1. ביום 6.5.09 הגיש המערער, באמצעות ב"כ, הודעת ערעור כנגד החלטתה של הועדה הרפואית לעררים מ-6.4.09 שקבעה לו 34% נכות צמיתה בגין פ"ע מ-25.12.05, החל מ-26.6.06 (להלן:"הועדה", "הפגיעה"). ביום 12.7.09 הוגשו נימוקי ערעור: המערער, רופא יליד 1951, עבד שנים רבות כרופא ניידת טיפול נמרץ בחברה פרטית ולקה בפגיעה באוטם שריר הלב. מאז הפגיעה משמש הוא כרופא מוקדן בשח"ל, עפ"י אישור רופא תעסוקתי. הועדה, חרף הוראות פסה"ד - לא שינתה החלטתה, תוך חריגה מסמכותה. הועדה משנה באורח קיצוני הנמקתה להפעיל תקנה 15 ומעלה נימוקים שלא נזכרו בישיבתה הקודמת ואף סותרים דבריה אז. פסה"ד הורה לועדה לשקול הפעלת תקנה 15 במלואה, נוכח קביעתה כי איבד מקצועו הספציפי (רופא ניידת) ומשקיימת ירידה ניכרת בהכנסות. החלטת הועדה כי מדובר באוטם קטן ומזערי שאינו גורם לכל קיפוח/הגבלה - באה רק על מנת להצדיק קביעתה המקורית השגויה. קביעות הועדה סותרות מהותית קביעותיה טרם פסה"ד, באופן שכבר נענו בחיוב 2 השאלות (האם איבד מקצועו והאם קיימת ירידה ניכרת בהכנסותיו) ומשכך, כל הנדרש הוא ליישם תקנה 15 במלואה. כבר נקבע כי כל ירידה בשיעור 25% בהכנסות מהווה ירידה ניכרת. אין קשר בין אחוז הירידה בהכנסות לשיעור הפעלת התקנה, כשנקבעה ירידה ניכרת. הועדה לא שקלה הפעלת תקנה 15 בחלופת הגיל, כחובתה, גם עפ"י פסה"ד. די שלנכות השפעה כלשהי/הגבלה על עסוקו/מקצועו, בגיל שאינו ניטרלי, וב"רמה נמוכה" כדי להפעיל במלואה התקנה. נכותו בשילוב גילו המבוגר, תלך ותחמיר והוא יתקשה למצוא עבודה. הועדה שנדרשה לשקול הפעלת התקנה אך בחרה להתייחס לקביעות רפואיות ולא מתייחסת לשיקולים שהיה עליה לשקול - זהו פגם משפטי. משדנה בעניינו כבר פעמיים, ביחס להפעלת התקנה ומשהביעה ספק באחוזי הנכות שנקבעו לו ולאור הסתירות הרצופות בקביעותיה, אופן התנהלותה והפרת פסה"ד - קיים חשש שהיא נעולה על החלטותיה. משכך, יש להחזיר עניינו להרכב חדש, שכן צדק צריך להראות ולהעשות. 2. בדיון בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) ד. ויסמן טענה ב"כ המערער כי משעותר הוא לסעד יחסית חריג ולפיו בית הדין יקבע את הפעלת תקנה 15 ולאור עמדת המשיב - עתרה לטיעון בפני שופט. 3. ביום 1.11.09 הגיש המערער תוספת לנימוקים (בלא שביקש כך, חרף נימוקי הערעור המפורטים והארוכים שהגיש) ובפועל - עתר המערער בתוספת הסעד שטען לו בפני כב' הרשמת. טוען המערער כי הועדה במקום לתקן טעותה המשפטית ולהפעיל התקנה במלואה, נוכח התקיימותם המלאה של תנאי התקנה, לפי ממצאיה שלה, מבצעת טעות ברורה ו"פותחת" את כל הנושא הרפואי, ללא סמכות משהעניין לא היה נתון בערעור וללא שביצעה מעולם בדיקה קלינית של המערער (ההדגשות במקור). הגם שההלכה קובעת כי רק במקרים חריגים יפעיל בית הדין את סמכותו זו, אין מקרה הולם