רקע ותמצית טענות הצדדים התובע, יליד 4.7.81, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים מיום 17.11.01, אשר התרחשה שעה שנהג ברכב בעל מ.ר 73-446-15 (להלן: "הרכב"). הנתבעת, אריה חברה לביטוח בע"מ, כשמה כן היא, חברה רשומה העוסקת בעסקי הביטוח. במועד הרלוונטי לתובענה ביטחה הנתבעת את נהיגת התובע ברכב ואת השימוש בו. במסגרת כתב התביעה טוען התובע, כי ביום 17.11.01 בשעה 20:00 או בסמוך לכך, הוא היה מעורב בתאונה דרכים בה היה מעורב רכב נוסף בעל מ.ר 40-539-18 (להלן: "התאונה"). התובע טוען, כי בעקבות התאונה, הוא נחבל בצווארו ובגבו חבלה מסוג "צליפת שוט". עוד טוען התובע, כי נגרמו לו צלקות, איבד הכרתו בעקבות התאונה וכי נגרם לו שבר ברגל ימין. התובע טוען, כי מאז התאונה, הוא סובל מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב, כאבי ראש וסחרחורות ותחושת נימול בגפיים. לטענתו, הוא מבצע טיפולי פיזיותראפיה. התובע טוען, כי טרם התאונה הוא עבד כמוכר ירקות ופירות והשתכר סך של כ- 8,000 ₪ לחודש. לטענתו, בעקבות התאונה הוא נעדר ממקום עבודתו במשך 21 ימים. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבד ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הפסד הכנסה לעבר ולעתיד וכאב וסבל. בנוסף, עתר לפיצוי בגין הגדלת הסיכוי לחלות עקב התאונה. הנתבעת מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להידחות. הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה ונסיבות התרחשותה כפי שנטענו על ידי התובע במסגרת תביעתו. עוד טוענת, כי האירוע הנטען איננו בגדר תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). הנתבעת מכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וטוענת, כי הם מוגזמים, מופרכים ואין קשר סיבתי בינם לבין התאונה. לטענת הנתבעת, ככל שאירעה התאונה הרי שהיא הייתה קלה ולא הותירה כל נכות. לטענת הנתבעת, התובע שב לתפקד כבעבר ללא כל מגבלה פיזית או תפקודית ואף כושר השתכרותו לא נפגע. לטענתה, לתובע עבר רפואי עשיר אשר אינו קשור לתאונה הנטענת. הראיות מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של מר אבראהים סיאם (להלן: "אברהים") - אחיו ומעבידו של התובע ושל מר דני מור (להלן: "דני") - שותפו של אברהים. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. במסגרת דיון ההוכחות אשר נערך בתובענה ביקש התובע להעיד את מר סאם חמיס פיזיותרפיסט אשר העיד, כי לא טיפל בתובע ותחת זאת בדק אותו בשתי הזדמנויות לצורך אבחון רמת ההגבלה. בנסיבות אלו, בקשת התובע נדחתה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. עסקינן בתובענה אשר הוגשה במקור בבית משפט השלום בירושלים. במסגרת ניהול התובענה שם, מונה ד"ר רוזנטל כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. המומחה הרפואי קבע, כי בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. בשל התנהלות התובע או בא כוחו נמחקה התובענה והיא הוגשה מחדש בבית משפט השלום בנצרת. במסגרת ניהול התובענה בה עסקינן עתר התובע למינוי מומחה חדש בתחום האורטופדי, בטענה, כי חלה החמרה במצבו. במסגרת החלטה אשר ניתנה ביום 12.7.07 נדחתה בקשתו ונקבע, כי ככל שחלה החמרה במצבו פתוחה בפניו הדרך להפנות שאלות הבהרה למומחה אשר מונה במסגרת התובענה אשר הוגשה בירושלים. התובע שלח למומחה שאלות הבהרה והמומחה המציא תשובותיו. בקשת התובע, כי ייקבע דיון נוסף לשם חקירת המומחה מטעם בית המשפט נדחתה לאחר שהתובע לא פעל בהתאם להחלטות בית המשפט באשר להפקדת שכרו של המומחה