מבוא התובע, יליד 01.01.64, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 06.11.05. על פי המתואר בכתב התביעה, נחבל התובע עקב התאונה קשות בעצם החזה והצלעות, נגרם לו שבר בעצם החזה וכן שברים בצלעות. הנתבעת אינה חולקת על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- חוק הפיצויים), ולפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת גובה נזקיו של התובע. הצדדים אינם חולקים על כך שהתאונה הינה תאונת עבודה. עם זאת, יסודה של המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשיעור הנכות התפקודית ולשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הנכות הרפואית לשם בחינת מצבו הרפואי של התובע, מונו שלושה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט וקבעו את שיעורי נכותו, כדלהלן: מומחית בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר מיכל עמית כהן, סקרה את התיעוד הרפואי במסגרת חוות דעתה מיום 02.05.07, וקבעה באשר לבית החזה כי בבדיקה לא נמצאה אסימטריה, עיוות או רגישות. "בצילומי חזה מיום 08.01.06: מצב לאחר שבר בסטרנום שהתחבר. גם אם נותרה רגישות מקומית, אין בכך כדי לקבוע נכות". אשר לברך ימין, פירטה המומחית כי בתשובת מיפוי עצמות מיום 14.12.05 נמצאה קליטת יתר בפיקה מימין, וכי בבדיקתה נמצאה "רגישות פטלומפורלית ניכרת מימין עם מעט נוזל בברך וירידה קלה בכח עם דלדול שרירים מינימלי. צלקת רגישה." המומחית התייחסה לצילומי ברך ימין ב- M.R.I, מיום 27.02.07, ופירטה כך: "מעט נוזל בברך, מבנה תקין של המניסקים, מבנה תקין של רצועות צולבות וצדדיות. גידי פיקה וקודריצפס שמורים, סחוס פטלומפמורלי שמור". המומחית קבעה כי הממצאים יכולים להתאים לפגיעה סחוסית קלה בדרגה שאין לה ביטוי בבדיקת M.R.I, והוסיפה כי לא ידוע על בעיה בברך בעבר. נוכח ממצאיה העריכה המומחית את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 5%, בשל הפגיעה בברך ימין, ובהתחשב בצלקת, לפי סעיף 35(1)ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- "התקנות") וכן קבעה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים, ובגובה 50% לחודש נוסף. מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר שמשון יצחקי פירט בחוות דעתו מיום 20.12.07 כי התובע לא סבל מכל בעיה נפשית עד למועד תאונת הדרכים, וכי ההיסטוריה האישית שלו רצופה במהלך של התקדמות והצלחה הן מבחינת השכלה, לימודים, עבודה, שירות צבאי והן מבחינה כלכלית, חברתית. בתקופה המיידית שלאחר תאונת הדרכים, היה התובע עסוק בנושאים רפואיים-גופניים. כמו כן, כתב המומחה כי לדברי התובע החלו הבעיות הנפשיות כחצי שנה לאחר התאונה. המומחה הוסיף, שבדוח האורטופד מיום 11.12.05, מופיעה אבחנה של PTSD, לאחר שהתובע נשלח לייעוץ פסיכיאטרי "כאשר האורטופד השולח התרשם ממרכיב נפשי עקב התלונות הגופניות-סומטיות החוזרות אך כאמור גם התובע עצמו וגם הבדיקה הפסיכיאטרית שנעשתה אז לא אישרו זאת". המומחה קבע כי תלונותיו של התובע אשר החלו בקיץ 2006 מתאימות להופעה מאוחרת של הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD), "לא הייתה אצלו הופעה של התסמונת המלאה, אלא רק ובעיקר סימפטומים הקשורים בקטיגוריה של עוררות יתר (Increased Arousal), כמו הפרעות שינה, איריטביליות, סף נמוך, רוגזנות, וכן ליקויים קוגנטיביים, בעיקר הפרעות זיכרון בתפקוד יומיומי. לאחר בדיקות, מעקב ובירור נשלח לטיפול במרפאה פסיכיאטרית של בי"ח הדסה, הטיפול שם מאד עזר לו ברוב התחומים, מלבד בתחום הזיכרון". בעקבות ממצאיו קבע המומחה שלתובע נותרה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 5%. כן קבע שלתובע הייתה נכות זמנית בשיעור של 