זוהי תביעה לפינוי הנתבעת מדירת מגורים בה החזיק, לפנים, עד לפטירתו, דייר חוזי בשכירות סוציאלית. הנסיבות 1. התובעת, עמידר - חברה לשיכון עולים בישראל בע"מ (שתיקרא גם: "עמידר"), מנהלת מטעם המדינה, על פי דין, השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו דירה בת חדר, הממוקמת בקומה א' בבניין המצוי ברח' ההלכה 6, רמת גן (להלן: "הדירה" או "המושכר"). 2. בתאריך 29/7/03 נחתם הסכם שכירות בין עמידר לבין אבי הנתבעת, המנוח X צדוק ז"ל (להלן: "המנוח"), לפיו שכר האחרון את הדירה בשכירות סוציאלית (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"). 3. שנים הרבה קודם לחתימת חוזה השכירות, שכרו - יחדיו - המנוח ורעייתו דאז הגב' מזל (X) טל (להלן: "מזל" או "האם") מעמידר, דירה בת 3 חדרים ברח' נגבה 60, פינת פנקס 1, ברמת-גן, זאת על פי חוזה סוציאלי מיום 1/10/88 (להלן: "הדירה הקודמת"). 4. המנוח ומזל התגרשו זה מזו ביום 28/1/96, בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין שנחתם בינותם (להלן: "הסכם הגירושין"). עם מתן גט הפיטורין ומכוח הוראות הסכם הגירושין, המשיכה מזל להתגורר בדירה הקודמת יחד עם ילדיה והמנוח עזב את הדירה. 5. זאת לדעת, כי בשל עבירות אלימות במשפחה בהן הורשע המנוח, הוא ריצה עונש מאסר החל מיום 18/11/96. המנוח השתחרר, שחרור מוקדם, ביום 5/8/97, ונאסר עליו ליצור קשר כלשהו עם גרושתו מזל וילדיו. 6. עוד יש לידע, כי ביום 3/4/01 רכשה מזל מעמידר את זכויות החכירה בדירה הקודמת והפכה לבעליה. עתירת המנוח לבית הדין הגבוה לצדק (בג"צ 9493/00) לביטול החכירה ולהחזרת זכויותיו בדירה הקודמת, נדחתה. 7. בחודש יולי 2006 אושפז המנוח בבית חולים תל השומר - במצב סיעודי בלתי הפיך - עקב פגיעת ראש קשה. המנוח נסתלק לבית עולמו, בבית חולים תל השומר, ביום 2/1/07. 8. הנתבעת מחזיקה כיום במושכר וטוענת לזכויות מגורים בו. מכאן התביעה. התובענה וטענות הצדדים 9. בתביעה שבכאן, עתרה התובעת להורות על פינוייה של הנתבעת מהמושכר וכן לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים (להלן: "דש"ר") בגין השימוש בו. לטענת התובעת, עם פטירת המנוח זכאית היא לקבלת החזקה בדירה, זאת בהעדר זכות לנתבעת להמשיך ולהחזיק בה. חזקת הנתבעת במושכר - כך לתובעת - נעשית בלא זכות חוקית, בהעדר חוזה שכירות תקף כך שהמשך חזקתה בה מהווה הסגת גבולה. טוענת, איפוא, התובעת כי בהעדר זכות חוקית לנתבעת להמשיך ולהחזיק במושכר, ולנוכח הוראות סעיפים 16 ו-19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), מן הדין להורות על פינוייה מהמושכר ולחייבה בתשלום דש"ר. 10. מנגד, טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי היא מחזיקה במושכר כדין נוכח היותה "דייר ממשיך", כמשמעות מונח זה בחוק הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי" או "החוק"). לשיטת הנתבעת, היא התגוררה עם אביה המנוח, בצוותא חדא, במושכר, למצער, משך 3 שנים שקדמו לפטירתו, וככזו יש להכיר בה כדיירת ממשיכה במושכר. לטענת הנתבעת, הגם שאביה המנוח לא התגורר בדירה משך 5 שנים טרם פטירתו - כנדרש על פי חוק הדיור הציבורי - יש לראותו כ"זכאי" כמשמעות היגד זה בחוק, שכן יש לצרף את תקופת מגוריו בדירה הקודמת לזו שבמושכר. נוכח היותה דיירת ממשיכה - כך לנתבעת - יש לדחות התביעה כנגדה על כל הסעדים שבה, ולחייב התובעת בהוצאותיה. דיון והכרעה 