פלישה לדירה נטושה זוהי תביעה לפינוי הנתבע מדירת מגורים שבבעלות רשות הפיתוח ולתשלום דמי שימוש ראויים לתקופת השימוש בה. הנסיבות 1. התובעת, רשות הפיתוח (להלן: "התובעת") הינה הבעלים הרשום של חלקה 74 בגוש 7016 המצוייה ברח' הרבי מבכרך 32, תל-אביב יפו, עליה בנוי בניין הכולל בין היתר דירה בקומה א', הידועה כחלקת משנה 74/3 (להלן: "הדירה"). התובעת מיוצגת בהליך דנן על ידי מינהל מקרקעי ישראל, באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"). 2. בתביעה דנן עתרה התובעת לפינוי הנתבע מהדירה ולחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים העולים, לטענתה, לסך של 84,000 ₪ בערכי יום התביעה. טענות הצדדים 3. לטענת התובעת, הנתבע פלש לדירה בשנת 1999, ללא הסכמתה ולפיכך מסיג גבול הוא בה. לשיטת התובעת, דבר הפלישה נודע לה אך בשנת 1999, עת ביצע נציג עמידר ביקור במקום. בנסיבות אלו, בהעדר זכות לנתבע להמשיך ולהחזיק בדירה, יש להורות על פינויו וסילוק ידו הימנה. התובעת - כך הטענה - זכאית לדמי שימוש ראויים, למן יום התפיסה (5/99) ועד למועד הגשת התביעה בסך 1,000 ₪ לחודש ולמשך 84 חודשים, העולים לסך 84,000 ₪ בערכי יום הגשת התביעה. 4. מנגד טען הנתבע כי דין התביעה כנגדו להידחות. לטענת הנתבע הוא "נכנס" לדירה כבר בשנת 1991, כאשר זו הייתה נטושה ומוזנחת ולא הייתה ראוייה למגורים. לשיטת הנתבע, הוא ביצע בדירה שיפוץ נרחב הכולל: החלפת מערכות החשמל והאינסטלציה, החלפת ריצוף באופן חלקי, התקנת פרקט והחלפת דלתות וחלונות - בעלות כוללת של 100,000 ₪. לטענת הנתבע, כניסתו לדירה כמו גם השקעותיו בה, נעשו בידיעתה של עמידר או נציגיה ולמצער שומה היה עליה לדעת כן. בנסיבות האמורות - כך לנתבע - הוא רכש מעמד של בר רשות בדירה, מכוח שנים, ורשות זו בלתי הדירה היא. עוד טען הנתבע, כי התובעת מושתקת מלעתור לפינויו נוכח השיהוי הרב שבהגשת התביעה ולאור השקעותיו בדירה. לחילופין נטען, כי יש להתנות הפינוי בפיצוי כספי בגין השקעותיו בדירה במשך השנים. לבסוף טען הנתבע, לחילופי חילופין, כי בנסיבות המקרה הוא רכש זכות לרכוש את הדירה בפטור ממכרז בהתאם לתקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות המכרזים"). גדר המחלוקת וההכרעה 5. אין חולק כי הדירה מצוייה בבניין הבנוי על החלקה שבבעלות התובעת (ראו: נסח רישום, נספח א' לת/1). משהוכח כזאת, עובר נטל הראייה אל הנתבע להוכיח שהוא רכש זכות כלשהי בדירה, אשר זכות הבעלות של התובעת כפופה לה [ראו: סעיף 30 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד ל"א(3) 455; ע"א 16482/92 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג 353]. ההשכיל התובע להוכיח קיומה של זכות לה כפופה זכות הבעלות של התובעת? סבורני כי לא הוכח כזאת, אף לא לכאורה. הנתבע כבר רשות - האומנם? 6. אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי לא מצאתי שחר לטענת הנתבע להיותו בר רשות בדירה ואין צריך לומר להיות רשות בלתי הדירה. לא זו בלבד שהנתבע לא השכיל להוכיח כי החזיק בדירה משך שנים רבות (16 שנה) כנטען על ידו, אלא אף לא הוכיח, אף לא לכאורה, ידיעת התובעת למשך החזקה הנטענת. על מנת שפולש למקרקעין "ירכוש" בחלוף השנים מעמד של בר רשות, בהעדר היתר מפורש של בעל המקרקעין להחזיק בהם, עליו להוכיח שני תנאים מצטברים: (א) שהייה במקרקעין משך שנים רבות. (ב) החזקה הייתה בידיעת הבעלים ובלא שהאחרון ינקוט בפעולות כלשהן לפינויו. וכך סוכמה ההלכה במאמרה של פרופ' זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24 - "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מהנכס ... הסכמה הנלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" [נ. זלצמן, שם, עמ' 56-57, וראה גם ע"א 463/79 ג' בראון נ' גבראון פ"ד ל"ו(4) 403]. כאמור, על מנת שמחזיק במקרקעין יוכר כ"בר רשות" בהם, עליו להוכיח חזקתו רבת השנים בהם, בידיעת הבעלים והשלמתם עם השימוש שהוא עושה במקרקעין משך השנים. בענייננו אנו, לא השכיל הנתבע להוכיח חזקתו במקרקעין משך שנים רבות טרם הגשת התביעה (30/4/07), בידיעת התובעת או נציגיה המוסכמים. 7. בתצהיר העדות הראשית אשר הוגש על ידי הנתבע, טען האחרון כי הוא מתגורר בדירה החל מחודש ינואר 1991, וכדבריו "הנני שוהה בדירה מחודש ינואר 1991 בתקופת פריצת מלחמת המפרץ ולאחר שנפרדתי מאישתי, מאז אני מחזיק ומתגורר בדירה באופן בלעדי, רצוף ועצמאי". דא עקא, כי לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בדבר חזקתו בדירה למן שנת 1991, לא הציג הנתבע אף לא ראשית ראייה למועד חזקתו בה. לו אמת הייתה בפי הנתבע למועד חזקתו בדירה (1991), נפלא ממני הכיצד זה לא יכול היה האחרון להמציא עדות אובייקטיבית כלשהי, אם בדמות מסמכים שיצביעו על כך (מכתבים, חשבונות חשמל, מים וארנונה) ואם בהעדת מי משכניו בבניין. הנתבע נמנע, במפגיע, מלצרף לתצהירו מסמך כלשהו ואף לא טרח להביא מאן דהו לעדות. האומנם בשופטני עסקינן כי נאמין לאמירה סתמית, בהעדר ראייה כלשהי התומכת בה. כלל נקוט הוא בידי בתי המשפט מימים ימימה כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראייה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראייה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראייה הייתה פועלת נגדו ... וככל שהראייה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה" [ראו: ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות כימיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מ"ז(2) 605]. בהעדר ראייה למועד תחילת חזקתו של הנתבע בדירה, אין מנוס מלקבוע כי זו החלה במועד בו גילה נציג עמידר את עובדת פלישתו של הנתבע לדירה. מתצהירו של מר דוד ישראלי, רכז שטח אצל עמידר (להלן: "ישראלי") עולה כי לראשונה נודע לעמידר דבר הפלישה בחודש מאי 1999. לתצהירו צירף ישראלי תרשומת מיום 10/5/99, ממנה עולה כי במועד האמור ידעה עמידר על שהייתו של הנתבע בדירה. וכך נאמר באותה תרשומת: "עליזה, יש בידי את כל הנתונים למעט יחידה אחת בקומה א' (חלק מהקומה) שכנראה פלושה. אך לא ידוע על ידי מי. המקרה נמצא בחקירה אצל החוקר ש.מ.