בית משפט השלום תל אביב-יפו א 054972/05 לפני: כבוד השופטת מיכל ברקֿֿנבו תאריך: 29/11/2007 בעניין: הראל - חברה לבטוח בע"מ התובעת - נ ג ד - 1 . אלימלך מוריס 2 . מרכז הקרמיקה פולנוי 1990 הנתבעים ב"כ התובעת: עו"ד לקס ב"כ הנתבעים: עו"ד גביזון פסק דין הרקע זוהי תביעת תחלוף שהגישה התובעת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן - התובעת) כנגד הנתבעים, מר אלימלך מוריס (להלן - הנהג) ומרכז הקרמיקה פולינוי 1990, מכח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. התובעת הוציאה פוליסת ביטוח רכב לטובת הגב' לידיה חייטוב (להלן - הנהגת), בגין רכב מסוג מאזדה, מ.ר. 29-925-72 (להלן - הרכב). לטענת התובעת, ביום 2.8.00, פגע הנהג ברכב, עת נהג במשאית מ.ר. 15-234-51, השייכת לנתבעת 2 (להלן - המשאית), וזאת - סמוך לצומת כפר חב"ד, בכביש 44. התובעת טוענת שהנהגת נסעה מאחורי המשאית בכיוון ממזרח למערב. כאשר הגיעו שני כלי הרכב לצומת כפר חב"ד, התחלף הרמזור בצומת מירוק לצהוב והנהגת עצרה. הנהג המשיך בנסיעה והחל לחצות את הצומת, לפתע עצר והחל בנסיעה לאחור, מבלי לוודא שהדרך פנויה. הנהגת צפרה למשאית בנסיון להתריע על קיומה, אך הנהג המשיך בנסיעה לאחור ופגע ברכב התובעת בחזיתו. כתוצאה מכך נגרמו ברכב נזקים, כעולה מדו"ח של שמאי שבדק את הרכב ביום המקרה, ואשר בגינם פיצתה התובעת את הנהגת בסך של 20,812 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. לטענת הנתבעים, אכן היתה תאונה בין רכב התובעת למשאית הנתבעים, אלא שזו התרחשה כאשר המשאית התקרבה לצומת, הרמזור התחלף מירוק לצהוב, ועל כן עצר הנהג כשהגיע לקו העצירה, כדי לא להכנס לצומת ברמזור אדום. הנהגת לא שמרה מרחק וכשהמשאית עצרה, התנגש בה רכב התובעת מאחור. הדיון והראיות בתיק נערכו מספר דיונים. בדיון מיום 13.3.07 סיפרה הנהגת שבידיה צילומים מתוך מצלמת רמזור המותקנת במקום, המוכיחות טענתה שהמשאית נסעה לאחור. ב"כ הנתבעים התנגד להגשתן שלא באמצעות מתקין המצלמה או שוטר שיסביר את אופן פעולת המצלמה. בנוסף, ציין שבצילומים לא רואים את מספר הרישוי של המשאית המצולמת, לא רואים את רכב התובעת ומכל מקום - נחוץ הסבר לגבי התמונות. לפיכך נדחה הדיון ליום 25.11.07, במטרה לאפשר הגשת הצילומים כדין. ואולם, בדיון הנדחה התברר, שלא עלה בידי התובעת לקבל תעודת עובד ציבור בנוגע לצילומים, או לברר מי השוטר שהיה אחראי בזמן הרלוונטי לתפעול המצלמה בה עסקינן, בגלל משך הזמן שחלף מאז התאונה והעובדה שתיק המשטרה המתייחס לארוע - בוער. לפיכך, לא התרתי הגשת הצילומים כראיה. בדיון מיום 25.11.07 העידו ארבעה עדים, שניים מכל צד: הנהגת, סוכן הביטוח