מבוא 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (להלן: "התובע"), יליד 1989, כתוצאה מאירוע תקיפה אשר נקט כנגדו הנתבע מס' 1 (להלן:"הנתבע"), ביום 27.2.03, עת היה תלמיד כיתה ח' בבית הספר אמי"ת פירסט, בבית שמש (להלן: "בית הספר"). 2. כנגד הנתבע, אשר שימש במועדים הרלבנטיים, כמורה למחשבים וכתורן תפילה בבית הספר, הוגש כתב אישום בת.פ 1332/03 בבית משפט השלום בבית שמש. לאחר שמיעת ראיות, הורשע הנתבע בעבירה של תקיפת קטין בידי אחראי, על פי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, כמפורט בהכרעת הדין אשר ניתנה על ידי כב' השופט אלכסנדר רון, ביום 20.12.04 (להלן: "הכרעת הדין"). בעקבות הרשעתו וכמפורט בגזר הדין מיום 14.2.05, הוטל על הנתבע עונש של מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים אשר רוצה בעבודות שרות ומאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך תקופה של שנתיים וכן פיצוי בסך 1,500 ₪ למתלונן - התובע. 3. התביעה דנן הינה תביעת נזיקין בעילה של תקיפה ורשלנות, על פי סעיפים 23 ו- 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). 4. התביעה הוגשה גם כנגד בית הספר - הנתבע מס' 2 - כמעסיקו של הנתבע ומכח אחריותו הנטענת לשלומם וביטחונם של התלמידים במהלך שעות הלימודים וכנגד הנתבעת מס' 3 - מדינת ישראל- משרד החינוך (להלן: "משרד החינוך"), מכח אחריותו הנטענת כמעסיק של הנתבע וכמפקח על בית הספר. 5. משרד החינוך הגיש הודעת צד ג' כנגד קרן קרב - תכנית קרב למעורבות בחינוך (להלן: "קרן קרב") בהיותה מפעילת תוכנית להקצאת מורים בתחומים שונים מעבר למערכת הלימודים המתוקצבת על ידי משרד החינוך, כנגד טלדור מערכות מחשבים (1986) בע"מ (להלן: "טלדור"), חברת כח - אדם אשר העסיקה את הנתבע במועד הרלוונטי וכנגד עיריית בית שמש (להלן: "העירייה"), בהיותה מעסיקת המנהל הכללי של בית הספר. 6. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות הארוע, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק. 7. בנסיבות העניין ראיתי לדון תחילה בשאלת אחריותו של הנתבע, בעניינו ניתן פס"ד פלילי מרשיע. בשלב השני ולאור מכלול הנסיבות, תידון שאלת אחריותם של בית הספר ומשרד החינוך (להלן ייקראו ביחד: "הנתבעים"). נסיבות הארוע ואחריות הנתבע 8. התובע פרט בתצהירו את נסיבות האירוע, כדלקמן: "הריני להצהיר כי ביום 27.2.03, בשעות הבוקר המוקדמות או בסמוך לכך, אחרי שנכנסתי לחדר התפילה בבית הספר כמנהגי מידי יום ולפני שהתיישבתי שאל אותי הנתבע מס' 1 איפה הכיפה? השבתי לו כי "הכיפה הלכה לטייל" ועל כך נתבקשתי על ידי הנתבע מס' 1 לעזוב את המקום תוך ליווי תנועות יד ודחיפות מצידו של הנתבע מס' 1. כאשר הגענו השניים לפתח הדלת הנתבע מס' 1 דחף אותי אותי (כך במקור - ב.ט) ללא כל סיבה נראית לעין לכיוון היציאה, ובתגובה למעשיו של הנתבע מס' 1 אמרתי לו כי עתה איני רוצה לצאת וזאת משום האלימות שנקט כלפיי הנתבע מס' 1, לפתע נגח הנתבע מס' 1 בפניי. יצאתי וחזרתי לאחר כמה דקות והנתבע המשיך לאיים עליי ואף הוסיף כי "אני אותך ואת כל החברים שלך אפרק עצם עצם" (סעיף 2 לתצהיר התובע, ת/1). בחקירתו הנגדית, חזר התובע והעיד: "נכנסתי לכיתה, בלי כיפה. הוא אמר לי, איפה הכיפה. אמרתי לו שהיא הלכה לטייל בחיק הטבע. הוא אמר לי, צא החוצה. כשבאתי לצאת, הלכתי ואז הוא דחף אותי לעבר הדלת. בגלל שדחף אותי, אז אמרתי לו שבגלל שדחפת אותי, אני לא רוצה לצאת. אז, הוא הביא לי את המכה" (עמ' 20 לפרוטוקול). 