10% במשך שנה- מתאריך 01.06.06 עד תאריך 30.05.07, בהתאם לסעיף 34 ב' לתקנות. מומחה בית המשפט בתחום הריאות, ד"ר יואל לפאיר פירט במסגרת חוות דעתו מיום 27.11.08, שבעקבות תאונת הדרכים פונה התובע לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, כאשר הוא מצוי בהכרה מלאה, ללא סימני חבלה לראש, וסבל מכאבים בחזה ובברך ימין. המומחה, הוסיף, כי למרות שהתובע סיפר שסבל מקשיי נשימה, לא נזכרה בדוח מד"א או בסיכום האישפוז הערה כלשהי על בעיות נשימה. התובע אושפז לארבעה ימים לשם השגחה, ושוחרר הביתה במצב כללי טוב. בפרק הדיון בחוות דעתו כתב המומחה כי התובע עבר תאונת דרכים עם חבלה בחזה ורגל ימין: "אובחן: א. לחץ על שריר בית החזה מחגורת הביטחון. ב. שבר בסטרנום שליש עליון. ג. שברים ללא הזזות בצלעות דו"צ. ד. שבר בפטלה ימין. מאז התאונה הוא סובל מכאבים בחזה שבמשך הזמן הפחיתו, אבל עדיין הוא מתלונן על כאבים בזמן של מאמץ גופני, וגם בנגיעה של הסטרנום. קושי בנשימה התחיל אחרי התאונה, והוא ממשיך לסבול מזה בהליכה בעלייה" . המומחה הוסיף כי בבדיקות הראשונות בבית החולים הדסה, נרשם שהייתה מעט ירידה בכניסת אוויר בצד שמאל של הריאות, וכי פרט לרישום זה, לא צויין שיש סימנים פיזיקליים של ירידה בכניסת אוויר לריאות. המומחה התייחס לסיבות וקבע כי "אין ספק שלא היה לו נזק ריאתי מהתאונה. הקושי בנשימה שהוא הרגיש אחרי התאונה היה בגלל הכאבים בחזה שגרם לנשימות קצרות ושטחיות, וגם אולי מתח נפשי. עם טיפול של המתח הנפשי אחרי התאונה (PTSD) מצבו השתפר". המומחה סיכם בחוות דעתו כי "תאונת הדרכים גרמה לחבלה לקיר של בית החזה מאזור כתף השמאלית לחזה תחתון/בטן עליון קדמי ימני, ושברים בסטרנום שהתאחו, יחד עם שברים ללא הזזה בעמה צלעות דו- צדדי" . בעקבות ממצאיו קבע המומחה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות תאונת הדרכים, ואולם למשך חצי שנה נותרה לתובע נכות זמנית בשיעור של 10%, לפי סעיף 38(2)א לתקנות, בשל שרירי בית החזה, ובשיעור של 1%, לפי סעיף 38(1)א לתקנות בשל הפגיעה בצלעות. המומחה הוסיף כי יש אפשרות שתחושת קושי נשימה נגרמת עקב מצב נפשי-PTST וכי אין קשר בין התאונה ובין האסטמה הברונכיאלית הקלה שיש לתובע. הצדדים לא חלקו על חוות הדעת בתחום האורטופדיה ובתחום הנפשי, ואולם הם נחלקו באשר לפרשנות חוות דעתו של ד"ר לפאיר. לשיטתו של התובע, קשר המומחה את הפרעות הנשימה לתאונה, ולפיכך יש לקבוע שנכותו הצמיתה של התובע בתחום הריאות הינה בשיעור של 5%. מנגד, גורסת הנתבעת, כי ד"ר לפאיר יחחס בחוות דעתו כי קשיי נשימתו של התובע לשבר בבית החזה, וכי לאחר איחוי השבר לא נותרה לתובע כל נכות הקשורה בתאונה. הנתבעת הוסיפה, כי לתובע מחלה תורשתית, וכי טרם התאונה הופנה לקבלת טיפול רפואי בשל כאבים בחזה. לטענת התובע, מסתכמת נכותו הרפואית המשוקללת לשיעור של 13%. הנתבעת טענה מנגד, כי שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הינו בשיעור של 9.75%. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים וכן את המפורט בחוות הדעת של ד"ר לפאיר, מצאתי שאין לקבל את טענת התובע לפיה יש לקבוע 5% נכות צמיתה בגין בעיות נשימה. נכות רפואית אינה נקבעת על פי תחושותיו הסובייקטיביות של הניזוק, אלא על יסוד אמות מידה רפואיות, כפי שנקבעו על ידי מומחים רפואיים. לפיכך, לא מצאתי שיש מקום לשנות מקביעתם של המומחים ולקבוע נכות בשל קשיי הנשימה כאמור. אשר על כן אני קובעת כי סך נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 9.75%. הנכות התפקודית לאחר התאונה לא חל שינוי בעבודתו של התובע, והוא עדיין עובד בעבודה שבה עבד עובר לתאונה, במשרד הפנים במנהל האזרחי באיו"ש, כמרכז תיאום וקישור מול הרשות