האם טעות ברישום ביומן עילה לביטול פסק דין ? כללי זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע, שניתן נגד המערער שלא בפניו, בתיק עמק. 1600/08, על ידי כב' השופט י. אקסלרד, ביום 27.5.09. המערער הורשע בעבירה לפי חוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א- 1991, והוטל עליו כפל קנס בסך 1,000 ₪. כמו כן, הערעור מופנה כנגד החלטתו של כב' השופט אקסלרד לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, שהוגשה על-ידי המערער. המערער אינו חולק על כך שביום 11.7.07, בשעה 11:46, הוא החנה את רכבו (מס' רישוי 8451614) על המדרכה ברחוב הנרייטה סולד 5 בבאר שבע. ביום 4.3.08 הוגש כנגד המערער כתב אישום בגין עבירת החנייה, וזאת לאחר שביקש להישפט על העבירה האמורה. המערער זומן לדיון, אך לא התייצב לדיון בעניינו. המערער הורשע שלא בפניו בעבירה לפי חוק העזר האמור ונגזר עליו, כאמור, קנס בסך 1,000 ₪, עפ"י סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), המעניק לבית המשפט סמכות לדון נאשם שלא בפניו, אם לא התייצב לדיון לאחר שהוזמן כדין. ביום 14.6.09 הגיש המערער לבית המשפט לעניינים מקומיים, בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ביום 27.5.09. בבקשה צוין כי נפלה "טעות ברישום תאריך הדיון" ביומנו של המערער, וכן כי למערער "טענות הגנה של ממש נגד האישום וזאת מכוח הוראות חוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993" (להלן: חוק חניה לנכים). בתגובתה לבקשה, ציינה ב"כ המשיבה, כי המערער לא הוכיח שהתקיים צידוק להיעדרותו ממועד הדיון, והוסיפה, כי גם לגופו של עניין, אין למערער הגנה של ממש, שכן רכבו הועמד על המדרכה באופן שחסם את המעבר להולכי רגל, לעגלות ילדים ולעגלות נכים. לתגובתה של המשיבה צורפה תמונת רכבו של המערער, בה נראה הרכב חונה כולו על המדרכה. בהחלטתו מיום 16.8.09 דחה, כאמור, בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה לביטול פסק הדין, בקובעו, כי למערער לא נגרם עיוות דין וזאת נוכח צילום רכבו של המערער, שצירפה המשיבה לתגובתה, ממנו עולה, כי אין למערער הגנה לפי חוק חניה לנכים. כמו כן, בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה, לפיה טעות ברישום ביומן מצד המערער אינה מהווה עילה לביטול פסק דין שניתן שלא בפניו. הערעור דנא כוון, אפוא, בעיקר כנגד ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין. עיקרי טענות הצדדים לטענת ב"כ המערער, קמה למערער עילת הגנה, שכן הוא בעל תג חניה לנכה, ולפיכך, לטענתו, הוא רשאי לחנות על מדרכה. ב"כ המערער הוסיף וציין, כי בית משפט קמא כלל לא התייחס להגנות העומדות למערער מכוח חוק חניה לנכים, ובכך התמקד בשיקולים טכניים ולא ייחס כל משקל לטענות המהותיות של המערער. על כן ביקש ב"כ המערער מבית משפט זה, לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא. מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור, שכן הוא אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור בהחלטת בית משפט קמא. לטעמה של ב"כ המשיבה, קביעתו של כב' השופט אקסלרד, לפיה לא קיימת סיבה מוצדקת לביטול פסק הדין וכי לא נגרם למערער עיוות דין, בדין יסודה. ב"כ המשיבה הוסיפה, כי בתמונה שהוגשה לבית משפט קמא, ניתן לראות בבירור שנמנע מעבר בטוח של עגלות ילדים וכסאות גלגלים. דיון סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע את אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם. הסעיף האמור קובע שני טעמים חלופיים המצדיקים ביטולו של פסק דין: אם נוכח בית המשפט כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של הנאשם; או אם ראה שביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע עיוות דין. לטענת המערער, כאמור, טעות ברישום התאריך ביומנו היא הסיבה לאי התייצבותו לדיון. אולם, כפי שנקבע בפסיקה, שיכחה של מועד דיון, טעות משרדית של עורך הדין המייצג את הנאשם או אפילו טעות הנובעת מחוסר תשומת לב של הנאשם עצמו, אינה יכולה להצדיק אי התייצבות לדיון, ואין מדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול פסק דין שניתן בהיעדר נאשם (ראו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ"ד נז (6) 793, בעמ' 803; רע"פ 10200/03 שחוח נגד מ"י, תק-על 2003 4) 271). כאמור לעיל, טען ב"כ המערער כי שגה בית משפט קמא משהתמקד