כתנאי לשמיעת עדותו. דיון ומסקנות במסגרת התובענה שלפניי הצדדים אינם חלוקים באשר לעובדה שהתובע היה מעורב בתאונת דרכים וכי הוא נפגע כתוצאה מכך. המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה באשר לאופי הפגיעה ולנזקים אשר נגרמו לתובע בעקבות פגיעתו האמורה. המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין תסמיני וסמני הארטריטיס הניוונית בפרק הקרסול הימני. הנתבעת טוענת, כי התובע אמנם נפגע בתאונה אולם במסגרת מעורבותו בתאונה הוא לא נפגע בקרסול ימין ועל כן אין לשייך את הנכות האמורה לתאונה בה עסקינן. התובע נשאל כיצד ארעה התאונה והשיב, כי אינו זוכר בדיוק וכי היה מחוסר הכרה (עמ' 8 ש' 6-8). משנשאל בשנית כיצד ארעה התאונה שב והעיד, כי אינו זוכר וכי מסר את מה שקרה במשטרה (עמ' 8 ש' 10-11). בהמשך עדותו נטען בפניו, כי בניגוד לטענתו, מדו"ח פינוי מד"א עולה, כי הצוות מצא אותו בהכרה מלאה. התובע לא התייחס לטענה האמורה ותחת זאת טען, כי הם דיברו איתו וכי היו אנשים שסייעו לו לצאת מהרכב (עמ' 9 ש' 3-6). בהמשך הועלתה בפניו בשנית הטענה לפיה מהדו"ח עולה, כי הוא פונה בהכרה מלאה. התובע השיב, כי הוא שכב על הרצפה וסבל מכאבים. לאחר שנשאל פעם נוספת האם היה בהכרה השיב התובע בחיוב וטען, כי דיבר עם הצוות אולם סבל מכאבים (עמ' 9 ש' 10-13). התובע נשאל באיזה אופן נפגע בקרסול והשיב, כי נתפס ברגל אחת וכי שמו לו פלטינה בקרסול וברגים. בהמשך נשאל האם הפגיעה נגרמה בעקבות התאונה והשיב בחיוב. התובע העיד, כי רגלו נפגעה מדוושת הגז וכי הדבר ידוע לו מאחר והרכב שלו אוטומטי (עמ' 8 ש' 17-30). נטען בפניו, כי כאשר הוא נשאל לגבי נסיבות התאונה הוא השיב, כי הוא אינו זוכר. בנסיבות אלו נשאל התובע כיצד בידו להעיד באשר לאופן פגיעתו. התובע השיב, כי הוא היה רק באוטו וכי לא היה במקום אחר (עמ' 8 ש' 31-32). התובע נשאל האם בשנת 2001 הדברים היו זכורים לו טוב יותר ממה שהם זכורים לו היום. במקום להשיב לשאלה טען, כי רכב פגע בו ושאל כיצד הוא יכול שלא לזכור את זה (עמ' 9 ש' 1-2). התובע העיד, כי הוא נפגע ברגל אשר הוא השתמש בה לנהיגה וכי הוא אינו זוכר פרטים נוספים (עמ' 11 ש' 7). במסגרת עדותו נטען בפני התובע, כי לצוות מד"א הוא אמר שהוא נפגע בברך ימין ובגב ולא אמר דבר בקשר לקרסול. התובע השיב, כי הוא התחיל להגיד להם על הרגל וכי צעק כל הזמן וסבל מכאבים (עמ' 9 ש' 14-16). התובע נשאל האם הדברים האמורים זכורים לו והשיב בחיוב וטען, כי הוא זוכר את הכאבים ברגל (עמ' 9 ש' 17-18). התובע נשאל מדוע אמר לנהג האמבולנס על פגיעתו בברך אולם לא אמר לו דבר לגבי הקרסול. התובע השיב, כי כל הרגל שלו זזה ממקומה והוסיף, כי עזרו לו להחזיר את הברך למקומה וכי כעבור יומיים הוא נותח (עמ' 9 ש' 19-21). העובדה שבמסגרת דו"ח מד"א לא מופיעה תלונה של התובע אודות הפגיעה בקרסול ימין אין בה כשלעצמה כדי לשלול את טענת התובע לפיה פגיעתו האמורה נגרמה בעקבות התאונה בה עסקינן. לא מן הנמנע, כי בעת שהתובע פונה ממקום התאונה הוא סבל יותר מפגיעות אחרות, אותן שטח בפני הצוות המפנה, ואין בכך כדי להוכיח, כי לא נגרמו לו פגיעות נוספות. בהמשך נטען בפני התובע, כי יש לו זיכרון סלקטיבי וכי הוא אמר שהוא יודע שהוא נפגע בקרסול מהדוושה של הדיזל. התובע השיב, כי הוא נהג תוך שימוש ברגל אחת היות ועסקינן ברכב אוטומטי (עמ' 9 ש' 22-24). התובע אישר, כי כאשר האמבולנס הגיע למקום הוא שכב מחוץ לרכב (עמ' 9 ש' 25-27). התובע שלל טענה לפיה ייתכן שיצא מהרכב, החל לטפל באשתו ואז סובב את הקרסול (עמ' 9 ש' 28-30). עדותו