קרע בלברום בכתף הגבלה בתנועות 1. זהו פסק דין, בתביעת התובע לפיצויים עבור נזקי גוף נטענים, עקב תאונת עבודה שאירעה לטענתו, בחודש אוקטובר שנת 2000, בהיותו עובד הנתבעת מס' 1, אשר ביצעה אז עבודה בבסיס צה"ל. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים. 2. התביעה הועברה לטיפולי בשנת 2006. יצוין, כי הדיון בתביעה נמשך זמן רב, בעיקר עקב התנהלות התובע, והדבר מצא ביטוי גם בפרוטוקולים ובהחלטות שניתנו בתיק. יצוין, כי התובע החליף מספר פעמים את עורכי דינו, ומאז הגשת התביעה, יוצג ע"י חמישה משרדי עורכי דין שונים. נוכח התנהלות התובע, נדחו הדיונים לא פעם. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית באיחור, ביום 14.12.08, כאשר בתצהירו זה, לא התייחס כלל לשאלת הנזק. לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 18.1.09, התייצבו התובע וב"כ, שמונה ע"י הלשכה לסיוע משפטי, אלא שלבקשת ב"כ התובע ולפנים משורת הדין, הורשה התובע לתקן את תצהיר עדותו הראשית, והדיון נדחה בהחלטה מפורטת מאותו יום. בהמשך הפסיק גם ב"כ האמור לייצגו. התובע לא יוצג ע"י עו"ד, בעת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 18.4.10, והגיש את סיכומיו בעצמו. 3. התובע, יליד 1951, חשמלאי במקצועו, הועסק בתקופה הרלוונטית אצל הנתבעת מס' 1, חברה העוסקת, בין השאר, במתן שירותי תחזוקה בתחום מיזוג האוויר בבסיסי צה"ל. בכתב התביעה, תאר התובע את האירוע במסגרתו נפגע, כדלקמן: "במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבעות נאלץ התובע להעמיס, לפרוק ולשנע ציוד כבד כגון בלוני גז גדולים, מזגנים, שינוע מדחסים במשקל 3-4 טון וציוד אחר למיזוג אוויר וזאת ללא כל כלים ו/או כוח אדם מתאים. באחד הימים ב-10/00 בעוד התובע עוסק בעבודה הנ"ל חש התובע כאב וכמעין התכווצות שרירים בכתפו הימנית". לטענת התובע, הוחמר בהמשך מצבו, והוא החל לסבול מהגבלות בתנועת יד ימין, עקב הפגיעה האמורה. התובע טען, כי הנתבעות אחראיות לאירוע התאונה, משום שהתרשלו כלפיו, בין היתר, בכך שלא סיפקו לו אמצעים דרושים, לא פיקחו כראוי על העבודה, לא נתנו לו הוראות לנשיאת משקל כנדרש, ולא הדריכו אותו כראוי. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית, מיום 29.8.02, חתומה ע"י ד"ר ניסים אוחנה, לפיה נגרמה לתובע בגין פגיעתו בתאונה, נכות צמיתה בשיעור 20%, בגין קרע בלברום הקדמי, ובשרוול המסובב של כתף ימין, שגרמו להגבלת תנועת הכתף. יצוין, כי המל"ל קיבל את תביעתו של התובע בגין תאונת עבודה, וקבע, כי נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20%. המל"ל גם הפעיל את תקנה 15, לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, ועל כן הועמדה נכותו של התובע לצורך קבלת קצבה, על שיעור של 30%. 