א. רקע כללי בפני שלושה תיקים מאוחדים, שעניינם תאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.1.02, עת התובע 1 נהג ברכב מסוג פולקסווגן טרנספורטר מ.ר 67-277-07 (להלן: "הרכב"), אשר בוטח ע"י הנתבעות 1-2 בפוליסת ביטוח חובה שמספרה 01-89-33-0750070 מיום 1.5.01- 30.4.02(להלן: "הפוליסה"). התאונה אירעה, עת הסיע התובע 1 בשכר, כמדי יום, את הקטינים-התובעים 2-5, מישיבה תיכונית "למרחב" בפ"ת בה למדו, אל מקום מגוריהם. התובע 1 הגיש תביעתו בבית משפט זה, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. התובעים 2-5, הגישו תביעותיהם בביהמ"ש השלום בראשון לציון, בגין נזקי הגוף שנגרמו להם בתאונה. בהחלטתו מיום 31.8.04, נעתר נשיא ביהמ"ש העליון לבקשות הצדדים כך שת.א 72156/04 ו- 45695/04 הועברו ואוחדו עם התיק העיקרי בבית משפט זה. הנתבעות 1-2 הכחישו את חבותן מכוח הפוליסה וטענו, כי הפוליסה אינה מכסה הסעה בשכר. משכך, תבעו התובעים 2-5 את נזקיהם מהנתבעת 3, בהיותה גוף סטטוטורי החייב בפיצוי נפגעי תאונות דרכים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפיצויים"), כאשר אין כיסוי ביטוחי. הנתבע 4 הנו סוכן הביטוח, אשר בתיווכו רכש התובע 1 את הפוליסה. לטענת התובע 1, התרשל הנתבע 4, בכך שמכר לו פוליסה שאינה כוללת כיסוי בגין הסעה בשכר ולכן אינה מתאימה לצרכיו והנה בניגוד למבוקש על ידו. הנתבעת 5 הינה מי שנטען, כי ביטחה את הנתבע 4 בביטוח אחריות מקצועית. משאין מחלוקת כי המדובר בתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים, אולם קיימת מחלוקת בנושא החבות והיקף הכיסוי הביטוחי, הורתי בהחלטתי מיום 23.1.05 לפצל הדיון, כך שתחילה ידון נושא החבות ולאחר מכן נושא הנזק. בסיס המחלוקת נעוץ בשאלת תקפה של פוליסת הביטוח מכח חוק הפיצויים ובחבותו של הנתבע 4 כלפי התובע 1 לפי פקודת הנזיקין, מכאן שהמחלוקת נשוא החלטה זו אינה נוגעת לתובעים 2-5 (ר' החלטתי מיום 23.6.05 עמ' 2 לפרוטוקול) והדיון יסוב סביב שאלת החבות בין התובע 1, והנתבעים 1-4. ב. טענות הצדדים 1. טענות התובע 1 לטענת התובע 1, נהג הסעות במקצועו, במאי 2000 פנה אל הנתבע 4 על מנת שידאג לביטוח רכבו בביטוח מקיף ובביטוח חובה לשם הסעת נוסעים בשכר. בהתאם להצעת ביטוח, בה צויין כי הפוליסה תכסה גם הסעת נוסעים בשכר, הוצאה לתובע 1 פוליסת ביטוח חובה שמספרה 0085721801 (להלן: "הפוליסה הקודמת"). בשנת 2001, עת התקרב מועד סיום תוקפה של פוליסה זו, פנה התובע 1 לנתבע 4 בבקשה לחידושה לשנה נוספת. הנתבע 4 שלח אל התובע 1 את תעודת ביטוח החובה החדשה, היא הפוליסה נשוא התביעה דנן, והתובע 1 שילם את הפרמיה בגינה. לטענת התובע 1, משראה כי סכום הביטוח זול, פנה לנתבע 4 בעניין זה והוסבר לו, כי הסיבה לכך היא ירידת מחירים והנחה מיוחדת אצל המבטחות, שהשיג הנתבע 4 עבור התובע 1. התובע 1 הניח לטענתו, כי הפוליסה תקינה ומתאימה לצרכיו ולמבוקש על ידו ורק לאחר התאונה התברר לו, כי הפוליסה אינה כוללת כיסוי ביטוחי בגין הסעה בשכר. לטענת התובע, התרשלו הנתבעות 1-2 בכך שהנפיקו פוליסת ביטוח שגויה שאינה כוללת הסעה בשכר, למרות שבידיהן היה רישיון הרכב הציבורי של רכב התובע והצעת הביטוח, על פיה הנפיקו את הפוליסה הקודמת. כמו כן, התרשל הנתבע 4 כלפיו, מאחר ולא בדק את הפוליסה שנשלחה אליו מהנתבעות 1-2 ולא וידא, כי תנאי הפוליסה יתאימו לצרכיו של התובע 1, למרות שהיה מודע להם. 2. טענות הנתבעות 1-2 תחילה, טוענות הנתבעות 1-2 כי, כל הטענות הנוגעות לאחריות הסוכן ו/או לאחריות הנתבעות למעשיו או מחדליו, אינן יכולות להיטען בתביעה מכח חוק הפיצויים. לטענתן, משקבע חוק הפיצויים מנגנון של אחריות מוחלטת התלוי בקיומו של ביטוח חובה וטענות התובע 1 הנן במישור הרשלנות מכח פקודת הנזיקין, ומשהועלתה טענת הרשלנות כלפיהן רק בסיכומי התובע, ובכתב התביעה מלין התובע כנגדן בעילה מכח חוק הפיצויים בלבד, הרי שלאור העובדה שהתובע מודה כי אין לנתבעות חבות מכח הפוליסה, דין התביעה כנגדן להידחות. שנית טוענות הנתבעות 1-2, כי לא ניתן להסתמך על רשלנותו של הסוכן, אם יש כזו, בכדי ליצור כיסוי ביטוחי וחבות לפי חוק הפיצויים. מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי לא ניתן לראות בסוכן הביטוח מבחינה עובדתית שלוח שלהן מאחר ומערכת היחסים המקצועית שלו היא מול סוכנות החיתום "סיני". 