בעניין זה לא נסתרה. ככל שהיה ממש בגרסה האמורה, אשר הועלתה על ידי הנתבעת, הרי שאין בכך כדי ליתן הסבר לשאלה מדוע תלונה באשר לפגיעה האמורה לא הופיעה במסגרת דו"ח מד"א. התובע נשאל לתגובתו בנוגע לטענה לפיה בסיכום האשפוז צוין, כי ביום קבלתו בעקבות תאונת דרכים הוא נפל סובב את קרסול ימין ומאז מתקשה בדריכה. בתגובה טען התובע, כי כל מה שקרה לו זה מהתאונה. לטענתו, הוא אינו זוכר מה כתוב אולם הוא יודע שזה מהתאונה (עמ' 10 ש' 4-6). נטען בפניו, כי גם בהפניות במסגרת המעקב הרפואי צוין, כי הוא אחרי חבלה סיבובית בקרסול ימין. התובע שב וטען, כי הכל קרה לו בתאונה (עמ' 10 ש' 7-8, 12). בהמשך נטען בפניו שוב, כי הוא סיפר לרופאים שהוא נפגע בקרסול כתוצאה מתנועה סיבובית התובע השיב, כי אינו זוכר שאמר את הדברים האמורים (עמ' 10 ש' 20-25). מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי הוצג לעיונו מסמך - מכתב שחרור בו צוין, כי התובע "התקבל דרך חדר מיון עקב שבר בקרסול ימין. ביום קבלתו, בעקבות תאונת דרכים, נפל וסובב את קרסול ימין". לא ברור על סמך איזה מידע נרשם המסמך האמור והאם עסקינן בגרסה אשר נמסרה על ידי התובע והאם הגרסה האמורה משקפת את האמת. על אף שהמומחה מטעם בית המשפט נחשף למסמך האמור וציין את האמור בו במסגרת חוות דעתו הוא קבע, כי פגיעתו של התובע בקרסול ימין נגרמה בעקבות התאונה בה עסקינן. מקביעתו האמורה של המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי אופי פגיעתו של התובע עולה בקנה אחד עם מנגנון הפגיעה הנטען על ידו. התובע שב וטען, כי הכל קרה בתאונה וטען, כי אשתו עדה לכך. לטענתו, אשתו לא הגיעה להעיד. התובע ציין, כי הוא גרוש (עמ' 10 ש' 14-16). התובע לא זימן את גרושתו לעדות ולא נתן לכך הסבר מניח את הדעת, מלבד טענתו, כי השניים התגרשו. התובע לא הוכיח, כי ניסה לזמנה ליתן עדות באשר לפגיעתו. כמו כן, התובע העיד, כי אף אחיו היה ברכב בעת התאונה ולא הסביר מדוע לא זימנו ליתן עדות. דבר זה פועל לרעתו. עם זאת, עדות התובע לפיה נפגע בקרסול ימין במסגרת התאונה בה עסקינן אמינה ומהימנה בעיניי. יתרה מזאת, סבורני, כי רבים הסיכויים כי לא היה בידי גרושתו של התובע ואחיו להעיד באשר לשאלה שבמחלוקת. העובדה שבעת פינויו התלונן התובע דווקא על פגיעותיו האחרות, כמפורט לעיל, תומכת בעמדתי האמורה לפיה סביר, כי הנוכחים במקום התאונה לא היו מודעים לפגיעתו של התובע בקרסול בתאונה, אף ככל שזו נגרמה במסגרת התאונה. הנה כי כן, מצאתי, כי התובע נפגע בקרסול ימין בתאונת דרכים בה היה מעורב ביום 17.11.01 וכי בעקבות התאונה האמורה נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור 10%. לא שוכנעתי, כי נכותו התפקודית של התובע שונה מנכותו הרפואית. הנזק כאב וסבל בעקבות התאונה אושפז התובע מיום 17.11.01 ועד ליום 23.11.01. כאמור לעיל, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. לאור תקופת אשפוזו ואחוזי נכותו של התובע קובעת לו פיצוי בסך 25,046 ₪ בגין ראש נזק זה משוערך להיום. הפסד השתכרות לעבר התובע העיד, כי טרם התאונה קיבל שכר במזומן בשחור (עמ' 13 ש' 30-31) במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי טרם התאונה הוא היה משתכר סך של כ- 8,000 ₪ לחודש. במהלך עדותו נשאל האם הוא יודע מה הייתה משכורתו והשיב בחיוב. בהמשך העיד, כי היה משתכר סכום קבוע וטען, כי היה מקבל שכר שבועי מידי יום שישי (עמ' 13 ש' 32, עמ' 14 ש' 1-9). נטען בפניו, כי במסגרת הבקשה לתשלום תכוף הוא טען, כי הוא מרוויח 7,000 ₪, בתצהיר תשובות לשאלון טען, כי