9. הנתבע כפר בעדותו בגירסת התובע וציין בתצהירו, כדלקמן: "אני מצהיר שבתאריך 27.2.03 הייתי מורה למחשבים ובאותו יום הייתי תורן בתפילה לבד. בסביבות רבע שעה אח"כ נכנס התלמיד (התובע). כשהגיע למקום שלו, לא היתה לו כיפה על הראש, בקשתי ממנו שישים כיפה על הראש, בגלל שזה בית כנסת. הוא אמר לי שאין לו כיפה. ביקשתי ממנו לצאת דחוף, שיחפש כיפה בחוץ. הוא לא רצה. לקחתי אותו והוצאתי מבית הכנסת. זה לקח בערך 30 שניות. בסביבות 10 דקות הוא חזר לקחת התיק שלו והתחיל לקלל אותי. אמר שאני אשלם ביוקר. באותו יום אף אחד לא דווח למנהל של בית הספר ו/או למזכירה שהתובע קיבל מכה. אני 34 שנה עובד בחינוך ואף פעם לא היתה שום תביעה נגדי. אף פעם אני לא הייתי מעורב באף מקרה שקשור לאלימות" (סעיפים 2 -3 לתצהיר, נ/3). בחקירתו הנגדית חזר הנתבע והעיד :"..בשבע וחצי. בסביבות רבע לשמונה, התובע הגיע לבית הכנסת, בלי כיפה על הראש. ביקשתי ממנו לשים כיפה על הראש והוא אמר שאין לו כיפה ואמרתי שילך למזכירות ושיבקש כיפה. לא נשארים בבית הכנסת בלי כיפה, זה לא כבוד למקום. הוא אמר שהוא לא רוצה, לקחתי אותו מהשרוול של המעיל שלו והוצאתי אותו אל הדלת. אחרי כמה שניות שמעתי בום גדול על הדלת. פתחתי, הוא היה פה, אמרתי לו שזה לא כבוד לתפילה שאתה מפריע לכל הכיתה. תלך למזכירות ותבקש כיפה. אחרי כמה דקות הוא אמר שהוא רוצה את התיק שלו. אמרתי לו שיקח את התיק שלו. לקח את התיק שלו ואמר שאני אשלם ביוקר. (עמ' 43 לפרוטוקול), ובהמשך:"... הייתי בתוך בית הכנסת, הדלת היתה 30 ס"מ פתוחה, דיברתי איתו והוא היה בצד השני. על זאת אני שואל, איך קיבל מכה ואני לא קיבלתי מכה מהדלת. אני לא נתתי לו מכה, זה הוא אומר שקיבל. אני אדם דתי, יש לי ילדים ונכדים ואף פעם לא הכאתי אנשים חוץ מג'ודו. אני לא אגע בבן אדם ושהילד חזר ללימודים, לכיתה שלי, קיבלתי אותו בחיוך. אף פעם לא הייתי נגדו. (עמ' 45 לפרוטקול). "לא היה שום דבר. לא הכאתי את הילד ..." (עמ' 46 לפרוטוקול). 10. כאמור הנתבע הורשע בפלילים בעבירה של תקיפת קטין בידי אחראי. סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 קובע כי : "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם..." . בכתב האישום יוחסה לנתבע, עבירה של תקיפת התובע בכך שנגח בפניו וגרם לו לשבר באף. לאחר שמיעת ראיות, התקבלה גירסתו של התובע באשר להשתלשלות הארועים, וכדברי כב' השופט רון, בפתח הכרעת הדין : "...הוכחה לחלוטין עמדת התביעה..." (עמ' 3 להכרעת הדין) ובהמשך: "ברי ופשוט שיש בראיות התביעה די והותר כדי ללמד על אשמת הנאשם, וזאת לא רק ברמת ודאות שמעבר לספק הסביר, אלא ברמת ודאות שניתן להגדירה כמוחלטת..." (עמ' 5 להכרעת הדין) . 11. הכרעת הדין, על הממצאים העובדתיים והמסקנות הכלולות בה, מהווה ראיה לכאורה לאמור בה. טענת הנתבע כי לא היכה את התובע, עומדת בניגוד לממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין ואשר על בסיסם הורשע הנתבע בעבירה של תקיפת קטין בידי אחראי. כפועל יוצא מקיומו של פסק דין פלילי חלוט, המרשיע את הנתבע בעבירה של תקיפת התובע, הוכחו יסודות עוולת התקיפה כמשמעה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. משכך מוטלת על הנתבע אחריות במישור האזרחי לפצות את התובע, בגין נזקי אותה תקיפה. רשלנות תורמת 12. הנתבע טען בסיכומיו לחיוב התובע בתרומת רשלנות. לטענת הנתבע, התובע עצמו הודה בעדותו כי הינו "היפראקטיבי" וכי למרות המלצה לטיפול ברטלין, לא נטל תרופה זו ואף הודה בעדותו, בקיום בעיות משמעת: "בעיות היו לי. בעיות רגילות, של ילד עם בעיית חוסר קשב וריכוז" ( עמ' 