דחיית תביעה מחמת מניעות והשתק כללי הסכסוך שבין הצדדים, מקורו בהתקשרות חוזית מיום 1/10/79 . התביעה הנוכחית הינה תביעה כספית על סך 2,400,000 ₪ (נכון למועד הגשתה - 26/10/04). רקע עובדתי התובעת 1 היא חברה אשר הוקמה בשנת 1976 (להלן: "החברה"). התובע 2 הינו בעל מניות בחברה מאז שנת 1985. בשנת 1982 הגיש מר אריה דגן (להלן: "הנתבע" או "דגן") תביעה כנגד החברה ואחרים- ת.א. 1403/82 (להלן :"תביעת דגן"). בתביעתו, בקש דגן לאכוף את התחייבויות החברה ומנהליה עפ"י שני מסמכים: האחד - זיכרון דברים מיום 01/10/79 (להלן: "זיכרון הדברים") השני- פרוטוקול ישיבת הנהלה מיום 20/10/79 (שני המסמכים ייקראו להלן: "ההסכמים"). בהתאם להסכמים, התחייבו החברה ומנהליה להעביר לדגן 20% מהון המניות של החברה, ודגן התחייב לבצע עבודות להקמת דולפינריום באילת . ביום 28/2/88 ניתן פסק דין המקבל את תביעת דגן (להלן: "פסק הדין בתביעת דגן"). במהלך השנים שלאחר מתן פסק הדין בתביעת דגן, התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים נוספים. בעקבות החלטות שיפוטיות, הועברו לדגן 15% ממניות החברה, נוסף ל-5% שהועברו לו קודם לכן, כך שבפועל, כיום מחזיק דגן 20% ממניות החברה. תמצית טענות התובעים 3. דגן לא ביצע את עבודות הבניה שהיה אמור לבצע בהתאם להסכמים עמו. עבודות הבניה שדגן היה אמור לבצע, הושלמו בידי אחרים, וזאת כדי למנוע ממנהל מקרקעי ישראל מלבטל את הסכם החכירה עם החברה. בשל חלוף השנים, וריבוי ההליכים המשפטיים בין הצדדים, הפך ביצוע העבודות על ידי דגן לבלתי רלבנטי. המצב שנוצר הינו בלתי צודק, שכן דגן התעשר שלא כדין על חשבון התובעים בכך שקיבל 20% ממניות החברה בלא שביצע עבודה כלשהיא ובלא שנתן תמורה ממשית וזאת בניגוד להתחייבותו בהסכמים כלפי החברה. התובעים מבקשים לחייב את דגן לשלם להם את שווי העבודות שהתחייב לבצע, או להשיב את המניות שקיבל. התובעים מבססים את תביעתם הן על דיני החוזים, שכן דגן התחייב לבצע עבודות ולא ביצען, והן על דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן דגן התעשר על ידי כך שקיבל 20% ממניות החברה ומאידך לא ביצע, ואינו יכול לבצע עבודות עבור החברה. תמצית טענות הנתבע 4. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שיהוי, מניעות והשתק. דגן טוען, כי במשך 25 שנים הוא "רודף" אחרי התובעים במטרה שיוכרו זכויותיו כשותף בחברה. הוא החל ב"מרדף" זה, בתחילת שנות ה- 80 כשהיה קבלן פעיל באילת והיו לו האמצעים והכלים לבצע את עבודות הבניה. התובעים התקשרו עם אחרים לביצוע העסקה במקרקעין, בלי ליידעו ובלי לשתפו ואף שינו את ייעודו של הפרויקט בלא להתייעץ עימו למרות שהוא בעלים של 20% מהחברה. אין בסיס לתביעה כספית נגד דגן שהיה בתקופה הרלבנטית קבלן והתחייב ליתן תמורה עבור המניות על ידי מתן שירותי בניה ולא על ידי תשלום כספי, ומבחינתו כקבלן, יש משמעות עצומה לצורת התשלום. דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין. בפסק