3. טענות הנתבעת 3 לטענת הנתבעת 3, המבטחת (הנתבעת 2), מנועה מלכפור בכיסוי הביטוחי, מאחר והוציאה פוליסה חסרה ולא דאגה ליידע את המבוטח (התובע 1) בגין חסר זה. לטענתה, לאור הלכת המניעות, פוליסת הביטוח מהווה חוזה תקף ומשכך, מכסה את הנהג המבוטח וגם מהווה חוזה לטובת צדדי ג', התובעים 2-5, אשר הנהג חב כלפיהם מכח חוק הפיצויים. עוד טוענת הנתבעת 3, כי הן סוכן הביטוח והן סוכנות החיתום הינם שלוחיה של המבטחת ופעולותיהם מחייבות אותה מכח ס' 33(א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). סעיף זה קובע, כי בכל הקשור לכריתת החוזה, הסוכן הוא שלוחה של המבטחת. לפיכך, ידיעת הסוכן מהווה ידיעת המבטחת ואין המבטחת יכולה לטעון כי לא ידעה שהנהג המבוטח היה נהג הסעות וכי ביקש לערוך לו ביטוח המכסה הסעה בשכר. בגין כך, טוענת הנתבעת 3, יש לחייב את הנתבעות 1-2 בנזקיהם של כל התובעים. לחילופין טענה, כי אם יחייבה ביהמ"ש בפיצוי התובעים 2-5, הרי שיש לחייב את התובע 1-הנהג, להשיב לה סכומים אלו מכח ס' 9 לחוק הפיצויים. 4. טענות הנתבעים 4-5 הנתבע 4 אינו מכחיש את העובדה, כי בוצעה טעות בחידוש הפוליסה אולם לטענתו, בתאריך 2.9.01, התקשר התובע טלפונית למשרדו, הודיע לו כי תעודת ביטוח החובה אינה מתאימה לצרכיו וביקש כי תשלח אליו תעודה המתאימה אף לצורך הסעת נוסעים בשכר. לטענת הנתבע 4, בו ביום בוצעה פניה מטעמו לחתמים בנושא ויום למחרת, הגיעה אל הסוכנות תעודת ביטוח חובה הכוללת הסעה בשכר לתקופה 2.9.01-30.4.02 (להלן: "הפוליסה המתוקנת"). מייד עם הגעת הפוליסה המתוקנת למשרד הסוכן, נשלחה זו בדואר לתובע. לפיכך טוען הנתבע 4, התובע ידע עוד לפני התאונה כי אין לו ביטוח המכסה הסעה בשכר, אלא שנטל סיכון מחושב ולא שילם את הפרמיה בגין פוליסה המתוקנת. יודגש לעניין זה, כי הנתבעות 1-2 מאמצות את גרסתו העובדתית של הנתבע 4. יצוין, כי במהלך הדיונים הועלתה טענה ע"י הנתבע 4, כאילו הטעות בהנפקת הפוליסה נבעה מן העובדה, שהתובע 1 שינה את סטטוס הרכב מאוטובוס זעיר פרטי, לאוטובוס זעיר ציבורי וזאת מבלי ליידע את הנתבע 4. מאחר שלטענת הנתבע 4, לכאורה לא ניתן לבטח אוטובוס זעיר פרטי בפוליסה המכסה הסעה בשכר, לא נכלל סעיף זה בפוליסה. טענה זו נזנחה בסיכומיו של הנתבע 4 ומשכך איני דן בה. התובע 1 משיב לטענות לעיל בסיכומיו וטוען, כי לא ידע שנהג ללא ביטוח המכסה הסעה בשכר עד לאחר התאונה, כי לא זכורה לו כל שיחת טלפון שקיים עם הסוכנות ב-9/01 וכי לא קיבל לידיו את התעודה המתוקנת. לחילופין טען התובע 1, כי גם אם היתה שיחה כזו, הרי שהפקידה מטעמו של הנתבע 4 גב' עראקי, העידה כי לא הורתה לו שלא לנהוג ברכב, לאחר שידעה על העדר הכיסוי הביטוחי. כמו כן, גם אם נשלחה תעודה מתוקנת הרי שלא נשלחה אל כתובתו המדויקת של התובע ושלא באמצעות בדואר רשום ולפיכך, הנתבע 4 התנהל ברשלנות בכל הנוגע לעריכתה של הפוליסה המתוקנת וחידושה. יודגש, כי הנתבעת 3 תומכת בעיקרי גרסתו העובדתית של התובע 1. טענה נוספת שהעלה הנתבע 4 היא, כי היה על התובע לקרוא את הפוליסה, לבדקה ולוודא שהיא כוללת את השימוש שהוא עושה ברכב. משלא עשה כן, הרי שהתנהגותו מנתקת את הקשר הסיבתי להתנהגות סוכן. מכל מקום, לטענת הנתבע 4, החבות רובצת