רקע כללי: התובע יליד 1974, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.1.2001. במהלך נסיעת התובע ברכבו הבחין בתקלה ולאחר שהחנה את רכבו בשול הכביש וירד ממנו על מנת לבדוק את התקלה רכב אשר הגיח פגע בתובע ונמלט מהמקום. התובע הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת, אשר הייתה בזמן אירוע התאונה מבטחת הרכב בו נהג בביטוח חובה וכנגד קרנית מאחר ופרטי הרכב הפוגע והנוהג בו היו בלתי ידועים אך לבסוף הנתבעת נטלה על עצמה את האחריות. אין חולק כיום כי הנתבעת חייבת לפצות את התובע על נזקיו בגין התאונה. התובע נהג בעת התאונה ברכבו הפרטי (ראה תעודת ביטוח חובה שצורפה לתצהיר התובע) והיה בדרכו לעבודה בבית אבות הממוקם בדרך הים בחיפה. ממקום אירוע התאונה הובהל התובע למרכז רפואי בני ציון בחיפה שם טופל בגין חבלה בכתף שמאל, הקאה פעם אחת ואובחן כסובל מנפיחות קלה בכתף שמאל, רגישות במישוש בקדמת כתף שמאל, הגבלה בתנועות בגלל כאבים אך יחד עם זאת טווח התנועות בכתף שלם, ללא חסר נוירוסקולארי ביד שמאל ובצילום כתף שמאל לא נמצא ממצא טראומטי חריף. בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה קיבל התובע טיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים. התובע טוען בתביעתו כי במסגרת הטיפול בקופת חולים הופנה לרופא ראומטולוג עקב כאבי פרקים עזים ובכל הגוף והוא טופל במרפאה מקצועית בעכו באופן אינטנסיבי בשל דלקת הפרקים. כמו כן, טען התובע כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה החל לסבול מבעיות נפשיות קשות. פגיעתו של התובע הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה והוא נבדק על ידי ועדות רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי כפי שאתייחס לכך בהמשך. התובע ניסה במסגרת הליכי המוסד לביטוח לאומי לקשור בין מחלת דלקת הפרקים ממנה סבל לאחר התאונה ובין פגיעתו אך ועדות רפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעו כי אין קשר סיבתי. בתיק זה נשמעו ראיות על פני שתי ישיבות האחת ביום 17.1.2008 בה נחקר המומחה מטעם בית המשפט פרופ' מבורך והשנייה ביום 30.3.08 בה נחקר התובע ואימו על תצהיריהם. כמו כן, הוגשו לתיק המוצגים ראיות ומסמכים שונים. הנכות הרפואית והקשר הסיבתי: ועדות רפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעו כי אין קשר בין מחלת דלקת הפרקים ממנה סובל התובע לבין התאונה. התובע עתר במסגרת תיק זה להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי ובהחלטה מיום 24.2.2005 על ידי כבוד השופט עיילבוני הוחלט לקבל את הבקשה. הנימוק המרכזי אשר עמד בבסיס ההחלטה להתיר הבאת ראיות לסתור הוא שהמומחה הרפואי אשר ייעץ לועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי שימש אף יועץ בעניינו של התובע מטעם חברת הביטוח אשר ביטחה את התובע בביטוח חיים. בעקבות כך מונה מטעם בית המשפט פרופ' מבורך מומחה רפואי בתחום הראומטלוגי ורפואה פנימית (להלן: "המומחה"). המומחה נתן חוות דעת, בה קבע כי, התובע סובל בעיקר משתי מחלות, כאשר חוות הדעת מעורפלת בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי והנכות בגין כל אחת ואחת מהמחלות.להלן אביא את הדברים כלשונם : "מר חטיב סובל משלש בעיות מרכזיות: 1. ראומטואיד ארטריטיס סרופוזיטיבית 2. פיברומיאלגיה 3. בעייה אישיותית, עם מרכיבים נוירופסיכיאטרים ראומטואיד ארטריטיס הופיעה ככל הנראה בשנת 2001 עם מעורבות סימטרית של המיפרקים, נוקשות בוקר ופקטור ראומטואידי חיובי בכייל גבוה. המחלה ניראית קשה לטיפול לאור תגובה חלקית לכל התרופות הקלאסיות כולל לחוסמי TNF שעוזרת למרבית החולים אך לא למר חטיב. יחד עם זאת אין שינויים דרמטיים במפרקים ואין מחלה ארוזיבית קשה, מה שמעלה חשד שחלק מהסימפטומים שלו הם עקב פיברומיאלגיה. פיברומיאלגיה היא מחלה שאחת הדרכים להגדירה היא השינוי לסף הכאב ורגישות רבה וכאבים בנקודות