שלה (לענין שיחה שטען כי התקיימה בינו לבין הבעלים של הנתבעת 2 לאחר הארוע), נהג המשאית והבעלים של הנתבעת 2. התברר, שעם הנהגת ברכב היו שתי נוסעות. לדברי הנהגת, אלה לא זומנו לעדות שכן האחת, מזכירתה של הנהגת, עזבה את הארץ לצמיתות, ואת האחרת - לקוחה לשעבר של הנהגת - לא עלה בידה לאתר. הנהגת העידה שכאשר התאונה התרחשה - רכבה היה בן שבוע בלבד (היא טענה שהיה זה רכב מסוג מיצובישי, אך אין מחלוקת בין הצדדים, שמדובר ברכב מסוג מאזדה). היא הייתה בדרכה לתל אביב וכאשר הגיעה למרחק של כ-50 מטר לפני צומת כפר חב"ד, הרמזור התחלף מירוק ולצהוב והיא נעצרה. לפניה נסעה המשאית, והנהג נכנס לצומת כשהרמזור כבר התחלף לאדום, ואז נעצר. הוא נסע אחורנית וכאשר הנהגת ראתה זאת, החלה לצפור, אך הנהג לא עצר. הנהגת רצתה לצאת מהרכב, אלא שפתאום התחלף האור לכתום ולירוק, והמשאית נסעה. הנהגת נסעה אחרי המשאית וצפרה לנהג, אך הוא לא עצר. בינתיים, הזמינה אחת הנוסעות במכונית הנהגת את המשטרה. הנהגת הצליחה להשיג את נהג המשאית, ואמרה לו לחכות בצד עד שתגיע משטרה. לדברי הנהגת, נהג המשאית אמר לה שאין צורך להזמין משטרה והוא מוכן לתת הצהרה, שכן היו עדים למקרה. לפתע, הגיעה משטרת התנועה וכאשר יצא השוטר מן הרכב, הוא בירר אם יש נפגעים וכשהסתבר שלא - אמר שאין הוא מוכן לשמוע את פרטי התאונה, ושהנהגים יפעילו את חברות הביטוח שלהם. הנהגת לקחה את פרטי השוטר (ומסרה את שמו ומספרו האישי בדיון). הנהגת סיפרה כי לאחר המקרה שוחח סוכן הביטוח שלה עם הנהג השני. מטעם התובעת העיד גם מר אדי גבריאלוב, סוכן הביטוח של הנהגת. לדבריו, שוחח לאחר התאונה עם המעביד של הנתבע 1, הוא הבעלים של הנתבעת 2, מר גבי חלפון. גבריאלוב סיפר שפנה למר חלפון ודיבר איתו על המקרה. לדברי מר גבריאלוב, מר חלפון ניסה להתנער מהאירוע, ולהמעיט בנזק, ולהוריד את המקרה מעצמו. בסוף, הוא הציע שהנתבעת 2 תשלם 1,500 ₪, שהם פחות או יותר ההוצאות של הנהגת מהפעלת הפוליסה, ובתמורה לכך תשנה הנהגת את גרסתה ותודיע לחברת הביטוח שהיא זו שפגעה במשאית מאחור. לדברי סוכן הביטוח, לא הוא ולא הנהגת היו מוכנים לשמוע מכך. הוא ערך תרשומת לגבי השיחה ומסר אותה לחברת הביטוח. ב"כ התובעת ביקשה להגיש את התרשומת במועד הדיון, אך ב"כ הנתבעים התנגד לכך, בגלל שהמסמך לא הוצג לו קודם לכן. לדברי מר גבריאלוב, הוא ביקש לשוחח עם הנהג עצמו, אך מר חלפון לא הסכים לכך. עוד העיד גבריאלוב, כי בשעה שנערכה שיחת הטלפון בינו לבין חלפון, טרם הוגשה תביעה כלשהי. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1, הנהג במשאית, מר מוריס אלימלך. בעדותו הראשית, סיפר כי נסע לתומו והגיע לעבר צומת כפר חב"ד ועצר ברמזור אדום. הוא שמע "בום" מאחורה, הרמזור התחלף לירוק, הוא עצר אחרי הרמזור בצד ימין, וראה שנכנסה בו הנהגת מאחורה. הוא שאל אותה אם הכל בסדר והיא אמרה לו שהיא מזמינה משטרה. הוא אמר לה שתזמין. המשטרה הגיעה במהירות רבה, והורתה לצדדים להחליף פרטים. לאחר מכן, נסע לדרכו. לדבריו, איש מטעם התובעת או הנהגת לא דיבר איתו מאז התאונה. בחקירתו הנגדית, נתבקש למקד את משך הזמן שבו עמד ברמזור מרגע התחלפות הרמזור לאדום ועד שהוא הרגיש את המכה. הוא השיב כי אינו יודע לאמוד את הזמן. הוא ציין, כי אילו היה עובר את פס העצירה ברמזור אדום - המצלמה ברמזור היתה מצלמת אותו. ב"כ התובעת ביקשה פעם נוספת, על סמך דברים אלה, להגיש את הצילומים אשר נטען כי צולמו במצלמת הרמזור, והפעם התרתי, לאור דברי העד על עצם קיומה של מצלמה במקום, את הגשתם. ציינתי בהחלטתי, כי לעניין משקל הצילומים אתייחס בסופו של יום. ב"כ התובעת ביקשה מהנתבע לעיין בתמונות והוא עשה כן. היא אמרה לו שמדובר במשאית שלו והוא הכחיש זאת. יצוין, כי בצילומים לא רואים את מספר הרישוי של המשאית. עם זאת, רואים כי מדובר במשאית שעליה מותקן מנוף, והיא נושאת, על גבי משטח פתוח שנגרר מאחור, דבר מה הנראה כ"משטחים" של ריצוף או חומר אחר. ב"כ התובעת שאלה את הנתבע אם למשאית לו יש מנוף, והנתבע העיד שהוא לא מזהה שזאת המשאית שלו. ב"כ התובעת שאלה בשנית אם יש למשאית של הנתבע מנוף, והוא אמר שיש לה מנוף, אבל הוא לא יודע אם זה אותו מנוף שרואים בתמונה. הנתבע 1 נשאל מה הוביל באותו יום במשאית. הוא השיב כי אינו יכול לזכור כעבור 8 שנים. הוא נשאל מה הוא מוביל בדרך כלל והשיב "ג'קוזים, אמבטיות, כיורים". ב"כ התובעת שאלה אם הוא מוביל לפעמים גם קרמיקה וריצוף, והוא השיב בחיוב. הוא נשאל כיצד ארוזים הריצוף והקרמיקה, והוא השיב "במשטחים". הוא נשאל אם המשאית בצילום דומה למשאית שלו, או שונה לחלוטין, והשיב שהוא לא יכול לומר, מה גם שהצילום הוא מאחורה. הוא נשאל לגבי מדבקות שרואים על המנוף, והשיב "אני לא עוקב אחרי מדבקות". בהמשך חקירתו, נשאל לגבי הגרסה שמסר בעדותו הראשית, לפיה חש במכה מאחור, הרמזור התחלף לירוק, והוא נעצר אחרי הרמזור בצד ימין. בשלב זה, אמר הנתבע כי כשהרגיש במכה, יצא מהאוטו, ראה את הנהגת ושאל אותה אם הכל בסדר. כאשר עומת עם הפער בין גרסתו בעדות הראשית לבין אמירה זו, לפיה יצא מהמשאית לאחר שהרגיש את המכה, עוד בטרם התחלף הרמזור, אמר: "לא. עצרתי, יצאתי מהמשאית, הסתכלתי שהכל בסדר, הרמזור התחלף לירוק, עברתי את הצומת ועצרתי בתחנת אוטובוס מימין". לשאלת בית המשפט כמה זמן עבר מהרגע שנעמד ברמזור ועד שחש במכה, וכמה זמן