לפתחן של הנתבעות 1 ו/או 2 באשר הוא כסוכן, שימש כשלוחן וכמי מטעמן מכח ס' 33 לחוק חוזה ביטוח ולא חרג מכל הרשאה שלהן ובאשר זו לא פעלה כמתחייב ו/או כשולחת סבירה בנסיבות העניין ו/או לא יידעה את התובע בכל הקשור לדרישותיה ו/או לפוליסה. כמו כן טען, כי לכל הפחות, על המבטחת לשאת בפיצוי התובע עצמו מאחר והוא אינו מהווה נוסע בשכר. לבסוף טען הנתבע 4, כי התובע 1 נסע עובר לתאונה באוטובוס, המכוסה על ידי ס' 28 לפוליסה ולפיכך קיים כיסוי ביטוחי לתובעים מכח סעיף זה. ג. המחלוקות שבין הצדדים בפני אם כן שלוש שאלות עיקריות במחלוקת. האחת מתייחסת לחבות מכח חוק הפיצויים היינו, לחבות הנתבעות על פי הפוליסה, ככל שקיימת חבות שכזו.באם אקבע כי חבות כזו קיימת, תחובנה הנתבעות 1-2 בפיצוי נזקיהם של כלל התובעים בתביעה דנן. באם אקבע כי אין חבות כזו,עלי לבחון האם התרשל הנתבע 4 כלפי התובע 1 על פי פקודת הנזיקין. אם תקבע חבותו של הנתבע 4, עלי לדון בשאלה האם עומדת לתובע 1 (בהתאם לקביעת החבות), זכות להשתתפות/שיפוי מן הנתבע 4, על הסכומים שיחובו. ד. דיון 1. חבות מכח חוק הפיצויים- תקפה של פוליסת הביטוח א. חבות מכח תנאי תעודת הביטוח בחלקה האחורי של תעודת הביטוח (נ/3), חלק ב', מופיעה הגבלה לגבי תחולת הכיסוי הביטוחי בהתאם למטרת השימוש ברכב וכך נכתב שם: "הגבלות לגבי מטרות השימוש ברכב: הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק על שימוש שנעשה ברכב למטרות הנקובות בסעיפים המופיעים ברשימה זו לפי המספרים המפורטים על גבי התעודה במשבצת "השימוש המותר". בחלקה הקדמי של התעודת הביטוח(נ/3), מופיעים תחת כותרת השימוש המותר הסעיפים הבאים: 21,22,24,28,31,36. אין מחלוקת, כי פוליסת הביטוח, אשר הייתה בתוקף במועד התאונה דנן, אינה כוללת סעיף הקובע כיסוי ביטוחי להסעה בשכר (סעיף 32) וכי עובר לתאונה, הסיע התובע 1 את התובעים 2-5 בשכר. איני מקבל את טענת הנתבע 4 לפיה, התובע 1 אינו נוסע בשכר ולפיכך חבה המבטחת כלפיו. מלשון התעודה, עולה במפורש כוונה לבטח אך ורק שימוש ברכב, אשר נרשם בפוליסה במפורש כשימוש מותר, היינו שימוש ברכב למטרות מסוימות בלבד הנקובות בפוליסה. משהשתמש התובע 1 ברכב לצורך הסעת נוסעים בשכר, ושימוש זה אינו מותר על פי הפוליסה, עצם העובדה שהוא עצמו לא נסע בשכר, אינה מעלה ואינה מורידה. עובר לתאונה, נסע התובע נסיעה למטרות הסעת נוסעים בשכר, להבדיל מנסיעה למטרות פרטיות. מטרת השימוש שעשה התובע 1 ברכב עובר לתאונה-הסעה בשכר- אינה נקובה בפוליסה ומשכך המדובר בשימוש שאינו מותר על פי הפוליסה ולכן, אין כיסוי ביטוחי בגינו. כמו כן, איני מקבל את הטענה לפיה המדובר בנסיעה באוטובוס, ולפיכך קיים כיסוי ביטוחי מכח ס' 28 המצוין בתעודת הביטוח כשימוש מותר. עובר לתאונה, שימש התובע 1 כנהג הסעות, אשר הסיע נערים ממקום לימודיהם לביתם. בס' 1 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") מוגדר אוטובוס כדלקמן: "'אוטובוס' - רכב מנועי המיועד להסעת 8 אנשים או יותר, נוסף על הנהג, ושצויין ברשיון הרכב כאוטובוס" רשיון הרכב, אשר היה בתוקף במועד התאונה מגדיר את סוג רכבו של התובע כ"אוטובוס זעיר ציבורי" (נ/1). תקנות התעבורה מגדירות אוטובוס זעיר כהיא לישנא: "(1) הוא מיועד לפי מבנהו להסעת עד חמישה עשר נוסעים בנוסף לנהג; (2) מותקן בו מרכב תקני; (3) משקלו הכולל המותר אינו עולה על 4,000 ק"ג ואם הוא מוגן נגד ירי - משקלו הכולל המותר לפני המיגון לא עלה על 4,000 ק"ג; (4) הוא מצוין ברשיון הרכב כאוטובוס זעיר או כאוטובוס זעיר ממוגן, לפי הענין." כאמור לעיל, לעניין תוקף פוליסת הביטוח, יש לבחון את מטרת השימוש שנעשה ברכב עובר לתאונה. אין עוררין, כי עובר לתאונה נסע התובע ברכב העונה להגדרה הקבועה בחוק של אוטובוס זעיר ציבורי. מאידך, אני בדעה כי