תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בגין שתי תאונות עבודה אצל שתי מעבידות שונות. רקע 1. התובעת ילידת 16.10.1947 בעלת השכלה של 10 שנות לימוד, פרודה ואם ל- 4 ילדים בגירים. התובעת עובדת כקופאית במרכולים ברשתות שונות משנת 1996 ועד היום, בצורה לא רציפה. 2. ביום 17.12.98 החליקה התובעת על נוזל ברצפת המרכול בו עבדה ובבעלות נתבעת 1, מבוטחת על ידי נתבעת 2 [להלן - "מטרו קש", "תאונה ראשונה"]. התובעת נפגעה בברכה השמאלית, טופלה שמרנית בחדר מיון. בעקבות כאבים, נפיחות והגבלת תנועת הברך עברה התובעת ביום 28.2.99 ארטרוסקופיה בברך, נמצאו קרעים במיניסקוסים מדיאלי ולטראלי, הם נכרתו חלקית ובהמשך טופלה בפיזיותראפיה. 3. כעבור כ - 4 שנים, ביום 27.12.02, שוב נפגעה התובעת בתאונת עבודה, הפעם כאשר נתפס ונמחץ אגודל ידה השמאלית בין שני ארגזי משלוח עת עבדה [עדיין עובדת] אצל נתבעת 3, מבוטחת על ידי נתבעת 4 [להלן - "הרשת" או "רשת הריבוע הכחול"]. תחילה טופלה התובעת שמרנית בקופת חולים אך בעקבות צילום שאיתר שבר פריקה, נותחה לכריתה חלקית, היד גובסה לחודש ובהמשך טופלה בפיזיותראפיה. 4. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק בנוגע לשתי התאונות. התאונה הראשונה - 17.12.98: טענות, ראיות וממצאים 5. כך תוארה התאונה בתצהיר התובעת אשר לא נעשה ניסיון לסתרו בתצהיר או בראיה נגדית: התובעת ניגשה למכשיר שעון הנוכחות המצוי במחלקת הירקות במרכול, כדי להחתים את כרטיס הנוכחות ביציאתה מהעבודה. תוך כדי הליכה החליקה על נוזל שהיה על הרצפה [ככל הנראה היו אלה מים שהצטברו על הרצפה] ונפגעה בברכה השמאלית [להלן - "הברך"]. לאחר התאונה עובד ניקיון אשר נקרא למקום סילק את המים. מיד לאחר מכן חזרה התובעת לביתה ברכבה הפרטי. 6. במהלך סוף השבוע שלאחר התאונה חשה התובעת בכאבים, וביום ראשון 20.12.98 פנתה לחדר המיון בבית החולים "בילינסון", הברך נחבשה אלסטית והיא שוחררה לביתה. בהמשך קיבלה טיפולי פיזיותרפיה ונזקקה למשככי כאבים, אולם משמצב הברך לא השתפר, שבה התובעת לבית החולים ונמצא כי היא סובלת מקרעים בשני המיניסקוסים. 7. כעבור כ - 3 חודשים, ביום 28.2.99 עברה התובעת ניתוח לכריתה חלקית של המיניסקוסים בברך. היא שבה לעבודה כעבור כ - 3 חודשים, ביום 1.6.99. 8. כעבור כ - 7 חודשים, ביום 12.1.2001 פוטרה התובעת מעבודתה במטרו - קש. במכתב הפיטורין נאמר כי סיבת הפיטורין הוא צמצומים בכוח אדם. 9. אמנם התובעת הגישה את תביעתה [בהתייחס לתאונה הראשונה] על סף התיישנותה ואמנם בעיתוי זה לא ניתן לקבוע [בניגוד לבקשת התובעת] כי מטרו - קש לא רשמה את דבר התאונה ברישומיה. על כן, נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות נותרו על התובעת. אך לטעמי התובעת הרימה אותם: 10. עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין. יחד עם זאת, התובעת, אישה פשוטה, תמימה ולא מתוחכמת עשתה עלי רושם אמין ועקבי ודבקה בגרסתה לאורך כל חקירתה הנגדית. יתר על כן, עדותה מתחזקת על ידי חתימת חשבת מטרו - קש, שוש אילן, על גבי טופס הודעה על פגיעה בעבודה [בל/211] למל"ל: "עברתי ליד מקרר הירקות שהרצפה לידו הייתה רטובה ונפלתי במעין שפגט ....". 