הוא מרוויח 6,000 ₪ נטו ובתצהיר עדותו הראשית טען, כי הוא מרוויח 6,500 ₪ נטו. התובע נשאל מה היה שכרו באמת. במקום להשיב לשאלה האמורה טען התובע, כי שאלו אותו כמה הוא מרוויח שבועית לא חודשית. נטען בפניו, כי הוא הצהיר על משכורת חודשית ואף טען, כי עסקינן בשכר נטו התובע נשאל באשר לסיבה לכך ובתגובה טען, כי הוא אינו יודע מה נכתב וכי הוא יודע שהוא מקבל שבועית. לטענתו, הוא מרוויח 1,500 ₪ לשבוע ועורך הדין עשה את החישוב לחודש (עמ' 15 ש' 2-10). דני העיד, כי הוא שילם לתובע 1,500 ₪ לשבוע במזומן (עמ' 27 ש' 1-2). עוד העיד דני, כי הוא גידל את התובע וכי הוא כמו בן בשבילו (עמ' 24 ש' 30, עמ' 27 ש' 4). לטענתו, אין לו אסמכתא באשר לתשלום שכרו של התובע ולמעשה בידו לומר כל סכום אולם לטענתו אמר את הסכום האמיתי (עמ' 27 ש' 5-8). קשריו של דני עם התובע, כפי שעולה מעדותו, משליכים על אמינות טענתו באשר לשכרו של התובע טרם התאונה. התובע העיד, כי כיום הוא מרוויח 3,500 ₪ בערך (עמ' 15 ש' 14-15). לטענתו, זה שכרו הממוצע לאחר התאונה מאחר והוא עובד רק חצי יום (עמ' 15 ש' 16-20). התובע נשאל מדוע בתצהיר תשובות לשאלון הוא טען, כי הוא מרוויח סך של 1,500 ₪ לחודש והשיב, כי זה בערך וכי בהתחלה קיבל 1,500 ₪ וכיום 3,500 ₪ (עמ' 15 ש' 23-25). התובע טען, כי אחרי התאונה עבר מעבודה אצל דני לעבודה אצל אחיו וכי האחרון שילם לו כמה שהוא רצה (עמ' 15 ש' 27). בהמשך עדותו העיד התובע, כי כיום הוא מקבל משכורת שבועית במזומן. לטענתו, הוא מקבל שכר לפי כמה שהוא עובד. התובע העיד, כי הוא מקבל 1,000-1,200 ₪ לשבוע. לאחר מכן תיקן וטען, כי הוא מרוויח 700-800 ₪ לשבוע (עמ' 17 ש' 2-6). עדותו של התובע בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין. בעדות התובע באשר לשכרו טרם התאונה ושכרו לאחר התאונה נתגלו סתירות וחוסר התאמות. מצאתי, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את שכרו עובר לתאונה ושכרו לאחר התאונה ובהתאמה לא עלה בידיו להוכיח, כי שכרו נפגע בשל התאונה שעבר. איברהים העיד, כי הוא משלם לעובדיו מידי יום שישי והשכר תלוי במה עבד הפועל. איברהים נשאל כמה מרוויח העובד הכי זוטר אצלו והשיב, כי יש כאלה שמשתכרים סך של 1,000 ₪ ויש כאלה שמשתכרים 2,000 ₪ (עמ' 21 ש' 18-23). איברהים העיד, כי העובד הכי זוטר מרוויח סך של 1,000 ₪. בהמשך טען, כי לפעמים הוא משלם 700-800 ₪ וטען, כי לא הבין את השאלה (עמ' 21 ש' 24-28). לטענתו, הוא משלם לתובע 700-900 ₪. איברהים הוסיף, כי התובע לא עובד כמו אחד רגיל (עמ' 21 ש' 29-30). איברהים נשאל האם הוא משלם לתובע פחות מהשכר אשר מקבל העובד הכי זוטר והשיב בחיוב והוסיף "על היום אני אשלם לו שהוא הביא אותי לכאן? אני מוריד לו את זה" (עמ' 21 ש' 31-32). איברהים טען, כי התובע דואג לעסק ואם היה מישהו אחר הוא לא היה זקוק לתובע שכן היה בידו לשלם 200 ₪ נוספים ולקבל פועל נורמאלי שיעבוד (עמ' 22 ש' 6-7). עדותו של איברהים לא הותירה עליי רושם אמין. לא סביר בעיניי, כי הוא משלם לתובע, אשר הינו אחיו, שכר הנמוך משכרו של העובד הזוטר ביותר. הסתירה בעדותו באשר לשכרו של העובד הזוטר ביותר תרמה להתרשמותי באשר לאמינותו. לא זו אף זו, טענת איברהים לפיה שכרו של התובע נמוך משכרו של העובד הזוטר ביותר מאחר ואין בידו לעבוד ככל עובד אחר אינה עולה בקנה אחד עם עדותו לפיה הוא מפקיד את העסק בידי התובע בשל אמינותו (עמ' 19 ש' 18-24). יתרה מזאת, לאור הנכות שנקבעה לתובע, לא מצאתי לקבל עדות איברהים שהתובע לא היה מסוגל לעבוד ככל עובד אחר. התובע העיד, כי בשוק