השימוש שעשה התובע ברכב לא היה שימוש כאוטובוס במובנו הטבעי והשכיח אלא לכל היותר, שימוש ברכב כמונית לצורך נסיעה מיוחדת, שימוש שאינו מוכר כשימוש מותר המקים חבות מכח הפוליסה דנן. נסיעה מיוחדת מוגדרת בתקנות התעבורה כדלקמן: "נסיעה מיוחדת' - נסיעה במונית שעומדת כולה לרשות מזמין הנסיעה" (ס' 485). כאמור לעיל, התובע 1 היה ממונה על הסעת התובעים 2-5 ממקום לימודיהם אל ביתם. התובע 1 לא אסף נוסעים /הוריד נוסעים בדרך ולא עצר בתחנות מוגדרות, אלא הרכב עמד כולו לרשות הנוסעים הספציפיים, לצורך מילוי המשימה לשמה בוצעה הנסיעה. לפיכך, גם אם תאמר כי ההגדרה "שימוש כאוטובוס" המופיעה בגב תעודה הביטוח (נ/3), והמוכרת בפוליסה כשימוש מותר ברכב, כוללת שימוש באוטובוס זעיר ציבורי, הרי שבמקרה זה ובנסיעה הספציפית שנסע התובע 1 עובר לתאונה, אין המדובר בשימוש ברכב כבאוטובוס ו/או כבאוטובוס זעיר ציבורי. מכל האמור לעיל אני מגיע למסקנה, כי התנאים הנקובים בתעודת הביטוח (נ/3), אינם מתמלאים ולפיכך לא קמה חבות למבטחת מכח לשון הפוליסה ותנאיה. ב. טענת מניעות כאמור לעיל, לטענת הנתבעת 3, המבטחת- הנתבעת 2- מנועה מלכפור בכיסוי הביטוחי, מאחר והוציאה פוליסת ביטוח חסרה (ללא כיסוי בגין הסעה בשכר) ולא דאגה ליידע את התובע 1 בגין חסר זה. במקרה דנן לא הוכח שהמבטחת ידעה את פרטי הפוליסה הנדרשת ע"י התובע 1, היינו, כי הייתה מודעת לצורך לבטחו בגין הסעת נוסעים בשכר. הצעת הביטוח (נספח א' לתצהיר הנתבע 4 נ/8), מתייחסת לתקופת הביטוח: 5/99-4/01, כלומר לפוליסה הקודמת. לפיכך, לא הוכח ,כי ההצעה הוצגה למבטחת, כהצעה שיש לפעול על פיה לחידוש הפוליסה. כמו כן, לא הוצג בפני ביהמ"ש כל מסמך אחר אשר בכוחו להעיד על מהות הפוליסה אשר נדרשה מן המבטחת ע"י הנתבע 4, והאם נדרשה לבטח את התובע 1 בגין הסעה בשכר. עדים מטעם המבטחת-הנתבעת 2- לא נחקרו בביהמ"ש כלל וכלל. יתרה מכך, עדת ההגנה הגב' עראקי, פקידתו של הנתבע 4, העידה: "זו טעות של הסוכנות וסוכנות החיתום " (פרוטוקול מיום 23.6.05 עמ' 11) היינו, העדה העידה במפורש, כי הטעות בהנפקת הפוליסה נעשתה ע"י הסוכנות להבדיל מהמבטחת. לפיכך אני קובע, כי הנתבעת 2 אינה מנועה מלטעון כנגד תקפה של הפוליסה, מאחר ולא הוכח, כי הטעות בחידוש הפוליסה נעשתה על ידה. עם זאת, אין ספק כי סוכן הביטוח, הנתבע 4, ידע גם ידע על הצורך לבטח את התובע 1 בגין הסעה בשכר, שכן כך העיד בביהמ"ש: "ש. ידעת שהתובע עוסק בהסעת נוסעים בשכר. ת. כן." (פרוטוקול מיום 25.12.05 עמ' 4-5) וכן: ש. קרתה תקלה כיוון שהביטוח שהוצא בשנים 2001-2000 כלל הצעה בשכר (צ.ל הסעה בשכר א.ב) ואילו ב 2002-2001 הוצאו שתי פוליסות ללא כיסוי הסעה בשכר. ת. בחידוש בשנת 2002-2001 לא נכלל בפוליסה הסעה בשכר. ש. תסכים איתי שזה בניגוד למה שהמבוטח בהצעת הביטוח. (כך במקור, א.ב) ת. הוא רצה לחדש כמו בשנה הקודמת" (פרוטוקול מיום 25.12.05 עמ' 13). לפיכך עלי לדון בשאלה: האם ידיעתו של סוכן הביטוח על מהות הפוליסה הנדרשת מחייבת את המבטחת? ובעצם השאלה הטעונה הכרעה הנה, האם הנתבע 4 פעל כשלוחן של הנתבעות 1-2? אדון בכך כעת. 2. התנהלותו של סוכן הביטוח- הנתבע 4 כאמור, הנתבע 4 מעיד במפורש, כי היה מודע לצורך לבטח את התובע 1 בגין הסעת נוסעים בשכר. למרות זאת, פוליסת הביטוח אשר הוצאה בסופו של דבר לא כללה ביטוח כגון דא. יודגש, כי הסיבה לטעות לא הוכחה ואין לדעת כיצד אירע המקרה. עם זאת, לא הוכח שהמבטחת היא האחראית לכך. אני בדעה, כי סוכן הביטוח או מי מעובדי משרדו לא נהגו כסוכנות ביטוח סבירה במקרה דנן. בראש ובראשונה, הנתבע 4 לא בדק את פוליסת הביטוח שהונפקה ע"י המבטחת. סוכן הביטוח-הנתבע 4, חב חובת זהירות כלפי התובע 1. הפרתה של חובת הזהירות והתרחשותו של נזק בגין אותה הפרה, מקימה את עוולת הרשלנות