11. מקום בו נותן בית המשפט אמון בעדות התובע, יכול אימוץ הגרסה על ידי המעביד לחזק את גרסת העובד [ע"א 685/87, אלבז נ' פסקל [מח - חיפה], ע"א 1116/00 [מח- חיפה] חמיס נ' עוף בני ברק והגולן בע"מ, ת.א. [של - נצרת] אוסאמה נ' א.מ. באסל לשירותים בע"מ, ע"א 1383/94, [מח - ת"א] שלומוביץ נ' איי. אס. איי. בע"מ ].מובן כי מקום בו בית המשפט אינו נותן אמון בגרסתו היחידה של העובד, אין חתימה פורמאלית של המעביד או מי מעובדיו על טופס תביעה למל"ל, יוצר הודאת בעל דין או חיזוק לגרסה לא אמינה של התובע. חובות זהירות 12. למעביד חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו ובמסגרתה, החובה להבטיח תנאי עבודה, דרכי גישה בטוחות למקום העבודה ומניעת חשיפה לסיכונים מסתברים וידועים [ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, ע"א 371/90, סובחי נ' רכבת ישראל וע"א 498/93, סבן נ' רותם חברה לביטוח בע"מ [להלן - "פרשת שריזיאן", "פרשת סובחי" ו "פרשת סבן"]. 13. חובה זו חלה גם לגבי מעביד במרכול. אמנם מרכול אינו "שטח סטרילי" אך הביטוי "שטח סטרילי" אינו בגדר "אדרת קסמים" המחסנת את המעביד מפני הטלת חובות זהירות. יתר על כן, למעביד חובות כפולות [לא רק כלפי העובד, גם כלפי המבקר והלקוח במרכול] בהיותו מחזיק המקרקעין. 14. הסכנות של רטיבות, לכלוך, שאריות מזון ושומן במקומות עבודה כבר נדונו בפסיקה. אכן, כדברי השופט אור בפרשת סבן: "עצם העובדה שפלוני החליק במקום עבודתו, אין בה לבדה ללמד על אחריות המעבידה להחלקה או לתוצאותיה. תיתכן החלקה ללא שהיה סיכון מיוחד כלשהו במשטח העבודה בו אירעה ההחלקה. .... ואולם, כשמדובר בסכנה שאינה נכללת בסיכוני יום יום אלא בסכנה של המצאות נוזל או חומר על משטח אשר יש בו לסכן את ההולכים עליו, על מחזיק המקום לנקוט אמצעים כדי למנוע או לסלק את הסכנה. כך הוא בודאי לגבי מעביד, החייב לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח. במסגרת חובתו זו עליו לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות, ולהזהירו בפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו היא מתבצעת ...". 15. הימצאות שמן על רצפת מטבח, שהינה בעצם צפויה ואינהרנטית [ויש יאמרו "טבעית"] לעצם העבודה במטבח, הוכרה בכל זאת כ"סכנה בלתי רגילה" המטילה על המעביד חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע נזקי החלקה ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פד"י לח [1] 72, [להלן - "פרשת רמדה"], ע"א [מח - ירושלים] 2533/08, חאלד נ' זלמן ועוד. גם באשר למרכולים, הכירה הפסיקה בחובות מושגיות של מעביד ובעל מקרקעין, כאשר הדיון התרכז בשאלת החובות הקונקרטיות, קרי, האם ובאיזו מידה ננקטו או לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים לקידום הסיכונים [ת.א. [של - תל אביב] 181858/02, אור נ' שופרסל, ת.א. [של - תל אביב] 201432/02, ברכה נ' שופרסל בע"מ]. 16. דומה כי הפסיקה מהווה פן אחר של החובה בסעיף 54 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל- 1970: "כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקוימו כראוי". ו"קיום" כזה, מוגדר בסעיף 1 שבה: "... ובמקום המיועד למדרך אדם - במצב המונע החלקה". 