מחנה יהודה אין תלושי שכר. התובע נשאל למה פתאום אחרי התאונה הוא התחיל לקבל תלושי שכר חלקיים והשיב, כי הוא עבד עם אחיו על המשאית ושם מקבלים תלושים (עמ' 12 ש' 7-11). עוד העיד התובע, כי סיאם יוסף הינו אחיו וכי הוא עוסק בהובלות. לטענתו הוא לא היה נהג אלא ישב לצד אחיו ועזר לו בפתיחת דלתות, העמסת סחורה והיה אומר לו איך לסדר. לטענתו, לא היה בידו להרים את המשטח מהרצפה. התובע העיד, כי היה עוזר למזלג לסדר (עמ' 12 ש' 12-21). לטענתו, יש סדר מסוים לפיו יש להעמיס את הסחורה והוא היה צריך להסביר לאחיו את הסדר. התובע נשאל האם אחיו היה זקוק לו לשם כך והשיב, כי הוא ישב בבית ואחיו אמר לו לבוא לעזור לו (עמ' 12 ש' 23-26). התובע העיד, כי הוא אינו זוכר מתי הוא עבד אצל אחיו וטען, כי עבד אצלו קצת (עמ' 12 ש' 27-28). בהמשך נטען בפניו, כי מתלוש השכר לא ניתן ללמוד על מספר ימי העבודה אשר הוא עבד. התובע השיב, כי יש לשאול את מי שנתן את התלוש (עמ' 12 ש' 29-31). העובדה שאין בידי התובע לתמוך טענותיו באשר לשכרו טרם התאונה ולאחריה במסמכים כלשהם בצירוף העדר אמינותו ואמינות עדיו בעניין זה משליכה על הפיצוי אשר מצאתי לקבוע לתובע בראש נזק זה. בהעדר נתונים מהימנים באשר לגובה שכרו של התובע טרם התאונה ולאחריה מצאתי, כי יש להעריך את הפסד השתכרותו של התובע לעבר על דרך האומדנא. התובע נשאל האם לאחר התאונה ולפני שהחל לעבוד אצל יוסף הוא חזר לעבוד בשוק והעיד, כי היה מגיע לשוק אולם לא עבד. בהמשך טען, כי סידר מלפפונים ועזר, אולם לא עבד. התובע נשאל האם חזר לעבוד בעמידה אולם היה מוגבל והשיב, כי הוא אינו מבין את השאלה. לאחר שנשאל פעם נוספת האם חזר לעבוד בשוק לאחר התאונה ובטרם החל לעבוד אצל יוסף השיב התובע, כי הוא אינו זוכר שהוא עבד (עמ' 16 ש' 18-26). התובע נשאל מה עשה במשך שנה וחצי לאחר התאונה והשיב, כי היה בטיפול וכי היה הולך לרופא שלוש פעמים. התובע נשאל מדוע לא הוציא תעודת אי כושר והשיב, כי היה הולך רק לביקור רופא אצל ד"ר מור (עמ' 16 ש' 27-30). התובע העיד, כי לפני התאונה הוא עבד משעה שש בבוקר עד שעות הערב סביב 20:00-22:00. לטענתו, לאחר התאונה הייתה תקופה שהוא לא עבד ולאחר מכן חזר לעבוד חצי יום. עוד טען התובע, כי הוא עובד שעתיים, ארבע שעות או חמש שעות ולפעמים הוא לא מגיע לעבודה והכל תלוי בכאבים מהם הוא סובל (עמ' 11 ש' 14-17). התובע נשאל האם יש ימים בהם הוא נשאר בעבודה יום שלם והשיב, כי כל השוק יודע שהוא לא עובד אחרי התאונה. לטענתו, לפעמים הוא לא מגיע לעבודה 3-4 ימים (עמ' 11 ש' 22-23). איברהים העיד, כי הוא זקוק לפחות לשני עובדים, אחד במחסן ואחד מוכר וכי עבודה כמוכר פחות פיזית אולם דורשת ריכוז שכן יש לשים לב מה לוקח כל לקוח (עמ' 18 ש' 26-32, עמ' 19 ש' 1-4). לטענתו, התובע הוא אחד מעובדיו הקבועים (עמ' 19 ש' 13-14). איברהים נשאל האם התובע עובד כמחסנאי או מוכר והשיב, כי הוא לא נמצא במקום וכי התובע אחראי על הדוכן ומחליט אם להיות בחוץ או בפנים (עמ' 19 ש' 15-18). איברהים העיד, כי הוא לא נמצא במקום וכי הוא מפקיד את העסק בידי התובע מאחר והוא אמין (עמ' 19 ש' 18-24, עמ' 20 ש' 3-5). עוד העיד איברהים, כי התובע מגיע בבוקר נשאר עד הצהריים הולך וחוזר אחרי הצהריים. לטענתו, התובע מחליט על דעת עצמו ועושה מה שמתאים לעבודה ומה שנוח לו (עמ' 19 ש' 31-32, עמ' 20 ש' 1-2). איברהים העיד, כי קידם את אחיו למנהל העסק ובהמשך שב בו מהטענה האמורה וטען, כי התובע זקוק לאישורו (עמ' 20 ש' 19-22). עדות איברהים לפיה העסק מופקד בידי התובע ועדותו באשר לשעות העבודה