מכח ס' 35-36 לפק' הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). ס' 35-36 לפקודת הנזיקין קובעים: "35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." בע"א 2109/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דהאמשה סאלח ואח' תק-מח 2002(3), 6141 (2002) (להלן: "פרשת דהאמשה") המדובר בסוכן ביטוח, אשר הוציא פוליסת ביטוח למשאית, שאינה מכסה את משאבת הבטון המוצמדת אליה וזאת בניגוד להצעת הביטוח ולדרישת המבוטח. ביהמ"ש קובע כי סוכן הביטוח התרשל וקובע: "על פי חומר הראיות לא פעל סוכן הביטוח כפי שעליו לפעול במסגרת תפקידו, כשלוח חברת הביטוח ו/או כשלוח המבוטח. הסוכן לא יידע את חברת הביטוח בנוגע לשווי הנכס המבוטח. יתרה מזאת, סוכן הביטוח שקיבל את הפוליסה לידיו, לא טרח לעיין ולבדוק האם הפוליסה שהונפקה תואמת את הצעת הביטוח ואת דרישת המבוטח. כל שהסוכן עשה הוא, להעביר את הפוליסה כמו שהיא מחברת הביטוח אל המבוטח, ללא כל בדיקה, ובלי שווידא כי קיימת התאמה בין דרישות הלקוח לבין הכתוב בפוליסה. התנהגות זו, הינה רשלנית. חובתו של סוכן הביטוח, הן במישור היחסים כלפי המבוטח, והן במישור היחסים כלפי חברת הביטוח, הינה לוודא שהמבוטח אכן קיבל לידיו פוליסה כפי שדרש, ושחברת הביטוח אכן מבטחת את הסיכונים כפי שנדרשה, והפרמיה הקבועה בפוליסה תואמת את הסיכון המבוטח. כל זאת, לא עשה סוכן הביטוח, ובכך התרשל." (שם, בעמ' 6142) לאור העובדה שהנתבע 4 הציג בפני התובע 1 מצג, לפיו פוליסת הביטוח המחודשת זהה לקודמתה ולפיכך מכסה הסעה בשכר, ועל כך אינו חולק הנתבע 4, כאשר בפועל לא בדק את הפוליסה ולא היה ער לכך כי הפוליסה אינה כוללת כיסוי כגון דא , הפר הנתבע 4 את חובת הזהירות כלפי התובע 1 וחשף אותו לסיכון של הסעת נוסעים בשכר ללא ביטוח. יתרה מכך, במקרה הנדון הפר הנתבע 4 את הוראות ס' 55 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים"). בע"א 855/86 יצחק מוריה נ' מיכאל איסחרוב, פ"ד מב(2) 201 (1988), המדובר על סוכן ביטוח אשר פעל ברשלנות בספקו למשיב פוליסת ביטוח שלא תאמה לדרישתו ולא תאמה לסיכום הדברים בינהם. ביהמ"ש העליון מקבל את קביעתו של ביהמ"ש קמא, כי הסוכן התרשל וכי עבר על הוראות ס' 55 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח התשמ"א-1981. חוק זה הוחלף בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים וקובע בס' 55 כהיא לישנא: "55. איסור תיאור מטעה (א) מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור. (ב) לענין זה, "תיאור מטעה" - תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה ; בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה : (1) שם המבטח או הסוכן, ותקו, הצטיינותו, המוניטין שלו, מצבו הכספי והיקף עסקיו ; (2) מהותה של עסקת הביטוח, היקף הכיסוי הביטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו ; (3) משך תקופת הביטוח והאפשרויות שבידי המבוטח או המבטח להפסיקה; (4) דמי הביטוח ותשלומים אחרים שעל המבוטח לשלם, לרבות דמי הביטוח המקסימליים המותרים על פי דין ושיעור הריבית על האשראי שניתן לתשלומם, לפי חישוב שנתי ; (5) דמי הביטוח בהשוואה לדמי הביטוח הרגילים או המקובלים או שנדרשו בעבר, לגבי אותו מבטח ולגבי מבטחים אחרים ; (6) התאמת תנאי הפוליסה לתנאים שנקבעו או שאושרו על פי דין או לתנאים שנקבעו בדוגמה שצויינה ; (7) חוות דעת שנתן אדם לגבי העסקה או לגבי המבטח. (ג) תהא זו הגנה טובה לסוכן ביטוח שבתארו תיאור מטעה התבסס על תיאור בכתב שסיפק מבטח ושהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שהתיאור מטעה." לפיכך, במקרה דנן עבר הנתבע 4 על הוראות ס' 55(א)+55(ב)(2) במובן שהציג את היקף הכיסוי הביטוח והסייגים לו באופן מטעה כלפי התובע 1. עם