הדין בתביעה המקורית נקבע כי דגן קיים את התחייבויותיו כלפי החברה וכי הפסיק את ביצוע הבניה משום שהחברה הפרה את התחייבויותיה ולא סיפקה לו תוכניות בניה. דין התביעה להידחות לגופה בהיעדר ראיות לעניין יסודות התביעה לרבות שוויה. עוד טוען הנתבע להיעדר יריבות בינו לבין התובע 2. דיון ומסקנות 5. היסוד לתביעה הוא פסק הדין שניתן ביום 28/2/88 בתביעת דגן, בו נקבע: "אמנם התובע לא סיים את קיום חיוביו לפי החוזה, אולם, מכיוון שהתובע לא הפר את החוזה ואף דרש מהנתבעים ב - 09/10/80 להעביר אליו את תוכניות העבודה הנוספות על מנת שיוכל להמשיך באופן רצוף בביצוע עבודות הבניה, הרי אכיפת החוזה צודקת בנסיבות העניין. אני לוקחת בחשבון שלאחר העברת המניות לתובע, ניתן יהיה לתבוע ממנו לקיים כל חיוביו על פי החוזה, במידה שהדבר ניתן" (עמ' 24 לפסק הדין) . התובעים תולים יהבם בפסקה האחרונה (להלן : "הפיסקה") וטוענים, כי משהועברו לדגן 20% ממניות החברה, עליו להשלים את התחייבויותיו על פי ההסכמים ומאחר שהדבר אינו אפשרי- עליו ליתן תמורה כספית או להשיב לתובעים את המניות שקיבל, שכן "כל מצב אחר יהיה מנוגד לדין ויעשיר את הנתבע שלא במשפט על חשבון התובעים". כבר בפתח הדברים ייאמר, כי אין מקום לעתירה להשבת המניות לתובעים, שכן קיימות קביעות שיפוטיות מחייבות לפיהן זכאי דגן להחזיק 20% ממניות החברה. על כן, יתמקד הדיון בתביעה הכספית. טענת ההתיישנות 7. הטענה הראשונה שמעלה הנתבע היא טענת התיישנות. הנתבע טוען, כי יש לדחות מחמת התיישנות תביעה שהוגשה ב- 2004 לאכיפת הסכם שנחתם ב- 1979 ואשר עילתה נולדה לכל המאוחר בפסק הדין משנת 1988. טענת ההתיישנות כבר עלתה בהתדיינות קודמת בין הצדדים, כאשר התובעים כאן העלו אותה כלפי דגן במסגרת המרצת פתיחה שהגיש (ה.פ 253/99). סוגיית ההתיישנות נדונה באריכות בבית המשפט העליון בפסק דינו של כב' השופט גרוניס (ע"א 7401/80 יחזקאלי נ' גלוסקה, פד"י נ"ז(1) 289- להלן: "פס"ד יחזקאלי".) לאחר שבחנתי את החומר שבפני, שוכנעתי כי מתקיימים הטעמים אשר אוזכרו בפס"ד יחזקאלי כמצדיקים את דחיית התביעה בשל התיישנות: נימוק ראייתי- קיומו של נזק ראייתי לנתבע הנאלץ להתגונן כנגד טענות המתייחסות לאירועים שארעו כ- 25 שנים קודם להגשת התביעה . ב. שינוי מצבו של הנתבע לרעה- על פי ההסכמים, החיוב שהיה על דגן לקיים הוא ביצוע עבודות בנייה. בעת ההתקשרות, בשנת 1979, היה דגן קבלן, אשר ביצוע עבודות בניה היה חלק מעיסוקיו. במהלך השנים, חדל דגן מעיסוקו כקבלן והוא עוסק כיום בנושאים שבנפש (פרוטוקול מיום 23/12/06). הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שדגן נערך לבניית דולפינריום, וכעת דורשים ממנו להוציא כספים למימון פרויקט אחר לחלוטין. יש ממש בטענת דגן, כי אין מקום להטיל עליו כיום, חיוב כספי בשל עבודות אותן התחייב לבצע לפני למעלה מ- 30 שנה. (25 שנים קודם להגשת התביעה). ג. שיהוי המצביע על ויתור מצד התובע - הימנעותם של התובעים מהגשת תביעתם במשך עשרות השנים שחלפו, עומדת להם לרועץ. התובעים לא נתנו כל הסבר למחדלם להגשת תביעתם במשך 16 השנים שחלפו מאז ניתן פסק הדין בתביעת דגן בשנת 1988. גם טעמים הנעוצים במדיניות שיפוטית, מצדיקים שלא להעמיס על מערכת המשפט העמוסה לעייפה, התדיינויות בעניינים "היסטוריים", כך שזמנם של בתי המשפט יתפנה לדיונים בענייני ההווה. הריני רואה לנכון לציין, כי לא נעלמו מעיני ריבוי ההתדיינויות שהתנהלו בין הצדדים במשך השנים, כמו גם עובדת מתן פסק הדין האחרון שניתן בבית המשפט העליון ב- 25/11/02. עם זאת, לא נטען ולא הוכח בפני קיומו של צו או הליך אשר בגינם נבצר מהתובעים להגיש את תביעתם קודם למועד הגשתה. כך, שבהבדל מהמצב המשפטי שעמד ביסוד פס"ד יחזקאלי, בענייננו לא התקיימו תנאי סעיף 15 לחוק ההתיישנות. על כן, יש ממש בטענת דגן, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. טענת השיהוי דגן מוסיף וטוען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת שיהוי. סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע: "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". הלכות השיהוי נדונו בהרחבה בפסק הדין בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פד"י נ"ז(5) 433. שם נקבע: "שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע לא להיתבע- שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי". להוכחת שיהוי יש להניח שני יסודות: זניחת התביעה על ידי התובע. שינוי מצב הנתבע לרעה. כמפורט לעיל (בפרק הדן בסוגיית ההתיישנות) התקיימו יסודות אלה באופן המצדיק את דחיית התביעה מחמת השיהוי הרב בהגשתה. יש טעם לפגם בהגשת תביעה בחלוף 25 שנה לאחר חתימת ההסכמים בין הצדדים, תוך הסתמכות על פיסקה בפסק דין שניתן 16 שנה קודם להגשת התביעה. זאת ועוד. מן החומר שבפני עולה, כי במשך תקופה העולה על 20 שנה, נמנעו התובעים מקיום ההסכמים עם דגן ולא הקצו לו את המניות שהוא זכאי להן. במהלך השנים, נמנעו התובעים מלהשלים עם פסק הדין שניתן בתביעת דגן ופעלו על מנת לשנות את תוצאתו, ללא הצלחה. בין הצדדים התנהלו ששה הליכים בבית המשפט המחוזי ושלושה נוספים- בבית המשפט העליון(!). על אף שכבר בפסק הדין מיום 28/2/88 הכריע בית המשפט המחוזי לטובת דגן וקבע את זכאותו לאכיפת ההסכמים וקבלת המניות, לא הועברו המניות על שמו אלא לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון ב- 25/11/02. התנהלות זו עומדת לחובת התובעים. הריני סבורה, כי יש במכלול הנסיבות כפי שפורטו עד כה, כדי להביא לדחיית התביעה מחמת התיישנות ו/או שיהוי. 