אופיאניות אך ללא קשר לדלקת ולכן הטיפול (הלא מוצלח בד"כ) הוא לא אנטי דלקתי. פיברומיאלגיה יכולה להופיע הן לבד והן באסוציאציה לראומטואיד ארטריטיס. למר חטיב אישיות עם בעיות שונות ככל הנראה אותרה בשנת 1998. בשנת 1998 מופיע תיאור של פסיכיאטר אודות צעיר עם בעיות אישיות אולי דכאון שהוא ממליץ לאשפז לאיבחון אך מר חטיב אינו מעונין. בהמשך מדווחת בעיות הרטבה, חוסר ריכוז ועוד. דרגת נכותו מראומטאיד אטריטיס ופיברומיאלגיה נשענת כמובן על בעיות נוירו םסיכיאטריות באישיותו ודרכי התמודדותו עם המחלה. לא מין הנמנע שחלק מחוסר חזרתו למעגל העבודה ולו באופן חלקי נובע מאישיותו והבעיות הנוירופסיכיאטריות ולא עקב ראומטואיד ארטריטיס. וניתן להגדירם בשלב זה כבנכות של 50% לאור דלקת מיפרקין לא מאוזנת. דרגת הנכות יכולה להישתפר או להחריף תלוי בדרגת השיפור בטיפולים השונים. הקשר הסיבתי לתאונת הדרכים. ראומטואיד ארטריטיס דווחה בכמה מיקרים עם קשר אפשרי אך אלו יחסית דיווחים לא אמינים והמחלה נחשבת אידיופאטית כלומר ללא סיבה ידועה ועם פרידיזפוציה גנטית שקשורה למשל בסווג רקמות. ראומטואיד ארטריטיס היא גם המחלה הדלקתית של מיפרקים הכי שכיחים באוכלוסיה (כ 1%) ולכן הסיכוי שראומטאואיד ארטריטיס התפתחה בעקבות החבלה שקיבל בכתף (שלפי הדיווח שראיתי לא גרמה לנזק ממשי) נראית לא סבירה בעיני. יחד עם זאת, מרכיב הפיברומיאלגיה יכול להיות קשור הן בפרופיל של אישיותו כפי שמיצטייר כבר ב1998 וכן מאירועים טראומטיים כאלה ואחרים כולל תאונת דרכים." באשר לדלקת הפרקים הכרונית ממנה סובל התובע המומחה קבע בחוות דעתו כי הסיכוי שדלקת הפרקים קשורה בתאונה אינו סביר. באשר למחלת הפיברומיאלגיה המומחה קבע בחוות דעתו כי מרכיביה יכולים להיות קשורים בפרופיל אישיותו של התובע כפי שמצטייר כבר בשנת 1998 וכן מאירועים טראומטיים כאלה או אחרים לרבות תאונת דרכים אך לא הביע את דעתו מעבר לכך והשאיר את הענין סתום. המומחה נחקר בפני על חוות דעתו. חקירתו על ידי בא כח התובע התמקדה אך ורק בקשר הסיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין התאונה והמומחה לא נשאל כלל בנושא דלקת הפרקים. לכן מכאן ואילך הדיון יתמקד אך ורק בנושא הקשר הסיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין התאונה ולגבי מחלת דלקת הפרקים לא הובא כל נתון אשר יקעקע את קביעת המומחה. בחקירתו מאשר המומחה כי הוא לא שלל קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הפיברומיאלגיה אלא התלבט בשאלה (עמ' 16, ש' 10-12 ו- 15-16). המומחה מאשר בחקירתו הנגדית כי קיימים מומחים רפואיים אשר סבורים כי קיים קשר סיבתי בין טראומה ולאו דווקא צליפת שוט למחלת הפיברומיאלגיה (עמ' 15, ש' 22-24). המומחה אף מאשר כי מדובר במומחים בדבר (עמ' 16 ש' 3-4) והם שייכים לאסכולה רפואית הדוגלת בעמדה זו (עמ' 16 ש' 31-33 וכן עמ' 15 ש' 22-24). בא כח הנתבעת בסיכומיו מכנה את אותה קבוצת מומחים הדוגלת בדעה זו כאסכולה. אולם לדעתי אין צורך לכנס לשאלה האם מדובר באסכולה אם לאו שכן לדעתי, במקרה זה, הוכח קשר סיבתי בין מחלת הפיברומילאגיה לבין התאונה במאזן הסתברויות כפי שאפרט להלן. המומחה טען בפני כי אותם מחקרים אשר נעשו בכל הנוגע למחלת הפיברומיאלגיה אינם מבססים קשר סיבתי בין המחלה לבין טראומה אלא מדובר בקשר סיבתי אסוציאטיבי (עמ' 19 ש' 9-18). על ההבדל בין קשר סיבתי של גרימה וקשר סיבתי של אסוציאציה עמד בית משפט עליון בע"א 01/ 1639 , 2246 קיבוץ מעין צבי נ. יצחק קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (להלן: "ענין קרישוב"). בענין קרישוב עמדה כבוד השופטת נאור, שהייתה בדעת מיעוט, על אבחנה זו וזאת כדלקמן: "עמדנו על סוגי מחקרים אפידמיולוגיים, על הממצאים והנתונים הסטטיסטיים שהם מניבים ועל טעויות אפשריות בהם; ואולם, חשוב לחזור להדגיש - הממצא של מחקר אפידמיולוגי הינו קשר (association), ואינו מתיימר לקבוע אם הקשר הינו קשר