהא בגדר "הסעה בשכר". לא די בכך שמשתלם כסף, על-ידי הנוסעים ברכב או על-ידי צד שלישי, לבעל הרכב לשם כיסוי הוצאותיו. תשלום כזה כשלעצמו אינו מצדיק פטור מאחריות לחברת הביטוח. על מנת שיתקיימו תנאי הפטור יש להראות כי קיימים אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב" (שם בעמ' 791), כן ראה פסק דינה של כב' השופטת וילנר ב ת"א (מחוזי חי') 1092/04 עזבון המנוח JAIMES HUBER KIBBEN נ' זכריא חג'אזי ואח', תק-מח 2007(1), 8582 (2007). 17. הנטל להוכיח כי התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, מוטל על הטוען , ראה לענין זה, רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברת ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450 (1999). ברגיל יוטל הנטל להוכחת "הסעה בשכר", על המבטחת הטוענת להעדר כיסוי ביטוחי, אלא שבענייננו השאלה האם התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר", לא נדונה ולא הוכרעה, במסגרת תביעות הנפגעים עצמם שכן קרנית, הכירה בחבותה כלפי הנפגעים, ללא צורך בהכרעה שיפוטית בשאלת החבות ומכח הסכם שבינה לבין המבטחת, נשאה במחצית ההוצאות והפיצויים ששולמו לנפגעים. עוד יצויין כי חלק מהנתבעים פוצו מבלי שנוהל בעניינם הליך משפטי ובעניינו של הנפגע עלי אבו סיאם, הוסכם כאמור כי השאלה אם מדובר בהסעה בשכר, תוכרע בתביעה זו. 18. בהעדר הכרעה שיפוטית בשאלת תוקף הכיסוי הביטוחי, במסגרת תביעת הנפגעים, הנטל להוכיח כי התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר" וכפעל יוצא מכך - בהעדר כיסוי ביטוחי, מוטל על קרנית, ובענייננו, סבורה אני כי קרנית עמדה בנטל ההוכחה. 19. במישור העובדתי, ראיתי כאמור להעדיף את עדותה של חנין כי שילמה לנהג 10 ₪ עבור ההסעה מבאר שבע לרהט, מה גם שמהודעותיהם של מר אבן עליון ואנהיה לחוקר, כמו גם מעדותו של עלי אבו סיאם, במסגרת הדיון בתביעתו בבית משפט השלום בחיפה, עולה כי נוסעים נוספים שילמו לנהג עבור ההסעה. כן ראיתי להוסיף ולקבוע כי מדובר ב"הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי ביטוחי, על פי תנאי הפוליסה. בנסיבות העניין, לא ניתן לראות בתשלום ששולם על ידי הנוסעים, כהשתתפות בהוצאות הנסיעה שכן לא זו בלבד שהנהג נסע בדרכו מבאר שבע לרהט במסגרת עבודתו אלא שאף לא נגרמו לו עצמו, הוצאות כלשהן שהרי מדובר ברכב שהועמד לרשותו, במסגרת עבודתו אצל הנתבע 2 ולצורך ביצוע עבודתו. מדובר על כן, בגביית תשלום עבור ההסעה, לשם עשיית רווח כספי ובשימוש הכרוך בהגדלת הסיכון הטמון בשימוש ברכב - הגדלת מספר הנוסעים ברכב, כאמור ב"פרשת עיסא": "... סיכון אחר הוא כי באותם מקרים של הסעה בשכר, בהם מקבל המסיע תשלום עבור כל נוסע ברכב, יהיה לו תמריץ להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים...". ויוזכר כי בעת ארוע התאונה, הוסעו ברכב 10 נוסעים שלא היה להם כל קשר לעיסקו של הנתבע 2, מה שהגדיל בפועל את הסיכון בשימוש שנעשה ברכב. זכות החזרה של קרנית 20. עילת התביעה של קרנית מעוגנת בסעיף 9 לחוק הפיצויים הקובע כדלקמן: "(א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) ... (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה... (3) בעל הרכב או המחזיר בו כאמור בסעיף 7 א'. (ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי ס"ק (א) תהיה לפי פקודת הנזיקין". 21. התביעה נגד הנתבע 1 - משהוכח כי בעת ארוע התאונה, הנהג עשה שימוש ברכב, לצורך הסעה בשכר, מבלי שהיה לו ביטוח מתאים, זכאית קרנית לשיפוי מהנהג מכח הוראות סעיף 9 (א) (2) לחוק הפיצויים. 