זאת, ולמרות האמור לעיל,עדין רשלנות הנתבע 4 לא היתה זו שגרמה לתובע הנזק לאחר הוצאת הפוליסה הלקויה אירע אירוע מתקן. כאמור לעיל, הנתבע 4 העיד, כי בתאריך 2.9.01, פנה אליו התובע טלפונית, הודיע לו כי תעודת ביטוח החובה אינה מתאימה לצרכיו וביקש, כי תשלח אליו תעודה הכוללת כיסוי בגין הסעה בשכר. לטענת הנתבע 4, בעקבות זאת הוצאה הפוליסה המתוקנת, הכוללת כיסוי ביטוחי להסעה בשכר לתקופה 2.9.01-30.4.02 ואשר נשלחה אל כתובתו של התובע למחרת פנייתו. מכאן כאמור, למד הנתבע 4, כי התובע ידע עוד לפני התאונה, כי אין לו ביטוח המכסה הסעה בשכר, אך נטל סיכון מחושב ולא שילם את הפרמיה בגין פוליסה המתוקנת (ר' תצהיר הנתבע 4 נ/8 ס' 10-12, 14-17). נטל ההוכחה להוכיח טענות אלו, מוטל על הנתבע 4, והוא עומד בו. התובע 1 העיד, כי אינו זוכר האם שוחח עם סוכנות הביטוח בזמן הנטען ע"י הנתבע 4 (פרוטוקול מיום 23.6.05 עמ' 8), בכך למעשה אינו מוסר גרסה פוזיטיבית או נגטיבית. הנתבע 4 אמנם לא הציג כל מסמך המתעד את השיחה, אשר לכאורה נערכה בין סוכנות הביטוח לתובע 1, עם זאת, אין חולק, כי הונפקה תעודת ביטוח חובה, עוד ב- 3.9.01 הכוללת גם ביטוח נוסעים בשכר. פקידתו של הנתבע 4 הגב' עראקי, העידה בביהמ"ש כי אין בידה כל תרשומת בעניין תיקון הפוליסה, מעבר למכתבים שהעבירה לחתמת בסוכנות החיתום (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 23.6.05). מכתבים אלו, אמנם אינם מגלים כל פניה אל החתמת בנושא כיסוי בגין הסעה בשכר. כל שנכתב בהם הוא, כי מבוקש להפיק תעודת ביטוח חדשה מיום 30.4.02 על פי הפרטים המצוינים במכתב: שם הנהג, מס' עם זאת, ניתן להסיק מהם, ומתעודת החובה שהוצאה בעקבותיהם על ידי אריה חברה לביטוח בע"מ, כי ב- 3.9.01 הוצאה תעודת ביטוח כאמור, כאשר מכתב מתאים קיים ב- 2.9.01 (כי נספחים ח' וז' לנ/8 בהתאמה) לא נראה לי סביר, כי כרעם ביום בהיר תפעל סוכנות הביטוח לתיקון הטעות מבלי שהיה מי שהפנה את תשומת ליבה לכך. עם זאת, עדיין עומדת השאלה האם הפוליסה המתוקנת(נספח ח' לתצהירו של הנתבע 4 נ/8) נשלחה אל התובע 1 והגיעה אל יעדה. התובע 1 העיד, כי לא קיבל פוליסה מתוקנת לביתו (פרוטוקול מיום 23.6.05, עמ' 5). הגב' עראקי העידה, שהתעודה לא נשלחה בדואר רשום: "ש. אני מבין שלא שלחת את זה בדואר רשום או עם אישור מסירה. ת. נכון. לא שלחתי בדואר רשום. כך אנו עובדים בדרך כלל. אנו לא שולחים אף פעם בדואר רשום" (פרוטוקול מיום 23.6.05 עמ' 14) גם הנתבע 4 העיד ברוח דומה: "התעודה נשלחה אין לי הוכחה" (פרוטוקול מיום 25.12.05 עמ' 8) עוד העיד הנתבע 4, כי לא עקב אחר הגעת הפוליסה המתוקנת אל התובע 1 (פרוטוקול מיום 25.12.05 עמ' 14) והגב' עראקי העידה, כי לא עקבה אחר קבלת הפוליסה הקודמת במשרדה לאחר שלטענתה, ביקשה מן התובע 1 לשלחה אליה עם קבלת הפוליסה המתוקנת (פרוטוקול מיום 23.6.05 עמ' 1). בנוסף, העידה הגב' עראקי, כי לא הורתה לתובע 1 שלא לנהוג ברכב כל עוד אין בידו פוליסה מתוקנת, הכוללת כיסוי ביטוחי בגין הסעה בשכר (פרוטוקול מיום 23.06.05 עמ' 14). הנתבע 4 העיד, כי ציין זאת בפני התובע (פרוטוקול מיום 25.12.05 עמ' 8). עם זאת, האמנתי בנסיבות לגבי עיראקי כי אמנם תעודת החובה נשלחה לכתובתו של התובע 1. פרטי הכתובת היו באופן מלא בידי הנתבע 4 (ר' נספח ז' לנ/8 שם מצויין במפורש כי כתובתו דרך הציונות 57/3 אריאל), והתובע בעצמו מודה, כי זו כתובתו (עמ' 3 לפרוטוקול מ- 23.6.05). לא סברתי, כי מי שטעה כבר פעם אחת, לא יעשה כמיטב יכולתו על מנת לתקן הטעות והאמנתי כי אמנם כך נעשה בנסיבות. ואפילו לא תאמר כן. מאחר וקבעתי, כי התובע פנה אל הסוכנות במטרה לתקן את תעודת ביטוח החובה ובעקבות כך פעלו בסוכנות לתיקונה, עדיין דרגת הרשלנות של התובע בנסיבות מאפילה על זו של סוכן הביטוח