של גרימה - כלומר, קשר סיבתי. יש בכוחם של מחקרים אפידמיולוגיים (לבדם) להוכיח אם אנשים שנחשפים לחומרים מסוימים נוטים יותר לחלות במחלה מסוימת - שהופעת החשיפה והמחלה יחד באנשים אינה צירוף מקרים גרידא. דא עקא, שבין העדר צירוף מקרים לבין קשר של גרימה - רב המרחק. כאמור, הופעתם המשותפת של שיער לבן ומוות אינו צירוף מקרים; ואולם, אין ביניהם קשר של גרימה. יש קשר (association); אין קשר סיבתי. הופעתם המשותפת של שמלות וסרטן השד אינו צירוף מקרים; ואולם, אין ביניהם קשר של גרימה. יש קשר (association); אין קשר סיבתי. לאור האמור, אף מקום שקיים מחקר אפידמיולוגי שהצביע על מידת קשר (association), (בעלת "מובהקות סטטיסטית", ללא הטיות או גורמים מבלבלים, תוך הגדרה מדויקת של מחלה), אין האפידמיולוגיה מסיקה קשר סיבתי באופן אוטומטי." יש להדגיש כי דעתה של כבוד השופטת נאור בשאלה אם קשר אסוציאטיבי עונה על דרישת הקשר הסיבתי נותרה דעת מיעוט. הציטוט הנ"ל בא להמחיש את ההבדל בין קשר סיבתי של גרימה לבין קשר סיבתי אסוציאטיבי. דעת הרוב בעניין קרישוב הייתה שונה אך השתמשה בטרמינולוגיה שונה. דעת הרוב התייחסה לקשר סיבתי בשיטת ההסתברות המטמטית, המקובלת במחקרים רפואיים וכן לקשר הסיבתי על יסוד המודל האינדוקטיבי. דעת הרוב, מפי כבוד השופטת דורנר, קבעה כי במידה ולא ניתן להגיע לקביעת קשר סיבתי לפי שיטת ההסתברות המטימטית, כגון במקרים בהם אין מחקרים הקובעים קשר כזה בהתאם לסטנדרטיים המדעיים המקובלים, ניתן לקבוע את הקשר הסיבתי על סמך המודל האינדוקטיבי שעיקריו הם כדלקמן (סעיף 11 לחוות דעת השופטת דורנר): "במקרים, דוגמת המקרה שבפנינו, בהם לא ניתן להגיע למסקנה המשפטית באמצעות שיטה ראשונה זו, על בית המשפט לפסוק על-יסוד המודל האינדוקטיבי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר. וזאת, מתוך הכרה בכך שפתרון המקרה הקונקרטי אינו יכול להמתין תמיד להתפתחויות בעולם המדע." בית משפט בענין קרישוב הדגיש את ההבדל בין רמת ההוכחה הדרושה בבית המשפט לצורך הוכחת קשר סיבתי לבין רמת ההוכחה הדרושה לצורך הוכחת השערה מדעית וזאת כדלקמן: "ואף בכך לא די: על בית-המשפט - ועניין זה עיקר - לשקול את הידע המדעי במאזניים משפטיות. לאמור, כי על בית-המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת ודאות שהיא מעבר ל-50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך קביעת עובדות בעולם המדע, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51%, אינה נחשבת כהוכחה כלל. לשם כך, על בית-המשפט לדלות מעדויות המומחים המדעיים, שעולם מושגיהם, ורמות ההוכחה אליהן הם רגילים שונים בתכלית, את התשובה לשאלה המשפטית (השונה) של עמידה ברף מאזן ההסתברויות." לאור הקביעות של דעת הרוב בענין קרישוב ניתן לבסס קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין טראומה אף אם מדובר בקשר סיבתי אסוציאטיבי כפי שהעיד המומחה בפני. יתרה מכך, קיימים מספר פסקי דין בהם נקבע קיום קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין טראומה דבר אשר מחזק מהמסקנה המשפטית אליה אגיע בהמשך ולפיה בתיק זה קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הופעת מחלת הפיברומיאלגיה אצל התובע. פסקי דין אלו ניתנו על סמך חוות דעת מטעם מומחים שמונו על ידי בית המשפט ולכן קיימים רופאים אשר דוגלים בקשר בין תאונה לבין הופעת המחלה, כפי שאף המומחה מטעם בית המשפט מאשר (ראה: ת.א. (י-ם) 7096/05 מרים אופנהיימר נ. זולף מחסני מזון בע"מ ואח' ; ת.א. (ראשל"צ) 6706/03 חיוט דבורה נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ; ת.א. (י-ם) 3927/03 בליבר צילה נ. לרנר מיכאל ואח'; ת.א. (חיפה) 14586/04 אזולאי שמרית נ. אזולאי מישל ואח' ; ת.