22. התביעה נגד הנתבע 2 - סבורה אני כי בנסיבות העניין יש לערוך אבחנה בין חבותו של הנהג, לחבותו הנטענת של הנתבע 2. אין חולק כי הנתבע 2, התיר לנהג לעשות שימוש ברכב, לצורך עבודתו בעסק. נשאלת השאלה האם יש לראות בנתבע 2 כמי שהתיר לנהג את השימוש ברכב לצורך הסעה בשכר ובעניין זה, איני סבורה כי קרנית עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנתבע 2, כבעל הרכב, התיר או למצער היה מודע לשימושו של הנהג ברכב, לצורך הסעה בשכר. הנתבע 2 העיד כי הינו בעל עסק של עבודות עפר ופינוי פסולת וכי מעולם לא עסק בהסעות (עמ' 19 לפרוטוקול). הנתבע 2 תאר את היקף העסק ואופי העבודות שהינו מבצע. הנתבע 2 הוסיף וציין כי תפקידו של הנהג היה להסיע את העובדים לאתרי העבודה, לספק להם ארוחות במהלך יום העבודה ולהחזירם לביתם בסיום יום העבודה (סעיף 12 לתצהיר, נ/5) וכי אין לו הסבר להמצאות 10 אנשים שאינם קשורים לעסק, ברכב. בעדותו בחקירה נגדית, ציין הנתבע 2 כי בעת ארוע התאונה, היה בחופשה באילת וכי לפי מה שנאמר לו בדיעבד, הנהג נסע להביא גלגל לבובקט שהתקלקל (עמ' 19 לפרוטוקול). אמנם גרסה זו, לא פורטה בתצהיר אך איני סבורה שיש בכך כדי להעיד על מודעותו של הנתבע 2 לכך שהנהג ביצע הסעה בשכר, בעת ארוע התאונה ועל אחת כמה וכמה אין בכך כדי להעיד על כך שהנתבע 2, היה מודע לכך שהנתבע 1, נוהג לבצע הסעה בשכר, ברכב שהועמד לרשותו לצרכי ביצוע העבודה ונהנה מרווחים כלשהם בגין ביצוע הסעה בשכר, במקביל לעבודתו בעסק. 23. קרנית ביקשה להסתמך על אישור משרד הרישוי מיום 3.7.06 (נספח י"ד לתיק המוצגים) על פיו הרכב הוגדר כ"אוטובוס זעיר ציבורי", אלא שמעבר לכך שאין מדובר בתעודת עובד ציבור שיש בה כדי להעיד על השתלשלות הארועים מתחילתה, הרי מרשיון הרכב (נספח י"ג לתיק המוצגים), עולה כי בעת ארוע התאונה, הרכב הוגדר כ"אוטובוס זעיר פרטי" ולא הובהר מדוע בינואר 2002, דהיינו לאחר התאונה, שונתה הגדרת הרכב וביוזמת מי נעשה השינוי. יצויין כי הנתבע 2 העיד כי הוא לא ביקש את השינוי האמור ולא חתם על כל בקשה לשינוי סוג הרכב (עמ' 21 לפרוטוקול) - ועדותו בעניין זה, לא נסתרה. 24. בנסיבות אלה, כשהנתבע 2 ניהל עסק של עבודות עפר ולא הוכח כי עסק אי פעם בהסעות או כי היה מודע לכך שהנהג ביצע הסעת נוסעים בשכר, במסגרת שעות העבודה וברכב שהועמד לרשותו לצורך עבודתו - לא הוכחה מודעותו של הנתבע 2, לביצוע הסעה בשכר. בע"א 7580/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (לא פורסם, 18.1.07), נפסק כי "... לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב, אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש... היתה נגוע באשם". "אשם" בהקשר זה, צריך שיתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות של מתיר השימוש שכן: "אם מתיר השימוש לא ידע ולא צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח אין זה מוצדק לאפשר חזרה עליו", כן ראה לעניין זה, ע"א (מחוזי תל-אביב) 3370/06 אלשייך הנדסה-ניהול פרויקטים 1994 בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 21.1.09). ובענייננו, משלא הוכחה ידיעה או למצער, עצימת עיניים של הנתבע 2, לשימוש שעשה הנהג ברכב, לצורך הסעת נוסעים בשכר, להבדיל מהשימוש שהורשה לעשות בו, לצרכי העסק - לא הוכח כי התנהגותו של הנתבע 2, נגועה באשם ודין התביעה כנגדו להדחות. גובה הנזק 25. הנתבעים הכחישו את גובה הנזק וטענו כי לא זו בלבד שהנתבעים לא היו מעורבים בהליכים שנוהלו בתביעות הנפגעים אלא שהסכומים ששולמו לנפגעים, נראים גבוהים על פניהם - אין בידי לקבל טענות אלה. מעבר לכך שזכות החזרה המוקנית לקרנית, מכח סעיף 9 לחוק, אינה מותנית בהסכמת הנהג או מתיר השימוש, להסדר שהושג בין קרנית לנפגע, הרי שיש לזכור כי עסקינן בתביעת חזרה אשר ככל תביעת שיבוב, חלה לגביה החזקה כי התובעת פיצתה את הנפגעים, כדין ובסבירות. לעניין זה, יפה ההלכה שנפסקה בע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח', פ"ד נ (ז) 567, כי בהעדר טענה לקנוניה או חוסר תום לב, בפעולתה של חברת ביטוח, אין לתקוף במסגרת תביעת שיבוב את ההסדר אליו הגיעה התובעת עם מבוטחה ואין לדרוש יותר מאשר סבירות באשר להכרה בקיום כיסוי ביטוחי, גם אם שנוי הוא במחלוקת שכן "מן המפורסמות הוא, כי אין מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן" (שם, בעמ' 569). כב' השופטת