ח., כשיהיו הפרטים בידי אעביר אליך". בחקירתו הנגדית הבהיר מר ישראלי כי עמידר החלה לנהל את הנכס בו מצוייה הדירה אך בשנת 2002, כאשר זה טופל ונוהל קודם לכן על ידי חברת נכסי אריאלי. בנסיבות אלו, מועד גילוי הפלישה נתקבל " ... כנתון מהחברה הקודמת ואני כרכז שטח ציינתי זאת כתאריך הפלישה". הנה כי כן, הנתון האובייקטיבי היחיד למועד פלישתו של הנתבע לדירה הינו התרשומת האמורה ואין בלתה, כך שיש לקבוע כי מועד פלישתו של הנתבע לדירה היה חודש מאי 1999. בנסיבות אלו ברי, כי הנתבע מחזיק בדירה משך 8 שנים בלבד, פרק זמן שלדעת הכל אין בו כדי להקים לנתבע זכות של בר רשות בה. 8. על מנת להפיס דעתו של הנתבע אוסיף ואומר כי אף אם יונח - מה שאינו - כי האחרון רכש רישיון מכללא להחזיק בדירה מכוח שנים, הרי שרשות זו רשות חינם היא, שכן אין חולק כי הנתבע לא העלה לעמידר דמי שכירות או דמי שימוש ראויים טרם פלישתו לדירה ובמהלכה. בכגון דא קובעת ההלכה הפסוקה כי "רישיון הניתן חינם ללא כל תמורה אינו הסכם במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין בידינו להמשיך בהענקת הרישיון" [ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד ל"א(3) 433; וראו גם: ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל חטיב, פ"ד (1) 397]. לא מצאתי שחר לטענת ב"כ הנתבע כאילו הרשות במקרה דנן (בהנחה שזו קיימת) הינה בלתי הדירה. הפסיקה הכירה בקיומה של רשות בלתי הדירה אך במקרים חריגים, כאשר הרשות הייתה מפורשת תוך מתן הרשאה לבנייה בהם [ראו: ע"א 588/81 ציביק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321 ונסיבותיו המיוחדות של מקרה זה]. במיוחד אמורים הדברים באשר למקרקעי ציבור, שבהעדר נסיבות חריגות ומיוחדות, הרשות שנשתכללה איננה יכולה להיות בלתי הדירה [ראו: דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח']. בנדון דידן, לדעת הכל לא ניתנה לנתבע רשות כלשהי מטעם עמידר, או מי שקדם לה בניהול הנכס, להחזיק בדירה והטענה היחידה שבפיו היא כי נשתכללה רשות כזו מכוח שתיקת עמידר משך שנים (רשות גרידא). ברי, איפוא, בנסיבות האמורות כי לא עסקינן ברשות בלתי הדירה אף אם היה מוכח קיומה של רשות כזו (מכללא). 9. נמצא, כי אף אם הייתי מניח לטובת הנתבע כי הוא רכש מעמד של בר רשות בדירה מכוח שנים - הרי שעם ביטול הרשות, אין בידי הנתבע הזכות להמשיך ולהחזיק בה, ומעמדו בדירה הינו בגדר פולש ומסיג גבול. משהגישה התובעת עתירה לפינויו של הנתבע מהדירה, יש בעצם הגשתה כדי להוות הודעה על ביטול הרשות [ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ומדרש חסידים, פ"ד ל"א (3) 210]. השתק ומניעות 10. בכתב הגנתו כמו גם בסיכומי טענותיו טען הנתבע כי נוכח חלוף העתים ושתיקת התובעת מחד, והשקעותיו בדירה מאידך - מושתקת ומנועה התובעת מלדרוש פינויו הימנה. לא מצאתי שחר לטענה זו ודינה להידחות על הסף. 11. הלכה נודעת היא כי תורת ההשתק מכוח מצג, קשורה בקשר הדוק לטענת השיהוי. "ההשתק מכוח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה מצבו לרעה, וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות שניתן להבין מהן מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה מצבו לרעה, עשוייה לעמוד לנתבע טענת שיהוי" [ע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433, 447, מפי כב' השופטת פרוקצ'ה]. נמצא, כי למעשה טוען הנתבע כי יש לדחות התביעה לפינויו מהדירה מחמת שיהוי בהגשתה. על מנת שתשתכלל לנתבע טענת שיהוי על האחרון להוכיח התקיימותם של שני תנאים עיקריים: האחד, שהשיהוי בהגשת התובענה מצביע על ויתור על זכות התביעה. והשני, כי עקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע, אשר הסתמך בתום לב על מצג שהוצג לו [ע"א 7212/02 רבי נ' הלוי פ"ד נ"ח (5) 529]. "על הנתבע לשכנע את בית המשפט כי נכון וצודק יהא בנסיבות המקרה, להורות על דחייתה של התביעה נוכח התקיימותם של התנאים דלעיל ... מקום ששיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס הציבורי" (ע"א 6805/99 הנ"ל, בעמ' 448). 12. בענייננו, לא השכיל הנתבע להוכיח התקיימות של אף אחד מהתנאים הדרושים להוכחת השיהוי, ואף לא שוכנעתי כי מאזן הצדק מוביל למסקנה כי יש לדחות את תביעת הפינוי מחמת שיהוי בהגשתה. הדעת אינה סובלת מצב כי בחלוף תקופה כה קצרה (8-9 שנים) ממועד הפלישה תהא לפולש "חסינות" בדמות השתק ומניעות מצד הבעלים לִזְכּוֹת בסעד הפינוי, לו הוא זכאי על פי הדין. זאת ועוד. לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בדבר השקעות בדירה בהסתמך על מצג התובעת, או מי שקדם לה בניהול הדירה, לא הוכיח הנתבע כי אומנם השקיע בה כספים כלשהם, ואין צריך לומר שלא הוכח היקפם. ניתן היה לצפות מהנתבע כי ימציא לבית המשפט קבלות ו/או עדויות על ביצוע שיפוצים בדירה - כנטען על ידו - או למצער להמציא חוות דעת של מומחה שיעריך (על בסיס ביקור בדירה) את עלות השיפוצים הנטענים. בחקירתו הנגדית, נדרש הנתבע לעניין השקעותיו בדירה והלה השיב בזו הלשון - "שיפצתי את הדירה על דעת עצמי. ממי אני אקבל אישור לשיפוץ? איזה אישור. מה אני אלך לרחוב ואבקש אישור?". ועוד קודם לכן הבהיר הנתבע - "אני לא יכול להביא אישור קבלה על שום סכום שהשקעתי בדירה" (עמ' 4 לפרוטוקול). אמור מעתה: לא זו בלבד שהנתבע לא הסתמך על מצג כלשהו שהוצג לו על ידי מי מנציגי עמידר (שכן שיפץ הדירה על דעת עצמו), אלא שאין בידיו אמצעי כלשהו לאמת השקעותיו, הנטענות, בדירה. ברי איפוא, בנסיבות אלו, כי לא הוכח ויתור מצד התובעת ואף לא הוכח שינוי מצבו של הנתבע לרעה בעקבות הויתור - אשר לא היה ולא נברא. ואם לא די באמור לעיל, מצאתי כי האינטרס הציבורי מחייב שלא ליתן יד להמשכיותה של תופעה, בלתי נסבלת, של פלישה למקרקעי ציבור שכן " ... אף אם לא מילאו הרשויות את חובן לאורך שנים רבות ואף התרשלו ... אם הגיעה שעת התעשתות מצידן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור" (רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 20/7/05). 