18 לפרוטוקול). עוד נטען כי התנהגותו של התובע אשר נכנס לבית הכנסת, בזמן תפילה, ללא כיפה וסרב לצאת כשנתבקש לעשות כן, הינה התנהגות פרובוקטיבית, המפגינה זלזול בוטה בערכים ובמוסכמות הברורות לכל תלמיד בבית ספר דתי. 13. בנסיבות העניין, אין בידי לקבל טענה המבקשת לייחס לתובע אשם תורם. גם אם התנהגותו של התובע אשר נכנס לבית הכנסת, ללא כיפה וסירב לצאת, כפי שנתבקש, חרגה מהמקובל והנדרש ממנו כתלמיד בכלל ובבית ספר דתי בפרט, הרי שיש לזכור כי מדובר בנער שהיה בעת ההיא כבן 14. בנסיבות אלה, גם נוכח התנהגות פרועה או פרובקטיבית של תלמיד, מצופה מכל מורה ואיש חינוך, לשמור על איפוק ולטפל בסיטואציה שנוצרה, בדרך מקובלת ובאמצעי משמעת מותרים ולגיטימיים. יהא חטאו של תלמיד חמור ככל שיהיה, אין הצדקה לנקיטת אלימות מצד מורה ואין לי אלא להצטרף בהסכמה לדברי כב' השופט רון בהכרעת הדין: "...אין הדעת נותנת שבשעה שמתחייבת מצוות ההוראה דוגמה אישית, תינקט בין כותלי בית הספר אלימות מצד מורה הנמנה עם צוות בית הספר. לאלימות מצד מורה אין הצדקה בשום מקרה ובשום נסיבות, תהא הסיבה אשר תהא, אך בוודאי ובוודאי, כשכל חטאו של התלמיד היה שנשרה הכיפה מעל ראשו". מדיניות שיפוטית השוללת מכל וכל, נקיטת אלימות פיזית, בידי מורה כלפי תלמיד, אינה עולה בקנה אחד עם קבלת טענה לתרומת רשלנות מצד התלמיד, שהרי גם אם התלמיד הפר במעשיו את כללי ההתנהגות הנדרשים, לא היה עליו לצפות כי מורהו ינהג כלפיו באלימות. לפיכך ראיתי לקבוע כי אין לחייב את התובע בתרומת רשלנות לאירוע התקיפה. אחריות בית הספר ומשרד החינוך 14. הנתבע הועסק כמורה למחשבים בבית הספר, על ידי שלושה גורמים; בית הספר, משרד החינוך וקרן קרב אשר העסיקה את הנתבע באמצעות חברת כח האדם טלדור (ראה עדות הנתבע בעמוד 46 לפרוטוקול). התובע טוען בסיכומיו כי בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקי התקיפה הן מכח אחריותם השילוחית למעשי הנתבע והן מכח אחריותם הישירה, המתבטאת, על פי הנטען, בהתרשלות בהעסקת הנתבע כמורה ובהפרת חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התובע לשמור על שלומו ובטחונו בהיותו בין כותלי בית הספר. אחריות שילוחית - עוולת התקיפה 15. במועד הרלבנטי, עמדה בתוקפה הוראת סעיף 25 לפקודת הנזיקין אשר קבעה כדלקמן: "על אף האמור בפקודה זו, לא יהא שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה". (למען שלמות הדיון יצויין כי הוראת סעיף 25 לפקודת הנזיקין, בוטלה, בחוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10), התשס"ה- 2005, שתחולתו שישה חודשים מיום פרסומו- דהיינו לאחר מועד האירוע נשוא התובענה דנן). 16. בענייננו, לא זו בלבד שלא נטען ולא הוכח כי בית הספר או משרד החינוך, התירו את מעשה התקיפה או אישררו אותו בדיעבד, אלא שהתובע עצמו עמד בהרחבה בסיכומיו, על הוראות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, האוסרים במפורש ובאופן קטגורי על כל נקיטת אלימות או אמצעי משמעת גופניים כנגד תלמידים ויצויין כי הנתבע הודה בעדותו כי ידע שאסור לנקוט באלימות כלפי תלמידים (עמוד 46 לפרוטוקול). לא זו אף זו, לאחר האירוע, הנתבע פוטר מעבודתו בבית הספר והועמד לדין פלילי כך שלא ניתן לראות בבית הספר או במשרד החינוך, כמי שהתירו או אישררו את מעשה התקיפה שבוצע על ידי הנתבע, לפיכך לא מוטלת עליהם אחריות שילוחית בגינו. אחריות ישירה- עוולת הרשלנות 17. יסודות עוולת הרשלנות, כהגדרתם בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, כוללים קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחסים שבין התובע לנתבעות, הפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית וגרימתו של נזק כתוצאה מהפרת אותה חובה, ראה לעיין זה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113,122 (להלן: "פרשת ועקנין"). בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, ביחסים שבין התובע לנתבעים כאחראים על הפעלתו וניהולו של המוסד החינוכי בו למד התובע. להבדיל משאלת קיומה של חובת זהירות מושגית, הנבחנת באורח אבסטרקטי, במנותק מעובדותיו של מקרה מסוים, שאלת הפרתה של חובת זהירות קונקרטית, תבחן לאור נסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון, גבולותיה יקבעו, על פי מבחן הצפיות וכפועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית המובילים אותנו להבחנה בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר המחייב נקיטת אמצעי זהירות למניעתו (ראה פרשת ועקנין, שם בעמ' 126-127). השאלה היסודית בענייננו הינה האם על פי מבחן הצפיות הטכנית היה בידי בית הספר או משרד החינוך, לצפות כי הנתבע, בתפקידו כמורה, ינקוט אלימות כלפי מי מתלמידי בית הספר והאם היה עליהם לצפות התרחשות מעין זו מבחינה נורמטיבית. 18. סוגיית האחריות ברשלנות והחובה לצפות מעשה עברייני שבוצע על ידי צד שלישי, נדונה בפסיקה, במספר הזדמנויות. בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826 (2001) (להלן:"פרשת ולעס"), נקבע כדלקמן: " ..המבחנים העיקריים אשר שימשו את בתי המשפט שם בבואם להכריע בשאלה אם המעשה העברייני שבוצע כלפי התובע על ידי צד שלישי היה בגדר הצפיות הסבירה של הנתבע הם שניים: הראשון הוא מבחן הידיעה על מעשה הפשע המתקרב, והשני הוא מבחן הידיעה על מקרים דומים שארעו בעבר... נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה", כן ראה, ע"א 404/79 עמוס בריגע נ' ש.ט.ר. חברה קבלנית בע"מ, פ"ד לה(2) 443; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס, פ"ד לג(2) . בהעדר יכולת ואפשרות לצפות את דבר התרחשות הארוע, הרי לאור הוראות סעיף 64 (2) לפקודה, לא תוטל אחריות בנזיקין שכן לא תתגבש חובת זהירות והקשר הסיבתי ינותק, בשל אשמו של אדם אחר. הצפיות צריכה להתייחס לסוג הנזק שארע ולדרך בה ארע, ראה לעניין זה, ת.א.(שלום תל-אביב יפו )46254/05 ניר אורי נ. מוקד א.י.א שמירה נקיון ואחזקה בע"מ (לא פורסם, 24.4.08). המבחנים שנקבעו ב"פרשת ולעס" בהקשר זה הינם: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הינו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, יכול היה התובע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבע ינקוט באמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" . 19. ישום המבחנים האמורים בענייננו, מוביל למסקנה כי לא היה בידי הנתבעים לצפות כי הנתבע אשר שימש כמורה בבית הספר, יתקוף תלמיד וינהג כלפיו באלימות. כפי שעולה מהעדויות, מדובר במעשה תקיפה פתאומי ולא צפוי אשר לא היו לו סימנים מוקדמים. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי התנהגותו והתנהלותו של הנתבע בעבר היוותה תמרור אזהרה כלשהו המצביע על מסוכנות או על נטיה להתפרצות או להתנהגות אלימה. מנהלת בית הספר, במועד הרלבנטי, גב' אסתר עוקשי, העידה כי לפני האירוע לא היו תלונות כלשהן על תפקודו של הנתבע כמורה וכי מדובר באירוע חריג ולא צפוי (עמ' 35 לפרוטוקול). מר עמוס מנדל אשר שימש כרכז מטעם קרן קרב, באזור בית שמש, העיד אף הוא כי עובר לארוע, לא היתה אינדיקציה להתנהגות בעייתית של הנתבע (עמ' 29 לפרוטוקול). גם התובע אישר בעדותו כי עובר לאירוע, לא היו לו עימותים או בעיות עם הנתבע וכי מדובר היה באירוע פתאומי ולא צפוי (עמ' 19-20 לפרוטוקול). העובדה כי מדובר היה בארוע חריג ובהתנהגות פתאומית ובלתי צפויה אשר לא אפיינה את התנהגותו והתנהלותו של הנתבע, אשר עבד כמורה, בצרפת ובישראל, משך שנים רבות ועבד בבית הספר, משנת 2000 (ראה דוח רציפות ביטוח - נ/1, ועדותו של הנתבע בעמ' 47 לפרוטוקול), נלמדת גם מהאמור בגזר הדין שניתן בעניינו של הנתבע: "מן המקובץ נגזרת המסקנה שהיתה למעשה, ברורה לבית המשפט כבר בשלב כתיבת הכרעת הדין, שאין על הפרק אלא מעידה, אמנם ללא כל ספר חמורה, אם כי - חד פעמית... נחה דעתי שאין על הפרק אלא מעשה שאין בו כדי ללמד על אורחותיו והתנהלותו של הנאשם.. פרשה זו עגומה היא עד מאוד. עניינה באיבוד עשתונות רגעי...באותו יום מר ונמהר, אבוד הוא את שיקול דעתו." (עמ' 3 לגזר הדין). 20. בנסיבות אלה, כאשר לא היתה אינדיקציה לקיומו של עבר פלילי או התנהגות אלימה או נטיה להתפרצות חריגה, עובר לארוע נשוא התביעה, לא היה בידי הנתבעים, הן מבחינה טכנית והן בהיבט הנורמטיבי, לצפות כי הנתבע ינקוט אלימות כלפי מי מתלמידיו. משלא היתה בידי הנתבעים היכולת והאפשרות לצפות את התרחשות האירוע החריג הרי שלא היה בידם לנקוט אמצעים למניעתו. בעניין זה, ראיתי להפנות לפסק דינו של כבוד השופט מוסק בת.א (שלום ירושלים) 3436/01 מוסלח נ' בית הספר סנט ג'ורג' (לא פורסם 3.9.07) שם נקבע כי אין לחייב בית ספר באחריות למעשה תקיפה מינית שבוצע על ידי עובד כלפי תלמיד בבית הספר. 21. בנסיבות העניין אף לא הוכחה התרשלות בקבלתו של הנתבע לעבודה או בהמשך העסקתו בבית הספר. מעדותו של מר מנדל עולה כי קבלת מורים לעבודה נעשתה על בסיס בחינת ידע, כישורים ונסיון בהוראה ולאחר ראיון אישי שבוצע על ידי אנשי קרן קרב. אומנם מר מנדל לא יכול היה לומר בעדותו מתי הונהג הנוהל בדבר בדיקת רישום פלילי של מועמדים לעבודה כמורים מטעם קרן קרב (עמוד 31 לפרוטוקול) אלא שכאמור מהכרעת הדין וגזר הדין עולה שלנתבע לא היה עבר פלילי. יצויין כי הנתבע עבד כמורה בבית הספר, משנת 2000 ואף אישר בעדותו כי היה מודע לאיסור על נקיטה באלימות (עמוד 46 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, בהעדר ראיה להתנהגות חריגה של הנתבע עובר לארוע, הרי שלא ניתן לקבוע כי הנתבעים התרשלו או הפרו חובה כלשהי בעצם העסקתו של הנתבע כמורה בבית הספר או בפיקוח עליו ככל שהדבר מתייחס לחשש מפני נקיטה באלימות או בפגיעה במי מהתלמידים. 22. זאת ועוד, גזירה שווה ניתן ללמוד מהפסיקה שדנה באחריות מוסדות חינוך לפגיעה בתלמיד בידי תלמיד אחר, ראה לעניין זה ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד לה (2) 764, שם נפסק: "... המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית שאינה צפויה מראש" ודנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי (לא פורסם, 12.6.06), שם נפסק: "בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם פיקוח צמוד אינו עשוי למונען... אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי פוסקת ואפילו היו התלמידים תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונת שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית". כן ראה ע"א 635/70 יעקב מנדלסון (קטין) נ' קפלן, פ"ד כה (2) 113, 117 (1971). 