שטרסברג-כהן, עמדה על הרציונל שביסוד ההלכה מכוחה לצורך הכרה בזכות השיבוב, תבדק פעולת המבוטחת, על פי מבחן הסבירות, וכדבריה: "הייתי מוסיפה ואומרת, כי התנכרות להסדר סביר בין חברת הביטוח לבין המבוטח לצורך העברת זכות למבטח מכח תיחלוף, תרתיע חברות ביטוח להגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין איתם עד להכרעה שיפוטית. זאת ועוד, אם כך ייעשה, ייצא חוטא נשכר, שהרי אילולא היה קיים ביטוח היה המזיק חייב לפצות את הניזוק על מלוא הנזק. משקיים ביטוח והניזוק קיבל תגמולי ביטוח, ששולמו בהסדר, הרי אם נכביד ידינו על חברת הביטוח שלא תוכל להישפות, יצא המזיק פטור בלא כלום עם זאת ראוי לציין כי לא בהכרח כל הסדר שיעשה בין מבטחת למבוטח וכל סכום שישולם למבוטח בפועל, יהוו ראיה מספקת להעמדת זכות השיפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדת, כאמור, לביקורת, וגובה הסכום, על אחת כמה וכמה..." (שם, בעמ' 571). ואם כך כשמדובר במבטחת, המגישה תביעת שיבוב, כנגד מזיק, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בקרנית שהינה תאגיד סטטוטורי ואין להניח כי התנדבה לשלם פיצויים לנפגע, בהסתמכה על זכות השיבוב, הנתונה לה כנגד הנתבעים או מי מהם. 26. לא התרשמתי כי מי מהנפגעים, פוצה על ידי קרנית ביתר או בחוסר סבירות. גב' אבו-קעוד, נשאלה בחקירה נגדית לגבי הנפגעים אשר פוצו בסכומים גבוהים. מעדותה עולה כי לגבי נפגע בשם טלאלקה נאיל (נפגע 2 בפרוט התשלומים, נספח י"ח לתיק המוצגים), אשר פוצה בסכום של כ- 200,000 ₪, התנהלו הליכים בבית משפט השלום בבאר שבע, במסגרתם מונו מומחים שקבעו נכויות בשיעור של 10% בתחום הפסיכיאטרי ו- 10% בתחום האורטופדי. כשמדובר בנפגע שהיה כבן 27, בעת ארוע התאונה, הרי חישוב בגין הפיצוי הפסדי שכר על בסיס שכר מינימום - הינו סביר בהחלט (ראה פרוט החישוב בעדותה של גב' אבו קעוד בעמ' 7 לפרוטוקול). לגבי הנפגעת אבו סרחאן מנסורה (נפגעת מס' 4 בדו"ח התשלומים), מדובר בפיצוי בסך של כ- 65,000 ₪, אשר שולם לאחר שמומחה רפואי בתחום האורטופדי, קבע נכות בשיעור 10%, בגין פגיעה בכתף ומומחית בתחום פה ולסת, קבעה נכות בשיעור 1%, בנוסף לפיצוי בגין הוצאות לטיפולי שיניים בסך של 12,836 ₪ כך שגם בעניין זה, מדובר בפיצוי סביר, כמפורט בעדותה של גב' אבו קעוד בעמ' 8 לפרוטוקול. נפגע מס' 8 בדו"ח התשלומים, עלי אבו רשאד, פוצה בסך של כ- 115,000 ₪. נוכח עדותה של גב' אבו קעוד כי על פי התייעצות עם "מומחה הבית" של קרנית, מדובר בסיכון לנכות אורטופדית בשיעור של 10%, הרי כשמדובר בנפגע כבן 15, מדובר בקניית סיכון סבירה בהחלט. בנסיבות אלה, משלא הוכח כי הסכומים ששולמו לנפגעים, חורגים ממתחם הסבירות - זכאית התובעת לשיפוי בגין הסכומים ששולמו על ידה לנפגעים וההוצאות שהוצאו על ידה לצורך כך, כמפורט בתביעה. סיכום 27. סוף דבר ומהנימוקים המפורטים לעיל, התביעה כנגד הנתבע מס' 1, אלגעאר ראזי- מתקבלת. אני מחייבת את הנתבע מס' 1, לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 387,007 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועד הגשת התביעה (28.5.06) ועד ליום פסק הדין. על הסכום האמור יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות המשפט. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 - היכל אלקרנאוי - נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבע מס' 2 ובשכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 ₪, בצרוף מע"מ כחוק. הסכומים האמורים ישולמו תוך 45 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בשולי פסק הדין, ראיתי לציין כי פסק הדין נכתב בסמוך לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים והעיכוב בהוצאתו נבע משביתת הקלדניות. המזכירות תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום. ניתן היום, ‏ל'/כסלו/תש"ע, 17 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהביטוח חובה (הסעה בשכר)נהיגה ללא ביטוחקרנית