4. הנתבעות ניהלו הגנתן במהלך רוב תקופת ההתדיינות בנפרד, ויוצגו ע"י משרדי עו"ד שונים, כאשר משלב ההוכחות, ניהלו הגנתן יחד, ויוצגו ע"י משרד ב"כ הנוכחי. הנתבעות הכחישו את אירוע התאונה ואת הפגיעה הנטענת. כמו כן, הכחישו את הקשר הסיבתי הנטען בין נזקי התובע, ועבודתו אצל הנתבעת מס' 1. הנתבעות הגישו חוות דעת מומחה, חתומה ע"י האורטופד, ד"ר מיכאל לבני. המומחה קבע בחוות הדעת מיום 5.12.03, כי לתובע נכות צמיתה בשעור 10% בשל מצב כתפו, כאשר מחצית הנכות האמורה, ראה המומחה לייחס לשינויים ניווניים קונסטיטוציונאליים, והמחצית הנותרת (5%) - לאירוע הנטען. המומחה גם ציין, כי ברשומות הרפואיות, לא נכלל רישום על אירוע חבלה חריף, העשוי לתמוך בטענת התובע, בדבר תאונת עבודה. יצוין, כי הנתבעות עמדו על טענותיהן, לרבות הכחשת אירוע התאונה, גם בסיכומיהן. 5. בהסכמת הצדדים, מונה האורטופד, ד"ר ניר שר לוריא, כמומחה מטעם ביהמ"ש. בחוות דעתו מיום 21.9.05, כתב המומחה, כי לא נמצאה הפחתה בכח מסובבי הכתף, אין סימני חוסר יציבות בכתפיים, ואין דלדול בשרירי השכמה מימין. כמו כן, שלל קיומו של קרע בגיד השרוול המסובב. המומחה תיאר את הבדיקה שערך לתובע, ועמד על כך, כי התובע הדגים בבדיקתו "...הגבלה ברוטציות הכתף מימין, שפחתו באופן בולט בשלב אחר של הבדיקה...". המומחה חזר גם בהמשך על ממצא זה והדגיש, כי בשני שלבים של הבדיקה, נמצא אצל התובע "...שוני בטווחי הרוטציות בתנועת כתף ימין". המומחה כתב גם, כי לא מצא אצל התובע תחלואות משניות, העשויות להתלוות לחבלות בשרוול המסובב, ואשר עשויות להצדיק, את הגבלת התנועה שהדגים התובע בשלב הראשון של הבדיקה. חרף האמור, על רקע פענוח בדיקת CT בכתף ימין של התובע משנת 2001, בו נכלל ממצא של "קרע קטן ב ROTATOR CUFF", קבע המומחה: "מחמת הספק, התייחסותי כפגיעה בשרוול המסובב בכתף ימין, בחומרה קלה בכתף ימין דומיננטית. בנוכחות טווחי התנועה שנמצאו בכתף ימין, אין מקום לקבוע נכות לפי סעיף 41(4). קביעתי בעניינו של מר דיין יוסף, כי בגין כאבי כתף ימין, שהחלו בעת עבודה באוקטובר 2000, ותחלואה בשרוול המסובב בכתף זו, מגיעה לו נכות צמיתה, לפי סעיף 42(1)(ד) חלקי בשעור 5%". ביום 29.1.06, השיב המומחה על שאלות הבהרה שנשלחו אליו ע"י ב"כ התובע, הוסיף ופירט את מסקנותיו, ושלל השגות שונות של ב"כ התובע. התובע ביקש בתחילה לחקור את המומחה, והמומחה אכן זומן לישיבה שהתקיימה ביום 25.9.08, לצורך חקירה על חוות דעתו. בהמשך, ביום 25.2.08, הודיע ב"כ דאז: "התובע מתכבד להודיע לביהמ"ש, כי הינו מוותר על חקירתו של המומחה בתחום האורטופדי". יצוין, כי ב"כ התובע חויב להודיע למומחה על ביטול הזמנתו. המומחה לא קיבל, ככל הנראה, הודעה על ביטול הזימון, התייצב לדיון האמור, אך לא