9. אף אם אין מקום לדחיית התביעה בשל התיישנות ו/או שיהוי, הרי דינה להידחות לגופה, מהנימוקים שיפורטו להלן. התובעים נסמכים על הפיסקה בפסק הדין בתביעת דגן בה נאמר : "אני לוקחת בחשבון שלאחר העברת המניות לתובע, ניתן יהיה לתבוע ממנו לקיים כל חיוביו על פי החוזה, במידה שהדבר ניתן" . ואולם, אין לקרוא פיסקה זו במנותק מפסק הדין בכללותו ובהתעלם ממכלול הנסיבות. קודם לפיסקה זו, נקבע בפסק הדין בהתייחס לדגן, אשר היה התובע: " מכאן שלא נדרשה מהתובע תמורה נוספת לזו שהוסכם עליה בפרוטוקול עצמו" (עמ' 17 לפסק הדין). ובהמשך בעמ' 23: " התובע לא הפר את התחייבויותיו לפי ההסכמים". וכן בעמ' 24: " אמנם התובע לא סיים (את) קיום את חיוביו לפי החוזה (כך במקור- ע.ב), אולם מכיוון שהתובע לא הפר את החוזה ואף דרש מהנתבעים ב- 9/10/80 להעביר אליו את תוכניות העבודה הנוספות על-מנת שיוכל להמשיך באופן רצוף בביצוע עבודות הבניה, הרי אכיפת החוזה צודקת בנסיבות העניין". בהליך נוסף בו נקטו התובעים כנגד דגן, בטענה כי פסק הדין בתביעת דגן הושג במרמה ( ת.א. 294/94) קבע כב' השופט קלינג: " בטיעונו של התובע בפני אין מאומה הבא לסתור את האמור בפסק הדין לעניין קיום התחייבויותיו של הנתבע לביצוע עבודה המזכה אותו בהקצאת 20% מהמניות. כן דחה בית המשפט את הטענה כי הנתבע הפר התחייבויותיו ( עמ' 20 לפסק הדין). מן המקובץ עולה, כי קיימות קביעות שיפוטיות המבהירות, כי דגן לא הפר את התחייבויותיו על פי ההסכמים וכי עשה את הדרוש מצידו בכדי לזכות ב- 20% ממניות החברה. 10. האמירה לפיה ניתן יהיה לתבוע מדגן "לקיים את כל חיוביו על פי החוזה", איננה מגדירה את החיובים שנותרו לביצוע ומכל מקום, מסייגת את הדברים ומכפיפה אותם רק למקרה "שהדבר ניתן". בהתחשב במכלול הקביעות בפסק הדין בתביעת דגן ובמיוחד בשים לב לקביעה, כי דגן לא הפר את החוזה וכי הוא מבחינתו פעל כדי לקיימו, קיימת הצדקה למתן פרשנות מצמצמת לפיסקה האמורה, באופן שיהיה מקום לחייב את דגן לקיים רק את החיובים שנקבעו בחוזה עצמו ואף זאת בתנאי שהדבר אפשרי. התחייבותו של דגן על פי ההסכמים היתה לבצע עבודות בניה בפרויקט המוקם על ידי התובעים. נכון להיום, אין אפשרות לתבוע מדגן לבצע את עבודות הבניה, הן מטעמים הנעוצים בתובעים והן מטעמים הנעוצים בו אישית. באשר לתובעים- לגרסת התובעים, לאחר שמנהל מקרקעי ישראל הודיע על ביטול הסכם הפיתוח, עשתה החברה מאמצים עילאיים לבטל את רוע הגזרה ולהאריך את הסכם הפיתוח. המאמצים הוכתרו בהצלחה אך המינהל דרש כי העבודות יבוצעו, והקרקע תפותח ללא עיכובים נוספים. בנסיבות אלה, התקשרה החברה עם בעלי מקצוע אחרים אשר ביצעו עבודות שתוכננו להיות מבוצעות מלכתחילה על ידי דגן אך לא בוצעו על ידו (סעיפים 16-15 לתצהיר התובע). בחינת התנהלות התובעים מעלה, כי הם עצמם בחרו שלא לאפשר לדגן לבצע את העבודות ולמעשה הם ששללו ממנו את האפשרות לבצען. התנהלותם של התובעים, הימנעותם מלאפשר לדגן את ביצוע התחייבויותיו והשתהותם מהגשת התביעה במשך השנים, עומדת לחובתם. במצב דברים זה, אין יסוד לדרוש כיום מדגן לבצע את העבודות, לא כל שכן לשלם עבורן. באשר לדגן- כפי שקבעתי, במהלך השנים שינה דגן את עיסוקו ואינו עובד כיום כקבלן. בחלוף השנים, היה זה לגיטימי כי דגן יחדל להיות ערוך