א. (חיפה) 18403/98 לרנר חיה נ. כהן אילנה ואח'). מן הכלל אל הפרט: המומחה מטעם בית המשפט הסכים בחקירה כי נידודי שינה, כאבי ראש וסחרחורות הם תסמינים של מחלת הפיברומיאלגיה (עמ' 17, ש' 7-10). על פי התיעוד הרפואי מיום 1.2.2001 ומיום 25.1.2001, בסמוך לאחר התאונה, התלונן התובע ממחושים אלו. סימנים אלו הופיעו מיד ובסמוך לאחר התאונה ולכן עובדות אלו מחזקות את המסקנה לקיום קשר סיבתי בין הופעת המחלה לבין התאונה. במסמך מיום 21.5.2001 התלונן התובע על חוסר שינה, והרגשת אי נוחות. הצטברות תלונות אלו ורציפותן לאחר התאונה יכולות להצביע על קיומו של קשר סיבתי. שילובן של תלונות אלו ביחד והופעתן לאחר התאונה יכול להצביע על קשר סיבתי כפי שהמומחה בעצמו אישר בחקירתו (עמ' 17 ש' 29-33 - עמ' 18 ש' 1-2). הנתבעת טוענת בסיכומיה כי המומחה העיד שיש צורך בטראומה משמעותית לצורך קביעת הקשר הסיבתי בין התאונה למחלה. מאחר והתובע נפגע קלות בתאונה וחזר לעבודה לאחר יומיים מדובר בטראומה קלה ביותר. המומחה נשאל והשיב בעמ' 20 כדלקמן: "ש. מדברים כל הזמן על הקשר בין טראומה למחלה, אני יודע שיש אסכולה שדוגלת בקשר כזה, מדברים על טראומה משמעותית, האם זה נכון? ת. יש מצב מגוחך עד טראגי. חברי פרסם לאחרונה שבקרב אנשים עם פוס טראומה יכולים לפתח פיברו ולכן הגבולות הם מטשוטשים והשטח אפור, טענתך נשמעת הגיונית, אבל זה גם תלוי בנתונים האישיים של הנתבע (צ"ל התובע - ההערה שלי א.כ.)." קרי , היתכנות התפרצות המחלה על רקע של חבלה קלה היא תלוית נסיבות כאשר הדבר תלוי בנתוניו האישיים של התובע ו-"בגולגלתו הדקה". המומחה אינו מאשר בכל מקרה כי טראומה קלה אינה יכולה בשום אופן לגרום להתפרצות המחלה. כפי שמציין המומחה בחוות דעתו לתובע היה רקע נפשי ותלונות על שינוי בהתנהגות, תחושת בלבול, העדרויות מרובות, ירידה בריכוז ובזיכרון, תחושת מתח כעולה מנ/5 , דו"ח חדר מיום 10.8.98. בחוות דעתו קבע המומחה כי המחלה של פיברומיאלגיה יכולה להתפתח על סמך הנתונים האישיים ובפני המומחה אף העיד כי חלוקה אפשרית בין העבר לבין תרומת התאונה להתפתחות המחלה יכולה להיעשות על ידי פסיכיאטר. רוצה לומר כי המומחה סבור כי שילוב אישיותו של התובע והטראומה החישה את המחלה. המומחה אף נשאל מפורשות אם יכול להיות שהתאונה החישה את התסמינים והיא השיב שיכול להיות (עמ' 19 ש' 24-25). המומחה מאשר כי לאחר התאונה התובע פיתח תסמינים אחרים מאלו אשר הופיעו בנ/5 עובר לאירוע התאונה (עמ' 19 ש' 20-23). על האפשרות שהמחלה היית לפני התאונה ואף אחד לא איבחן אותה השיב המומחה כי תאורטית זה אפשרי (עמ' 19 ש' 28-29). התסמינים המופיעים בנ/5 אינם תסמיני המחלה ולכן לא ניתן לקבוע כי התובע סבל ממנה עובר לאירוע התאונה. כל שניתן לקבוע הוא שנתוני התובע היו כאלה אשר טראומה יכולה לגרום להתפתחות המחלה. באשר לתאונות שקדמו לתאונה נשוא כתב התביעה באמצע שנות התשעים הסבירות שאלו גרמו להתפרצות המחלה היא בסבירות נמוכה מאוד שכן קיים פער זמן משמעותי בין התפרצות המחלה לבין תאונות אלו, שכן בסמוך לאחר התאונה , נשוא התביעה התפרצה המחלה. התמונה העולה מניתוח הראיות אשר הונחו בפני כי לתובע היה הרקע הנפשי המתאים להתפרצות המחלה והתאונה גרמה להתפרצותה. ניתוח עדותו של המומחה אף מלמד כי רוב הסיכויים שמחלת הפיברומיאלגיה התפרצה לאחר התאונה. המומחה נשאל בעמ' 20 ש' 30-32 כדלקמן: "ש. בין 98 מתחילים התסמינים, יש פער בין שלוש לארבע שנים באותו אבחון נפשי בין תחילת רצף התלונות, האם בעיניך זה סביר שאדם סובל מבעיה קשה ולא יפנה לקבלת עזרה רפואית, אפילו רופא משפחה, יגיד לו שהוא תשוש תסכים איתי שזה לא נשמע סביר? ת. קודם כל אנו לא מדברים על מחלה שלמה אתה צודק, אבל מחלה יכולה להתפתח. אני חושב שהבדיקה ב- 98 חורג מפיברו זה על גבול פסיכוטי, הפסיכיאטר שוקל אותו לאשפוז אותו. אני לא טענתי שהאשפוז ב- 98 היה פיברו אלא אירעה על אישיותו." לכן אני סבור כי הוכח במאזן הסתברות כי התאונה הייתה זרז להופעת המחלה. התאונה למעשה הייתה טריגר להתפרצותה. אי לכך, הנני סבור כי קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה לבין מחלת הפיברומיאלגיה. הנכות הרפואית: באשר לנכות הרפואית בגין מחלת הפיברומיאלגיה המומחה מטעם בית המשפט סבור כי שיעורה נע בין 35% ל- 40% (עמ' 18 ש' 10-13). מאחר והמומחה קבע את הנכות בין לבין הנני קובע את הנכות הרפואית בשל מחלת הפיברומיאלגיה בשיעור 37.5%. הנכות התפקודית: כאשר המומחה בדק את התובע מצא בבדיקתו את הממצאים הבאים: "בעודף משקל, לחץ דם 128/90. לב: SIS2 , ריאות: נקיות, בטן: רכה, ללא הגדלת אברים. מיפרקים: כפות ידיים: דואיציה אולנרית, MCP נפוחים באצבעות 3, 2 וכן רגישים. PIP מעט נפיחות ורגישות.רגישות בשורשי כפות ידיים. ירכיים מעט רגישות ברוטציה במיוחד מימין. ברכיים ללא תפליטים. רגישות קלה ב MTP. נקודות פיברומיאלגיה: רגישות רבה בכל התחנות (18/18)." אין ספק כי מדובר במחלה אשר משפיעה על הלוקה בה ופוגעת פגיעה משמעותית בכושרו לעבוד. בנוסף הלוקה במחלה סובל מתשישות ועייפות והיא מגבילה אותו בביצוע עבודתו. על פי תצהירו של התובע עבד בשנים 93-95 בעבודות מזדמנות כגון נגרות, גינון וצביעת רהיטים עד שהתחיל את לימודיו בחודש 10/95 בבית ספר לסיעוד שעל יד בית חולים אנגלי בנצרת. התובע סיים את לימודיו וקיבל תעודת אח מוסמך ביום 19.11.98 (ראה תעודה שצורפה לתצהיר ת/1). התובע החל בשנת 1999 לעבוד בבית אבות קהילה פרסית בהרצליה שם עבד 11 חודשים והחל מחודש 12/99 התחיל לעבוד בבית אבות בן יהודה בחיפה. בעקובת התאונה נעדר התובע מספר ימים מעבודתו ולאחר מכן חזר למקום העבודה. התובע פוטר ממקום עבודתו החל מיום 29.7.2001 (ראה מכתב פיטורין שצורף לת/1) ומאז ועד למועד עדותו בפני טען כי לא שב לעבודה. אין ספק בעיני כי מחלתו של התובע משפיעה על כושרו לעבוד. אולם דלקת הפרקים ממנה סובל התובע ואינה קשורה בתאונה כפי שקבע המומחה אף היא משפיעה על כושרו לעבוד. נכותו המשוקללת של התובע בגין שתי המחלות בהתאם לקביעת המומחה היא בשיעור 55%. לכן אם נכותו של התובע בגין מחלת הפיברומיאלגיה היא בשיעור 37.5% אזי הנכות בגין דלקת הפרקים הינה בשיעור 28%. מאחר ואין זה ברור מה מידת השפעת כל אחת מהמחלות על כושרו של התובע לעבוד לדעתי מן הראוי במקרה זה לחשב את הפסדי שכרו של התובע הן לעבר והן לעתיד על דרך האומדנא. על הקושי בהערכת הפסד כושר ההשתכרות עמד בית משפט העליון בע"א 2061/90 מרצלי נ. מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802: "בפסיקת פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות אומר עקרון היסוד כך: שמים כמה היה אדם משתכר ללא מומו; כמה ישתכר במומו; והפיצוי הוא כדי ההפרש בין שני סכומים אלה. כך נקבע בע"א 70/52 גרוסמן ואח' נ' רוט [19], בעמ' 1248(מפי השופט חשין), וכך דין עד לימינו אלה. העיקרון ברור ופשוט - יישומו, כרגיל, קשה ומלאה. וכאימרתו הקולעת של השופט ד קציר בספרו החשוב והמקיף פיצויים בשל נזק גוף (תמר, מהדורה 3, תשנ"ג) 34(פרק 8: "חוסר ודאות"): "קביעת יכולת השתכרותו של הנפגע מלפני הפגיעה והשוואתה עם יכולת זו אחריה, היא... לעתים קרובות, בגדר נסיון להשוות מצב שטרם נוצר בעת ההערכה, עם מצב שלא ייוצר לעולם". אכן, בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים.מטעמים אלה, ובשל דלות הראיות והיעדר נתונים של ממש שניתן היה לבנות עליהם סכימה לעניין הפסד כושר ההשתכרות, נדרש בית-משפט השלום לקביעתו של סכום פיצויים גלובאלי." עוד נפסק כי כאשר יש די נתונים המאפשרים לבית המשפט להגיע לחישוב מדויק ואמין עדיפה השיטה "הקונבנציונאלית" על השיטה הגלובאלית שכן אז החישוב הוא גלוי לעין וברור לכל (ראה: ע"א 30/80 מדינת ישראל נ. אשר, פ"ד לה(4) 788). כאשר נתוניו של התובע אינם מאפשרים לבית המשפט לקבוע מה מידת השפעת כל ליקוי וליקוי (כאשר אחד קשור בתאונה והשני לא קשור בתאונה) על הפגיעה בכושרו של התובע להשתכר לדעתי זה המקרה לנקוט בשיטת החישוב הגלובאלית. התובע כיום אינו עובד. שילוב שתי המחלות פגעו