17. נמצא אם כך כי הימצאות נוזל על רצפת המרכול, מהווה סכנה בלתי רגילה. אני סבורה כי אף המרכולים מודעים לכך ועל כן מעסיקים הם חברות ניקיון וכוח אדם האמור לטפל באופן שוטף במפגעים בסניפים ולהסירם. הנתבעות כאן שלחו אף הן הודעה לצדדים שלישיים לחברת הניקיון אך במהלך המשפט זנחו אותה. 18. ובאופן קונקרטי, הרצפה ליד מקרר הירקות "מועדת לרטיבות". לכך הסכימו ב"כ הנתבעות והתובעת [עמ' 45, ש' 25 - 29] שהעידה כי במחלקת הירקות קיימת לפעמים רטיבות על הרצפה אבל אז קוראים לאיש ניקיון "שינקה את רצפה כדי למנוע נפילת אנשים". 19. אם כך, מטרו - קש העסיקה איש ניקיון במרכול, אולם היא לא הנהיגה נהלים וסדרים לניקיון שוטף, שגרתי, מוגבר ותכוף ליד האזור ה"מועד לרטיבות". ויובהר - אין לדרוש ואין לצפות לעמידת איש ניקיון ומגב בידו בכל עת פעילות הסניף ליד המקרר. אך יש מקום לדרוש ביקורת מוגברת ותכופה במקום זה, אף ללא קריאה יזומה של עובדי הסניף, בכל עת שמתגלה מפגע [ע"א 235/80, לא פורסם, צוטט בפרשת רמדה] . דבר זה לא נעשה על ידי מטרו - קש. בכך הפרה את חובותיה כלפי התובעת. 20. התובעת לא הבחינה ברטיבות עליה החליקה. קיים קשר סיבתי בין הפרת החובות לבין החלקת התובעת. אשם תורם 21. התובעת הכירה את מקום החלקתה וידעה כי הוא "מועד לרטיבות". לא היה זה יומה הראשון בעבודה והיא אף לא נפגעה תוך כדי ביצוע עבודתה אלא במהלך צעידה אל מקום החתמת כרטיס נוכחות [בניגוד למצב בע"א 435/85, מחמור נ' אטדגי, פד"י מא [4] 524]. 22. על אף זאת, אני סבורה כי אין מקום לייחס לתובעת אשם תורם ובצדק מפנה ב"כ התובעת אל דברי השופט ברנזון שלא נס ליחם: " אשם תורם של עובד קיים כאשר מחמת אי-נקיטת אמצעי זהירות הנדרשים ממנו בנסיבות המקרה הוא גורם נזק לעצמו. במקרה דנן .... לא היה שום דבר בלתי-רגיל, שחייב זהירות מיוחדת או נקיטת אמצעים בלתי-רגילים מצדו. המעבר היה רגיל, הלכלוך היה רגיל, הניקוי ביום ששי היה רגיל. הניקוי הוסיף רטיבות, אבל לא בה היתה טמונה סכנת ההחלקה .... הוא החליק במקום שבו היה ריכוז של שמנים. כל מה שאפשר לטעון נגדו הוא, שלא הסתכל "במיוחד". אבל אם המצב היה רגיל, למה היה צריך להסתכל במיוחד? ..... .... חושבני שהאשמה לאירוע רובצת כולה לפתחה של המשיבה, שלא נקטה בשום אמצעי זהירות למנוע את סכנת ההחלקה לא בימים רגילים ולא ביום הניקוי, השטיפה והשפשוף." [מתוך ע"א 417/75, בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ, פ"מ לא [1] 827, 829]. 23. כך קבע בית המשפט לימים אף בפרשת סבן. 24. בפרשת רמדה ייחס בית המשפט לעובד אשם תורם בשיעור ניכר של 33%. אינני בטוחה כי כיום היה בית המשפט קובע אשם תורם בשיעור כה גבוה. יחד עם זאת, הצעתי בעבר [ת.א. 37749/07 [של - תל אביב] עזאמי נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ] לראות את הקביעה בפרשת רמדה על רקע הנסיבות המיוחדות: הניזוק היה האחראי הבכיר בפועל על הפעלת המטבח וניקיונו, וכטבח, היה מודע לטבע הדברים והתזת השמן על הרצפה כשמתבצעת עבודת הטיגון והעיקר - הניזוק הגביר את סיכון ההחלקה כאשר בא בריצה ובידיו משא כבד. 25. התובעת בענייננו, לא יצרה את הסיכון, לא שפכה את המים, לא הגיעה למקום התאונה באופן המגביר את הסיכון וכל "חטאה", שלא הסתכלה "במיוחד". על כן, יש להחיל עליה את קביעתו של השופט ברנזון - ולשלול אשם תורם בדרגה כלשהי. וכך אני עושה. התובעת זכאית לפיצוי על מלוא נזקיה בתאונה הראשונה. התאונה השנייה - 27.12.02: טענות, ראיות וממצאים 26. אין חולק, גם לפי טופס הודעה על התאונה למל"ל, כי התובעת עבדה בעת התאונה כקופאית וסייעה ללקוח להכניס מוצרים שקנה לארגזי משלוח. לטענת התובעת בתביעתה, באותה עת דחף הלקוח בשוגג את אחד מתוך שני הארגזים שהיו על מסוע הקופאית ושורש כף ידה השמאלית ואגודלה נמחצו בין הארגזים. 