מזה ליישום הסמכות: מדובר בערעור על תקנה 15 ולא על הנכות הרפואית; הועדה אישרה עובדתית כי קיימת ירידה בהכנסות והונחתה בפסה"ד להתייחס אליה כאל "ירידה ניכרת"; רפואית אישרה הועדה כי עקב מצבו אינו יכול לשוב לעבודתו כרופא ניידת טיפול נמרץ. בנסיבות אלה - בה הטעות גלויה על פניה, אין מקום להחזיר אליה העניין ודאי לא להרכב חדש ויש מקום לקביעה על ידי בית הדין. המערער מפנה לבל (חי) 930/06 קרן אריה נ' המל"ל, לה/ 345-31 עזיז מועלם נ' המל"ל; מז/13-01 המל"ל נ' גרבר; לח/991-01 גורגיה נ' המל"ל; מג/01/1445 אברהם נ' המל"ל; נז/01/893 (ת"א) הרשקו נ' המל"ל). לחלופין, עתר המערער להרכב חדש תוך הפנייה ליישום פסה"ד אך בלא פרוטוקול הועדה מ-6.4.09 ולחילופי חילופין, לועדה שתשוב ותמלא אחר פסה"ד. 4. ביום 7.2.10 טענו בפניי באות כח הצדדים: ב"כ המערער חזרה על הנימוקים והתוספת לנימוקים. אין מחלוקת כי איבד המקצוע, הועדה קבעה כי מצבו אינו מאפשר לו לתפקד כרופא ניידת עם המאמץ הכרוך בכך ובהתחשב בתוצאות הבדיקה של ועדת הרשות כי קיימת ירידה בהכנסות. לכן יש להפעיל תקנה 15 במלואה ולא כך עשתה הועדה, גם לאחר פסה"ד. משכך, אין טעם להחזיר לועדה. עוד טענה (במענה לשאלת בית הדין) כי הועדה לא התייחסה לדו"ח ועדת הרשות מ-5.7.08, משקדם עוד לפסה"ד ולפיכך, אינו מעלה ואינו מוריד לשלב הנדון. בתשובתה טענה כי עוד בועדה הקודמת נקבע כי איבד את מקצועו, בלא שהסתייגה בשאלת הקשר הסיבתי בין איבוד המקצוע לנכות מהפגיעה ולא הפעילה תקנה 15 במלואה משהייתה ירידה מסויימת בהכנסות. בהתאם, משנקבעה ירידה בשליש טעתה הועדה לסבור שיש להפעיל בשליש בעוד שבפסיקה נקבע כי עסקינן בירידה ניכרת ולכך הורה פסה"ד. מצד אחד נתנה הועדה 25% נכות למי שלא יכול לעבוד גופנית ומצד שני לומר שלא כל הנכות גרמה לאיבוד המקצוע זה לא הגיוני, זו הנמקה חדשה שלאחר פסה"ד וזהו פגם משפטי שבית הדין מוסמך לקבוע בו. ב"כ המשיב טענה כי חייב להתקיים קשר בין הנכות שנקבעה בפגיעה לבין איבוד המקצוע. הועדה שוללת במפורש הקשר בין איבוד המקצוע לפגיעה הרפואית (האוטם המזערי של שריר הלב, שלא פגע בתפקוד הלב). לכן, אין לומר שלא נדרש ידע רפואי להפעלת תקנה 15 בשאלת איבוד מקצוע. לא בכדי נקבע כי זה נתון לסמכות הועדה ולא לסמכות פקיד הנתבע או בית הדין. הועדה ביצעה המוטל עליה בפסה"ד. הועדה שקלה, הסבירה ונימקה, הנמקתה מובנת והיא הפעילה תקנה 15 הגם לא באופן מלא. ההלכה לא מחייבת להפעיל תקנה 15 במלואה, מקום שיש ירידה ניכרת בהכנסות. עפ"י הפסיקה יש לשקול חלופת גיל רק מקום שהנפגע לא חזר כלל לעבודתו. כאן חזר המערער לעבוד כרופא, אך בתפקיד שונה. מצד אחד טוען המערער כי צריך לנמק, כאמור בהסכמה שבפסה"ד ומצד שני - כשניתן נימוק חדש - הוא מלין על כך. 5. ולהכרעתי - א. התובע יליד 1951, רופא במקצועו. קודם לפגיעה עבד כרופא בניידת טיפול נמרץ. לאחר הפגיעה הוא עובד כרופא-מוקדן. כעולה מועדת הרשות מ-5.7.08 קיימת ירידה בהכנסותיו בשיעור 34%. עוד ציינה הועדה כי בנ"כ נקבע כי אין צמצום בהכנסותיו וכי עפ"י אישור המעסיק השינוי בהכנסותיו - זמני וכי יכול הוא להמשיך בעבודתו כרופא. ב. ההליך שבפניי בא בפני הועדה עפ"י פסה"ד, שהורה כדלקמן, עפ"י הסכמת ב"כ הצדדים: "עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים על מנת שתשקול האם אין מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה, וזאת לאור העובדה כי הועדה סבורה שמצבו הבריאותי אינו מאפשר למערער לתפקד כרופא ניידת עם המאמץ הכרוך בכך, וכי קיימת ירידה ניכרת בהכנסותיו. בנוסף ולחילופין, תשקול הפעלה מלאה של תקנה 15 לאור חלופת הגיל. הועדה תנמק החלטתה. ב"כ המערער יוזמן להופיע ולטעון בפני הועדה. (לעיל ולהלן: "פסה"ד"). כטענת המערער, פסה"ד דן בועדה מ-24.11.08 והורה להחזיר עניינו של המערער אליה. ג. בניגוד לנטען לכאורה - פסה"ד לא הורה על הפעלת תקנה 15 במלואה. פסה"ד הורה לועדה ל"שקול" האם אין מקום להפעילה במלואה, לאור סברת הועדה שמצבו אינו מאפשר תפקוד כרופא ניידת וכי קיימת ירידה ניכרת בהכנסותיו. הנחת המוצא השזורה בטיעוני המערער בהקשר זה היא כי המערער "איבד את מקצועו" כרופא ניידת טיפול נמרץ - דא עקא, פסה"ד לא קבע כי איבד את מקצועו (או כי עסקינן במקצוע כנטען). בהתאם, הביעה הועדה (הקודמת) עמדתה כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לתפקד כרופא ניידת ואף קובעת כי מקבלת היא, כטיעוני המערער, כי יש ירידה בהכנסותיו בשיעור 34%. מנגד, מציינת הועדה כי התובע חזר לעבודה בתחומו ובאותו מקום עבודה וקובעת לאור היקף הירידה בהכנסותיו, הפעלת תקנה 15 בשליש. ד. הועדה לא בדקה המערער טרם פסה"ד, ככל הנראה די היה לה במסמכים הרפואיים ולאחר פסה"ד - משהתנגד לכך המערער. כך או כך, הועדה קובעת נכותו על בסיס המסמכים הרפואיים שבפניה. ראוי להעיר, במאמר מוסגר, כי אף שנותן חוות הדעת (ד"ר הרפז) בדק המערער - חוות דעתו ואחוזי הנכות ניתנו תוך הסתמכות על המסמכים הרפואיים השונים, כולל תאור עבודתו של המערער בפניו. (אגב כך, מעניין לציין כי המומחה מטעם המערער לא מצא להעניק למערער בחוות דעתו תוספת על פי תקנה 15 בחוות דעתו), אף כי סבר שאינו יכול לשוב לעבודתו הקודמת, בה נדרש הוא למאמץ גופני. כן יש להוסיף כי עפ"י מסמכי הרופא התעסוקתי אין מניעה כי יעבוד כרופא או כרופא שח"ל - אך המערער מוגבל בעבודה פיזית מאומצת/נשיאת משא כבד/עליה לקומות תוך נשיאת משקל כבד. משמע, לכאורה, לאור תאור עבודתו - אינו יכול לשמש כרופא ניידת טיפול נמרץ ובהתאם, משעובד הוא כרופא בשח"ל - חלה ירידה בהכנסותיו. משמע, המגבלה הנוספת על זו