23. בסיום הדיון ראיתי להתייחס לטענת התובע בדבר תחולת הכלל הראייתי "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. בנסיבות העניין לא מתקיימים התנאים לתחולת הכלל האמור שכן מעבר לכך שהמורה אינו בגדר "נכס" של מי מהנתבעים הרי שהתובע ידע ויודע את נסיבות הארוע, כמפורט היטב בתצהירו ובעדותו. 24. המסקנה העולה מהמקובץ הינה כי בנסיבות העניין הנתבעים - בית הספר ומשרד החינוך - לא צפו ולא יכלו לצפות את התרחשות אירוע התקיפה שהיה מעשה פתאומי, חריג ובלתי צפוי ועל כן, לא התרשלו ולא הפרו את חובת הזהירות וחובת הפיקוח וההשגחה המוטלת עליהם, כלפי תלמידי בית הספר ובכללם התובע. בנסיבות אלה דין התביעה כנגד בית הספר ומשרד החינוך להדחות. כפועל יוצא מדחיית התביעה כנגד משרד החינוך, נדחית גם ההודעה לצד ג'. גובה הנזק מהות הפגיעה והנכות 25. הנתבע נגח כאמור בפניו של התובע וגרם לחבלה ולשבר באפו. ביום האירוע, נבדק התובע בקופת חולים, שם אובחן כסובל מנפיחות רבה ורגישות יתר באף ועל כן הופנה לחדר מיון. התובע נבדק בחדר המיון בבית חולים "ביקור חולים" בירושלים ואובחן כסובל משבר באף וסטייה חיצונית של האף. התובע עבר ניתוח להחזרת השבר וקיבוע האף בגבס. ביום 27.1.04 עבר התובע ניתוח נוסף להחזרת השבר באף, בעקבות מכה שקיבל באפו. 26. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר הימלפרב אשר העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 10%, בגין הפרעה בנשימה ונזלת כרונית ו- 5% בגין עיוות חיצוני של האף. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' יעקב שדה אשר קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות. 27. בשל הפערים בין חוו"ד המומחים, מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את ד"ר דורון הלפרין. ד"ר הלפרין ציין בחוות דעתו כי מתוך בחינת המסמכים ניתן לקבוע בוודאות שאכן היה שבר בעצם האף בעקבות חבלת הנגיחה אותה ספג התובע מידי הנתבע. ד"ר הלפרין העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 5% בגין שינויים חיצוניים בצורת האף ובשיעור של 5% בגין הפרעות בנשימה כתוצאה משינויים בחלל האף. ד"ר הלפרין ציין כי יש לייחס את הנכות האמורה לפגיעה תולדת התקיפה ולא לפגיעה השניה שהצריכה שיחזור נוסף של האף וזאת נוכח העובדה שבתעוד הרפואי המתייחס לפגיעה השניה, צויין מפורשות שאין דימום ואין נפיחות. ד"ר הלפרין הוסיף וציין כי ניתן לבצע תיקון כירורגי בעלות שבין 2,000 ל- 3,000 דולר. ד"ר הלפרין, לא זומן לחקירה. בנסיבות אלה, משהמומחה לא נחקר וחוות דעתו לא נסתרה, ראיתי לאמץ חוות דעתו ככתבה וכלשונה ולקבוע כי כתוצאה מהארוע נשוא התביעה, נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת של 9.75%. נכות תפקודית והפסדי השתכרות 28. נכותו של התובע, חלקה נכות תפקודית בגין הפרעה בנשימה וחלקה נכות אסטטית בגין שינוי בצורת האף. המומחה הרפואי ציין אמנם כי ניתן לבצע תיקון ניתוחי אלא שבהתחשב בכך שהתובע עבר שני ניתוחים באפו ולא ניתן להבטיח תוצאה מיטבית אשר תותיר את התובע ללא נכות כלשהי, איני סבורה כי החלטת התובע שלא להינתח בשלישית, חורגת ממתחם הסבירות או חוטאת לחובתו להקטין את הנזק. בהתחשב בכך שהנכות הינה נכות קוסמטית בחלקה, בגין שינוי בצורת האף מחד ומאידך בהתחשב בכך שהפרעה אסטטית, במיוחד כשמדובר בפגיעה בפנים, למי שנפגע בהיותו קטין, עלולה להיות בעלת השפעה על כושר התפקוד וההשתכרות, סבורה אני כי הנכות התפקודית, נמוכה בנסיבות העניין, משיעור הנכות הרפואית. 