תאונה בטיילת - התנגשות בכיפת בטון מבוא 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעל פי הנטען נגרמו לתובע, רחמים מטודי (להלן: "התובע"), יליד 1949, בגין תאונה שארעה לו ביום 4.8.04, בעת שהלך בטיילת שבחוף הים בבת-ים ונתקל ב"כיפת בטון" שהוצבה בסמוך לשפת המדרכה על מנת למנוע חניית מכוניות על המדרכה. הנתבעת, עיריית בת ים (להלן: "הנתבעת" או "העירייה"), הינה הרשות המוניציפאלית בתחומיה ארעה התאונה. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. נסיבות ארוע התאונה 2. התובע ציין בתצהירו כי בעת שצעד בטיילת, נתקל בכיפת בטון שהונחה בסמוך לשפת המדרכה וכי עובר לתאונה, לא ראה את כיפת הבטון האמורה שכן הטיילת היתה עמוסה בעוברים ושבים אשר הסתירו מעיניו את כיפת הבטון. התובע הוסיף וציין כי באותו יום התקיימה החתמה על עצומה מטעם ועד ההורים העירוני כך שהצפיפות בטיילת היתה גדולה מהרגיל. התובע צרף לתצהירו תמונה שצולמה סמוך לאחר התאונה המדגימה את כיפת הבטון שהונחה בסמוך לשפת המדרכה וכן תמונות נוספות, שצולמו בשלב מאוחר יותר מהן עולה כי כיפות הבטון, הוסרו מהמדרכה. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הינו מתגורר בבת ים. יחד עם זאת, ציין כי לא הלך בטיילת, מדי יום אלא פעם בכמה זמן. התובע חזר וציין כי לא ראה את כיפת הבטון בשל הצפיפות שהיתה אותה עת בטיילת וכדבריו: "אני זוכר שבאתי לעבור לא ראיתי את הבטונדה. ראיתי המולה של אנשים. זה היה בתשע וחצי בערב. רציתי לעבור. לא ראיתי הרבה בטונדות. הייתי הולך בהליכה, ראיתי כמות של אנשים, רציתי לפנות שמאלה. לא ראיתי את הבטונדות" (עמ' 12 לפרוטוקול). בהמשך ציין התובע כי כיפת הבטון בה נתקל, היתה הראשונה מתוך שורת כיפות הבטון שהוצבו במקום (עמ' 14 לפרוטוקול). 3. עדותו של התובע נתמכה בעדותה של גב' חני פדלון, פעילה בועד ההורים העירוני אשר העידה כי במועד ארוע התאונה, התקיימה בטיילת פעילות של החתמה על עצומה וכדבריה: "...ישבנו החתמנו עצומה. עמדתי וראיתי אדם שעובר ופתאום ראיתי שהוא על הרצפה והזמנתי אמבולנס". גב' פדלון העידה בכנותה כי אינה יודעת מה היתה הסיבה לנפילתו של התובע אם כי אישרה שאותה עת, היו במקום הרבה אנשים וכדבריה: "לא יודעת, הוא מעד. ראיתי שהוא מעד... אני חושבת שעל אבן השפה. היו שם הרבה אנשים. לא ראיתי בדיוק איך זה קרה אבל ראיתי שהוא נפל" (עמ' 9 לפרוטוקול), ובתשובה לשאלה כמה אנשים היו בסביבה, חזרה והעידה: "הרבה. הרבה חתמו על העצומה. אפילו אנשים שלא ידעו מה זה, התקרבו והתעניינו" (עמ' 10 לפרוטוקול). 4. עדויותיהם של התובע ושל גב' פדלון, נמצאו אמינות ולא עורערו בחקירה נגדית, לפיכך ראיתי לקבל גירסת התובע כי בעת שהלך בטיילת, בשעות הערב, נפל עקב התקלות בכיפת בטון נמוכה, הראשונה מתוך שורת כיפות בטון שהוצבו במקום למניעת חניית מכוניות על המדרכה. כן ראיתי לקבל עדותו של התובע כי לא ראה את כיפת הבטון נוכח העובדה שהטיילת היתה עמוסה וצפופה באנשים רבים. עוד יש לציין כי מטעם העירייה לא הובאו עדים כך שעדותו של התובע, הנתמכת בתמונות, כי לאחר התאונה, כיפות הבטון האמורות הוסרו מהמדרכה, לא נסתרה. שאלת האחריות 5. הלכה היא כי על עירייה, מוטלת חובת זהירות מושגית, כלפי העושים שימוש במדרכות ובכבישים, המצויים בתחומיה. חובת זהירות זו, נובעת הן מהחובה החוקית, המוטלת על העירייה, מכח הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, לדאוג לתחזוקה נאותה של הכבישים והמדרכות המצויים בשטחי אחריותה והן מכח דיני הרשלנות, המטילים על העירייה את החובה לצפות כי עוברי אורח, עלולים להיפגע, כתוצאה ממפגעים