27. בעדותה נתבקשה התובעת לתאר כיצד ארעה התאונה. התובעת לא מסרה גרסה ברורה ואחידה לקרות האירוע התאונה, בתחילה היא תיארה כך:" ברגע שארזתי, אני עומדת מצד אחד של הארגזים והלקוח מהצד השני שלהם, אני הייתי מסדרת, הלקוח היה אדם שמן, הוא זז, האגודל שלי נלחץ בין שני הארגזים" [עמ' 42 ש' 15 - 16]. לאחר מכן טענה שייתכן שאצבעותיה נתפסו בחורים של הארגז, לבסוף הודתה כי היא "לא זוכרת בדיוק מה היה" [עמ' 43 ש' 8]. 28. בטופס הודעה על פגיעה בעבודה למל"ל נכתב שהתובעת נפגעה כשהכינה וסידרה ארגזי משלוחים עת "דחפה [היא, י.ה.] ארגז נוסף נמחצה אגודלה בין שתי הארגזים". 29. אכן, נראה כי קיים חוסר בהירות באשר לנסיבות התרחשות התאונה. אף עדותה של גב' גלינה סמננקה שהעידה מטעם התובעת לא שפכה אור על נסיבות התרחשות התאונה. גלינה עבדה כקופאית ראשית ברשת הריבוע הכחול בזמן התאונה. היא העידה שראתה כי ידה של התובעת "נתפסה" בין שני ארגזים שעמדו בקצה המסוע וכי שמעה את התובעת צועקת מכאבים. לדבריה, היא ניגשה לתובעת והחליפה אותה בעבודתה למשך 5 דקות [עמ' 7 ש' 15 - 16]. 30. לעומת זאת, בתצהירה ציינה גלינה כי היא ראתה את התובעת צועקת מכאבים וניגשה אליה. לאחר מכן התובעת סיפרה לה שידה נמחצה בין שני ארגזים בזמן שהכינה משלוח ללקוח. ניסיונה של גלינה בחקירתה הנגדית, לשוות לפרטים שמסרה גוון של עדות ראייה, דינו להיכשל בהיות סותר את האמור בתצהירה ובהיעדר משקל מיוחד לגרסה המאוחרת. 31. כל שניתן לקבוע, במסגרת הנטל המוטל על התובעת, הוא כי כתוצאה מדחיפת ארגז נוסף על ידי התובעת, נמחצה ידה בין שני ארגזים. לא ניתן לייחס את דחיפת הארגז ללקוח. ואולם, כפי שיובהר להלן, אין נפקא מינא אם התאונה נגרמה כתוצאה מדחיפת הארגז על ידי התובעת או על ידי הלקוח שעמד בקצה המסוע. שאלת האחריות 32. לטענת התובעת, הפרה רשת הריבוע הכחול את הוראת תקנה 2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה [מסירת מידע והדרכת עובדים], תשנ"ט- 1999:" מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום". 33. כן טוענת היא כי הרשת הנהיגה שיטת עבודה לקויה בכך שהורתה לתובעת למלא את הארגזים בעוד הם מונחים על המשטח שבקצה המסוע, לא הדריכה אותה לשיטה בטוחה ולא הזהירה אותה מפני סיכונים שהתממשו. הראיה לכך היא שלאחר התאונה שונתה שיטת "העמסת הארגזים", והרשת הורתה לקופאיות למלא את שקיות המוצרים בארגזים כשאלה מונחים על הרצפה, ולא על המסוע הסמוך לקופה הרושמת. 34. מנגד, טוענת הרשת בסיכומיה כי תקנה 2 אינה רלוונטית לענייננו הואיל והכנסת מוצרים לתוך שקית ניילון והכנסת השקיות לתוך ארגזים המונחים על מסוע הינן פעולות פשוטות ובסיסיות שאינן מקימות סיכונים בלתי רגילים בדרך ביצוע העבודה, אינם מצריכים לא הדרכה לשיטה אחרת ולא אזהרה. 