של התובע אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע לפיה לפעמים הוא אינו מגיע למקום העבודה במשך ימים ולעדותו באשר לשעות עבודתו. התובע נשאל האם הלך לרופא תעסוקתי אשר אמר לו, כי אין בידו לעבוד בשוק והשיב, כי הלך לד"ר מור שאמר לו, כי הוא אינו יכול לעבוד בתקופת החורף (עמ' 15 ש' 28-29). בהמשך נשאל התובע האם במהלך תשע השנים מאז שהתרחשה התאונה הוא ניסה לעשות הסבה מקצועית למקצוע שיתאים לו יותר לאור מגבלותיו והשיב, כי אין מי שיעסיק אותו למספר שעות וכי בעבודה בה הוא עובד כיום הוא יכול לבוא או לא לבוא ולא מגבילים אותו (עמ' 15 ש' 30-32, עמ' 16 ש' 1-2). הנה כי כן, התובע לא הוכיח, כי אין בידו לעבוד בשוק או כי פעל לשם מציאת עבודה אשר תתאים למגבלותיו. במסגרת עדותו נטען בפני התובע, כי אשתו אמרה לחוקר שכאשר רגלו הייתה מגובסת הוא הלך לעבודה. התובע השיב, כי הוא הלך לשוק אולם לא עבד וכי לא היה בידו לעבוד עם גבס. לטענתו, הוא עמד שם אולם לא עבד. התובע העיד, כי היה מגיע ויושב עם משה מהדגים אשר נמצא בדוכן ממול (עמ' 11 ש' 25-29). התובע נשאל, האם הוא מאשר שהוא היה מגיע לשוק עם הגבס. במקום להשיב לשאלה טען התובע, כי כאשר קרתה התאונה הוא התגרש (עמ' 11 ש' 32, עמ' 12 ש' 1). לאחר שנשאל בשנית אישר, כי היה מגיע עם גבס וקביים (עמ' 12 ש' 2-3). התובע נשאל האם העבודה אצל אחיו הייתה העבודה הראשונה שהוא עבד או שהוא ניסה קודם לחזור לשוק. התובע טען, כי בהתחלה הוא עבד רק בשוק. לאחר שנשאל בשנית באשר לעבודתו לאחר התאונה השיב התובע, כי הוא אינו זוכר (עמ' 13 ש' 3-6). נטען בפניו, כי תעודת המחלה מיום 20.11.01 ועד ליום 20.2.02 הוצאה רק ביום 11.1. התובע נשאל האם לא הוציא את התעודה בזמן אמת מאחר והיה עסוק בשוק והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 13 ש' 7-10, 14). התובע העיד, כי אינו זוכר מתי הוא שב לעבודה לאחר התאונה וטען, כי הוא אינו זוכר האם הוא שב לעבודה לאחר שבבדיקה וצילום ב- 28.12 מצאו שהקרסול טוב ולאחר שביום 11.1.02 מצאו שהקרסול מחובר (עמ' 13 ש' 15-23). בהמשך נטען בפניו, כי במקום אחד כתוב שהוא התחיל לעבוד אצל אחיו סיאם ביום 1.8.04 ובמקום אחר כתוב שהחל לעבוד אצלו ביום 1.7.04. התובע נשאל באשר לתאריך הנכון והשיב, כי הוא אינו זוכר (עמ' 13 ש' 24-29). איברהים העיד, כי הוא אינו זוכר כמה זמן נעדר התובע מהעבודה לאחר התאונה (עמ' 22 ש' 19-20). כן טען, כי אינו זוכר האם התובע הגיע לעבודה בזמן שהיה עם גבס (עמ' 22 ש' 25-29). בעת עדותו נטען בפני דני, כי אשתו של התובע סיפרה, כי לאחר התאונה התובע הגיע לשוק עם גבס. דני השיב, כי מבחינתו היה מספיק שהתובע יגיע לחנות וכי הוא לא רצה שהוא יעבוד אולם מבחינתו אם התובע היה שם זה כאילו שהוא שם. לטענתו, התובע היה מגיע עם גבס והוא שילם לו סכומים כעזרה. דני טען, כי הוא לא קורא לזה שכר. לטענתו, היו חודשים שהוא נתן לתובע 5,000-6,000 ₪ והיו תקופות שהוא שילם לו חשמל ומים. דני העיד, כי הוא נתן לתובע וזו לא הייתה הלוואה (עמ' 25 ש' 19-26). דני אישר, כי בתקופה שהתובע היה בגבס הוא הגיע לעבודה היות והוא ביקש ממנו מאחר וסמך עליו (עמ' 25 ש' 28-29). דני נשאל האם לאחר הורדת הגבס התובע המשיך לעבוד אצלו. דני לא השיב לשאלה ותחת זאת טען, כי בסוף 2001 הוא אמר לאברהים כי הוא אינו יכול להמשיך, הם הגיעו ביניהם להסכמות והניהול עבר לאיברהים (עמ' 25 ש' 32, עמ' 26 ש' 1-2). דני העיד, כי לאחר שהעביר את העסק לאיברהים, איברהים היה יותר בשטח והתובע ניהל את החנות. בהמשך העיד, כי אין בידו להגיד האם התובע היה במקום בשנת 2002 (עמ' 26 ש' 16-26). עדות התובע לפיה אינו זוכר מתי שב לעבוד לאחר התאונה והעובדה כי לכאורה לא היה בידו להשיב לשאלה זו, אף לא בערך, איננה אמינה בעיניי. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו המפורטת בכתב התביעה לפיה שב לעבוד לאחר 21 ימים. לא סביר בעיניי, כי התובע לא עבד במשך שנה וחצי. העדויות לפיהן אף בתקופה בה רגלו הייתה מגובסת הגיע התובע לעבודתו בשוק מחזקות עמדתי, לפיה לא סביר, כי בהמשך התובע לא עבד במשך תקופה כה ארוכה. יתרה מזאת, לא מצאתי כל הצדקה רפואית להיעדרות כה ממושכת מהעבודה. המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע תקופת אי כושר בת 90 ימים. מהעדויות אשר נשמעו בפניי עולה, כי אף במסגרת התקופה האמורה הגיע התובע לעבודה וקיבל תמורה בעבור כך. עדות דני לפיה אין עסקינן בשכר איננה מעלה ואיננה מורידה לענייננו. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי בעקבות התאונה הוא נעדר ממקום עבודתו למשך 21 ימים בלבד (סעיף 9(ב) לכתב התביעה). סביר בעיניי, כי בתחילה לא היה בידי התובע לעבוד במשרה מלאה. מצאתי, כי התקופה הנטענת בכתב התביעה היא התקופה המדויקת בה נעדר התובע מעבודתו בשל התאונה, לאחר מכן שב התובע לעבודה סדירה. על דרך האומדנא ולאור כל האמור לעיל ובהעדר הוכחה לנזק מדויק שנגרם לתובע, קובעת לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הפסד השתכרות לעתיד אף בראש נזק זה מצאתי לקבוע את הפיצוי המגיע לתובע על דרך האומדנא, לאור נתוניו של התיק כפי שפורטו לעיל ולאחר שלא הוכח לי בסיס השתכרותו המדויק של התובע ולאור אחוז הנכות שנקבע לתובע. אוסיף, כי לא אחת נפסק, כי אחוז הנכות ישמש כמדד לקביעת הפסד השתכרות של אדם, רק מקום בו שוכנע בית המשפט, על פי העדויות שנשמעו בפניו, כי יש בנכות כדי להגביל את תפקוד הניזוק. אחוזי נכות כשלעצמם אינם משמשים הוכחה לקיומו או אפשרות קיומו של הפסד השתכרות. במיוחד הדברים יפים בנכויות בשיעור נמוך. מדובר בנכות קלה שאולי גורמת לעיתים לתובע לתחושות כאב או לאי נוחות מסוימת אך עדיין לא בשיעור כזה המצדיק קביעה שנפגע כושר השתכרות בשיעור מלא על פי אחוזי הנכות. במקרה שלפני לא שוכנעתי על פי העדויות שנשמעו לפני שיש מקום לבצע חישוב אריתמטי. לפיכך, לאור נכות התובע, גילו של התובע, שכרו של התובע אופי עיסוקו והתרשמותי מעדותו לפני, קובעת לתובע פיצוי גלובאלי בסך 115,000 ₪ בראש נזק זה. סכום זה טומן בחובו הפסד פנסיה שכן על אף עדותו של התובע לפיה מעסיקיו לא הפרישו לו כספים לפנסיה הרי שחלה חובה לעשות כן והתובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד לטענת התובע, בעקבות נכותו נגרמו ועתידות להיגרם לו הוצאות רפואיות והוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשמ"ד- 1994 מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (סעיף 6 לחוק). התובע לא הוכיח, כי הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. יתרה מזאת, באשר להוצאות התובע בעבר, עסקינן בנזק אשר היה על התובע להוכיח את התגבשותו ואת שיעורו. בעת עדותו נטען בפני התובע, כי טענתו לפיה נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בסך 40,000 ₪ הינה הגזמה. התובע השיב, כי לכל דבר הוא הביא מסמכים וחשבוניות. לאחר שנטען בפניו, כי ממסמכיו עולה, כי נגרמו לו הוצאות בסך של כ- 300-400 ₪ השיב התובע, כי הוא אינו יודע ואינו זוכר בדיוק (עמ' 17 ש' 7-11). התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח, כי נגרמו לו הוצאות