משמעותית בכושרו של התובע לעבוד אם כי ולדעתי לא בצורה מלאה. ניתן לחשוב על מספר עבודות מצומצם אשר בהן יכול התובע להשתלב, עבודות אשר אינן דורשות מאמץ פיזי ופשוטת באופיין. מאחר וכאמור לעיל התובע סובל משתי מחלות. לא ניתן לדעת עוד איזה מחלה הופיעה לראשונה בסדר כרונולוגי ולכן קשה להעריך איזה מחלה גרמה בסופו של דבר לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע. לכן אפסוק את הפסד כושר השתכרות התובע לעתיד על דרך האומדנא. בסיס השכר: בשלושת החודשים עובר לאירוע התאונה השתכר התובע בממוצע סך של 6865 ₪ בממוצע ברוטו (בנטרול דמי הבראה ממשכורת חודש דצמבר 2000). סכום זה בשיעורך להיום יוצא 7860 ₪. בניכוי מס הכנסה יוצא 7354 ₪. כאב וסבל: בגין 37.5% נכות בתוספת ריבית מיום התאונה בסך של 81,419 ₪. הפסד שכר בעבר: כאמור לעיל התובע לא נעדר מעבודות מיד לאחר התאונה וביום 29.7.2001 פוטר מעבודתו. בגין הפסדי שכר מיום הפיטורין ועד היום ובהתחשב באמור לעיל בפרק העוסק בנכות התפקודית הנני פוסק בגין הפסד שכר לעבר ועד היום סכום גלובאלי בסך של 200,000 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד: בהתחשב במחלות מהן סובל התובע שאחת מהן קשורה בתאונה בעוד השניה אינה קשורה לתאונה, בעובדה כי גיל הפרישה של התובע הוא 67 שנה ובסיס השכר עובר לאירוע התאונה הנני פוסק לתובע סכום גלובאלי בגין הפסד כושר ההשתכרות בסך של 600,000 ₪. עזרה לעבר ולעתיד: תביעתו של התובע לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת הינה תביעה מוצדקת. התובע הצהיר בתצהירו על הקשיים אשר בהם נתקל מדי יום ביומו וטען כי הוא מתקשה בביצוע רוב הפעולות היומיומיות. אני נותן אמון בעדות התובע לפיה הוא נזקק לעזרת הזולת כנטען על ידו והדבר אף מתיישב עם נכותו ואופיה. כמו כן, הוגש תצהירה של גב' חטיב ראפיה, אימו של התובע אשר טענה כי מושיטה עזרה לתובע וצמודה אליו. בזמן עדותה בפני היתה גב' ראפיה חטיב בת 67. גב' חטיב הינה עקרת בית ולא נטען כי שולם לה בגין העזרה. יחד עם זאת, יש לזכור כי עזרה במקרה זה שניתנה על ידי אימו של התובע הינה עזרה היוצאת מגדר הרגיל ויש לפסוק בגינה סכום גלובאלי אך יש לשוב ולהדגיש כי לא כל נכותו של התובע קשורה בתאונה ולכן יש להתחשב בענין זה בעת פסיקת הפיצוי. כמו כן, בשים לב לגילה של אימו של התובע לא מן הנמנע כי בעתיד יזדקק לעזרה בעד שכר. בשים לב לכל הנ"ל הנני פוסק בגין עזרה לעבר סכום גלובאלי בסך של 20,000 ₪. לעתיד הנני פוסק סך של 200,000 ₪. סה"כ בגין עזרה לעבר ולעתיד: 220,000 ₪. הוצאות בעבר ובעתיד: בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נזקק התובע לקבל טיפול רפואי. בעקבות כך התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות נסיעה. התובע אף הצהיר כי אינו מסוגל ללכת למרחקים והוא נזקק להסעה כאשר קרובי משפחתו מסיעים אותו. התובע לא צירף לתצהירו קבלות כלשהן להוכחות גובה הוצאותיו. אין ספק כי נכותו של התובע מחייבת אותו לקבל טיפולים רפואיים. אין לי ספק כי נכותו של התובע מקשה על ניידותו אם כי יש ליחס חלק לא מבוטל לקשיים אלו לדלקת הפרקים שאינה קשורה לתאונה. מאחר ואין הוכחה לגובה ההוצאות שהוציא התובע בעוד ששוכנעתי כי התובע כן הוציא הוצאות בגין נסיעה אפסוק לו פיצוי גלובאלי (לפסיקת פיצוי גלובאלי ראה: ע"א 235/78 הורנשטיין נ. אוהבי, פ"ד לג(1) 346). יש לשים לב עוד כי משלא הכיר המוסד לביטוח לאומי במחלות אלו כקשורות בתאונה אין לצפות ממנו כי יחזיר לתובע את ההוצאות הנובעות מאותן מחלות. אי לכך, הנני פוסק בגין הוצאות לעבר סך של 15,000 ₪. לעתיד הנני פוסק לתובע בגין הוצאות סך של 50,000 ₪. סה"כ בגין הוצאות לעבר ולעתיד: 65,000 ₪. הפסד פנסיה: על פי חוק גיל פרישה, התשס"ד - 2004 גיל הפרישה לגברים הוא גיל 67. ההלכה הפסוקה קבעה כי מקום בו לא ניתן לערוך חישוב מדויק של אובדן הפנסיה כאשר מדובר למשל בקטין או ניתן לקבוע