35. אני דבקה בגישה המסורתית המבחינה בין "סיכונים רגילים" או "טבעיים" במקום העבודה לבין סיכונים שאינם כאלה. אני סבורה כי במונח "סיכונים" בתקנה 2, התכוון מתקין התקנות לסיכונים מהסוג הראשון. יתר על כן, לא כל תוצאה פוגענית מעידה על עצמה שנגרמה עקב סיכון בר - צפייה. אדם יכול למחוץ את ידו או רגלו גם בביתו או ברחוב והשאלה היא בעיקרה, האם "לכל נזק יש אשם". השיטה שלנו טרם הכירה בנוסחה כזו ועל כן יש לבחון ולאבחן את הגורמים לנזק, האם היה בהצבתם משום אשם, קרי, נזק בר צפייה. לא נעלם מעיני כי גישה זו, מייצגת את תפיסת הרשלנות המסורתית, תפיסה צרה לעיתים מתפיסה של הפרת חובה חקוקה. על כן יש לבחון היטב את החיקוק, שמא מחזיק הוא בתפיסה רחבה יותר מהתפיסה של הרשלנות. שבתי ועיינתי בתקנה 2, ולא מצאתי בה אלא "ייבוא" של תפיסת הרשלנות אל החיקוק. תכלית התקנות אינה אלא לעגן את חובת המעביד להדריך את עובדיו מפני סיכונים הטמונים בעבודתם. אין תכליתן להרחיב ולשנות את תפיסת הרשלנות המסורתית ועל כן יש עדיין לבחון האם מדובר ב"סיכונים" המטילים אחריות, כמו גם חובת הדרכה על המעביד [ראו גם ת.א. [שלום - ירושלים] 20558/92, גנים נ' אברהם רובינשטיין ושות' בע"מ [2005]. 36. וכיצד משקיפה תפיסת הרשלנות על המצב? בפרשת סובחי טען התובע כי שומה על הממונה להזהירו מפני החלקה על בוץ, עת עבד בשטח הפתוח במקום בו האדמה הייתה רטובה. ןכך נפסק: "חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות ראוי שיזכה לאזהרה (השווה ע"א 10/88 מלכי נ' אפללו), כן סובחי שעבד כפועל מסילאי כשש שנים. אזהרתו דבר החלקה על בוץ לא הייתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". 37. התובעת עסקה בפעולות פשוטות: הזזת ארגזים, אריזת מוצרים [אף אם עזרה ללקוח בכך] והכנסת שקיות ניילון עם מוצרים אל הארגזים. לא היה בפעולות אלו משום סיכון שאינו "רגיל". העובדה שלאחר התאונה הזו, הורתה הרשת לארוז את הארגזים על הרצפה ולא על המסוע, אינה מעלה ואינה מורידה. לא אתפלא אם בעתיד תוגש נגד הרשת תביעה על כך שגבם של עובדים ועובדות "נתפס" כשהתכופפו לארוז את הארגזים על הרצפה. כשלעצמי, אני מעדיפה אריזה ללא התכופפות, נוכח עיני האורזים. לא מצאתי בפעולה זו ובאופן ביצועה משום רשלנות כלל ועיקר. 38. העובדה כי ידה של התובעת נתפסה בין שני ארגזים, אכן מצערת. אך היא מהווה תאונת עבודה ומזכה את התובעת בתגמולי המל"ל. מכאן ועד קביעת אחריות או "אשם" רשלני של מעביד רב המרחק. לא מצאתי כל רשלנות או כל הפרת חובה באופן הפעולה, בהדרכה ובכלל נסיבות העניין. על כן נדחית כבר עתה התביעה בגין התאונה השנייה. שאלת הנזק - לתאונה ראשונה בלבד הנכות הרפואית 39. הצדדים הגישו חוות דעת, כל אחד מטעמו והמומחים נחקרו בבית המשפט. 40. מומחה התובעת, ד"ר אגסי, העמיד את נכותה הצמיתה של התובעת בברך על 10% בשל פגיעות חופפות : נזק למיניסקוסים, התפתחות שינויים ניווניים עקב כריתה חלקית של המיניסקוסים וכן השפעה על כושר הפעולה הכללי, הכל לפי סעיפים 48 [2] ז 1, ז 4, ו - 35 [1] ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה], תשט"ז- 1956 [להלן- "התקנות"]. 41. ד"ר אגסי המליץ להפעיל את תקנה 15 לתקנות לאור החמרה צפויה ועיסוקה הפיזי של התובעת כקופאית. 