חלף מהרגע שחש במכה ועד שהרמזור התחלף שוב לירוק, השיב כי איננו יודע לאמוד זמנים, ואינו רוצה להגיד דברים שאולי יפגעו בו. למרות נסיון נוסף לקבל אומדן של זמן, האם חלף זמן רב יותר מאז התחלף הרמזור לאדום ועד שחש במכה או מאז שחש במכה ועד שהתחלף הרמזור לירוק - חזר הנתבע ואמר שאיננו יודע מה להגיד. מטעם הנתבעת 2 העיד גם מר גבי חלפון. מאחר שנכח באולם בית המשפט בזמן עדותם של עדי התביעה, פתח דבריו לא במסירת גרסתו, אלא בהתייחסות לעדות סוכן הביטוח שהעיד לפניו. הוא ציין ש"תמוה לו" הסיפור לפיו דיבר עם סוכן הביטוח והציע לו משהו, "וזה לא רלוונטי למקרה". הוא ציין כי לנתבעת יש ביטוח ולכן הוא לא צריך להציע שום הצעות. עוד ציין, כי לא זכור לו שום מקרה שבו דיבר עם סוכן הביטוח. לטענתו, הנהג סיפר לו שנכנסו בו מאחורה, וכך דיווח לביטוח שלו. לשאלת בית המשפט אם יש לו עותק מהדיווח שהעביר לחברת הביטוח, אמר שהוא יכול להמציאו, אך בא כוחו ציין כי לא מצא לנכון לצרף את ההודעה לחברת הביטוח, מאחר שהנתבעים לא תבעו את חברת הביטוח שלהם. בחקירה נגדית, נשאל מר חלפון מדוע לא הפעיל את הביטוח שלו, והוא ציין שהוא כן הפעיל אותו. ואולם, כאשר נשאל שאלה נוספת - האם עורך הדין שמייצג אותו, מייצג אותו מטעם חברת ביטוח, השיב: "לא. התברר לי אחרי איזשהו זמן שתבעו אותנו, שהנהג שלי לא היה לו ותק, ולכן אני נהפכתי להיות נתבע ובכלל לא ידעתי את זה". הוא הוסיף והדגיש שהדבר נודע לו רק אחרי 5 שנים. דיון והכרעה שמעתי ארבעה עדים בתיק זה: שניים מטעם התובעת ושניים מטעם הנתבעים. מטעם התובעת עיינתי גם בתמונות הנזק (ת/1) ובהודעת הנהגת לחברת הביטוח (ת/2). לעניין הצילומים שנטען כי הופקו מתוך הרמזור במקום וסומנו ת/3, אינני מתייחסת אליהם לגופם, שכן אני מסכימה עם טענות ב"כ הנתבעים, כי צילומים כגון אלה אינם מדברים בעד עצמם, יש צורך בהסבר של איש מקצוע על מנת להבין את הסְפַרוֹת והכיתוב מעל לכל תמונה. בנוסף, צודק ב"כ הנתבעים שמספר הרישוי של המשאית שצולמה איננו מופיע בתמונה, ולא ניתן להסתמך על התמונות הללו כראיה לכך שהנתבע נכנס לצומת בניגוד לרמזור אדום ולאחר מכן נסע לאחור. עם זאת, אתייחס לצילומים רק לצורך התרשמותי מהצורה שבה התייחס הנתבע 1 לשאלות שנשאל אודות הצילומים. מטעם הנתבעים לא הוצגה כל ראיה חפצית, וגם הדיווח שנמסר על ידי הנתבעת 2 למבטחתה, במועד קרוב לתאונה, דיווח שיכול היה להצביע על גרסת הנתבעת 2 לאירוע, סמוך למועד האירוע, לא הוצג - בהתאם להחלטת ב"כ הנתבעים. העדים מטעם התובעת היו המבוטחת (הנהגת), שלה אינטרס כלכלי מסוים בתביעה (סכום ההשתתפות העצמית), וסוכן הביטוח, שאין לו עניין כלכלי כלשהו בתביעה