29. כאמור התובע נפגע, בהיותו קטין כבן 14 שנים. התובע הודה בעדותו כי סבל מקשיי קשב וריכוז בגינם התקשה בלימודים ומעדותו אף עולה כי לא סיים את חוק לימודיו ואינו בעל תעודת בגרות (עמ' 23-24 לפרוטוקול). התובע העיד כי כיום הינו משרת בצה"ל כמאבטח בחיל אוויר וכ"איש מחשבים" (עמ' 26 לפרוטוקול). 30. בנסיבות העניין, נוכח העמימות הראייתית בהערכת כושר השתכרותו של התובע, נוכח נתוני היסוד כאשר התובע לא סיים את לימודיו התיכוניים ולא ניגש לבחינות בגרות ובהתחשב במהות הפגיעה והנכות, שאינה תפקודית במלואה, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות והפסדי כושר השתכרות, על דרך של הערכה גלובלית בסך של 75,000 ₪. כאב וסבל 31. בפסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל ראיתי להביא בחשבון את הפגיעה בגופו וכבודו של התובע כאדם וכתלמיד כתוצאה ממעשה התקיפה. בהתחשב בכלל נסיבות האירוע ובמהות הפגיעה והנכות, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 70,000 ₪ וזאת מעבר לפיצוי בו חויב הנתבע במסגרת ההליך הפלילי. עזרה והוצאות 32. סביר בעיני כי בתקופה הסמוכה שלאחר הפגיעה התובע נזקק לטיפול, ליווי לטיפולים רפואיים ועזרה יתרה אשר ניתנה לו על ידי בני המשפחה. יחד עם זאת, לא הוכחו הפסדים או הוצאות מיוחדות שנגרמו להוריו של התובע, בגין העזרה שהושטה לתובע בתקופה זו. בהתחשב במהות הפגיעה והנכות אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' מעבר לתקופה הסמוכה שלאחר התאונה. אשר להוצאות רפואיות לא הוכח כי הניתוח לתיקון הסטיה במחיצת האף אינו נכלל בסל הבריאות ובנסיבות העניין על פי ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, התובע זכאי לקבל את כל הטיפול הרפואי הנדרש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר, מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד - 1994. יחד עם זאת, סביר בעיני כי התובע נדרש ועלול להדרש אף בעתיד להוצאות מסויימות בגין תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי, והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים. בנסיבות העניין ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת בני משפחה בתקופת ההחלמה שלאחר הפגיעה ובגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי בעבר ובעתיד בסכום גלובלי של 5,000 ₪. סיכום 33. מהנימוקים המפורטים ראיתי לקבוע כי הנתבע אחראי לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה ממעשה התקיפה. מאידך ראיתי לקבוע כי בנסיבות העניין לא מוטלת על בית הספר ומשרד החינוך, אחריות לאירוע התקיפה. סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל מסתכם בסך של 150,000 ₪. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע מס' 1, דניאל בן עדי, לשלם לתובע סך של 150,000 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות המשפט (לרבות החזר אגרה והחזר שכ"ט מומחים רפואיים, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין). הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3, בית הספר ומשרד החינוך, נדחית. כפועל יוצא מדחיית התביעה, נדחית גם ההודעה לצד ג'. לכאורה, ומשהתביעה כנגד הנתבעים נדחתה, זכאים הנתבעים להוצאותיהם אלא שבנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהתובע נפגע בהיותו תלמיד וסבל נזק גוף שיש עימו נכות, לא ראיתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. 34. בסיום הדברים, התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין שנבע מהסתמכות על אינדיקציה שגויה ברישומי המחשב על פיה טרם הושלמה הגשת הסיכומים. דיני חינוךאלימותפיצוייםתקיפהבית ספר