19.25 אחוז נכות 1. המערער מערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 26.8.08 אשר קבעה לו 0% נכות נפשית. הוועדה קבעה למערער 19.25% נכות: 15% נכות אורטופדית עקב ליקוי בכתף ימין ו - 5% נכות עקב שיתוק עצבי הגפיים העליונים. הערעור שבפני מתייחס אך ורק לקביעת הוועדה בתחום הנפשי. 2. השתלשלות העניינים אשר קדמה להגשת הערעור: בחודש 4/06 ניתנה החלטת וועדה רפואית מדרג ראשון, בעניינו של המערער, אשר קבעה לו 0% נכות נפשית (ו - 15% נכות אורטופדית בגין ליקוי בכתף ימין). המערער הגיש ערעור על קביעת הוועדה. ביום 28.5.07 ניתנה החלטת ועדה רפואית לעררים אשר קבעה למערער 41% נכות יציבה משוקללת: 10% עקב הפרעות פסיכונוירוטיות, 15% נכות אורטופדית עקב ליקוי בכתף ימין ו - 5% עקב שיתוק עצבי הגפיים העליונים. המערער הגיש ערעור לבית הדין בגין קביעת הוועדה הרפואית לעררים בתחום הנפשי, וטען כי הוא זכאי לאחוזי נכות גבוהים יותר בגין נכות נפשית. ביום 4.5.08 ניתן פסק דין בערעור על ידי כב' השופטת לקסר (בל 5126/07) בו נקבע, כי: "הערעור מתקבל. החלטת הועדה לעררים לגבי קביעת שיעור נכותו הנפשית של המערער מבוטלת בזאת. עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים על מנת שתדון מחדש בשיעור נכותו הנפשית של המערער. הוועדה לעררים תנמק החלטתה כדין תוך התייחסות מפורשת לחוות דעת ד"ר גרישנפן ולנתונים העובדתיים באשר לעבודתו של המערער." ביום 26.8.08 קבעה, כאמור, הוועדה הרפואית לעררים, אליה הוחזר עניינו של המערער, 0% נכות נפשית למערער. 3. לטענת המערער, טעתה הוועדה בכך שלא הזהירה את המערער מפני אפשרות של הפחתת אחוזי הנכות שנקבעו לו ומעבר לכך, טעתה בכך שנטלה לעצמה סמכויות בדיקה רחבות מאלו שהקנה לה פסק הדין. כן טען המערער, כי הוועדה טעתה בכך שלא נימקה מדוע לא קיבלה את מסקנות חוות הדעת שהונחו בפניה. 4. לטענת המשיב, הוועדה הרפואית מהדרג הראשון לא קבעה למערער נכות רפואית בתחום הנפשי ולפיכך לא היה מקום להזהירו כי בכוונת הוועדה הרפואית לעררים להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לו. מעבר לכך, טען המשיב, כי בניגוד למקרה בו סבורה הוועדה הרפואית לעררים כי יש להפחית את הנכות ואז ניתנת למערער אפשרות לחזור בו מן הערעור על מנת שלא להסתכן בכך שיופחתו אחוזי הנכות, בענייננו - הוחזר עניינו של המערער לוועדה בפסק דין אשר ביטל את ההחלטה הקודמת של הוועדה ולפיכך, לא היתה למערער אפשרות לחזור בו מן הערעור. מעבר לכך טען המשיב כי הוועדה נימקה את החלטתה ולא חלה כל טעות משפטית בהחלטתה. 5. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני, החלטתי כי אין מנוס מדחיית הערעור וזאת מן הנימוקים כדלהלן: א. על פי הפסיקה, רשאית הוועדה הרפואית לעררים להפחית את אחוזי הנכות של המערער בפניה, אלא שבמקרה כזה חייבת הועדה להעמיד את המערער על כך שהיא עשוייה להפחית מדרגת נכותו כפי שנקבעה על ידי הוועדה מדרג ראשון, לאפשר לו להתגונן ואף לאפשר לו למשוך את ערעורו (דב"ע מג/1241-01 גלילי נ' המוסד לביטוח לאומי, דב"ע שנ/26-1, דב"ע מה/293-01 לנגרמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ח 42). ב"כ המשיב טען בפני, כי מאחר שעניינו של המערער הוחזר לדיון בפני וועדה רפואית לעררים, מכוח פסק דין, הרי שבמקרה זה המערער אינו רשאי לחזור בו מהערר. טענה זו