בשיקולים טכניים ולא ייחס משקל לטענות מהותיות. גם טענה זו דינה להידחות. בבקשה לביטול פסק דין שהגיש המערער לבית משפט קמא, לא פרש המערער בפני בית המשפט את טענותיו המהותיות, והסתפק בטענה לקונית כי יש לו "טענות הגנה של ממש" לפי חוק חניה לנכים, מבלי לפרטן. בעניין איטליא הנ"ל נקבע, בעמ' 801-802, כי: " על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש. בית המשפט צריך להשתכנע, מתוך המסמכים המוגשים לו, כי מדובר בנסיבות מיוחדות -כאלה הנזכרות בסעיף 130(ח) - המצדיקות מתן רשות למבקש להשתתף בהליך חוזר. ..... הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש. ... בית המשפט לא ישעה לבקשה להיות נוכח בדיון מקום שבו המבקש לא טרח לפרט במסגרת בקשתו ובמסגרת התצהיר התומך בה את הפרטים המלאים הדרושים על-מנת להכריע ולהחליט בבקשה... " (ההדגשות הוספו ואינן במקור). לפיכך, משהסתפק המערער בבקשה לקונית לביטול פסק הדין של הערכאה קמא, לא סמך טענותיו באסמכתאות ואף לא פירט מהן טענות ההגנה העומדות לו, מכוח חוק חניה לנכים - לא יצא הוא ידי חובתו ואין לו להלין אלא על עצמו (ראו גם ע"פ 4808/08 מ"י נ' שרון מנחם ( ניתן ביום 6.1.09). כאן המקום להוסיף, כי בדיון בערעור, טען ב"כ המערער כי הנטל להוכיח שהמערער לא עמד בתנאי סעיף 2 לחוק חניה לנכים, מוטל על המשיבה. טענה זו, בטעות יסודה (ראו והשוו: רע"פ 7156/03 פוקס נ' מ"י, תק-על 2003 (3) 394; ע"פ (חי') 3027/08 לנדסברג נ' עיריית חיפה ( ניתן ביום 10.3.08)). לגופו של עניין, בסעיף 2 לחוק חניה לנכים מנויים ארבעה תנאים מצטברים שרק בהתקיימם רשאי נכה להחנות רכב במקום שאין חניה מותרת בו. אחד מארבעת התנאים האמורים הוא, כי "החניה נעשית באופן שאין בו סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים". בענייננו, המערער לא הוכיח כי התקיימו התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים - לא בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה לערכאה קמא ולא במסגרת הערעור. ב"כ המערער אמנם טען בדיון בערעור, כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2 האמור, והוסיף כי זווית הצילום של תמונת הרכב שהוגשה על ידי המשיבה הינה בעייתית; אולם, הוא לא הביא ולא ביקש להציג הוכחות לטענותיו (כך, למשל, הוא לא ביקש להציג תמונה חלופית שצולמה מזווית אחרת). בנוסף לכך, יש לזכור כי האינטרס הציבורי מחייב שזמנו של בית המשפט לא יושחת לריק ושלהליך השיפוטי יהא סוף. לאור העקרון הנזכר של סופיות הדיון, ביטול פסק דין שניתן שלא בפני נאשם, בגין עיוות דין שייגרם לנאשם (אם פסק הדין יוותר בעינו), ייעשה במשורה, רק כאשר הונחה תשתית ראייתית הולמת לפיה קיים חשש ממשי כי הנאשם חף מאשמה. לעניין זה יש להביא בחשבון את מהות העבירה בה הורשע הנאשם, את העונש שנגזר עליו, את מידת "האשם הדיוני" המוטל עליו בגין אי התייצבותו לדיון ואת סיכויי הצלחתו בהליך אם יבוטל פסק הדין (ראו, למשל, והשוו: ע"פ 1903/99 חסין נ' מ"י ( ניתן ביום 7.4.08); ע"פ (י-ם) 4376/09 ולדינגר נ' מ"י ( ניתן ביום 2.8.09)). במקרה דנא, לא ייגרם למערער עיוות דין אם פסק הדין של בית משפט קמא יוותר על כנו - בשים לב לכך שהורשע בעבירה קלה (של ברירת קנס) ולעונש שהוטל עליו (קנס כספי) וכן לאחריותו לכך שלא התייצב לדיון. בנוסף, סיכויי הצלחתו של המערער אם יבוטל פסק הדין של בית משפט קמא, הינם נמוכים, כפי שיובהר גם להלן. במילים אחרות, נראה כי אין מדובר בפסק דין שבו הורשע חף מאשמה. כללו של דבר, המערער לא הצליח להראות כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או כי נגרם לו עיוות דין בפסק הדין של הערכאה קמא ובהחלטה שלה שלא לבטלו, או להראות כי בית המשפט קמא שגה באופן המצדיק קבלת הערעור. למעשה, די בכל המקובץ לעיל לשם דחיית הערעור. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופו של עניין, ככל הנראה לא עמד המערער במקרה זה, בפועל, בתנאי סעיף 2 לחוק חניה לנכים. זאת, כיוון שבתצלום הנזכר לעיל, נראה רכבו של המערער כשהוא חונה כולו על המדרכה, ובכך, למעשה, חסם את המעבר החופשי של עגלות הילדים ושל עגלות הנכים. מכאן שלא התקיים לפחות אחד מארבעת התנאים המצטברים, שכאמור היה על המערער להוכיח קיומם, על פי סעיף 2 לחוק האמור, כדי שיהא רשאי להחנות רכבו על המדרכה, דהיינו במקום שאין החניה מותרת בו. סוף דבר, הערעור נדחה. שאלות משפטיותביטול פסק דין