42. מומחה הנתבעות פרופ' נרובאי, הסתפק בנכות צמיתה של 5% לפי סעיף 48 (2) ז בין 3 ל- 4. לשיטתו התגלו בארטרוסקופיה קרע ניווני של שליש אחורי במניסקוס הפנימי וקרע ניווני קטן במניסקוס החיצוני. לדעתו אין מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות הואיל ומדובר בנכות רפואית שאינה תפקודית גם לעבודתה של התובעת כקופאית. 43. יצוין, אם כי הדבר אינו מחייב את בית המשפט, כי ועדה רפואית לנפגעי עבודה ליד המל"ל העמידה, החל מיום 1.6.99, את נכותה הצמיתה של התובעת על 10% לפי סעיף 48 (2) ז' IV לתקנות. 44. במהלך המשפט, נחשפו מומחי שני הצדדים לחומר רפואי שלא הוצג להם קודם לכן ולפיו כבר ב - 1997 חשד האורטופד המטפל בסימני קרע באחד המיניסקוסים [נ/7, נ/11]. ד"ר אגסי אישר בחקירתו כי כבר בשנים 1991 - 1995 קיים סבל מתמשך בברך. הוא אישר שבשנת 1995 נפגעה במנגנון היישור והכיפוף של הברך [עמ' 18]. הוא מסכים בסופו של דבר כי הברך לא הייתה בריאה גם לפני התאונה וכי מיניסקוס אחד היה פגוע ונתון לתהליך ניווני. אך לדעתו, בהיעדר ממצאי MRI או ארטרוסקופיה המאבחנים קרע כבר בשנת 1997, נקודת המוצא היא בממצאי הארטרוסקופיה שנעשתה רק לאחר התאונה - קרעים בשני מיניסקוסים, מהם אחד במיניסקוס מנוון. על כן למצער, בתאונה נפגע מיניסקוס אחד לפחות. 45. לבסוף אישר ד"ר אגסי כי לאור החומר הרפואי החדש שהוצג לו, היה מייחס 30% מהנכות שקבע למצב קודם, קריף מעמיד את נכותה של התובעת על 7%. יחד עם זאת ציין כי החמרה שתחייב החלפת ברך, רדיקלית עשויה להעלות את שיעור הנכות ל - 20% [עמ' 20]. 46. פרופ' נרובאי ראה בחומר הרפואי החדש הוכחה ברורה למצב קודם במניסקוס. 47. פרופ' נרובאי עמד על דעתו כי אמנם מדובר בקרע במיניסקוסים, שינויים ניווניים קלים, כריתה חלקית, אך לאור מצב קודם - נותרת הנכות על 5%. 48. דעתי היא כי לתובעת מצב קודם משמעותי בברך. העובדה שהדבר התגלה רק במהלך המשפט אינה מעלה ואינה מורידה. התובעת עצמה ידעה כי היא סובלת מברכה עובר לתאונה ומדובר בסבל משמעותי. בנסיבות אלה, איני סבורה כי הנתבעות צריכות להינזק ראייתית מכך שלא נערכה לתובעת בדקת הדמיה אובייקטיבית עובר לתאונה וממצאי האורטופד המטפל מסתכמים בחשד לקרע במיניסקוס. על כן אני קובעת כי התובעת הוכיחה כי בתאונה נפגעה רק במיניסקוס אחד. 49. מצב התובעת כיום מדגים "נזק במיניסקוס בצורה קלה" [ס. 48 [2] ז' 1] או מהווה "מצב לאחר ניתוח הוצאת מיניסקוס עם שינויים ניווניים קלים" [ס. 48 [2] ז' 4]. כל אחת מהאפשרויות הללו מקנה נכות צמיתה בשיעור של 10%. 50. כעת נותר לברר מהו שיעור הניכוי בגין מצב קודם ומהו הצפי להחמרה. מבחינה אריתמטית, נראה לי שיעור הניכוי של פרופ' נרובאי, קרי, 50% בגין פגיעה קודמת באחד מבין שני מיניסקוסים. אך בהביאי בחשבון צפי להחמרה, דומני שהאיזון הנכון "יחזיר" את שיעור הנכות ל - 10%. 51. לא נעלם מעיני כי ד"ר אגסי טען לאפשרות החמרה כדי 20%, אך דומני כי לאור הזמן שחלף מאז התאונה ועד למשפט, ובהיעדר ממצאי החמרה עד כה, קשה להלום כי אפשרות ההחמרה תגיע בעתיד כדי החלפת ברך. אם כך אני מעמידה את נכותה האורטופדית של התובעת על 10%. דיון באבות נזק הפסדי שכר לעבר תקופת אי כושר לפי אישורים 52. אין חולק כי בעקבות התאונה אושרה לתובעת תקופת אי כושר מלא למשך כ - 5.5 חודשים, במהלכה עברה את ניתוח הארטרוסקופיה. שכרה החודשי הנומינלי של התובעת עמד לצורך