11. טרם אדון בטענות הצדדים לגופן מן ההכרח להבהיר כי ב"כ הנתבעת לא הגיש, משום מה, סיכומי טענותיו בכתב, חרף הדרישות החוזרות ונשנות כי יעשה כן. בהחלטתי מיום 21/2/08 הוריתי על הגשת סיכומים בכתב, כאשר לכל אחד מהצדדים ניתנו 60 יום להגשת סיכומיו. חרף העובדה שסיכומי התובעים הוגשו ביום 1/3/08, הנתבעת לא הגישה סיכומיה במועד. משום מה, תיק זה הועלה ללשכתי למתן פסק דין אך בשִלהי חודש ינואר 2009. בהחלטותיי מהימים 5/2/09, 23/2/09 ו-12/3/09, ניתנו לב"כ הנתבעת אורכות להגשת סיכומיו, ברם עד הנה לא הוגשו הסיכומים. גלל כן, ובאין מנוס, יינתן פסק דין בתיק זה - בהעדר סיכומי הנתבעת. משהבהרנו את הטעון הבהרה נדון במחלוקת שבתיק זה לגופה. 12. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי השאלה, האחת, העומדת להכרעה הינה, האם - אם לאו - באה הנתבעת בגדר הגדרת דייר ממשיך, כמשמעות היגד זה בחוק הדיור הציבורי. טרם תיבחנה טענות הצדדים על רקע חומר הראיות שבפניי, שומה עלינו לבחון את הדין החל בענייננו. ההיבט המשפטי 13. סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי קובע ומגדיר, בין היתר, מי הוא "דייר ממשיך" בדירה ציבורית כך - "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי ... וכן ילדו, נכדו, הורהו ... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי". "זכאי" מוגדר בחוק כמי " ... שהתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". מכאן, שעל מנת שהנתבעת תוכר כ"דיירת ממשיכה" בדירה, עליה להוכיח שתיים אלה: א. כי אביה המנוח היה, בעת פטירתו, "זכאי", קרי: כי התגורר בדירה 5 שנים טרם פטירתו. ב. מגורים, בצוותא חדא, עם המנוח בדירה, למצער, 3 שנים טרם פטירתו. יודגש ויובהר. הנטל להוכחת מעמדה של הנתבעת כ"דיירת ממשיכה" מוטל על כתפיה כמי שטוענת לזכויות בדירה. סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 מורה כי - "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". בתביעה, כאמור, די לו לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראייה לנתבע, להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין אשר זכות הבעלים כפופה לה [ע"א 16482/80 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"ד, נ"ג 353; ע"א 127/77 קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א(3) 455]. משהלך המנוח (הדייר החוזי) לבית עולמו, פג תוקפו של חוזה השכירות וממילא זכאית התובעת - כבעלת הדירה או כמי שמייצגת את הבעלים - לקבל לידיה את החזקה בה לאלתר, כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ (ראו: סעיף 26 לחוזה השכירות). נמצא, כי הנתבעת המבקשת להחזיק בדירה, בניגוד לרצון בעליה, עליה נטל להוכיח כי עומדת לה זכות כזו, לה כפופה זכות הבעלות (השווה: ע"א 20541/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ואחניש, ). ההיבט העובדתי - ראייתי 14. ההשכילה הנתבעת להוכיח היותה "דיירת ממשיכה" בדירה? סבורני כי לא עלתה בידה כזאת. היות המנוח "זכאי" עובר לפטירתו - האומנם? 