הפלשתינאית. בתצהיר עדות ראשית שהגיש תיאר התובע את המגבלות התפקודיות שמהן הוא סובל. לטענתו, מאז התאונה הוא סובל הן מכאבים עזים בברכו הימנית, והן מכאבים בבית החזה. כך פירט: "כאבים אלו מתגברים בעמידה והליכה ממושכת, הרמת משקל.", עוד הדגיש כי הכאבים מחמירים בשינויי מזג האוויר ובעיקר בעת הקור. התובע הוסיף כי במסגרת עבודתו הוא נדרש להרים ארגזים כבדי משקל, ובשל הכאבים שמהם הוא סובל כאמור, הוא נזקק למנוחה מידי פעם ופעם. כמו כן, טען התובע כי בעקבות התאונה נפגע כושרו הגופני, ובשל כך הוא אינו מבצע פעילות ספורטיבית כבעבר, וכן כי סובל מהפרעות בזיכרונו, המשפיעות על עבודתו בשל כך שהוא נאלץ לתעד פרטים רבים. בשל כל אלה טען התובע שיש להעמיד את גובה שיעור הנכות התפקודית לכל הפחות בשיעור זהה לשיעור הנכות הרפואית. לעומתו, טענה הנתבעת, כי שיעור נכותו התפקודית של התובע נמוך משיעור הנכות הרפואית באופן ניכר, והוסיפה כי גובה שכרו של התובע הוא פונקציה של דרגתו בלבד. לפיכך, הסיקה הנתבעת, כי לתובע לא נגרם כל נזק כל עוד הוא מכהן בתפקידו. הנתבעת הפנתה לכך שהתובע התמיד בעבודתו למרות תאונת הדרכים, לרבות שעות נוספות, עובדה המעידה לשיטתה על כך שלא נותרה לתובע כל נכות תפקודית. באשר לקידום בעבודתו- תיאר התובע בתצהירו כי קודם לתאונה תכנן להציע מועמדותו לתפקיד מנהל יחידתו, ובשל התאונה נאלץ לוותר על תוכניתו זו, כדלקמן: "התאונה, פגמה ביכולותיי ובכישוריי, בכלל ובפרט לבעיית הזיכרון שמהם הנני סובל עד היום, אציין שתכליתי להחליף את מנהל היחידה שלי נבעה מרצון לעלות בדרגתי המקצועית, שמאז 2001, הינה המקסימאלית אליה אוכל להגיע". התובע גרס כי אילו היה מתקדם בתפקיד כאמור, שכרו החודשי היה עולה ב-2,000 ₪ מידי חודש. מנגד, טענה הנתבעת כי טענתו בדבר הגשת מועמדותו לתפקיד ניהולי אינה מביאה למסקנה ברורה כי התובע היה מתקבל לתפקיד. הנתבעת טענה כי התפקיד אויש בשיטת מכרז חיצוני, ובכך לשיטתה, יש להעיד על כוונת מציע המכרז לרענן את שורותיו. התרשמתי שחלק נכבד מעבודתו של התובע הינו עבודה משרדית. יחד עם זאת, כרוכה עבודתו של התובע גם בהרמת ארגזים מעת לעת, כפי שפירט בדיון: "יש לי מפגש יומיומי עם נציגים שמביאים לי דואר מכל הגדה. מאות או אלפי טפסים ביום. יש עגלה שאני הולך עמה למקום המפגש, מחליף דואר ומביא דואר." (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 11.01.10). בשים לב לכך שהתובע עובד את אותן שעות עבודה כפי שעבד עובר לתאונה, ובכלל זה שעות נוספות, מצאתי שיש לקבוע שלנכות הרפואית השפעה תפקודית מסויימת. לא מצאתי שטענתו של התובע לפיה נאלץ לוותר על הגשת מועמדות למכרז לתפקיד מנהל יחידתו, הוכחה בפני. לא הוכח באופן במובהק כי סיכוייו של התובע לקבלת התפקיד היו גבוהים. לאחר עיון בראיות ובטענות שהועלו בפני, בשים לב לגילו של התובע ולמהות עיסוקו, אני סבורה כי בנסיבות העניין יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מתאונת הדרכים בשיעור של 6%, זהו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הנזקים נזק לא ממוני בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), התשל"ו-1976, זכאי התובע לפיצוי בשל נזק בלתי ממוני בסכום של 20,000 ₪ במעוגל. הפסד השתכרות בעבר התובע, שהה בתקופת אי כושר משך 120 ימים. בעד 91 הימים הראשונים, שולם שכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע טען בסיכומיו כי שכר זה לא כלל תשלום בעבור השעות הנוספות כפי שהיה נוהג לבצע טרם התאונה. התובע הגיש לבית המשפט תלושי שכר של התקופה עובר לתאונה ועד חודש אפריל 2006. מהנתונים שהוצגו בפני ניתן ללמוד על ירידה בשכרו בתקופה זו, בין היתר, בשל אי תשלום עבור עבודה בשעות