13. נמצא מהאמור והמקובץ לעיל, כי לא זו בלבד שהנתבע לא הוכיח התקיימותם של שני התנאים הדרושים להקמת טענת השיהוי, אלא שמאזן הצדק והאינטרס הציבורי מוביל למסקנה כי יש לדחות את טענת השיהוי שבפי הנתבע. לא יעלה על הדעת כי כל דכפין יתי ויפלוש ביודעין לנכסי המדינה ובחלוף שנים מספר יטען לדחיית תביעת הפינוי מחמת שיהוי. היעתרות לטענה כזו תעודד פלישות לנכסי המדינה ובכך ייפגע קשות האינטרס הציבורי כולו. אני דוחה, איפוא, את טענת ההשתק והמניעות שבפי הנתבע. רכישה בפטור ממכרז 14. כזכור טען הנתבע, לחילופי חילופין, כי בנסיבות העניין הוא רכש זכות לרכישת הדירה בפטור ממכרז. הנתבע סמך יתדות טענתו על הוראת סעיף 25(1) לתקנות המכרזים הקובעת לאמור - "(1) הענקת זכויות במקרקעין למי שהוא בעל זכויות באותם מקרקעין או למי שיורה בעל הזכות להעניקן; לעניין זה, 'בעל זכויות במקרקעין' - צד לחוזה פיתוח, לחוזה חכירה או חכירת משנה לתקופה של עשרים ואחת שנים לפחות, מי שזכאי כדין להיות צד לחוזה כאמור וכן מי שהיה צד לחוזה כאמור או מחזיק במקרקעין באופן רצוף, עשר שנים לפחות, בהסכמת המינהל". טוען, איפוא, ב"כ הנתבע כי נוכח העובדה שהנתבע מחזיק בדירה משך 10 שנים בהסכמת המינהל, זכאי הוא לרכוש הזכויות בדירה בלא מכרז חרף המתחייב מחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק המכרזים"). לא מצאתי ממש בטענה זו ודינה להידחות על הסף. ראשית דבר, כפי שהבהרנו לעיל הנתבע לא השכיל להוכיח כי החזיק בדירה משך 10 שנים, כך שאין תחולה להוראת התקנה בענייננו. שנית וזה העיקר. ההסכמה שבהוראת התקנה דלעיל פירושה: הסכמה מפורשת לחזקה במקרקעין להבדיל מהסכמה משתמעת או הסכמה מכללא. הסכמה גרידא (מכללא) יכול ותשכלל, בנסיבות מתאימות, מעמד של רישיון חינם הניתן לביטול בכל עת. אך אין בהסכמה כזו (שאינה מפורשת) כדי להקים זכות לרכישת הבעלות במקרקעין הפלושים, על אפה וחמתה של הרשות הציבורית. הדעת אינה סובלת מצב בו פולש למקרקעי ציבור, המחזיק במקרקעין משך שנים הרבה בלא כל תשלום שכר בגין חזקתו, ייאלץ את הרשות הציבורית למכור לו את זכות הבעלות (חכירה) בהם, ואין צורך לומר בלא מכרז כמתחייב על פי חוק המכרזים. לאחרונה נזקק בית המשפט המחוזי לטענה מעין זו ונקבע כי יש לפרש את הוראת התקנה הנ"ל " ... בצמצום ובפרשנות המגשימה בצורה טובה ביותר את תכלית חוק חובת המכרזים ..." [ע"א (ת"א) 2553/05 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' משה יונה, פסק הדין מיום 18/9/09]. באם ההסכמה האמורה בתקנה 25(1) תפורש כהסכמה שבשתיקה - כנטען על ידי ב"כ הנתבע בסיכומיו - הרי שיהא בקביעה כאמור "כדי להביא לפגיעה של ממש באינטרס הציבורי ועלול לגרור עימה פלישות אחרות שכן היא פוגעת בהעברת מסר ברור לפולש למקרקעי ציבור שלא יצא חוטא נשכר" (ע"א 2553/05, שם, עמ' 5). אין לי, איפוא, אלא לדחות טענת הנתבע לרכישת זכות לרכוש הדירה בפטור ממכרז. הסעדים המבוקשים 15. משהוכיחה התובעת בעלותה על הדירה (המצוייה בבניין הבנוי על החלקה שבבעלותה) ומשלא השכיל הנתבע להוכיח זכות לה כפופה זכות הבעלות של התובעת, אין מנוס מלהורות על פינוי הנתבע מהדירה (ראו: סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; סעיף 29 לפקודות