מסוימת זו (להבדיל מאינטרס במערכת היחסים הכללית, שיש להניח כי קיימת לו עם התובעת, בתור סוכן ביטוח). העדים מטעם הנתבעים היו הנהג, שאינני יודעת אם יש לו אינטרס כלכלי בתביעה, והבעלים של הנתבעת 2, שמלוא סכום התביעה - אם אחייב את הנתבעים בו - עשוי ליפול על כתפי החברה שבבעלותו, ולפיכך יש לו אינטרס כלכלי גדול בתוצאות התביעה. התרשמתי מהנהגת, אף שקשה היה לעקוב אחר עדותה, הן בשל קשיי שפה, והן בשל הלהט שבו דיברה על האירוע, כי דבריה אמינים ואמיתיים. ניכר היה שהמקרה עורר בה תחושות כעס עזות, דבר המתיישב עם גרסתה, אך לא עם גרסת הנתבעים, לפיה הנהגת התנגשה במשאית מאחור. אדם המתנגש ברכב אחר, העומד ברמזור, מאחור - בדרך כלל אינו כועס אלא על עצמו (בפרט כאשר לא נטענה כל טענה של עצירת פתע מצד הנתבעים, ולהפך - נהג המשאית ציין במפורש שהנהגת עצרה מאחוריו עצירה רגילה, ולא בלימת חירום [עמוד 14, שורות 2-3 לפרוטוקול]). סוכן הביטוח העיד בצורה אמינה וברורה, והאמנתי לו כי התקיימה שיחה עם מר חלפון, כפי שהעיד. יתר על כן, מקובלת עלי מסקנתו לפיה בעל רכב שאין לו כל אשם בתאונה שבה מתנגשים ברכבו מאחור, איננו מציע כל פיצוי שהוא, ולא משנה מה גובהו. הנתבע 1 העיד, לטעמי, בצורה מתחמקת. תשובותיו הלכו והתפתחו בהתאם לשאלות בחקירה הנגדית. כך, כאשר נתבקש לתאר את משאיתו ואת מאפייניה. כך גם בנוגע לשאלה אם יצא מהמשאית מיד לאחר המכה או לא. בחקירתו הראשית לא סיפר כלל שיצא מהרכב כאשר חש במכה. זהו, לכאורה, פרט חשוב מאוד, המשקף התנהגות טבעית של אדם שמרגיש מכה מאחור ברכבו באופן פתאומי, כשהוא עומד ברמזור. טענת הנהג כי יצא מהרכב עלתה רק בתשובה לשאלה בחקירה הנגדית. בנוסף, על פי גרסתו, לא ברור כמה זמן עמד ברמזור עד שחש במכה, ולא ברור כמה זמן חלף בין שחש במכה ועד התחלפות הרמזור, שגרמה לו לנסוע ולחצות את הצומת. אציין עוד, שתשובותיו לב"כ התובעת לגבי קיומו או היעדרו של דמיון בין המשאית שלו לבין המשאית בת/3 היו בחלקן תשובות מתחמקות. ודוק: אינני רואה התחמקות בעצם כך שטען בחלק מתשובותיו, שאין דמיון בין המשאית שלו למשאית בצילום, שכן זו תשובה ברורה, ויתכן שאף התשובה הנכונה. ההתחמקות בעיני היא בכך שחלק אחר מתשובותיו התאפיין ב"אני יודע איזה משאית?", "אני לא יודע אם זה אותו מנוף", "אני לא עוקב אחרי מדבקות". סגנון תשובה זה הותיר בי רושם של נסיון התחמקות וחוסר אמינות באופן כללי, בלי קשר לשאלה אם המשאית בת/3 דומה למשאית הנתבעים או לא (שאלה שאינני יודעת את התשובה עליה גם עתה). גם עדותו של מר חלפון עוררה, לטעמי, סימני שאלה. בתחילה ציין שלא היתה לו כל סיבה להציע הצעת פיצוי כלשהי, מאחר שלטעמו