נוספות. בשים לב לכך שמרכיב השעות הנוספות הינו מרכיב שמטבעו משתנה, ובהתאם לתלושי השכר שהוצגו, והנכויות הזמניות אשר נקבעו על ידי המומחים הרפואיים, אני קובעת כי בגין נזק זה ישולם לתובע סכום של 6,000 ₪. בגין הפרש תקופת אי כושר (סה"כ 29 ימים) שלא שולמו על ידי המל"ל אני פוסקת לתובע סכום של 6,600 ₪. יתר על כן, בחודש מרץ 2006, עבד התובע במשרה חלקית בהתאם להוראת ד"ר ג'אבר ממרפאת מקור ברוך בירושלים. בגין הפסד שכרו בחודש זה, אני פוסקת לתובע סכום של 2,000₪. לסיכום, בגין הפסד השתכרות בעבר אני פוסקת לתובע סכום של 14,600 ₪. יש להוסיף לסכומים אלו ריבית והפרשי הצמדה עד ליום מתן פסק הדין. הגריעה מכושר ההשתכרות כאמור, מצאתי שיש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 6%. בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע שב לעבודתו, והכנסתו לאחר תאונת הדרכים לא נפגעה. יחד עם זאת, תתכן בעתיד גריעה מכושר השתכרותו, בין היתר גם בשל הנכות הרפואית בכללותה, והתחלואה הקיימת. לפיכך, ובהתאם לשכרו הממוצע של התובע לאחר ניכוי המס, בסך של כ- 12,000 ₪, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סכום של 95,000 ₪, סכום השווה לכ-70% מהתחשיב האקטוארי. סכומים אלו כוללים זכויות סוציאליות. עזרת הזולת בסיכומיו, טען התובע כי יש לפסוק לו בשל עזרת בני משפחתו וחבריו בעבר סכום של 15,000 ש"ח. באשר לעזרת הזולת בעתיד, טען התובע כי בשל כאבים בברכו הימנית, רגליו ובבית החזה, הוא מתקשה בביצוע עבודות שוטפות, וכן בשל קשיים בעמידה והליכה ממושכת מתקשה בביצוע עבודה פיסית. התובע הוסיף כי תתכן אפשרות ממשית לכך שיזדקק לעזרה בעתיד ביתר שאת וביקש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 100,000 ₪. מנגד, טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח את טענתו בדבר עזרת הזולת בעבר. באשר לעזרת הזולת בעתיד, טענה כי נזקיו של התובע אינם גדולים בהתחשב בשיעור נכותו, וכי אין התובע זכאי לפיצוי כלל בגין עזרת הזולת. בנסיבות העניין ובשים לב לנכות שנקבעה לתובע ולטיבה, מצאתי שיש לפסוק לתובע בגין ראש נזק עזרת הזולת לעבר ולעתיד, סכום של 5,000 ₪ על דרך האומדנא. טיפולים והוצאות רפואיות התובע, טען בסיכומיו כי בגין התאונה נגרמו לתובע הוצאות רפואיות רבות, בין היתר, בגין נסיעות לטיפולים רפואיים וייעוץ רפואי, וכי יש לפצותו בסכום גלובלי של 11,000 ₪. לעומתו, טענה הנתבעת כי משום שהתאונה הינה תאונת עבודה, נושא המוסד לביטוח לאומי בהוצאותיו של התובע. התובע לא הציגה קבלות כלשהן המעידות על הוצאות מיוחדות שהיו לו. בהינתן שהתאונה הינה תאונת עבודה, זכאי התובע לקבל את הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי, ולפיכך אינני רואה לנכון לפסוק סכום כלשהו בראש נזק זה. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסכומים המפורטים להלן- נזק לא ממוני - 20,000 ₪; הפסד הכנסה בעבר- 14,600 ₪; גריעה מכושר השתכרות - 95,000 ₪; עזרת הזולת- 5,000 ₪; ניכוי תקבולי המל"ל - 47,590 ₪; סה"כ - 87,010 ₪. לסכום שנקבע בגין הפסד הכנסות בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. כמו כן, יש להוסיף לסכום הכולל שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בצירוף מס ערך מוסף. הנתבעת תשיב לתובע אגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהמועד שבו שולמה. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום שבו הומצא פסק הדין לבא כוחה של הנתבעת, וככל שלא ישולמו במועד האמור, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין עד יום התשלום בפועל. ניתן היום, ט' בתמוז תש"ע, 21 ביוני 2010, בהעדר הצדדים. תזוזהצלעותתאונת דרכיםשבר