15. מחומר הראיות עולה בעליל כי הדירה הושכרה למנוח ביום 29/7/03 (נספח א' לת/1) וזה האחרון הלך לבית עולמו ביום 2/1/07. ברי, איפוא, כי המנוח לא התגורר בדירה, למצער, משך 5 שנים ובשל כך הוא איננו בא בגִדרה של הגדרת "זכאי". נמצא, על פי הדברים, כי הנתבעת אינה יכולה לרכוש מעמד של "דיירת ממשיכה" בדירה עקב כך שאביה המנוח איננו בגדר זכאי, שכן דייר ממשיך יכול להיות מוכר ככזה רק באם התגורר עם "זכאי" 3 שנים טרם פטירתו. אלא מאי? טוענת הנתבעת כי לצורך בחינת מעמדו של הנתבע כ"זכאי" במושכר, יש לצרף את תקופת מגוריו בדירה הקודמת לתקופת מגוריו במושכר. לשיטת הנתבעת, הגם שאביה המנוח עזב את הדירה הקודמת בהתאם להסכם הגירושין בחודש 1/96, הרי שזכויותיו בה, כשוכר, לא פקעו זאת מכוח הוראת הסכם הגירושין הקובע כי " ... כל הזכויות שיש לו בדירה יישארו לו" [סעיף 4(ב) לנספח ב' לנ/1]. בכל הכבוד, לא מצאתי יד ורגל לטענה זו ודינה להידחות. אין חולק על כך שהמנוח עזב את הדירה הקודמת, בהתאם להוראות הסכם הגירושין, בחודש ינואר 1996 והוא לא שב אליה, בשלב כלשהו, עד למועד פטירתו. זאת ועוד, ביום 5/8/97 הודיע המנוח לעמידר בכתב, על עזיבתו את הדירה הקודמת (להלן: "הודעת העזיבה") ואף הצהיר כי הוא מוותר "על כל זכויותיו בדירה ... ויתור מוחלט וסופי ..." (פרק ב' לנספח ו' לנ/1). על בסיס הצהרה זו, נאותה עמידר להתקשר עם המנוח בחוזה השכירות על פיו הושכרה לו הדירה נשוא התביעה. זאת ועוד זאת, נוכח עזיבת המנוח את הדירה הקודמת, ועל בסיס הצהרתו כי הוא מוותר על זכויות בה, הוחכרה הדירה למזל בחכירה לדורות, למגוריה ולמגורי ילדיה. בנסיבות האמורות, נפלא ממני הכיצד טוענת הנתבעת כי יש לצרף את תקופת מגורי אביה בדירה הקודמת לזו שבה התגורר במושכר, כאשר בעליל נמצא כי האחרון ויתר על זכויותיו בדירה הקודמת? טענת הנתבעת בתצהירה כאילו אביה המנוח " ... הוטעה על ידי עמידר עת חתם על הודעת העזיבה הואיל וחתם עליה ... מחמת טעות או הטעייה" (סעיף 11 לנ/1) - אין לה כל יסוד. ראשית דבר, הדעת אינה סובלת מצב בו, אדם מן היישוב, יחתום ביודעין על הצהרת ויתור על פיה יזכה במגורים בדירה ציבורית בשכירות סוציאלית, ומאידך יטען כי הצהרתו ניתנה בטעות ו/או בהטעייה. משחתם המנוח ביודעין ובדעה צלולה ובלא כל כפייה על הודעת העזיבה, אין הוא יכול לטעון לתרמית ו/או להטעייה מצד עמידר, עובר לחתימתו על ההודעה. שנית וזה העיקר, הנתבעת לא הוכיחה, אף לא לכאורה, קיומה של תרמית ו/או הטעייה מצד עמידר עובר לחתימת המנוח על הודעת העזיבה והוויתור, ואף לא הניחה תשתית מינימאלית ממנה ניתן להסיק כזאת. בפסק הדין מיום 19/3/01, נשוא העתירה שהוגשה על ידי המנוח בבג"צ 9493/00, קבע כב' השופט מצא כך - "חיובי עמידר כלפי העותר התבססו על הסכם שכירות שמכוחו החזיק העותר בדירה. משחתם העותר על הודעת עזיבה, בגִדרה ויתר על זכויותיו בדירה, בטלו גם חיובי עמידר כלפיו. על כל פנים אם חפץ העותר לטעון, כי חתם על הודעת העזיבה מחמת טעות או הטעייה ... בידו לתבוע את תרופתו לפני בית המשפט האזרחי". הנה כי כן, בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין לצדק, קובע מפורשות כי עם חתימתו של המנוח על הודעת העזיבה, בטלו זכויותיו בדירה הקודמת, אלא אם יעתור המנוח, לבית המשפט המוסמך, לביטולה מחמת טעות או הטעייה. חרף העובדה כי פסק הדין בבג"צ ניתן בחודש מרץ 2001, המנוח לא עתר בתובענה כלשהי לבית המשפט המוסמך, מה שמלמד על זניחת טענתו בדבר טעות או הטעייה. טענת תרמית (עורמה כלשון הנתבעת) ו/או הטעייה יש לטעון בהזדמנות הראשונה, ובוודאי שאין לטעון אותן עת חלפה תקופת ההתיישנות. נפלא ממני, איפוא, הכיצד טוענת הנתבעת, בהליך דנן, כי המנוח הוטעה לחשוב כי זכויותיו נשמרות