בשיעור הנטען על ידו. לא זו אף זו, באשר להוצאות רפואיות לעתיד קבע המומחה במסגרת חוות דעתו, כי מצבו הנוכחי של התובע יציב וכי גם במידה והוא יזדקק בעתיד לטיפול הרי שעסקינן בטיפולים המבוצעים כדרך קבע במסגרת הרפואה הציבורית. לאור כל האמור לעיל, מעמידה את נזקיו של התובע בגין הוצאותיו הרפואיות לעבר והוצאותיו בגין נסיעות אשר נגרמו בעקבות התאונה בסך של 2,500 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד התובע העיד, כי שכר עוזרת בכסף וטען, כי לא מסר את שמה היות ולא נשאל על כך. התובע נשאל האם יש לו ראיה לכך שהוא שילם לה והשיב, כי הוא יזמנה להעיד (עמ' 7 ש' 9-20). התובע העיד, כי העסיק את העוזרת 7 ימים בשבוע במשך 5-6 שעות ביום במהלך התקופה בה רגלו הייתה מגובסת (עמ' 7 ש' 21-28). נטען בפניו, כי בתצהיר תשובות לשאלות הוא העיד כי העסיק עוזרת במשך 8 שעות ביום חמישה ימים בשבוע. התובע השיב, כי לאור הזמן שחלף הדברים אינם זכורים לו (עמ' 7 ש' 29-31). התובע אישר, כי הוא נזקק לעזרה רק בזמן שרגלו הייתה מגובסת וכי לאחר מכן הוא לא העסיק עזרה (עמ' 17 ש' 12-15, 25-26). נטען בפניו, כי תקופת אי הכושר אשר אישר המומחה מטעם בית המשפט הינה תקופה של שלושה חודשים ועשרים יום. התובע נשאל כיצד הוא הגיע לסכום של 40,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בתקופה האמורה והשיב, כי הוא אינו יודע (עמ' 17 ש' 22-24). התובע אישר, כי היה מגיע לשוק עם גבס וקביים (עמ' 12 ש' 2-3). התובע נשאל מה עשתה העוזרת באותו זמן והשיב, כי לפעמים היא הייתה מגיעה בבוקר ולפעמים בערב וטען, כי הוא מוכן להזמין אותה להעיד (עמ' 12 ש' 4-5). לטענתו, הוא היה מגיע לשוק לפעמים לעשר דקות או חצי שעה ולפעמים לשעה עד שלוש שעות (עמ' 12 ש' 6). איברהים נשאל מי עזר לתובע והשיב כי בעיקר עזרו לו ההורים והוסיף, כי הוא חושב שגם הייתה לו עובדת (עמ' 23 ש' 2-4). הנה כי כן, התובע לא זימן לעדות את העובדת אשר לטענתו נשכרה על ידו לאחר התאונה וזאת מבלי שנתן לכך הסבר המניח את הדעת. כאמור לעיל, התובע העיד, כי נזקק לעזרה רק בזמן שרגלו הייתה מגובסת וכי לאחר מכן הוא לא העסיק עזרה (עמ' 17 ש' 12-15, 25-26). סביר בעיניי, כי בתקופה זו נזקק התובע לעזרה בשל מצבו. בנסיבות אלו, קובעת לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ עזרת צד שלישי לעבר. סבורני, כי העובדה שהתובע לא נזקק לעזרה לאחר שהוסר הגבס מלמדת על כך, כי התובע לא יהיה זקוק גם לעזרת צד שלישי בעתיד, בעקבות התאונה. הגדלת הסיכוי לחלות בעתיד לא עלה בידי התובע להוכיח טענה זו אשר לא נתמכה על ידי האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. לא זו אף זו, התובע לא חזר על טענה זו במסגרת סיכומיו ואני רואה אותו כמי שחזר בו מהטענה דנן. בנסיבות אלו, אינני פוסקת פיצוי בגין ראש נזק זה. התוצאה הנה כי כן, שוכנעתי, כי התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 17.11.01 וכי בעקבותיה נגרמה לו נכות בשיעור 10%. בנסיבות אלו, אני נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 172,546 ₪ בגין נזקיו אשר נגרמו בעקבות התאונה בה עסקינן. בנוסף, מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכר טירחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה משוערכת להיום. הנתבעת תישא ביתרת האגרה בתיק. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא לצדדים. ניתן היום, ו' חשון תשע"א, 14 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים. תאונת דרכיםצליפת שוט (תאונת דרכים)שבר