אינה מקובלת עלי. בית הדין הארצי קבע, במקרה דומה, כי גם לאחר שעניינו של מבוטח מוחזר לדיון בפני וועדה, בעקבות פסק דין, עדיין רשאי הנפגע שלא להפעיל את זכותו הדיונית לעמוד בפני הוועדה לעררים והוא יכול למעשה לחזור בו מהערר: "האם התובע יכול עתה להפריד בין הדבקים בפסק הדין שניתן בהסכמה ולבחור שלא להופיע בפני הועדה לעררים. שאלה זו תיפתר אם ננסה לסווג את הזכות שקמה לו לתובע בעקבות ביטולה של החלטת הועדה לעררים, אם דיונית היא או אחרת. בחינתה של הזכות אינה מותירה ספק כי דיונית היא. וככזאת היא יוצרת מחדש הליך הנשלט כולו ע"י בעליה של אותה זכות. ירצה התובע - יפעיל את הזכות הדיונית והערר יתקיים. לא ירצה - לא יפעיל את הזכות הדיונית, הערר לא יתקיים ותישאר על כנה החלטת הועדה מדרג ראשון..." (דב"ע נא/204-0 המוסד לביטוח לאומי - פרופ' יקותיאל וגשל, פד"ע כ"ד 322). מכאן, אילו סבורה היתה הוועדה כי עומדת היא לקבוע דרגת נכות נמוכה יותר מזו שנקבעה על ידי ועדה מדרג ראשון, אפילו העניין הוחזר אליה בפסק דין, היתה חלה עליה החובה לעצור את הדיון, להזהיר את המערער ואף לאפשר לו לחזור בו מהערר. ב. עם זאת, בענייננו, הוועדה הרפואית מיום 26.8.08 לא ביטלה את אחוזי הנכות הנפשית שנקבעו למערער בוועדה רפואית מדרג ראשון, שכן גם בוועדה רפואית מדרג ראשון נקבעו, כאמור, למערער 0% נכות בתחום הנפשי. אחוזי נכות נפשית נקבעו למערער רק בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 28.5.07 וזו התבטלה על פי פסק הדין של כב' השופטת לקסר. לאחר שבוטלה החלטת הוועדה לעררים מכוח פסק הדין של כב' השופטת לקסר - שבה ועדת העררים ובחנה בשנית את עניינו של המערער בתחום הנפשי. הוועדה החליטה להשאיר על כנה את החלטת הוועדה מדרג ראשון בה נקבעו למערער 0% נכות בתחום הנפשי. בסופו של דבר, לא הפחיתה הוועדה את אחוזי הנכות שנקבעו על ידי הוועדה מדרג ראשון ולכן לא היה מקום להזהיר את המערער מפני הפחתה. ג. בפסק הדין בתיק בל 5126/07 קבעה כב' השופטת לקסר, כאמור, כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים על מנת שתדון מחדש בשיעור נכותו הנפשית של המערער וקבעה כי על הוועדה לעררים לנמק החלטתה כדין תוך התייחסות מפורשת לחוות דעת ד"ר גרינשנפן ולנתונים העובדתיים באשר לעבודתו של המערער. אין באמירה בפסק הדין, המחייבת את הוועדה להתייחס לעניין זה או אחר כדי למנוע מהוועדה להתייחס למסמכים נוספים בתחום הנפשי. נהפוך הוא: משבוטלה החלטת הוועדה הרפואית לעררים בכל הנוגע לקביעת נכותו הנפשית של המערער ועניינו הוחזר לדיון מחדש בעניין זה, מחוייבת היתה הוועדה להתייחס לכל המסמכים והנתונים אשר עמדו בפניה. הוועדה מלאה אחר הוראות פסק הדין, נימקה את החלטתה והתייחסה במפורש לחוות דעתו של ד"ר גרינשפן, תוך שציינה: "הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר גרינשפן מ 10.7.06 ואינה מקבלת אותה מפני שאבחנתו שונה מאבחנת הוועדה, ממצאי בדיקה שונים וכן ד"ר גרינשפן לא מתייחס ישירות למסמכים הרפואיים מצה"ל ולקשר הסיבתי בין אבחנה של מצב דכאוני חרדתי לאירוע הנדון." מעבר לכך, הוועדה בדקה את המערער, שמעה את תלונותיו, התייחסה למסמכים הרפואיים שעמדו לעיונה וקבעה, כי המערער אינו סובל מנכות נפשית הקשורה לתאונת העבודה שארעה לו. ד. בהיעדר טעות משפטית בהחלטת הוועדה - נדחה הערעור.אחוזי נכותנכות