תשלום דמי פגיעה על ידי המל"ל על 2,869 ₪. התובעת זכאית להצמדה וריבית בגין הפסדי השכר. מקובל עלי חישוב ב"כ התובעת בסיכומיו ובתחשיב הנזק [שני הצדדים הפנו לתחשיבים] ועל כן עומד סכום ההפסד להיום על סך של 27,000 ₪ [במעוגל]. מתום תקופת אי הכושר ועד היום 53. התובעת שבה לעבודה סדירה אצל מטרו - קש ב - 1.6.99, שם עבדה עד 12.1.01, הכל לפי מכתב פיטורין מיום 12.12.00. על פי המכתב פוטרה התובעת עקב צמצומים בכוח האדם. התובעת טוענת כי פוטרה עקב מגבלותיה תוצאת התאונה, מגבלות שמנעו ממנה להתכופף ולמלא ארגזים על הרצפה ולסדר מדפים נמוכים. 54. באוקטובר 2001 החלה התובעת לעבוד כמטפלת בקשישים, מה שהיה כרוך בטיפול עצמו, בשיחות ובטיולים עם קשישים. לטענתה התקשתה גם בכך וחדלה מעבודה זו. 55. ביולי 2002 החלה התובעת לעבוד כקופאית בחברת קו - אופ, שם, ב -27.12.02 נפגעה בתאונה השנייה. משני תלושי שכר בודדים שהגישה התובעת עולה כי שכרה לחודשים אוקטובר - נובמבר 2002, עמד על 2,724 ₪ ו - 2,802 ש"ח , מה שאינו נמוך בהרבה משכרה עובר לתאונה. היא נותחה באפריל 2003 ושבה לעבודה סדירה כעבור כ - 3 חודשים. 56. כאשר נמכרה רשת הקו - אופ, לא נהנתה התובעת ממענק של כ - 3,000 ₪, שכן "נגרעה מרשימת הזכאים" לפי אישור מעביד מיום 21.8.03. ואולם, הפסד זה, נובע על פי לשון המכתב מהתאונה השנייה, לגביה קבעתי כאמור כי אין אחריות. על כן איני פוסקת לתובעת סכום בגין הפסד זה. 57. ביום 16.5.05 שוב פוטרה התובעת מרשת הריבוע הכחול. ושוב פנתה לעבוד עם קשישים עד שהתקשתה לטענתה ושבה לעבוד כקופאית. 58. אנו רואים כי בסופו של דבר עובדת התובעת רוב הזמן כקופאית. משמע, מגבלות הברך שנגרמו בתאונה הראשונה אינן מונעות ממנה לשוב לעבודה זו. התובעת טוענת כי אין לה ברירה שכן עליה לפרנס עצמה בהיותה פרודה ונוכח מגבלותיה וחוסר השכלתה, אין לה מנוס מעבודה כקופאית. אך לא שוכנעתי כי הפיטורין והשיבה לעבודה בכל פעם מחדש, נעוצים בעיקרם במגבלות התובעת, אלא בשיטת העסקה ברשתות המרכולים. התובעת לא הגישה תלושי שכר לתקופה זו. 59. התובעת העידה כי עובר לתאונה עמד היקף משרתה על 8 - 12 שעות ליום וכיום הוא עומד על 5.5 שעות ליום [עמ' 45, ש' 8 - 9]. אך בד בבד הוסיפה כי בסניף הריבוע הכחול בו היא עובדת כיום, זהו היקף משרתן של כל הקופאיות. לדבריה, ישנם מרכולים בהם היקף המשרה גדול יותר, אך לכך לא הביאה פרטים ומעבר לכך, לא שוכנעתי כי מגבלת הברך של התובעת, מונעת ממנה לעבוד 8 שעות ביום אך אינה מונעת ממנה לעבוד 5.5 שעות ליום. 60. התובעת נוהגת ברכב עם גיר ידני, מה שמחייב אותה בהפעלה מאסיבית יחסית של הברך ביחס לרכב עם גיר אוטומטי. 61. מאידך, בהיות התובעת עובדת לסירוגין ובכל זאת, בעלת מגבלה אורטופדית מסוימת, אם כי לא דרמטית על עבודתה כקופאית, אני מוכנה לקבל כי נגרמו לתובעת הפסדים מסוימים, בעיקר בעת פיטורין וחיפושי עבודה, אם כי איני רואה לקבל את הנוסחה שהציע ב"כ התובעת [חישוב אקטוארי לפי נכות תפקודית של 20%]. זאת ועוד, התובעת לא הגישה תלושי שכר, למעט שניים, לתקופה זו. מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובאלי של 10,000 ₪. הוצאות לעבר 62. התובעת לא הגישה אסמכתאות על הוצאות. להוצאות רפואיות קיים כיסוי במסגרת החקיקה הסוציאלית. 