כגון שקעים, בורות, מדרכות משובשות או מכשולים שונים המצויים על המדרכה, ראה לעניין זה: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343, ע"א (מחוזי תל-אביב) 4195/98 שי נ' עיריית נתניה, תק-מח 99 (4) 65564. מקום בו קיימת, חובת זהירות מושגית, עלינו להוסיף ולבחון, שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר תחומיה נקבעים, על פי מבחן הצפיות, כאמור בפסק הדין היסודי בעניין ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (שם בעמ' 125-126). לצורך קביעת גבולותיה של חובת הזהירות הקונקרטית, יש להבחין, בין סיכון רגיל, לבין סיכון בלתי רגיל שבגינו מוטלת חובה, לנקוט באמצעי זהירות סבירים, למניעתו. 6. התובע מסתמך בטיעוניו על פסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) גרסטל בת.א. (שלום תל-אביב) 32719/93 מיכל לרון נ' עיריית רחובות (לא פורסם, 28.4.94, להלן: "פרשת לרון"), שם נקבע, בנסיבות דומות לענייננו, כי הצבתן של אבני כיפה שאינן גבוהות או בולטות בצבען, על המדרכה, יוצרת מכשול שההולך בדרך עלול שלא להבחין בו במיוחד בשעות הערב וכשעליו לפלס דרכו בין קהל רב, במקום הומה אדם, וכדברי כב' השופטת גרסטל: "לא יכול להיות ספק שקיומן של אבני כיפה על המדרכה, באופן, במיקום, בגובה ובצבע כמתואר לעיל - מהווה מכשול בפני הולכי הרגל. הנתבעת גורסת כי לאבנים אלו קיימת מטרה כפולה: הן מונעות את עלייתם וחנייתם של כלי רכב על המדרכה והן מאפשרות מילוט במקרה של שריפה בבניינים... מטרה כפולה זו היא חשובה ביותר, אך יש לשקול אותה בהתחשב באמצעי להשגתה ובסיכון שהוא יוצר. הנתבעת אינה יכולה להעדיף אינטרס מסוים תוך זניחת אינטרס אחר וגרימת סיכון לחלק אחר של האוכולוסיה. הנתבעת חייבת למצוא, בדרך כלשהי, את האיזון שבין האינטרסים שלה לבין האינטרסים של ההולכים בדרך והזכאים לסמוך על כך שלא יונחו בדרך מכשולים...", ובהמשך: "בא-כוח הנתבעת טען בסיכומיו, כי טובת הציבור דורשת הצבת אבני הכיפה כדי למנוע נסיעת מכוניות על המדרכה או כדי לאפשר חילוץ בשעת חירום. אף אם דברים נכונים אלה, הרי שעל ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים מצד הנתבעת, שאינם מהווים מעמסה כספית כלל ועיקר, כגון: צביעת אבני הכיפה באופן בולט, הצבתן בקו ישר, הגבהתן, היה ניתן להבטיח הן את האינטרס הציבורי והן את שלומם של ההולכים על המדרכות". כן מפנה התובע לפסק דינו של כב' השופט גדול, בת.א. (שלום כפר סבא) 6836/06 ראובן טויאטו נ' עיריית בת-ים (לא פורסם, 4.6.08), שם נקבע כי הצבת כיפת בטון למניעת חניית מכוניות על המדרכה הינה בגדר התרשלות וכי על מנת לצאת ידי חובתה, היה על העירייה לסמן את כיפות הבטון בצבעים בולטים וזוהרים או לחלופין, להגביהן באופן שיראו ויבלטו לעין. 7. מאידך, הנתבעת מסתמכת בטיעוניה על פסק דינו של כב' השופט וינוגרד, בת.א. (שלום ירושלים) 7744/03 גולד יוסף נ' קרית יצחק וולפסון בע"מ, תק-של 2005(4), 12075, 12078 (2005), שם נפסק כי הנחת שורת כיפות בטון, בולטת לעין, סבירה היא ואינה עולה כדי התרשלות נוכח גודלן של הכיפות והעובדה כי מדובר בשורה לא קצרה של כיפות בולטות לעין, במקום בעל מימדים לא גדולים, ובכניסה לאזור שאינו הומה אדם כרחובה של עיר. 8. לאחר ששבתי ועיינתי בעדויות לרבות התמונות שצורפו לתצהירו של התובע ושקלתי טענות הצדדים בסיכומיהם, שוכנעתי כי כיפות הבטון שהוצבו על ידי העירייה, על שפת המדרכה בטיילת, יצרו מכשול בפני העושים שימוש בטיילת. נסיבות המקרה דנן, דומות בעיקרן, לנסיבות שנדונו ב"פרשת לרון". זאת ועוד, נראה כי היה על העירייה לצפות כי דווקא