את ההערכה בסכום גלובאלי (ראה: ע"א 9079/04 אלון לילך נ. חגי לאופר ואח', תק-על 2007(2) 282). הנטייה באנשים צעירים או בקטינים היא לפסוק הפסד תנאים סוציאליים ולא הפסדי פנסיה קרי לפסוק את אובדן תשלומי המעביד לביטוח פנסיוני ולא בגין הפסד מוחלט של פנסיה. כך גם הם מצב בו הנפגע צפוי לשוב ולהיקלט בשוק העבודה (ראה: ע"א 5826/90 סטילוגלו נ. שמש (לא פורסם)). עובר לאירוע התאונה מעבידו של התובע לא הפריש לו תנאים סוציאליים. יחד עם זאת, המצב החוקי כיום הוא שיש חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו. אי לכך, זכאי התובע לפיצוי בגין ראש הנזק של אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים. לאור זאת אני פוסק על דרך האומדנא סך של 70,000 ₪. סיכום: לסיכום יש לפצות את התובע בהתאם לפירוט כדלקמן: א. כאב וסבל -.81,419 ₪ ב. הפסד שכר בעבר -.200,000 ₪ ג. הפסד כושר השתכרות לעתיד -.600,000 ₪ ד. עזרה בעבר ובעתיד -.220,000 ₪ ה. הוצאות בעבר ובעתיד -.65,000 ₪ ו. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים -.70,000 ₪ סה"כ -.1,236,419 ₪ ניכויים: הנתבעת טוענת כי יש לנכות מהפיצויים שיפסקו תגמולים רעיוניים של המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה אילו התובע פנה ומחלת הפיברומיאלגיה הוכרה כקשורה בתאונה. במסגרת הבירור בועדות המוסד לביטוח לאומי לא הייתה כל בקשה מטעם התובע להכיר במחלת הפיבורמיאלגיה כקשורה בתאונה שכן התובע לא היה מודע כלל לאבחנה זו. לראשונה נודע לתובע אודות אבחנה זו, לאחר שהמומחה מטעם בית המשפט נתן את חוות דעתו, ולאחר שההליכים במוסד לביטוח לאומי הסתיימו. כל שביקש התובע הוא שמחלת דלקת הפרקים תוכר. והשאלה היא האם בנסיבות אלה קמה חובה על התובע לפנות למוסד לביטוח לאומי וליזום הליך החמרת מצב על מנת שמחלת הפיברומיאלגיה תוכר? במאמר מוסגר אציין כי התובע קיבל ומקבל קצבת נכות כללית אשר כול כולה מוענקת בגין מחלת דלקת הפרקים שאינה קשורה בתאונה ולכן אין ולא יכולה להיות בפי הנתבעת טענה שיש לנכות קצבה זו מהפיצוי שאפסוק. בע"א 448/87 המרמן נ. חסן, פ"ד מג(3) 810 נפסק כי משקבע מומחה מטעם בית המשפט נכות בתחום הפסיכיאטרי הייתה הצדקה לנכות סכום רעיוני בגין הסיכוי שועדה רפואית מטעם המל"ל הייתה מכירה בנכות זאת ומגדליה בכך א תגמולי המוסד לביטוח לאומי. וכך נפסק בעמ' 819: "אם אמנם קיים סיכוי סביר, שאחוז הנכות שייקבע למשיב על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי יגדל בגין נכותו הפסיכיאטרית, סכום הניכוי של גימלאות המוסד לביטוח לאומי יגדל גם הוא. ואכן, הנני סבור, שהוכח לפני בית המשפט, שיש לכך סיכוי, אם יפעל המשיב בכיוון זה, לאור זאת שהמומחה מטעם בית המשפט קבע נכות פסיכיאטרית בשיעור %15, ואפילו המומחה מטעם המערערת קבע נכות צמיתה (אם גם בשיעור % 5בלבד). הסכום שקבע.בית המשפט כתוספת לגימלאות של המוסד לביטוח לאומי, עקב הגדלת נכותו כאמור, הינו צנוע - 000, 2ש"ח - ונראה לי, שהיה די בראיות שלפני בית המשפט, כד לקבוע ניכוי נוסף בשיעור זה." במקרה העומד בפני התובע והרופאים שישבו על המדוכה בועדות הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי כלל לא היו מודעים לקיומה של מחלת הפיברומיאלגיה. במקרה זה בהיות הנתבעת מזיק שהינו צד ג' יכולה להיות צפויה להיתבע על ידי המוסד לביטוח לאומי בתביעת שיבוב במידה והתובע ינקוט בהליך החמרת מצב לאחר שכבר ינתן פסק הדין. במקרה כזה התובע יקבל יותר מ- 100% מהנזק ואילו המזיק ישלם יותר מ- 100% מהנזק. הפתרון המקרה כזה הוא להורות לתובע לפנות בתביעה להחמרת מצב תוך הקפאת חלק מסכום הפיצויים שפסקתי עד לבירור התביעה במוסד לביטוח לאומי. בע"א 8673/02 פורמן נ. גיל, פ"ד נח(2) 375 נפסק בעמ' 380: "כאשר המזיק אינו מעביד, כי אם צד שלישי, אין תחולה לסעיף 82 לפקודה, והכלל שלפיו יש לנכות מהפיצויים את תשלומי המוסד לביטוח לאומי הוא יציר