הנהג במשאית אינו אשם בתאונה, ומכיוון שלנתבעת 2 יש ביטוח. בהמשך העדות התברר, כי נודע למר חלפון שלמעשה, התאונה אינה מכוסה על ידי הביטוח, בגלל העדר ותק מספיק לנתבע 1 בנהיגה על משאית. מר חלפון אמנם טוען שדבר זה נודע לו רק 5 שנים לאחר התאונה (קרי שעה ששוחח עם גבריאלוב, סבר שיש לו ביטוח), אך טענה חשובה זו לא גובתה בכל ראיה שהיא, לא הוצגו חילופי מסמכים שהיו בין הנתבעת 2 לחברת הביטוח, ואפילו את הדיווח של הנתבעת 2 למבטחת שלה, לגבי התאונה, בחרו הנתבעים שלא להציג. מן הסתם - אם חברת הביטוח הודיעה לפתע לנתבעת 2, חמש שנים אחרי הארוע, שהיא אינה נותנת כיסוי ביטוחי לארוע, התלווה לכך מסמך כלשהו. דבר לא הוגש, ויש בהמנעות מלהביא מסמכים אלה, משום אי הבאת מסמכים רלוונטיים. בענין זה, יפים במידה רבה הדברים שיאמרו להלן, בנוגע לאי הבאת עדה רלוונטית מטעם התובעת. מסקנתי היא, שהראיות שהובאו יש בהן כדי להטות את כפות המאזניים לטובת קבלת גרסת התובעת לענין אופן קרות התאונה, קרי - שהנהג במשאית נסע לאחור ופגע ברכב התובעת, שעמד ברמזור מאחוריו. אי הבאת עדים רלוונטיים לרשותה של התובעת עמדו שתי עדות נוספות. הנהגת הסבירה, כי אחת העדות עזבה את הארץ לצמיתות, ואילו את השניה לא הצליחה לאתר. לגבי העדה שעזבה את הארץ, מדובר לדעתי בטעם מספק לאי הבאתה, אך לא שוכנעתי כי נעשו מאמצים מספיקים לאתר את העדה השניה, אשר היתה בעבר לקוחה של הנהגת (שהינה עו"ד), והדעת נותנת, שבמאמץ נוסף ניתן היה לאתרה. בהמנעות מהבאת העדה יש משום חיזוק לראיות הנתבעים, בהתאם להלכות הידועות בענין זה: ההנחה היא, שכאשר קיימת ראיה רלבנטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בביהמ"ש העליון), בפסקה 7, וכן ע.א. 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605.) ואולם, במקרה דנן, אינני מוצאת כי יש בכך כדי להטות את הכף לטובת הנתבעים, במידה הנחוצה להרמת הנטל במשפט אזרחי, כאשר הדבר נשקל אל מול הראיות הפוזיטיביות שהובאו מכל צד, כפי שציינתי לעיל. סיכום בסיכומו של דבר, אני מגיעה למסקנה כי נטל התביעה הורם על ידי התובעת ותביעתה הוכחה. על כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 20,812 ₪, כפי שפורט בכתב התביעה, בהתבסס על חוות דעת השמאי וחשבון שכר הטרחה של השמאי, ועל הוראות הזיכוי של התובעת (נספח ד לכתב התביעה), כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (6.11.05) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, הוצאות משפט, הכוללות אגרה כפי ששולמה, שכר בטלת העדים כפי שנפסק, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. משפט תעבורהנסיעה לאחורהתנגשותמשאית