כשמדובר בטיילת המיועדת לבילוי, נופש והליכה, ואשר מטבע הדברים, עשויה להיות הומת אדם ועמוסה במבקרים רבים, כיפות בטון נמוכות, שצבען אינו בולט, עלולות להוות מכשול ולגרום להתקלות ונפילה של הולכי רגל, במיוחד בשעות הערב אז קשה יותר להבחין בכיפות הבטון הן מפאת החשכה והן מפאת צפיפות המבקרים במקום. עוד נראה כי ניתן היה לנקוט באמצעים חלופיים למניעת חניית מכוניות על המדרכה, כגון הצבת עמודים גבוהים ובולטים לעין או למצער, סימון כיפות הבטון, בצבעים בולטים וזוהרים. מעבר לכל זאת, יצויין כי עצם העובדה שכיפות הבטון, הוסרו ממדרכת הטיילת, לאחר התאונה, מלמדת כי העירייה עצמה, הגיעה לכלל מסקנה כי מדובר במפגע. העובדה כי אמצעי הזהירות האמורים, לא ננקטו עובר לתאונה, מובילה לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין העירייה התרשלה התרשלות שגרמה לארוע התאונה. רשלנות תורמת 9. נוכח עדותו של התובע כי לא הלך בטיילת, מדי יום ביומו וכי נתקל בכיפת הבטון הראשונה בשורת כיפות הבטון שהוצבו במקום ובהתחשב בכך שהתאונה ארעה בשעות הערב ובעת שהטיילת היתה הומה אדם, סביר בעיני כי התובע לא ראה ולא יכול היה לראות את כיפת הבטון הנמוכה שהוצבה בסמוך לשפת המדרכה. בנסיבות אלה, לא ראיתי לחייב את התובע בתרומת רשלנות כלשהי. מהות הפגיעה והנכות 10. ממקום התאונה, פונה התובע, לבי"ח וולפסון שם אובחן כסובל משבר מרוסק של ראש ההומרוס עם תת פריקה של מפרק הכתף הימנית. לאחר מכן, אושפז התובע להמשך טיפול, בבי"ח בילינסון. התובע תמך תביעתו, בחוות דעתו של ד"ר יעקב מזור אשר העריך את נכותו בשיעור של 25%, בגין הגבלה ניכרת בתנועות כתף ימין ואף המליץ על הפעלת תקנה 15. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ישראל קליר אשר העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 15%. 11. נוכח הפערים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונה ד"ר משה (פריטש) פרי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. ד"ר פרי קבע נכויות זמניות בשיעור של 100%, למשך חודש וחצי לאחר התאונה ובשיעור של 50%, למשך שלושה חודשים נוספים. ד"ר פרי העריך את נכותו הצמיתה של התובע, בשיעור של 25% בגין הגבלה בתנועות הכתף הימנית. ד"ר פרי לא נדרש לחקירה לפיכך ראיתי לאמץ חוות דעתו, ככתבה וכלשונה. הנכות התפקודית והפסדי השתכרות 12. עובר לתאונה התובע עבד כמטפל בקשישים ובנוסף שימש ומשמש עד היום, כשליח ציבור בבית כנסת. יש לציין כי התובע סבל, עובר לתאונה, ממגבלות רפואיות ואף הוכר כזכאי לגמלת נכות כללית בשיעור של 65%, בין היתר בגין כאבי גב ובעיות נפשיות. על פי תלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע, התובע השתכר, בחודשים הסמוכים שעובר לתאונה, סכומים הנעים בין 600 ל- 1,000 ₪ לחודש. התובע ציין בתצהירו כי מאז התאונה, לא שב לעבודה כלשהי. בפתח עדותו, בישיבת יום 13.1.09, ביקש התובע לעדכן תצהירו וציין כי לאחרונה חזר לעבוד כמטפל בקשישים, באמצעות חברת סיעוד והינו משתכר מעבודתו זו, סך של כ- 2,500-2,400 ₪ לחודש. התובע ציין כי הינו מלווה שני קשישים, כל אחד מהם, במשך שעתיים ביום, וכי אינו מבצע עבודה פיזית כלשהי. 13. לעניין הבחנה בין המושגים; "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות", אין לי אלא לשוב ולהפנות לע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792 (1995), שם נפסק מפי כב' השופט (כתוארו אז), אור כי המושג "נכות תפקודית", בא לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, כתוצאה מהנכות הרפואית, וכדבריו: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכות התפקודית. אך לא תמיד כך... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (שם בעמ' 799 - 800). עוד יש לציין כי בהערכת ה"נכות התפקודית", כמו גם השפעת הנכות על כושר ההשתכרות, יש מקום להביא בחשבון את השפעתן של הנכויות הקודמות, ראה לעניין זה; ע"א 589/89 רקוביצקי נ' יעקובוב, פ"ד מז (1) 726 (1993). 14. בנסיבות העניין, כאשר התובע סובל מנכויות ומגבלות רפואיות, שאינן קשורות לתאונה מחד ומאידך, בהתחשב בכך שהתובע חזר לעבודה כמטפל בקשישים ומשתכר סכומים העולים על השתכרותו עובר לתאונה (למעלה מכפל השכר שעובר לתאונה), סבורה אני כי השפעתה של הנכות על כושר השתכרותו של התובע, נמוכה לעין שיעור מהנכות הרפואית שנקבעה בגין התאונה. 15. בהתחשב בנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחה הרפואי, סביר בעיני כי התובע לא יכול היה לעבוד במשך כשישה חודשים לאחר התאונה . את הפיצוי בגין תקופה זו, ראיתי להעריך, בהתחשב בשכר שעובר לתאונה (בין 600 ₪ ל- 1,000 ₪ לחודש), בסכום גלובלי של 6,000 ₪ בערכי היום. 16. מעבר לתקופת אי הכושר האמורה, אין הצדקה לאי חזרתו של התובע לעבודה כלשהי והראיה שהתובע חזר לעבודה, כמטפל בקשישים, כפי שעבד עובר לתאונה ואף הכפיל את שכרו בהשוואה לתקופה שעובר לתאונה. בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, על דרך הערכה גלובלית. בשוקלי את גילו של התובע, עצם העובדה שהוכר כזכאי לקצבת נכות כללית בשיעור 65% עובר לתאונה מחד ונכותו בגין התאונה מאידך, ובהתחשב בעליה בהשתכרותו של התובע, מאז חזרתו לעבודה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, בסכום גלובלי של 35,000 ₪. 17. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, מסתכם על כן בסך של 41,000 ₪. עזרת הזולת 18. בהתחשב במהות הפגיעה והנכויות הזמניות שנקבעו לתובע, סביר בעיני כי התובע נזקק לעזרה יתרה של בני המשפחה, בתקופת האשפוז וההחלמה שלאחר התאונה וכי מדובר בעזרה שהינה מעבר למקובל בין בני משפחה אשר התובע זכאי לפיצוי בגינה. מאידך יש לציין כי איש מבני משפחתו של התובע לא הובא לעדות ולא הוכח כי נגרמו הפסדים או הוצאות כלשהן, בגין העזרה שהושטה לתובע. כן סביר בעיני כי עקב הפגיעה תולדת התאונה, אשר הנכות בגינה הוערכה בשיעור של 25%, התובע עלול להיזקק בעתיד ועם התקדמות גילו לעזרה נוספת מעבר לזו לה היה נזקק בשל נכויותיו שאינן קשורות לתאונה. בנסיבות העניין, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת בני משפחה בעבר ובגין תוספת עזרה לה עלול התובע להיזקק בעתיד, בגין הנכות תולדת התאונה, בסכום גלובלי של 35,000 ₪. הוצאות 19. התובע עתר לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה יתרות, הן לצורך טיפול רפואי והן בשל העובדה שאינו נוהג ועל פי הנטען, הינו מנוע מלהשתמש בתחבורה ציבורית. יצויין כי לתצהירו של התובע לא צורפו קבלות ולא הוכחו הוצאות כלשהן בכלל והוצאות נסיעה יתרות, בפרט. עוד יש לזכור כי התובע סובל ממגבלות רפואיות ניכרות בגינן הוכר כנכה בשיעור של 65%, במסגרת נכות כללית, הרבה עובר לתאונה. בנסיבות אלה, לא ראיתי לקבל הטענה כי התובע מנוע מלעשות שימוש בתחבורה ציבורית, בגין הנכות תולדת התאונה. עוד יוזכר כי התובע זכאי לקבל את הטיפול הרפואי לו הוא נזקק, במסגרת קופת החולים בה הוא חבר ומכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994. יחד עם זאת, בהתחשב בהוצאות מסויימות אשר סביר כי התובע נדרש להן בגין תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, בגין הפגיעה תולדת