הנזיקין). טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו כי יש להתנות הפינוי בתשלום פיצוי כספי בגין השקעותיו של הנתבע בדירה - לא התקבלה על דעתי, זאת בגין שתיים אלו. ראשית דבר, לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בדבר השקעות בדירה, לא השכיל הנתבע להוכיח היקפן. שנית וזה העיקר, הלכה נודעת היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבלת פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא אם כן קיימים שיקולים חריגים המצדיקים זאת. הפסיקה הכירה בתשלום פיצוי כספי לבר רשות חינם עקב ביטול הרשות, רק במקרים בהם הוכח כי מקבל הרשות השקיע מהונו להקמת מבנה קבע על דעת בעל הקרקע ובהסכמתו [ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד ל"ו(4) 403,404], או כאשר ניתנה הסכמה מפורשת מצד בעל הבית לשימוש בנכסו " ... לזמן בלי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר את הנכס או יוסיף בנייה ..." (שם, עמ' 410). במקרים כאמור, שורת הצדק מחייבת כי בר הרשות יפוצה על השקעותיו משום שהנכס על ההשבחה שבו יעבור לנותן הרשות [ראו: ע"א 71399/99 אלוני נ' ארד פ"ד נ"ח(4) 27, 46]. אף אם יונח בנדון דידן כי הנתבע רכש מעמד של בר רשות בדירה הרי מעמד זה נרכש, אם בכלל, מכוח שתיקת עמידר. ברי, איפוא, כי לא ניתנה רשות מפורשת לנתבע להחזיק בדירה ואין צריך לומר שלא הייתה הסכמה לביצוע השקעות ושיפוצים בה (ככול שאלה נעשו). לא הונחה, איפוא, תשתית עובדתית כלשהי על פיה ניתן להסיק כי מן הצדק להתנות ביטול הרשות בתשלום פיצויים. התובעת זכאית, איפוא, לסעד הפינוי לו היא עותרת בתביעתה. 16. לא כך אמורים הדברים באשר לסעד הכספי המבוקש. להוכחת דמי השימוש הראויים המגיעים לה מהנתבע, השליכה התובעת יהבה על שומת מהנדס הבניין ושמאי המקרקעין מר גדי קיינר (להלן: "השומה"). דא עקא כי שומה זו (נספח ג') אינה יכולה להוות תחליף לחוות דעת הערוכה בהתאם לדין. המומחה מטעם התובעת לא פירט בשומתו את פרטי השכלתו ואף לא הצהיר כי שומתו זו ניתנה לשם הגשתה לבית המשפט. ההיפך הוא הנכון. המומחה הבהיר במפגיע כי "השומה לאומדן השווי עבור ר"פ - עמידר בלבד, ואין לעשות בה כל שימוש אחר" (סעיף 2 לשומה). בנסיבות אלו ברי כי אין לסמוך על השומה כלל ועיקר שכן זו לא נועדה לעשיית שימוש בבית המשפט. במיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה שמר קיינר לא ביקר בתוככי הדירה כלל והביקור היה חיצוני בלבד. משלא השכילה התובעת להוכיח גובה דמי השימוש הראויים, אין מנוס מלדחות עתירתה לסעד כספי. התוצאה 17. סוף דבר ולאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן - א. הנני מורה לנתבע לפנות ולסלק ידו מהדירה - המתוארת בסעיף 1 לעיל - ולהחזיר החזקה בה לתובעת כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ מטעמו. על מנת לאפשר לנתבע להתארגן במקום אחר, יעוכב ביצוע הפינוי משך 90 יום מהיום. ב. הסעד הכספי - נדחה. ג. הנתבע ישא בהוצאות שכ"ט עורך דין התובעת בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. מקרקעיןפלישה למקרקעין