63. יחד עם זאת, לאור הפגיעה בברך, הטיפולים, קשיי ניידות עקב גיבוס הרגל, בפרט לאחר הארטרוסקופיה, יש להכיר בצרכי התובעת על דרך האומדן וזאת אף בהיעדר קבלות. מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 6,000 ₪. עזרת הזולת 64. התובעת אישה קשת יום. היא נמצאה בתקופת אי כושר ארוכה בת כ - 5.5 חודשים, כשרגלה מורמת, חלק מן הזמן - מגובסת. שוכנעתי כי נזקקה לעזרת מיטיבים גם אם הללו לא גבו ממנה פרוטה. בתה של התובעת, אילנית, העידה כי סייעה בידה משך תקופה ארוכה זו, לרבות בטיפול בה לאחר שעות העבודה של אילנית ובהסעות. מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 8,000 ₪. הפסדי שכר לעתיד 65. ב"כ התובעת ביקש לקבוע נכות תפקודית בת 30%. קשה בנסיבות לבסס נכות תפקודית או גריעה מכושר השתכרות כזה על נכות רפואית בת 10% בלבד כשהתובעת עובדת, גם אם לא ברצף, במקצועה עובר לתאונה. 66. ב"כ התובעת מסכים כי לאור רמת שכרה הנמוכה של התובעת, גובה שכר מינימום במשק, הרי הנכות התפקודית לא משפיעה על בסיס שכרה, אך ההשפעה היא בעת פיטוריה של התובעת. מטרו - קש טוענת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית לכל היותר על 5% בהתחשב במצבה הרפואי הקודם וכפי קביעת פרופ' נרובאי. 67. התובעת כיום בת 62 + וכושר השתכרותה גם אלמלא התאונה - דל. אף כושר השתלבותה בשוק העבודה בו היא עוסקת, אינו מזהיר, כפי שמלמדות קורותיה. לטעמי, אם תפוטר חלילה התובעת ואף יותר מפעם אחת, היא צפויה להפסדים ממשיים בהמתנה למציאת מקומות עבודה חלופיים. מאידך, איני רואה את התובעת ממשיכה לעבוד לאחר גיל הפרישה המקובל, 67. 68. בהתחשב בכל אלה מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובאלי של 20,000 ₪. הוצאות ועזרה לעתיד 69. בהתחשב במגבלות התובעת, ואזכיר כי מדובר באלו הנובעות מהתאונה הראשונה בלבד, מצאתי לפסוק לה סכום גלובאלי של 10,000 ₪. כאב וסבל 70. אין ספק כי התובעת חוותה סבל ממשי ומתמשך מעת התאונה, לאורך הטיפולים, הניתוח וההחלמה. היא קיבלה טיפולי פיזיותראפיה, הייתה נתונה למגבלת גיבוס וניידות וזאת לפחות בחצי השנה של תקופת אי הכושר. גם בתקופה לאחר מכן, מקובל עלי כי התובעת חווה מגבלות, שינויים ניווניים בברך [הגם שחלקם נובעים ממצב קודם]. עוד אזכיר כי התובעת צפויה, על פי חוות דעת ד"ר אגסי, להחמרת מצב. 71. לאור אלה, נראית הצעת התובעת בתחשיב ובסיכומים ראויה. לעומתה הצעת מטרו - קש הינה נמוכה במידה קיצונית מהרף המקובל של פסיקת פיצוי במסגרת תביעת נזיקין : מצאתי לפסוק לתובעת סך של 50,000 ₪. סה"כ נזקים - 131,000 ₪. ניכויים 72. המל"ל שילם לתובעת בגין התאונה הראשונה דמי פגיעה ומענקים המגיעים כיום לסך של 52,400 ₪. יש לנכות סכומים אלו מהפיצוי. סוף דבר הנתבעות 1 ו - 2 תשלמנה לתובעת באמצעות נתבעת 2 סך של 78,600 ₪, בצירוף הוצאות ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 15,720 ₪ + המע"מ החל. התביעה נגד נתבעות 3 ו - 4 נדחית. התובעת תישא בהוצאות המשפט שלהן וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ + המע"מ החל. ניתן להגיש פסיקתאות לחתימה תוך 10 ימים, לאחר העברת נוסחים לצדדים שכנגד. ניתן היום, כ"ו אלול תש"ע, 05 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים. מיניסקוסנכות