לאפשרות שעוד יזדקקו לשירותיו כקבלן. מעבר לכך, יש ליתן משמעות לטיב ההתחייבות של דגן- ביצוע עבודות בניה בעין, וזאת להבדיל מהתחייבות כספית. מקובלת עלי טענת דגן, כי להבחנה בצורת ההתחייבות, יש חשיבות מרבית, באופן שנשללת זכות התובעים לתמורה כספית. עוד יש ליתן את הדעת למתכונת ההסכם בה בחרו הצדדים. הצדדים, מרצונם החופשי, הסכימו כי מצד אחד יינתנו מניות, ומצד שני יבוצעו עבודות. משבחרו הצדדים במסלול זה והגדירו את טיב התמורה באופן בו הגדירו, אין יסוד לדרישה הכספית מדגן, דרישה אשר איננה מעוגנת בהסכמים. 11. התובעים טוענים, כי דגן לא ביצע את העבודות להן התחייב למעט בניית יסודות בשטח של 100 מ"ר. התובעים מסתמכים על האמור בפסק הדין בתביעת דגן, בו נאמר: "ב- 12/04/81 הודיע המינהל לספקטור כי מכיוון שמלבד יסודות בשטח 100 מ"ר, אין כל סימנים לבניה בשטח, הרי הסכם הפיתוח משנת 1977 בטל ומבוטל" (עמ' 7 לפסק הדין) מנגד, טוען דגן כי הטענה כאילו ביצע רק 100 מ"ר יסודות איננה נכונה (סעיף 20 לתצהירו). טענת התביעה בהליך הנוכחי, לפיה ביצע דגן רק 100 מ"ר יסודות, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה העובדתית בהליך משפטי אחר. בתביעה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל נגד החברה, טענה החברה בכתב הגנתה ( נ/6): "הנתבעת תיטען כי הבניה בשטח בוצעה כאשר כל היציקות בוצעו וכל המבנים הוקמו. נשארו לביצוע עבודות הגמר החיצוני בלבד". עצם העובדה שבהליך אחר העלו התובעים טענה עובדתית סותרת לענין היקף העבודות שבוצעו בשטח, משמיטה את היסוד לטענתם העובדתית הנוכחית. על כן, לא הוכחה גרסת התביעה לעניין היקף העבודה שנותר לדגן לבצע. 12. הנתבע טוען, כי משלב מוקדם ביותר, היחס בין המניות שקיבל לבין העבודה שהשקיע , כלל לא עמד על הפרק (סעיף 17 לתצהיר הנתבע). לטענתו ההתקשרות עימו היתה לצורך הצלת הפרויקט מפני האפשרות שהמינהל ייטול את הקרקע. בסיכומיו, תוקף ב"כ התובעים את גרסת דגן ומציין כי זו גרסה כבושה הסותרת את הטענות שהעלה דגן בתביעה המקורית בבית המשפט המחוזי. אינני מקבלת את טיעוני התביעה. עיון בפסק הדין בתביעת דגן מעלה כי נכללה בו התייחסות לגרסת דגן. בפרק העובדות, עמ' 5 לפסק הדין נקבע: " בספטמבר 1979 פנו נתבע מס' 1- ב' צ' ספקטור ( להלן:"ספקטור"), שהיה בעל מניות ומנהל בחברה שמואל לוין לתובע ובקשו ממנו לעלות על הקרקע ולבצע פעילות כלשהי שייראה כי אכן מתבצעת עבודת בניה, ועל ידי כך ניתן יהיה להשיג מהמינהל ארכה לביצוע הסכם הפיתוח, אחרת ירד הפרויקט כולו לטמיון ( תצהיר התובע)". הנה כי כן, בפסק הדין בתביעת דגן נקבע, כי ההתקשרות עם דגן היתה במטרה להציל את הקרקע. בפסק הדין בתביעת דגן, מונה בית המשפט את הפעולות שביצע דגן וקובע כי לא הפר את התחייבויותיו אלא ביצע את המוטל עליו עד לשלב בו התובעים נמנעו מלספק לו תוכניות עבודה נוספות ומנעו ממנו להמשיך לעבוד ( עמ' 23 לפסק הדין). תוצאת פסק הדין בתביעת דגן, וקביעתו של בית המשפט כי אכיפת ההסכם מוצדקת, מלמדת כי עיקר ההתחייבויות של דגן בוצעו . גם בהליך הנוסף (ת.