שבתקנה 9 היא בירידה בהכנסות ולכך נדרשה הועדה. הועדה (הקודמת) סברה כי טעתה ועדת הרשות וחרף המלצתה קבעה הפעלת תקנה 15 בשליש. ה. הועדה שבפניי שמעה את המערער ואת ב"כ, עברה על התיק הרפואי ומבהירה כי מדובר באוטם מזערי שלא פגע בתפקוד הלב, כעולה גם ממיפוי הלב. הועדה שוללת מחלה איסכמית. כושרו הגופני הירוד אינו קשור למחלתו הקרדיאלית ולפיכך, קובעת הועדה כי במצבו (הטבעי) שאינו קשור לאוטם, משלמערער כושר גופני ירוד - אין יכול הוא להמשיך בעבודתו כרופא ניידת טיפול נמרץ אך אין לכך קשר לאוטם. משכך, מציינת הועדה כי יש להפעיל תקנה 15, אך בגין הירידה בהכנסות. זוהי הנמקת הועדה, שנתבקשה בפסה"ד לשקול ולנמק במפורט - וכך עשתה. הנמקתה תואמת הוראת התקנה (15(ב)), משהועדה סבורה כי יכול הוא לחזור לעבודתו או לעיסוקו (כפי שאכן חזר בפועל). ו. באשר לירידה בהכנסות - הועדה מנמקת קביעתה בכך שהפעילה התקנה בשיעור הירידה בהכנסותיו. הועדה אינה חולקת על הקביעה בפסה"ד כי עסקינן בירידה "ניכרת". כל שהיא אומרת הוא שראתה להפעיל תקנה 15 לפי שיעור הירידה, קרי: שליש. אגב כך ראוי לציין כי עפ"י לשון התקנה וכטענת המשיב בפניי, אין די בעצם הירידה בהכנסות, אלא נדרש כי זו תהא תוצאת הנכות. בהנמקת הועדה ערכה היא האיזון המתחייב מקביעותיה ומהוראות פסה"ד. הנמקת הועדה לקביעתה - ראוייה ומספקת. ויוער - תקנה 15 מאפשרת הגדלת הנכות עד מחצית. אין בה קביעה מהו השיעור "הנכון" או הראוי מקום שנמצא בנפגע קיומו של תנאי מתנאי התקנה. ההנמקה שבפניי - נעדרת טעות משפטית, אלא ההיפך ובשים לב לתכלית התקנה השוקלת נתוניו האישיים של הנפגע, הטבעיים - מחד והנכות/הפגיעה - מאידך. אין בפניי קביעה כי הנכות מהפגיעה היא שהביאה לירידה ניכרת בהכנסות. אין חולק כי הועדה נדרשה בהוראה השנייה של פסה"ד לדון בחלופת הגיל. אין חולק כי הועדה לא דנה בכך. באשר לטענה בהקשר למשמעות גילו של המערער - הגם שספק אם צודק המערער מהותית בטיעונו בהקשר זה, אין בית הדין נדרש לכך, משהיה על הועדה להדרש לכך. משכך, מוחזר עניינו של המערער לועדה על מנת שתפעל כאמור בפסה"ד. ח. באשר לטענת המערער בדבר חריגות ההליך או הסעד - אין בפניי, בכל הכבוד, אף לוּ ראיתי לקבל הערעור, כדי קביעה של בית הדין, בעניין שבמומחיות, כשהנתונים אינם כפרושם על ידי המערער. הנה כי כן, אף לוּ היה מקום לקבל הערעור במלואו - היה מקום להעביר ההליך, לכל היותר, לועדה בהרכב אחר, שתדון בעניין כערעור ובלא שיונחו בפניה דוחות הועדה או פסה"ד. ט. לאור ההתנהלות בהליך - אין צו להוצאות. הצדדים זכאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא ביה"ד הארצי או לסגנו או לשופט ביה"ד הארצי שנתמנה לכך ע"י הנשיא, בתוך 30 יום מהיום בו יומצא פסה"ד לצדדים. תקנה 15 (ביטוח לאומי)התקף לב / אוטם שריר הלב