הפסיקה (ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג [3]; ע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי [4], בעמ' 234-233). במקרים כגון אלה, אם הניזוק אינו מקבל גימלה מהמוסד לביטוח לאומי, אולם קיים סיכוי שאם יפנה אל המוסד יזכה בתגמולים, יש שבית-המשפט מקפיא את ההפרש שבין הפיצוי לבין סך התגמולים שקיים סיכוי שיתקבלו אצל הניזוק מכוח החוק, עד לבירור תביעתו של הניזוק מול המוסד לביטוח לאומי. היה ותידחה תביעה זו - יועבר הסכום המוקפא לניזוק. היה ותתקבל - יוחזר הוא למזיק (ראו קציר בספרו הנ"ל [9], בעמ' 1637-1631 וההפניות שם). כך עשוי לנהוג בית-המשפט גם מקום שבו בעת שמתבררת התביעה בפניו טרם קבע המוסד לביטוח לאומי את שיעור הנכות הצמיתה של הניזוק. ההסבר להלכה זו הוא שפעמים אין ללמוד משיעור הנכות הזמנית שנקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי על שיעור הנכות הצמיתה שייקבע על-ידיו בעתיד (ע"א 563/89 כהן נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ [5], בעמ' 60-59)." לכן משקיים סיכוי כי המוסד לביטוח לאומי יכיר בתביעת התובע להחמרת מצב יש בדעתי להורות על הקפאת הפיצויים בגובה שווי קצבאות המוסד לביטוח לאומי אילו נקבע לתובע נכות מעבודה בשיעור של 37% לא כולל תקנה 15 שכן אין לדעת אם המל"ל היה מפעיל תקנה זו. סיבה נוספת לאי לקיחה בחשבון חוות הדעת לפי נכות של 37% בתוספת תקנה 15 היא שבמקרה זה הנזק שפסקתי יבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ועל כן מגיע לתובע פיצוי בשיעור 25% מגובה הנזק בהתאם לסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], תשנ"ה - 1995. 25% מגובה הנזק דומה בשיעורו לנזק שיוותר אילו ניכינו מסכום הנזק גובה תגמולי המל"ל לפי נכות של 37%. אי לכך, הנני מורה על הקפאת הסך של 910,670 ₪ בהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר. הסכום המוקפא יופקד בחשבון בנק אשר יפתח בנאמנות על ידי עו"ד טועמה ועו"ד אגבריה במשותף ובתוך 30 יום מהיום. זכות חתימה בחשבון לשחרור הכספים מאותו חשבון היא על ידי חתימה של שני עו"ד כאחד ולחילופין שחרור בהחלטת בית משפט. התובע יפתח בהליך החמרת מצב במוסד לביטוח לאומי כאשר ידאג במסגרת אותו הליך להציג את חוות דעת פרופ' מבורך המומחה הרפואי מטעם בית המשפט. במידה ותביעת התובע להחמרת מצב תדחה ישוחרר הסכום המוקפא על פירותיו לידי בא כח התובע בתוך 30 יום מיום מתן החלטת הדחיה. במידה והתביעה להחמרת מצב תתקבל יעשה חישוב אקטוארי של היוון קצבאות המוסד לביטוח לאומי בהתאם לנכות שתקבע וכן הסכומים שישולמו לתקופת העבר בפועל והסכום שיתקבל יקוזז מסכום הפיקדון ובמידה ותישאר יתרה תועבר לידי בא כח התובע ובמידה ולא תוותר יתרה יוחזר סכום הפיקדון על פירותיו לנתבעת כל זאת בתוך 30 יום מיום הכרעת המוסד לביטוח לאומי. אם סכום ההיוון כאמור לעיל יהיה יותר גבוה מסכום הפיקדון אזי הפיקדון על פירותיו יוחזר לנתבעת והתובע אף יחזיר את הסכום העודף לנתבעת. בשלב זה הנתבעת תשלם סך של 325,749 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ. בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע אגרה ראשונה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום פתיחת התיק ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף הנתבעת תחזיר לתובע את חלקו בשכר טרחת ד"ר מבורך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד התשלום המלא בפועל וכן שכר טרחת המומחה בגין החקירה בסך של 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.1.2008 ועד התשלום המלא בפועל. בכל מחלוקת שתתגלע בנושא הניכויים בהמשך ואו דרך ההתחשבנות פתוחה הדרך בפני הצדדים לפנות לבית המשפט למתן הוראות. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים. ניתן היום, כ"ג תמוז תשס"ט, 15 יולי 2009, בהעדר הצדדים. פיברומיאלגיהתאונת דרכיםביטוח לאומי