א 294/94) , אותו יזמו התובעים כאשר טענו שפסק הדין המקורי הושג במרמה, דחה כב' השופט קלינג את טענותיהם ופירש את פסק הדין כקובע שדגן קיים את התחייבויותיו באופן המזכה אותו בהקצאת המניות. מן הראיות עולה, כי התובעים לא פנו לדגן, אי פעם, בדרישה שיבצע את העבודות (עמ' 8 לפרוטוקול). מעבר לכך, לא זו בלבד שהתובעים לא פנו לדגן בבקשה לביצוע העבודות, אלא הם התקשרו עם חברה אחרת לבניית הפרויקט. בנסיבות אלה, אף אם נותרה התחייבות לביצוע עבודה אשר לא בוצעה, הרי משהתובעים הם שמנעו את המשך ביצועה (על ידי מסירת העבודה לאחרים), הרי הדרישה הנוכחית לתמורה כספית מדגן, איננה במקומה. שווי התביעה 13. כמפורט בהמשך, לא עלה בידי התובעים להוכיח את שיעור תביעתם. באשר לסכום התביעה הצהיר יחזקאלי בסעיף 21 לתצהירו: " ..הנתבע היה אמור לבצע עבודות נרחבות, כאמור בנספחים ט'1-ט'2 לעיל: חברת דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ (להלן: "דקל הכרמל"), שעבדה בשירות החברה באותה עת, הכינה עוד בשנת 1979, את המפרט וכתבי הכמויות המתייחסים לעבודות שאמור היה הנתבע לבצע על פי זיכרון הדברים נספח ט'1 תמורת 10% ממניות החברה. בחודש יולי 1996 נתבקשה דקל הכרמל על ידי ועל ידי החברה להכין העתק של המפרט וכתבי הכמויות האמורים. ההיקף הכספי של העבודות, שאמור היה הנתבע לבצע בהתאם לזיכרון הדברים נספח ט'1 לעיל, תמורת 10% מהמניות, היה נכון לאותה תקופה סך של 545,067 ₪+ מע"מ, על פי מדד תשומות הבניה לחודש 7/96. העתק אישור דקל הכרמל מיום 26/8/96 רצ"ב ומסומן נספח י'". המפרט וכתבי הכמויות, אשר נטען כי הוכנו על ידי חברת דקל הכרמל בשנת 1979, ואשר מתייחסים, על פי הנטען, לעבודות שאמור היה דגן לבצע, לא הוצגו כראיה. בנסיון להוכיח את ההיקף הכספי של העבודות, צרפו התובעים לתצהירם מסמכים שנערכו על ידי חברת דקל הכרמל ( נספחים ט'2 ו-י') אולם, נמנעו מלזמן לעדות מי מטעם החברה. ב"כ הנתבע הביע התנגדות, מוצדקת, לצירוף נספחים שהוגשו שלא על ידי מי שערך אותם. הצורך בהגשת מסמכים על ידי עורכם, מקבל משנה תוקף בשים לב לטענת ב"כ הנתבע, כי בניגוד לגרסת התביעה, הרי בשנת 1979 לא הוכנו על ידי חברת דקל הכרמל מפרט וכתבי כמויות. לא מצאתי לנכון לקבל את עדות התובע בדבר הכנת מפרט וכתב הכמויות של חברת דקל בשנת 1979, שכן הוא רכש את מניותיו בחברה התובעת רק בשנת 1985, כך שבשנת 1979 ממילא לא היה בקשר עם חברת דקל הכרמל. אין להסתמך על עדות זו, הן בהיותה עדות יחידה של בעל דין, והן בהיותה עדות שאיננה מכלי ראשון. מעיון בנספחים ובתאריכים הנקובים בהם, לא נראית כל אינדיקציה לעריכת המפרט וכתבי הכמויות על ידי חברת דקל בשנת 1979. להיפך. נספח ט'2 , המופנה לדגן ומהווה סיכום שכר טרחתה של דקל הכרמל בפרויקט, נושא תאריך 6/4/80 ומתיישב יותר עם גרסת דגן, כי רק ב- 1980, לאחר סיכום תנאי שכר הטרחה, החלה דקל הכרמל את פעילותה בפרויקט. לטענת התביעה, נספח י' אינו טעון עדות שכן הוא מהווה אך ורק שערוך של העבודה אשר תוכננה בשנת 1979. דין הטענה להידחות, שכן אין ליתן כל משקל למסמך (נספח י') אשר נערך על יסוד מסמכים (מפרט וכתבי כמויות), אשר הם עצמם לא הוצגו בפני בית המשפט וקיומם לא הוכח. בנסיבות העניין, אין מקום לקבל את מסמכי חברת דקל הכרמל כראיה, ולחילופין, אף אם היה מקום לקבלם, הרי משקלם היה אפסי. לאור האמור, נשמט היסוד לתחשיב שווי העבודות שעליו התבסס סכום התביעה. שווי החברה 14. בסיכומיו טוען ב"כ התובעים כי הערך הכספי של התביעה נגזר גם משווי החברה. עיון בכתב התביעה מעלה, כי התביעה כלל איננה מבוססת על שווי החברה אלא על שווי העבודות כפי שכומתו בהתאם למסמכיה של דקל מהנדסים (ואשר נקבע כי אין לבסס עליהם את סכום התביעה). על כן, אין להיזקק לטענות התובעים לעניין שווי החברה. למעלה מן הצורך, יצוין, כי גם בחינת הטענות לגופן, אין בה כדי לסייע לתובעים. להוכחת שווי החברה מבקשים התובעים להסתמך על חוות דעתה של השמאית שושנה קוגן אשר ערכה שומה של הנכס אשר חלקו בבעלות החברה. לטענתם, הואיל וחוות הדעת נערכה עבור בנק דיסקונט למשכנתאות, הרי היא מהווה הערכה שמרנית של שווי הנכס. על פי חוות הדעת, הנכס הוערך בשנת 2002 ב- 5,300,00 דולר. מאחר שבבעלות החברה 42% מהזכויות בנכס, הרי חלקה הוא 2,226,00 דולר ארה"ב. מכאן ש- 20% ממניות החברה מהווים 445,200 דולר ארה"ב. אינני סבורה, כי יש בהערכת שווי הנכס כדי לבסס את שווי החברה. העובדה כי על שם החברה רשומות זכויות בעלות במקרקעין, אינה מלמדת כשלעצמה על שוויה האמיתי של החברה. אף אם תתקבל הערכת שווי הנכס על פי חוות הדעת מטעם התובעים, עדיין שווי זכויות המקרקעין של החברה, איננו בהכרח שווי החברה. בקביעת שווי החברה, יש להביא בחשבון הן את זכויותיה והן את חובותיה של החברה, ולא להסתפק בהערכת שווי הזכויות במקרקעין כפי שעשו התובעים. מתדפיס רשם החברות ( מוצג נ/8) , כמו גם מדו"ח רואה החשבון של החברה ( מוצג נ/9) עולה, כי על נכסי החברה רשומים שעבודים וכי החברה חייבת לבנקים חובות בסכום העולה על 2,449,093 ₪ (נכון ליום 12/2/06). מאחר שהתביעה לא התבססה על שווי החברה, אין רלבנטיות לחוות דעת השמאית שהציגו התובעים, ומכל מקום, אין בחוות דעת זו כשלעצמה, כדי לבסס את שווי החברה, במיוחד בשים לב לראיות בדבר חובות החברה. על כן, לא הונחה תשתית ראייתית לביסוס סכום התביעה. הערה לסיום 15. הראיות בתיק זה, נשמעו בפני כב' השופטת דליה מארק-הורנצ'יק והתיק נותב אלי לכתיבת פסק הדין. הצדדים זומנו לתזכורת בפני. לבקשת הצדדים, אשר הביעו נכונות לסיים את המחלוקות מחוץ לכותלי בית משפט, הושהה מתן פסק הדין . משלא הושג הסכם- ניתן פסק הדין בעיתוי הנוכחי. סוף דבר 16. מכל אחד מן הטעמים האמורים, התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. השתק / דיני מניעות