התאונה, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 2,000 ₪. כאב וסבל 20. בהתחשב במהות הפגיעה, הטיפול הרפואי שנדרש בעקבותיה והנכות הצמיתה שהוערכה בשיעור של 25%, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 100,000 ₪. ניכוי גמלת נכות כללית 21. אין חולק כי התובע הוכר כזכאי לגמלת נכות כללית ונקבעה לו דרגת אי כושר של 65%, החל משנת 2000 וללא כל קשר לתאונה. לאחר התאונה הגיש התובע בקשה להכרה בהחמרה במצבו ונקבעה לו דרגת אי כושר זמנית, בשיעור 75% לתקופה שמיום 4.8.04 ועד 31.12.04. לאחר מכן והחל מיום 1.1.05, נקבעה לתובע דרגת נכות של 65%. התובע טוען כי היות והיה זכאי לגמלת נכות כללית בהתאם לדרגת אי כושר של 65% עובר לתאונה וללא כל קשר לתאונה ובהתחשב בכך שלא חל כל שינוי בדרגת אי כושר שנקבעה לו, בתקופה שלאחר התאונה, אין מקום לניכוי גמלאות נכות כללית המשולמות לו לאחר התאונה, למעט התוספת בגמלה בתקופה לגביה נקבעה דרגת אי כושר זמנית בשיעור של 75%. מאידך, טוענת הנתבעת כי יש לערוך ניכוי יחסי של גמלאות נכות כללית המשולמות לתובע בגין הפגיעה תולדת התאונה. 22. עיון בתיקו של התובע במחלקת נכות כללית (נספח ו' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), מעלה כי בעוד שבתקופה שעובר לתאונה נקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור של 65%, בגין בעיות גב ובעיות נפשיות, הרי משעמד התובע בפני ועדה רפואית נוספת, לאחר התאונה, נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 65% אלא שדרגת אי כושר זו נקבעה, בין היתר, בגין הפגיעה בכתף ומאידך נקבע כי התובע אינו סובל עוד מנכות נפשית. קביעת דרגת אי כושר במסגרת נכות כללית, לעולם ניתנת לשינוי במידה וחל שיפור או החמרה, במצבו הרפואי של הזכאי לגמלת נכות כללית. משהתובע עמד בפני ועדה רפואית נוספת לאחר התאונה ואז נמצא כי חלק מנכותו נובע מהפגיעה תולדת התאונה, הרי למרות שהתובע זכאי לגמלת נכות כללית, על פי דרגת אי כושר של 65%, כפי שהיה זכאי גם עובר לתאונה, יש לומר כי ממועד זה ואילך, חלק מגמלאות הנכות הכללית משולמות בגין הפגיעה תולדת התאונה. יצויין כי באופן תאורטי, יתכן והתובע היה נבדק בשנית, על ידי המל"ל ובמידה והיה נמצא כי אין הוא סובל עוד מנכות נפשית, היתה נקבעת נכות נמוכה יותר ויתכן אף כי התובע לא היה זכאי עוד לגמלת נכות כללית. לפיכך, בהתחשב בכך שהחל מיום 4.8.04, מועד ארוע התאונה, התובע הוכר כזכאי לגמלת נכות כללית, בין היתר, בגין הפגיעה בכתף כתוצאה מהתאונה, יש לנכות את החלק היחסי של גמלאות הנכות הכללית המשולמות לתובע החל מיום 4.8.04, כפי שנפסק בעניין זה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350 (2003). 23. על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, מיום 22.6.06 (נספח ד' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), גמלאות הנכות הכללית המשולמות לתקופה שהחל מיום 4.8.04 ואילך, בהתאם לדרגת אי כושר של 65%, מסתכמות בסך של 131,816 ₪. בהתחשב בנכות שנקבעה לתובע בגין התאונה, בשיעור של 25%, מתוך דרגת אי כושר של 65%, יש לערוך ניכוי יחסי בסך של 50,385 ₪ מתוך גמלאות המל"ל. סיכום 24. סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 178,000 ₪ ולאחר ניכוי יחסי של גמלאות המל"ל במסגרת נכות כללית, בסך של 50,385 ₪, מסתכם סכום הפיצויים בסך של 127,615 ₪. על הסכום האמור יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין. הסכומים האמורים ישולמו תוך 45 יום מהיום (הפגרה במניין המועדים), אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. התנגשות