לו, חרף חתימתו על הודעת העזיבה, כאשר המנוח עצמו נמנע מלנקוט בהליך מתאים להוכחת טענה ההטעייה. כך או כך, לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת לא הוכיחה הנתבעת כי המנוח הוטעה או טעה עת חתם על הודעת העזיבה והויתור על זכויותיו בדירה הקודמת, וטענתה האמורה נטענה על דרך הסתם. משהוכח בעליל כי בעקבות הודעת העזיבה והויתור על זכויותיו בדירה הקודמת, שוּכַּן המנוח במושכר על בסיס חוזה סוציאלי - טענות הטעות ו/או ההטעייה דינן להידחות. 16. משוויתר המנוח על זכויותיו בדירה הקודמת ובהעדר זכויות בה, אין מקום לצרף את תקופת מגוריו בדירה הקודמת לתקופה בה התגורר במושכר. נמצא, כי המנוח אשר התגורר במושכר תקופה הפחותה מ-5 שנים עד למועד פטירתו, הרי שאין הוא בא בגִדרו של ההיגד "זכאי", כמשמעותו בחוק הדיור הציבורי. הפועל היוצא מהאמור הוא כי הנתבעת אינה בתו של "זכאי", תנאי סף להכרה בראשונה כ"דיירת ממשיכה" (ראו לעיל הגדרת "בן ממשיך"). מגורים עם המנוח במושכר עובר לפטירתו 17. אף אם הייתי מניח - מה שאינו - כי המנוח בא בגדרו של ההיגד "זכאי" כמשמעותו בחוק, גם אז לא הייתה הנתבעת רוכשת מעמד של "דייר ממשיך" בדירה, הואיל ולא הוכיחה את התנאי השני הדרוש להכרה בה ככזוֹ - קרי: מגורים עם המנוח, למצער, 3 שנים טרם פטירתו. בתצהיר העדות הראשית מטעמה טענה הנתבעת כי חרף היות אביה המנוח בעל ואב אלים ולמרות העובדה כי כל ילדיו ניתקו קשרים עימו לחלוטין, הרי שעם שיחרורו מבית האסורים (5/8/97) היא יצרה עימו קשר ללא ידיעת אמה מזל ואחיה (סעיף 10 לנ/2). לשיטת הנתבעת, עת ששכר המנוח את המושכר היא עברה להתגורר עימו בדירה ברציפות עד לפטירתו. הנתבעת הטעימה בתצהירה כי היא ביצעה סגירת מרפסת פתוחה, פיצלה את המושכר לשני חדרים, כך שהיה לה במושכר חדר משלה בו התגוררה כל העת (סעיף 17 לתצהיר). טוענת, איפוא, הנתבעת כי נוכח העובדה כי התגוררה בדירה למן חודש אוגוסט 2003 ועד למועד פטירת אביה המנוח (/07), הרי שעומדת היא בתקופת המגורים המינימאלית הדרושה (3 שנים) להכרה בה כדיירת ממשיכה. להוכחת אמיתות גירסתה סמכה הנתבעת יתדותיה על תצהירו של מר אביעד עוזרי (מוצג נ/1), ממנו עולה כי הלה שיפץ את המושכר, לבקשת הנתבעת, פעמיים. בשנת 2003 ובשנת 2006. סבור אני, כאמור, כי הנתבעת לא השכילה להוכיח מגורים רצופים עם המנוח, בצוותא חדא, 3 שנים טרם פטירתו. נבהיר דברינו. 18. מחומר הראיות עולה כי ביום 24/7/06 אושפז המנוח בבית החולים שיבא, תל השומר, בשל חבלה בראש כאשר הוא נמצא " ... במצב של חוסר הכרה עמוק, נזקק להנשמה ..." (נספח י"ג לנ/2). בחקירתה הנגדית הבהירה הנתבעת, כי למן המועד בו אושפז אביה המנוח " ... הוא לא תיפקד בשום דרך, לא דיבר ולא נשם באופן עצמאי, מיולי 2006 היה מאושפז בגלל מצב סיעודי בלתי הפיך". במצב דברים זה, נעלה מכל ספק כי הנתבעת לא התגוררה בדירה, בצוותא חדא, עם המנוח, למצער משך 3 שנים שכן חודש אחד טרם תום שלוש השנים, חדל המנוח להתגורר בדירה. בהעדר מגורים משך התקופה המינימאלית הדרושה בחוק הדיור הציבורי (3 שנים מלאות), לא נתמלא התנאי השני הדרוש להכרה בנתבעת כדיירת ממשיכה בדירה. יתר על כן, טענת הנתבעת למגורים עם המנוח במושכר למן חודש אוגוסט 2003, נסתרת מינה וביה מהעדויות והמסמכים שהוצגו בהליך זה. בתצהיר העדות הראשית מטעמה טענה הנתבעת כי נוכח מצבו הפיזי והמנטאלי של המנוח, בעקבות אישפוזו, היה צורך