נחקר. בישיבה מיום 18.1.09, ביקש ב"כ החדש של התובע, לשוב ולזמן את המומחה, והבקשה אושרה, כפוף לתנאים שנקבעו בהחלטה, לרבות ביצוע הזמנה ע"י ב"כ התובע חצי שנה לפחות לפני מועד הדיון, והפקדת פקדון להבטחת תשלום שכרו של המומחה. התובע לא מילא אחר התנאים האמורים, ובסופו של דבר לא נחקר המומחה מטעם ביהמ"ש, על חוות דעתו. 6. התובע העיד לעצמו. לבקשת התובע, זומנו העדים, מר סשה קופל, המנהל הטכני של הנתבעת מס' 1, אשר הינו גם בעלים בשיעור 3% בנתבעת מס' 1, וכן מר חיים ברנשטיין, בעל המניות העיקרי בנתבעת מס' 1, ומנהלה. 7. הנטל להוכחת כל רכיבי התביעה, רובץ על התובע, וסבורני, כי התובע לא הרים את הנטל. בהעדר כל ראיה אחרת לקרות התאונה הנטענת, עומדת עדותו של התובע לענין זה, כעדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, כמשמעות המונח בסעיף 54 לפקודת הראיות. ביהמ"ש יטה שלא לבסס ממצא עובדתי על עדות כזו, אלא אם נתן בה אמון מלא. סבורני, כי בענייננו, אין די בעדות התובע להרים את הנטל הנדרש, וזאת בין היתר, נוכח קשיים מסוימים שנפלו בגרסתו. כאמור, בכתב התביעה תיאר התובע אירוע שהתרחש בחודש אוקטובר 2000, כאשר בעודו עובד "...חש התובע כאב וכמעין התכווצות". בכתב התביעה לא מצוין תאריך מדויק של האירוע. לדברי המומחה מטעם ביהמ"ש, סיפר לו התובע, כי "הכאבים בכתף ימין החלו במהלך חודש אוקטובר 2000. הוא קשר הכאבים לעבודתו במיזוג וקירור אוויר ללא אירוע חבלתי ספציפי". בתביעה לקביעת דרגת נכות במל"ל, תביעה שהוגשה ביום 15.4.01, ובמסמכים נוספים שהוגשו למל"ל כתב התובע, כי הפגיעה אירעה ביום 1.10.00. בתעודות אי כושר שניתנו לתובע לבקשתו, נכתב, כי הפגיעה אירעה ביום 1.11.00. בתצהירי עדותו הראשית טען התובע: "במהלך עבודתי אצל החברה ובאחד הימים בחודש 10/2000, הרגשתי התכווצויות וכאבים עזים בכתף ימין אשר הגבילו את תנועות כתף ימין באופן שלא יכולתי לתפקד עם היד (להלן: "התאונה")... בסוף חודש 10/2000 סיפרתי למנהל החברה מר חיים ברנשטיין על ההתכווצויות והכאבים בכתף ימין ואשר נבעו מהמאמץ הפיזי בעבודה כאמור, וזה החליט לפטר אותי מעבודה ללא כל סיבה". יצוין, כי טופס ב"ל 250 נחתם ע"י הנתבעת מס' 1, ביום 5.11.00. שאלת מועד האירוע חשובה לענייננו, משום שביום 31.10.00, שלחה הנתבעת מס' 1 אל התובע, הודעה בדבר הפסקת עבודתו, ולטענת הנתבעות, בדה התובע את אירוע התאונה מתוך רצון להתנקם בנתבעת מס' 1, או להתעשר על חשבונה. כך, כבר בהודעה על פגיעה בעבודה, טופס ב"ל 211, אשר נחתם ע"י הנתבעת מס' 1 ביום 12.11.00, נכתב: "העובד התלונן על כאבים בידו (תאונת העבודה) לאחר הודעת פיטוריו". התובע טען בעדותו, כי ידע על הכוונה להפסיק את עבודתו, רק כאשר קיבל את המכתב בדואר רשום ביום 9.11.00, ואולם, לתצהיר עדותו הראשית של התובע, צורף מכתב מיום 7.11.00, חתום ע"י המפקח באתר, מר קויפמן, ממנו עולה, כי התובע פנה אליו קודם המועד האמור, וביקש לברר אם הורה למר ברנשטיין לפטרו מהעבודה. התובע נחקר על סתירה לכאורית זו, וטען, באופן שאיננו מתיישב עם מכתבו של מר קויפמן, כי לא ידע במועד פנייתו אליו על כוונה לפטרו, אלא שביום 31.10.00, קיבל הודעה על כוונה להעבירו לעבודה חלופית. סבורני, כי יש קושי לקבל הסברו זה של התובע. בחקירתו הנגדית ביום 18.4.10, כ-9 וחצי שנים אחרי אירוע התאונה לטענת התובע, העלה התובע גרסה חדשה לענין התרחשות הנזק, כאשר העיד: "עבדתי חודשיים בעבודות פיזיות מאומצות, הרגשתי התכווצות ביד, חשבתי שזה יעבור לי, וחודשיים אני אומר מחר מחר ובאתי בתום לב לעבוד, לא לעשות סקנדל, זה נמשך, עכשיו אני נזכר במקרה, אני מודה שעכשיו נזכרתי, היינו בפיקוד מרכז עם סשה, בצורה פרימיטיבית הורדנו מדחס של 4 טון, הורדנו אותו עם פלאשינגצוג (מתקן הרמה ידנית) במקום עם משאית מנוף, המדחס פתאום נפל, משכתי את היד שלי ונתקעתי עם הכתף בקונטסרוקצית ברזל של המתקן. סשה אמר לי, יצא מעט דם, הוא אמר עכשיו יראו שאתה עובד". נראה, כי עצם השכחה של אירוע דרמטי זה, עובר להגשת תביעותיו במל"ל ובביהמ"ש, כמו גם ההיזכרות המפתיעה, שנים רבות לאחר מכן, מעלים קושי בגרסת התובע. מר קופל נחקר ע"י התובע, והכחיש כי היה עד להתרחשות התאונה הנטענת. מר קופל גם סתר את טענת התובע, לענין הרמת מדחס במשקל של 4 טון, ולדבריו, במענה לשאלת התובע: "המדחס הכי גדול שטיפלנו בו אי פעם הוא 700 ק"ג, ואתה לא ראית אותו". כאמור, התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי נפגע בתאונה, ויש על כן לדחות את תביעתו. 8. מעבר לאמור, נראה, כי גם אילו התקבלה טענתו של התובע לענין פגיעתו בתאונה, לא היה מנוס מדחיית התביעה. זאת, כאשר התובע לא הניח תשתית ראייתית כלשהי, העשויה לבסס אחריות הנתבעת מס' 2, שאיננה מעבידו, ואילו תביעתו נגד הנתבעת מס' 1, היתה ככל הנראה נבלעת בתגמולי המל"ל, המשולמים לתובע על פי נכות של 30% (לאחר הפעלת תקנה 15), שהסתכמו ע"פ חוות הדעת האקטוארית מיום 20.12.07 מטעם הנתבעות, בסך 338,538 ₪, בתוספת ריבית על תשלומי עבר בסך 31,020 ₪. זאת, כאשר לענייננו, נכון היה לקבוע, כי נכותו הרפואית של התובע, אותה ניתן היה לייחס לתאונה, עומדת על 5%, על פי חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש, אשר מונה כאמור בהסכמת הצדדים, אשר לא נחקר, ואשר חוות דעתו היא העדכנית ביותר, מבין שלוש חוות הדעת המומחים שבתיק. 9. התביעה נדחית אפוא. התובע ישלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪, וכן את הוצאות המשפט, ולענין זה רשאיות הנתבעות להגיש בקשה לשומת הוצאות, תוך 30 ימים. קרעכתפיים