כאשר התובע, כפי עדותו בבית המשפט, שהבין המשמעות של נהיגה ללא ביטוח חובה, המשיך ונהג ברכבו עד לתאונה, מבלי לברר גורלה של תעודת הביטוח אותה לכאורה לא קיבל, ולפיכך דרגת רשלנותו עולה לכדי 100%. בנסיבות העניין "ייזהר המבוטח" במיוחד כזה המסיע נוסעים בשכר. 3. יחסי השליחות בין הנתבע 4 לנתבעות 1-2 סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מקים חזקה המייחסת למבטח את מעשיו של סוכן הביטוח במהלך המו"מ טרם רכישת פוליסת הביטוח ולעניין כריתת החוזה עצמו וכך קובע הסעיף: "(א) לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב" בספרו של המלומד ירון אליאס דיני ביטוח-כרך א' 508 (2002) נכתב כך: "התחקות אחר ההסטוריה החקיקתית של חוק חוזה ביטוח מעלה כי המחוקק ביקש להטיל על המבטח את מלוא האחריות החוזית בגין מצגיו של הסוכן עובר לכריתת החוזה, כולל מצגים לגבי כריתת החוזה ותנאיו" הכלל הבסיסי בעניין חבות המבטח בגין עוולה נזיקית שביצע סוכן ביטוח מורה, כי העוולה אינה מפקיעה את השליחות עם זאת, יש להבחין בין החלק האסור של הפעולה אשר עליו לא יחול חוק השליחות לבין החלק המותר של הפעולה שעליו יחול חוק השליחות. אין להטיל על השולח אחריות מכוח חוק השליחות בגין מעשים אסורים של השלוח. עם זאת, אין המדובר בכלל גורף. כך לדוגמא, במצב של שליחות נחזית, כאשר פעולת השלוח הנה במסגרת זהותה החיצונית של הרשאתו וכשלצד השלישי, המבוטח במקרה דנן, היה יסוד להניח כי הפעולה הנה במסגרת ההרשאה, יש בה כדיי לחייב את השולח למרות היותה אסורה. (ר' ספרו של אליאס לעיל בעמ' 520-521 וע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85 (1984)). וכך נכתב בספרו של אליאס לעיל בעמ' 522: "הכלל הנזכר לעיל תקף במיוחד כאשר המבטח מבקש להתנער מאחריותו כלפי המבוטח (הצד השלישי) על יסוד הטענה כי הסוכן התרשל בביצוע תפקידו...הפרת חובת הזהירות של הסוכן כלפי המבטח אינה פוגעת בתוקף הפעולות המשפטיות שביצע, ובלבד שפעולות אלו נופלות לגדר הרשאתו הממשית או הנחזית" ניתן לייחס למבטח את עוולות הסוכן גם מכח ס' 14 לפקודת הנזיקין: "14 חבותו של השולח לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם." לפיכך, אחריות השולח תחול במצב בו השלוח ביצע עוולה במסגרת שליחותו. עם זאת, המדובר באחריות המוגבלת בשלושה מצבים: פעולה אינצידנטלית לכריתת החוזה. פעולה שנאסרה במפורש ע"י השולח. במצב בו השלוח פעל מתוך מניע פרטי בלבד. שני הסייגים האחרונים אינם חלים כאשר השלוח פועל במסגרת סמכות נחזית. (ר' ספרו של אליאס לעיל בעמ' 523). על פי דיני השליחות, ידיעתו וכוונתו של השלוח מחייבת ומזכה את השולח: "...אם הידיעה והכוונה באו לאותו שלוח במסגרת הרשאתו (הפנימית או החיצונית), ועבר זמן סביר למסירת הידיעה או הכוונה לשולח, רואים את השולח כמי שיודע או מתכוון." (אהרון ברק חוק השליחות-כרך ראשון 465 (1996)) מכל האמור לעיל, עולה גישה המכירה באחריות המבטח לפעולות סוכן הביטוח, כל עוד בוצעו פעולות אלו במסגרת הרשאתו או הרשאתו הנחזית של הסוכן. כמו כן, ידיעתו של השלוח מחייבת אף היא את השולח לאחר זמן סביר. במקרה דנן, המבטחת-הנתבעת 2 -אינה מכחישה את העובדה, שהיו בינה ובין הנתבע 4 יחסי עבודה וכי פעל כסוכן מטעמה. כל שטענה הוא, כי השולח הוא סוכנות החיתום "סיני" ולא הסוכן עצמו. הנתבע 4, הנו בעליה של סוכנות הביטוח "סיני" (ראה ס' 2 לתצהיר הגב' עראקי נ/5) והנתבעת 2 אינה חולקת על כך. כמו כן, הנתבע 4 מוכר פוליסות מטעם המבטחת הנתבעת 2 ומשכך, מהווה שלוחה לכל דבר ועניין. העובדה שהנתבע 4 פעל גם כן כסוכן מטעמן של חברות ביטוח נוספות, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין יחסיו עם הנתבעת 2. אין חולק, כי הנתבע 4 היה מורשה למכור פוליסה הכוללת הסעה בשכר לתובע 1 ונוסף על כך לתובע 1 היו סיבות טובות לחשוב כך, לאור הפוליסה הקודמת אשר כללה כיסוי כגון דא. לפיכך, לו קבעתי כי סוכן הביטוח התרשל בנסיבות,מבלי שהתקלה תוקנה כאמור, יתכן בהחלט כי היה מקום לחייב את חברת הביטוח בתשלום תגמולי הביטוח. לכל הפחות ניתן היה לאמר, כי בנסיבות ברורות של רשלנות הסוכן,יהא זה ראוי לטעון טענות מניעות כלפי חברת הביטוח. 4. חבותו של התובע 1 לאור האמור לעיל, לא חברת הביטוח ולא סוכן הביטוח חבים בגין נזקי התובע. התובע 1 נהג שלא על פי מידת הזהירות, בכך שלא בדק את התאמתה של הפוליסה לצרכיו, כשהייתה תעודת הביטוח בידו. התובע 1 העיד: "ש. אתה יודע שע"ג תעודת החובה שאתה מקבל יש את התנאים של השימוש המותר ברכב, גם לגבי הסעת נוסעים בשכר. ת. לא בדקתי. ש. אתה יודע שזה מופיע על גבי התעודה. ת. כן, אבל לא בדקתי את זה" (פרוטוקול מיום 23.6.05 עמ' 7) מאחר והתובע הנו נהג הסעות, אשר ביטוח בגין הסעת נוסעים בשכר מהווה עבורו קורה בטוחה לצורך עיסוקו, היה עליו לבדוק את תעודת הביטוח ובמיוחד לוודא, כי סעיף בגין שימוש מותר של הסעת נוסעים בשכר מופיע בה. העובדה שהמדובר בחידוש פוליסת ביטוח אינה מועילה לתובע 1, מאחר והמדובר בשנה השנייה בלבד, בה פעל התובע 1 מול הנתבע 4. בין התובע 1 לנתבע 4 אין הכרות ו/או יחסי עבודה הנמשכים שנים ולכן, מידת האמון שרכש התובע 1 לנתבע 4 לא הפחיתה מחובתו לבדוק את הפוליסה כאמור לעיל. לא זו אף זו.משקבעתי כי התובע 1 ידע דבר תיקון פוליסת הביטוח ולא עשה לצורך כך למעשה דבר,רשלנותו כפולה ומכופלת.אין הוא יכל להושיט אצבע מאשימה כלפי סוכן הביטוח מקום בו הוא עצמו הביא עליו את חורבנו. כל זאת, כאמור ביחס לתביעתו שלו, שכן משקבעתי כי אין פוליסת ביטוח בת תוקף, רשאים היו הנוסעים, כפי שאמנם עשו, לפנות ל"קרנית", זו נשאה בנזקיהם וזכאית לפנות כנגד התובע, הבעלים והמשתמש, בתביעת שיבוב כפי נזקי נוסעיו. 5. רשלנותן של הנתבעות 1-2 התובע 1 טען בסיכומיו, כי הנתבעות 1-2 התרשלו, לאור העובדה שחידשו את פוליסת הביטוח כך שלא כללה כיסוי בגין הסעה בשכר, וזאת למרות שהיה בידהן רישיון הרכב הציבורי והצעת הביטוח, על פיה הונפקה הפוליסה הקודמת. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התובע 1 ולכן אין מקום לדון בה. בכתב התביעה (המתוקן), כל שטוען התובע 1 כלפי הנתבעות 1-2 הוא, כי הנתבעות 1-2 חייבות לפצותו בהיותן מבטחות השימוש ברכב בזמן התאונה (ס' 5). גם בתצהירו של התובע 1 (ת/1) אין כל זכר לטענה על רשלנות הנתבעות 1-2. למעלה מן הנדרש ולאחר שקבעתי את שנקבע לעיל אציין, כי טענה זו לא הוכחה משלא נחקר נציג כלשהו מטעמן של הנתבעות 1-2 ולא הוגשה כל ראיה לתיק ביהמ"ש המבססת את הטענה. 6. חבותו של הנתבע 4 כלפי הנתבעות 1-2 בת.א 184606/02 שלחו הנתבעות 1-2 הודעת צד ג' לנתבעים 4-5 ובה טענו, כי במידה וביהמ"ש יקבע כי אכן היה ביטוח חובה בר תוקף לרכב, והן תחויבנה בפיצוי התובע 1, הרי הן זכאיות לקבל מן הנתבעים 4-5 השתתפות ו/או שיפוי. משקבעתי, כי הנתבעות 1-2 אינן חייבות בפיצוי התובעים בתביעה דנן מכח הפוליסה,אין מקום לקבוע את חבותו של הנתבע 4, אם יש כזו, להשתתף/ לשפות את הנתבעות 1-2 בגין חיוביהן. ה. סיכום תביעת התובע 1 נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים 1-2 בסך 3,000 ₪ + מע"מ. לא מצאתי להורות על תשלום הוצאות בגין התביעה שכנגד הנתבע 3. ההודעה שנשלחה לצד ג' נדחית ובנסיבות אינני עושה צו להוצאות. במועד הקבוע לקדם משפט ידון המשך ניהולו של התיק. מובעת התנצלות בית המשפט ממשך הזמן שנדרש למתן החלטה זו. המזכירות תשלח עותק ההחלטה בדואר לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי לתובע 1 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין. פוליסההסעת נוסעיםכיסוי ביטוחי