למנות לו אפוטרופוס על גופו. הנתבעת נרתמה לעניין זה והגישה בקשה למנותה אפוטרופוס למנוח וצו כאמור ניתן ביום 2/8/06 (נספח ט"ז לנ/2). דא עקא, כי מעיון בבקשה אשר הוגשה על ידי הנתבעת למינויה כאפוטרופוס כאמור, היא מסרה כתובת מגוריה ברח' פנקס 1, רמת גן, קרי: כתובת אמה מזל, הלוא היא הדירה הקודמת, כאשר כתובתו של המנוח הוצגה ברחוב ההלכה 6, רמת גן - קרי: המושכר. ועתה ממה נפשך. לו אמת היא טענת הנתבעת כי התגוררה עם אביה במושכר כבר בחודש אוגוסט 2003, נפלא ממני הכיצד זה במועד הגשת הבקשה למינויה כאפוטרופוס (31/7/06) מסרה הנתבעת את כתובת אמה מזל, ככתובת מגוריה. לא מצאתי הסבר הגיוני שיניח את דעתי, על מה ועל שום מה תמסור הנתבעת כתובת מגורים שגוייה לבית המשפט לענייני משפחה, אם אומנם התגוררה באותה עת במושכר. העובדה שהנתבעת מסרה את כתובת בית אמה מזל (הדירה הקודמת) כמקום מגוריה, היא מושתקת מלטעון היפוכם של דברים בהליך זה. ואם לא די באמור לעיל, הרי שבחקירתה הנגדית נתברר כי למן חודש יולי 2003 ועד לחודש ספטמבר 2006, התגוררה הנתבעת בדירת חדר במעונות העובדים בבית החולים תל השומר, שם הועסקה. וכך העידה הנתבעת - "החדר בשכירות בתל השומר, יש שם מקלחת, מיטה ... שילמתי בחודש 565.51 ₪, שילמתי את זה עד אוגוסט ספטמבר 2006 מיולי 2006. אבל בחצי שנה האחרונה לא הייתי בכלל בדירה ... זה מעונות לעובדים של בית החולים. זה של עמידר" (פרוטוקול, עמ' 6 שורות 20-23). הנה כי כן, לא מינה ולא מקצתיה. הנתבעת התגוררה כל העת בדירה שכורה במקום עבודתה, למצער, עד לחודש ספטמבר 2006. לא ייפלא, איפוא, בנסיבות האמורות כי הנתבעת לא מסרה את כתובת מגורי אביה עת הגישה את הבקשה למינוייה כאפוטרופסית למנוח, שכן היא לא התגוררה עימו במועד הגשת הבקשה. העובדה שהנתבעת ביקרה את אביה, פעם בפעם, אין בה כדי למלא אחר הדרישה למגורים, בצוותא חדא, עם אביה במושכר. 19. נמצא מהאמור והמקובץ לעיל, כי הנתבעת אף לא התגוררה עם אביה במושכר עד למועד אישפוזו בבית החולים (24/7/06), כך שאין היא ממלאת אחר התנאי השני הדרוש (לבד מאי היות המנוח "זכאי") להכרה בה כ"דיירת ממשיכה". הסעדים המבוקשים 20. משלא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה, אף לא אחד מהתנאים הנדרשים על מנת שתבוא בגדרו של המונח "דייר ממשיך", היא אינה ולא הייתה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה. שונים הם פני הדברים באשר לסעד הכספי המבוקש בתובענה. לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת באשר לדמי השימוש הראויים, לא הניחה הנתבעת תשתית ראייתית כלשהי להוכחת היקפם של אלה. בהעדר ראייה כלשהי באשר לגובה דמי השימוש הראויים - אין מנוס מלדחות הסעד הכספי המבוקש בעתירה. התוצאה 21. סוף דבר ולאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן - א. הנני מורה לנתבעת לפנות ולסלק ידה מהדירה המצוייה בקומה א' בבניין הבנוי ברחוב ההלכה 6, רמת גן, ולהחזירה לנתבעת כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן במקום אחר, הנני מעכב הפינוי ב-45 יום מהיום. ב. התביעה לדמי שימוש ראויים - נדחית. ג. בנסיבות העניין אין אני עושה צו להוצאות. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים - באמצעות הדואר. ניתן היום, י"א תשרי תש"ע, 29 בספטמבר 2009, בהעדר הצדדים ובאי כוחם. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש