א. מהות התובענה זו תביעה כספית שהגישו תלויי המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 14.5.1960, ועזבונו, בגין נזקים שנגרמו להם עקב מותו, ביום 27.7.01, כתוצאה מהרעלת אלכוהול תעשייתי מסוג מתנול. מאחר והנתבעים כפרו בחבותם לאירוע התאונה, פוצל הדיון לשניים, כך שבשלב הראשון ניתן פסק דין חלקי בשאלת החבות, ביום 5.8.09, במסגרתו קבעתי כי הנתבעים 3-4 אחראים ברשלנות לנזקו של המנוח שנגרם כתוצאה מההרעלה בה לקה לאחר ששתה מתנול בתחומי המפעל של הנתבעת 4. בשלב השני, הוא השלב הנוכחי, תידון שאלת הנזק. ב. עובדות רלבנטיות המנוח, יליד 14.5.1960, עלה לארץ מאוקראינה בשנת 1993 עם רעייתו ובנו - התובעים 2 ו- 3. לאחר שעבר בארץ קורסים והשתלמויות במקצוע הרתכות בו עסק בארץ מולדתו, הוסמך בשנת 1998 כרתך על-ידי משרד העבודה והרווחה. בשנת 2001 התקבל המנוח לעבודה בחברת כוח אדם, היא הנתבעת 2, וביום 18.7.01 נשלח לעבוד כפועל ייצור במשמרות לילה במפעל של הנתבעת 4 (להלן גם: "מפעל דפרון"), אשר הנתבע 3 הינו מנהל הייצור של המפעל. ביום 25.7.01 עבד המנוח במשמרת לילה במפעל דפרון ובשעות הבוקר של יום 26.7.01 בתום המשמרת, יצא מן המפעל ושב לביתו, שם שהה לבדו עד לשובה של התובעת 2 מעבודתה, בסביבות השעה 17:30 - 18:00. כשפתח לה את הדלת, הבחינה התובעת 2 שעיניו של המנוח נפוחות והוא מתנדנד בהליכה; הוא אמר לה שאינו חש בטוב והלך לישון. בשלב מסוים, בשעה 22:30 לערך, הבחינה התובעת 2 שהמנוח איבד את הכרתו והזמינה אמבולנס אשר פינה אותו לבית חולים "השרון". המנוח נפטר בבית החולים בשעה 00:30 של יום 27.7.01, וסיבת המוות שנקבעה היתה הרעלת מתנול שנמצא בגופו. בפסק הדין החלקי קבעתי, כאמור, שהנתבעים 3 ו-4 חבים כלפי התובעים בגין אירוע הנזק, ואילו התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נדחתה והם אינם עוד צד להליך דנן. משכך ולמען נוחות הדיון, יכונו הנתבעים 3 ו-4 בגוף פסק הדין להלן: "הנתבעים". למען שלמות התמונה יצוין, שהנתבעים וצדדי ג' הגיעו להסכמות בדבר חלוקת האחריות ביניהם, ועל כן לא נדרשה בפסק הדין החלקי הכרעה בהודעה לצדדי ג' (הודעת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 2.7.08). לאחר מתן פסק הדין החלקי החל שלב הוכחת הנזק; וביום 29.12.09 ניתן צו לסיכומי הצדדים.   ג. הפלוגתאות בין הצדדים   מכתבי הטענות עולה פלוגתא אחת בין הצדדים והיא:   מהו גובה הפיצוי הכספי שבו על הנתבעים 3 ו-4 לשאת על-פי ראשי הנזק השונים שנטענו ע"י התובעים?   ד. מהו גובה הפיצוי הכספי שבו על הנתבעים 3 ו-4 לשאת על-פי ראשי הנזק השונים שנטענו ע"י התובעים? 1. אובדן יכולת ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות" בפסק הדין שניתן ב-ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', [פ"ד נח (4) 486, (2004)], הכיר בית המשפט העליון בעילת התביעה בגין נזקי ה"שנים האבודות", דהיינו, פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של הניזוק, שנתקצרה תוחלת חייו, באותן שנים שנגרעו ממנו, עקב מעשה עוולה וזאת בין אם מדובר בניזוק חי שתוחלת חייו קוצרה, ובין אם מדובר בניזוק שנפטר, אז עוברת זכות התביעה בגין אבדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", לעיזבונו.   בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' כרכבי ז"ל, [תק-על 2007 (4) 3607, (19.12.07) (להלן: "הלכת כרכבי")], ציין כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין כי: "מותו של אדם עקב מעשה עוולה עשוי להקים עילת תביעה הן לתלויים והן לעיזבון. תביעתם של התלויים באה בשל הנזק שהוסב להם עקב מות הנפגע, והיא נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם. תביעתו של העיזבון היא בגין נזקיו של המנוח עצמו [...] העיזבון בא בנעליו של המנוח...". חישוב הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות", הן בתביעת העיזבון והן בתביעת התלויים, נעשה, בהיעדר נסיבות המצדיקות הליכה בדרך אחרת, לפי שיטת הידות (ר' הלכת כרכבי). בנסיבות ענייננו, קיימת זהות בין התלויים במנוח לבין יורשיו, והתובעים עתרו בסיכומיהם לפסיקת פיצוי בגין הפסד הכנסות המנוח ב"שנים האבודות" במסגרת תביעת העיזבון (יצוין כי על-פי הלכת ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' צרור ואח', תק-על 2006 (3) 2260 (2006), ברוב המקרים בהם מתקיימת זהות בין התלויים במנוח ליורשיו, תהא תביעת העיזבון גבוהה מתביעת התלויים, זאת מכיוון שבחישוב תביעת העיזבון, מובאת בחשבון, ידה נוספת, המשקפת את ידת החסכון; ר' גם הלכת כרכבי; וכן ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה ואח', תק-על 2008 (2) 2803 (להלן: "הלכת דוביצקי"), שם נאמר: "כאמור, היותה של תביעת העזבון גבוהה יותר היא תוצאה אופיינית וטיפוסית מאז שהוכר במשפטנו ראש הנזק של הפסד יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות""). לפיכך יחושב להלן נזקם של התובעים בגין אובדן כושר השתכרות המנוח ב"שנים האבודות" על-פי תביעת העיזבון. יצוין כי ככל שאין חפיפה בין ראשי הנזק בתביעות השונות (תלויים ועיזבון), - אלה ייפסקו לתלויים ולעיזבון לפי העניין ללא קשר לשאלה איזו תביעה גבוהה יותר (ר' הלכת כרכבי והלכת דוביצקי). בטרם אפנה לדון בראשי הנזק הנטענים על ידי התובעים, יש צורך לקבוע את בסיס השכר של המנוח ושל התובעת 2 עובר לאירוע התאונה, ואת פוטנציאל השתכרותם העתידי, על סמך התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט. בסיס השכר וכושר ההשתכרות של המנוח לטענת התובעים, יש לחשב את אובדן ההשתכרות של המנוח על-פי פוטנציאל השתכרותו כשנתיים לאחר מותו, קרי החל מיום 1.8.03, לפי הכנסה חודשית בגובה השכר הממוצע במשק בסך 7,928 ₪. לעמדתם, המנוח השתכר כ-5,500 ₪ במסגרת עבודתו במפעל "דפרון", אולם כשנתיים לפני מותו עבר קורסים והשתלמויות במקצוע הרתכות, מטעם משרד העבודה, וקיבל תעודת הסמכה כרתך מקצועי בדרגה 5. כמו כן, המנוח עלה לארץ כשברשותו ניסיון מעשי מצטבר של 13 שנים במקצוע הרתכות, אותו צבר באוקראינה, ארץ הולדתו. לפיכך לטענתם, סביר ביותר שלולא נפטר היה המנוח מוצא, בשנתיים מאז עבודתו האחרונה, עבודה במקצועו כרתך דרגה 5, ומשתכר הכנסה חודשית בשיעור השכר הממוצע במשק (בהתאם להסכם עבודה קיבוצי כללי למקצועות המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, מלאכה ותעשייה מיום 1.6.98), וככל הנראה גם בשיעור גבוה יותר במשך השנים. התובעים מוסיפים וטוענים שיש לראות את המנוח כמי שמשכורתו טרם התגבשה סופית בעת קרות אירוע התאונה, אשר חלה לגביו החזקה שנקבעה בפסיקה ביחס לחישוב בסיס השכר של קטינים, לפי השכר הממוצע במשק. בהקשר זה הפנו התובעים לפסיקה אשר השוותה את מצבו של קטין לזה של עולה חדש המנסה להשתלב בשוק העבודה הישראלי ומצבו, מבחינה זו, זהה לזה של קטין אשר מסלול עבודתו ודרך השתכרותו טרם התגבשו סופית ערב מותו. פסק הדין עליו מסתמכים התובעים ניתן ב-ת.א (חי') 549/00 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה ואח' ( 26.1.06), אשר אושר בבית המשפט העליון בהלכת דוביצקי (לעיל), בו נדונה תביעת פיצויים שהוגשה על ידי עזבונו של ניזוק אשר נהרג בתאונת דרכים כשישה שבועות בלבד לאחר עלייתו ארצה מאוקראינה. התובעים גורסים שהעובדה שהמנוח החל לעבוד עם הגיעו לארץ ועבד כשבע שנים וחצי, אינה שוללת את הרלבנטיות של הלכת דוביצקי לעניין בחינת פוטנציאל השתכרותו של המנוח כעולה חדש. על יסוד כל הנימוקים המפורטים לעיל, טוענים התובעים שיש לקבוע את השכר הממוצע במשק כבסיס ההשתכרות של המנוח לצורך הפיצוי בגין השנים האבודות. הנתבעים מצידם טוענים שאין מקום להחיל את הלכת דוביצקי בענייננו, מכיוון שהמנוח עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1993, והשתלב מיידית בשוק העבודה כך שבמועד פטירתו, בשנת 2001, היווה המנוח חלק משוק העבודה הישראלי במשך למעלה משמונה שנים. הנתבעים מוסיפים וטוענים שבמהלך שמונה השנים בהן עבד המנוח בישראל, הוא לא הצליח להשתלב בעבודה קבועה כלשהי, והחליף 16 מקומות עבודה (נ/7), אשר במרביתם נעשתה ההעסקה דרך חברות כוח אדם (עדות התובעת 2 בעמ' 174 שורה 28). בנסיבות אלה גורסים הנתבעים, נצברו די אינדיקציות בנוגע לפוטנציאל השתכרותו, כך ששכרו עובר לפטירתו משקף נאמנה את כושר השתכרותו ואין להיזקק לברירת המחדל של השכר הממוצע במשק. הנתבעים טוענים שיש לקבוע את בסיס השכר של המנוח על פי השתכרותו במקום העבודה האחרון לפני מפעל דפרון, בחברת "דנשר מעברות בע"מ", שם השתכר המנוח סך של 4,166 ₪ ברוטו לחודש (נספח א' ל-ת/10). לעמדתם, יש לשערך את הסכום הנ"ל להיום על ידי תוספת של 80% מההצמדה למדד המחירים לצרכן, בהתאם להלכת גבאי נ' וליס, ומכאן שהשכר ברוטו נכון להיום היה צפוי להיות 4,826 ₪. הנתבעים טוענים שאין כל סיבה להניח כי בגיל 40, לאחר שנים של השתכרויות נמוכות והחלפת 16 מקומות עבודה בשמונה שנים, היה המנוח צפוי להשביח באורח דרמטי את שכרו, מה גם שהמנוח סיים את קורס ההכשרה בשנת 1998, קרי כמעט שלוש שנים עובר לפטירתו ומכאן שאין משמעות תעסוקתית אופרטיבית להכשרה נוספת זו. על יסוד כל הטיעונים לעיל, עותרים הנתבעים לקבוע כי לולא הפטירה היה המנוח ממשיך להשתכר את השכר שהשתכר במשך השנים שקדמו לפטירתו, בסך של 4,826 ₪ לחודש, בהצמדה בשיעור של 80% ממדד המחירים לצרכן. איני מקבלת את טענת התובעים לקביעת בסיס השכר של המנוח על-פי השכר הממוצע במשק, שכן אין לגזור גזירה שווה ממצבו של עולה חדש אשר נפגע בתאונה שישה שבועות בלבד לאחר עלייתו ארצה ובטרם הספיק להיקלט בשוק העבודה הישראלי, למצבו של המנוח, אשר נפגע כשמונה שנים לאחר עלייתו, הספיק להשתלב בשוק העבודה ולצבור ניסיון תעסוקתי, כך שניתן להעריך את פוטנציאל השתכרותו על יסוד הנתונים שהצטברו בשנות עבודתו. המנוח הועסק במפעל חברת "דפרון" החל מיום 18.7.01 והספיק לעבוד שם תשעה ימים בלבד עד שנפגע במהלך משמרת הלילה שבין יום 25.7.01 ל-26.7.01. בנסיבות אלה אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה יש לקבוע את בסיס השכר של המנוח על-פי שכרו בחברת "מעברות דנשר בע"מ", מקום העבודה האחרון שלפני עבודתו אצל "דפרון", שם עבד המנוח שישה חודשים ברצף, החל מחודש ינואר 2001 ועד חודש יוני 2001. כעולה מתלוש השכר של המנוח לחודש יוני 2001, שכרו המצטבר (ברוטו) מתחילת העסקתו בחברת "דנשר" הסתכם בסך של 25,001 ₪, שהם 4,167 ₪ לחודש (במעוגל). אשר על כן אני קובעת שבסיס השכר של המנוח לצורך חישוב הפסד השתכרותו בשנים האבודות, הינו 4,167 ₪. אשר לטענת הנתבעים לשערוך השכר בשיעור של 80% בלבד ממדד המחירים לצרכן: בע"א 110/80 גבאי נ' וליס, [(פ"ד לו (1) 449) (27.1.82)] קבע בית המשפט: "בידוע הוא, שתוספת היוקר, המשולמת לשכירים במשק, אינה כשיעור העלייה המלא של מדד יוקר המחיה, אלא רק כ-% 80מעלייה זו". אולם, בפסק דין מאוחר יותר שניתן ב-ע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, [(פ"ד נה (3) 193) (21.2.2001)], נקבע כך: "אם כי אין להוציא מכלל אפשרות עריכת שערוך לפי שיעור מופחת של תוספת יוקר במקרים המתאימים (ע"א 110/80 ע"א 524/86 לוי נ' חקשוריאן [2]), מקובל בפסיקה לשערך את הפיצויים בגין אובדן השתכרות על בסיס שכר צמוד למדד באופן מלא (ד' קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך [5], בעמ' 564 והאסמכתאות הנזכרות שם). בענייננו לא הובאו נתונים שלפיהם יש לערוך במקרה זה שערוך בשיעור של 80%, ובית-המשפט לא הבהיר מדוע שיערך כך. אנו סבורים כי יש לשערך את הסכומים בהצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן". הדברים האמורים בפסק דין שרפמן לעיל ישימים גם בענייננו ומשכך אני קובעת שבסיס השכר שנקבע למנוח בסך 4,167 ₪ ישוערך למדד המחירים לצרכן בהצמדה מלאה, כך שהסכום המתקבל לאחר שערוך למועד מתן פסק הדין, הינו 5,008 ₪. בסיס השכר של התובעת 2 לטענת התובעים, התובעת 2 עבדה כקופאית ברשת שופרסל ערב פטירתו של המנוח, והשתכרה כ-3,500 ₪ ברוטו (נספח ז' ל-ת/10). לעמדתם, מספר חודשים לאחר פטירת המנוח, בחודש נובמבר 2001, נאלצה התובעת 2 להפסיק את עבודתה בעקבות הטראומה הקשה שחוותה וההרעה שחשה במצבה הבריאותי, ומכיוון שמאז מות המנוח לא היתה לה יותר עזרה בעבודות הבית ובטיפול בתובע 3. לפיכך גורסים התובעים, יש לחשב את בסיס שכרה של התובעת 2 לפי גובה הכנסתה ערב פטירת המנוח. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובעת 2 השתכרה 3,500 ₪ עובר לאירוע פטירת המנוח. לעמדתם, לאור הכלל לפיו בית המשפט "מצלם" את המצב במועד האירוע נשוא התביעה, במטרה להשיב את המצב לקדמותו, אין כל רלבנטיות לשינוי בסטאטוס התעסוקתי של התובעת 2 בבואנו לחשב את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות של המנוח. הלכה פסוקה היא כי יש לחשב את הקופה המשותפת לפי הכנסתם המשותפת של המנוח ושל בת זוגו (ר' ע"א 8181/06 הכשרת הישוב נ' עיזבון אטיאס [(תק-על 2010 (1), 1003 (21.1.10)]. בענייננו, משנמצא כי לתובעת 2 היתה יכולת השתכרות וכי עובר לאירוע התאונה היא תרמה למשק הבית, סביר להניח כי אלמלא התאונה היא היתה מוסיפה להשתכר ותורמת בכך לקופה המשותפת. אשר על כן אני קובעת שבסיס השכר של התובעת לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בשנים האבודות, הינו 3,500 ₪, ולאחר שערוך למדד המחירים לצרכן, נכון למועד מתן פסק הדין - 4,207 ₪ (במעוגל). יצוין, שהפסיקה לא הכירה במסגרת תביעות תלויים ועיזבון, בטענה לפיצוי על הפסד השתכרות שנגרם לאלמנה כתוצאה מפטירת בן הזוג [ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח (4) 673 (8.11.94)]. עם זאת, הפסדי שכר של האלמנה ישמשו מימד לקביעת הפיצוי בגין נזק ממוני שנגרם עקב אובדן שירותים של המנוח [ע"א 3907/02 עיזבון המנוחה איריס וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (2) 721 (29.12.03)]. בנוסף יוער, שבהתאם להלכת פסק הדין בעניין ע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, [( (16.11.08)], יבוצע חישוב הפסד ההשתכרות בשנים האבודות גם בתקופת הפנסיה של המנוח ועד תום תוחלת חייו. ובמילותיו של בית המשפט העליון בעניין עיזבון המנוח יניב ניסן ז"ל: "...לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קיצבת הזיקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה, את מקור הכנסתו. בכך משמשים הם תחליף לשכר העבודה שהוא, דרך כלל, מקור הכנסתו העיקרי של אדם בשנות עבודתו. מבחינה זו, הפסד קיצבת הזיקנה או הפסד הפנסיה על רקע מותו של הניזוק (או קיצור תוחלת חייו) מהווה נזק ממוני הדומה באופיו להפסד ההשתכרות הנגרם כתוצאה מן המוות (או מקיצור תוחלת החיים) [...] עיקרי ההנמקה אשר הובילה את בית משפט זה להכריע כי אובדן יכולת ההשתכרות בשנות העבודה האבודות מהווה נזק בר-פיצוי, תקפים אף ביחס לאובדן קיצבת הזיקנה ואובדן הפנסיה בשנות הזכאות האבודות [...] אובדן קיצבת הזיקנה של ניזוק בשל עוולה הינו נזק בר פיצוי הן בגדר תביעתם של התלויים והן בגדר תביעת עיזבונו של ניזוק אשר נפטר כתוצאה ממעשה העוולה. אופן חישוב הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה ייעשה, בשני המקרים, באמצעות השיטה המשמשת לקביעת הפיצוי בגדר תביעות תלויים ותביעות עיזבון, הלוא היא שיטת הידות". חישוב הפיצוי הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרותו של המנוח ב"שנים האבודות", ייערך בהתאם לנתוני היסוד כדלקמן: המנוח יליד 14.5.1960, נפטר ביום 27.7.01. האלמנה - התובעת 2 - ילידת 14.10.1954. התובע 3 - יליד 13.9.1991. הכנסת המנוח - 5,008 ₪. הכנסת התובעת 2 - 4,207 ₪. הקופה המשותפת - 9,215 ₪. חישוב ההפסד על-פי התקופות השונות: תקופה ראשונה: מיום התאונה ועד הגיעו של התובע 3 לגיל 18 בתאריך 13.9.2009- מס' הידות - 5 (מנוח, אלמנה, בן, משק בית, חסכון). שווי ידה מתוך הקופה המשותפת: 1,843 ₪ = 5 : 9,215 ₪. הפסד חודשי (הפחתת ידת הקיום של המנוח משכרו 3,165 ₪ = 1,843 ₪ - 5,008 ₪. הפסד לתקופה - 3,165 ₪ x 97.5 חודשים = 308,588 (במעוגל) ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 356,240 ₪. תקופה שניה: מיום הגיעו של התובע 3 לגיל 18 (13.9.09) ועד היום - מס' הידות - 4 ו- 1/3 (מנוח, אלמנה, 1/3 ידת הבן, משק בית, חסכון) שווי ידה מתוך הקופה המשותפת: 2,127 ₪ = 4.333: 9,215 ₪. הפסד חודשי - 2,881 ₪ = 2,127 ₪ - 5,008 ₪. הפסד לתקופה - 2,881 ₪ x 9 חודשים = 25,929 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 26,094 ₪. תקופה שלישית: מהיום ועד הגיע התובע 3 לגיל 21 (13.9.2012) - מס' הידות - 4 ו-1/3 (מנוח, אלמנה, 1/3 ידת הבן, משק בית, חסכון) שווי ידה מתוך הקופה המשותפת: 2,127 ₪ = 4.333: 9,215 ₪. הפסד חודשי - 2,881 ₪ = 2,127 ₪ - 5,008 ₪. הפסד לתקופה - 2,881 ₪ x 25.2054 (מקדם היוון) = 72,617 ₪. תקופה רביעית: מהגיע התובע 3 לגיל 21 ועד פרישת המנוח לפנסיה בגיל 67 מס' הידות - 4 (מנוח, אלמנה, משק הבית, חסכון) שווי ידה מתוך הקופה המשותפת: 2,304 ₪ = 4: 9,215 ₪. הפסד חודשי - 2,704 ₪ = 2,304 ₪ - 5,008 ₪. הפסד לתקופה - 361,647 ₪ = 0.9379064 (היוון כפול) x 142.5995503 (מקדם היוון) x 2,704 ₪. תקופה חמישית: מגיל 67 ועד תום תוחלת חייו של המנוח התובעים טוענים שיש לחשב את אובדן ההשתכרות בשנות הפנסיה על בסיס ההנחה לפיה המעביד היה מתחיל להפריש בעבור המנוח לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, החל מיום 1.8.03, בהנחה שמנוח היה משתלב בנקודת זמן זו בעבודה מקצועית כרתך מוסמך והיה נהנה מהפרשות המעביד המעוגנות בהסכמי העבודה הקיבוציים בענף המתכת. התובעים צירפו לסיכומיהם את חוות דעתו של מר דן שפרינצק המשמש כיועץ לביטוח פנסיוני, אשר ערך חישוב בהתאם להנחות הנ"ל. הנתבעים מצידם גורסים כי אין יסוד לטענה שהמנוח, אשר הועסק בעבודות זמניות באמצעות חברת כוח אדם, היה מתחיל לפתע ליהנות מתנאים סוציאליים בדמות הפרשות מעביד מעבר לשכר הברוטו. עם זאת הם מציינים שהחל משנת 2008 זכאי כל עובד, מכוח חוק, לאחר שצבר ותק של חצי שנה במקום עבודתו, להפרשה של המעביד לפנסיה. הנתבעים הגישו חוות דעת של האקטואר שי ספיר, לפיה הפסד ההפרשות הללו, ממועד כניסת החוק לתוקף ועד מועד פרישתו הצפויה של המנוח, מסתכם ב-15.62 ₪ לכל שקל של הכנסה חודשית (נ/8/ג). הנתבעים עותרים להקטין במחצית את הפיצוי אשר יתקבל ממכפלת 15.62 ₪ בבסיס השכר שנקבע למנוח, בנימוק שהמנוח לא היה זוכה להפרשת מעסיק מלאה מאחר ואין זה סביר שהוא היה מתמיד שישה חודשים באותו מקום עבודה, נוכח ההיסטוריה התעסוקתית שלו עד לפטירתו. לאור ניסיונו התעסוקתי של המנוח במהלך פרק זמן של שמונה שנים ממועד עלייתו ארצה, הכולל החלפת מקומות עבודה לעתים תכופות, אני סבורה שהנחות הבסיס לחישוב שנערך מטעם התובעים, המוצגות בחוות הדעת של מר שפרינצק, הן מרחיקות לכת, וסביר יותר להניח שהמנוח היה נהנה, לכל היותר, מהפרשות לפנסיה מכוח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. מאחר והנתבעים הגישו חוות דעת אקטוארית בסוגיית הפסדי הפנסיה, שלא נסתרה, אני מקבלת את החישוב המוצג בה, להפסד של 15.62 ₪ לכל שקל של הכנסה חודשית. עם זאת, לא שוכנעתי בקיומו של צידוק לשלול מהמנוח את הפוטנציאל לצבור וותק של שישה חודשים באותו מקום עבודה, ועל כן איני מקבלת את טענת הנתבעים להקטנת ההפסד במחצית. אשר על כן מסתכם ההפסד בגין תקופה זו בסך של 78,225 ₪ = 15.62 ₪ x 5,008 ₪. לאור כל האמור לעיל, ישלמו התובעים לנתבעים פיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות", בסך כולל של 894,823 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל. 2. אובדן שירותי אב ובעל כפי שנפסק ב"הלכת צרור", התובעים 2 ו-3 בכובעם כתלויים במנוח, זכאים לפיצוי בגין אובדן שרותי בעל ואב וזאת בנוסף לפיצוי שנפסק לזכותם כיורשי עיזבון המנוח בגין הפסד כושר השתכרותו של המנוח ב"שנים האבודות". התובעים עותרים לפיצוי בסך של 150,000 ₪ בראש נזק זה, בטענה שהמנוח היה איש משפחה מסור, אשר סייע לרעייתו ולבנו באופן שוטף ויומיומי, כפי שהעידה התובעת 2 בתצהירה (ת/10). הנתבעים מצידם מציעים לאמוד את הפיצוי בראש נזק זה בסכום בסך 50,000 ₪. בהתייחס לנזק מסוג זה, ציין בית המשפט העליון ב-ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, (פ"ד מח (4) 673): "במשפחה הישראלית כיום, כאשר שני בני הזוג נושאים בעול הפרנסה, הם מתחלקים גם בעבודות הבית ובטיפול בילדים. הם תלויים זה בזה בכל שטחי החיים, ומותו של אחד מהם מעביר אל בן הזוג האחר את הנטל המלא. מקום שבו אובדן היד שנשאה בחלק מעול הטיפול בבית ובילדים ניתן להערכה כספית, יש לראות באובדן 'הפסד ממון' בגדר סעיף 80". בענייננו, בהתחשב, בין היתר, בגילו הצעיר יחסית של המנוח במועד הפטירה וכן בגילו של התובע 3 שהיה כבן עשר שנים, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעים פיצוי גלובאלי בראש נזק זה, על דרך האומדנא, בסך של 100,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. 3. כאב וסבל בהתאם להלכה הפסוקה, הפיצוי בגין כאב וסבל, ככל פיצוי בדיני הנזיקין, צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק הספציפי ואת השלכותיו עליו (ר' ע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית, פ"ד נה (5) 241). כמו כן גובשו בפסיקה קריטריונים מנחים לעניין פסיקת הפיצוי, ובכללם גילו של הניזוק בעת אירוע הפגיעה; מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ובסמוך אחריה (ר' ע"א 2517/93 בוים נ' גטהין, תק-על 94 (2), 335); אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו (ע"א 63/88 ברגר נ' צדוק, תק-על 91 (1), 1322); וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו של הניזוק. וכך קבע בית המשפט העליון בע"א 15/66 שנער נ' חסן, (פ"ד כ (2) 455): "תביעת יורשיו של נפגע שהלך לעולמו בגין עוולה, כוללת, בעיקרו של דבר, פיצוי בגין "נזק לא ממוני" בעל שני ראשים. האחד, פיצוי בשל "כאב וסבל", כאשר הנפגע סבל כאב וייסורים לפני פטירתו. השני, פיצוי בגין "קיצור תוחלת החיים", שנועד לתת ביטוי לתחושתו של הנפגע, הרואה לנגד עיניו בייאוש ודכדוך את קץ החיים ההולך ומתקרב". לאור האמור לעיל, ומאחר וקיימת הבחנה בין הפיצוי בגין "כאב וסבל", לבין הפיצוי בגין "קיצור תוחלת החיים", ייפסק להלן פיצוי כספי נפרד בגין כל אחד מראשי הנזק הללו. התובעים עותרים לפיצוי בסך 1,000,000 ₪, בטענה שהמנוח סבל כאבים וייסורי הרעלה ארוכים וקשים, במהלך כ-24 שעות מאז הלילה האחרון בו עבד במפעל "דפרון" ועד לפטירתו בלילה שאחריו. הנתבעים גורסים שאין מדובר במוות בייסורים יוצאי דופן, אלא בהרעלה אשר גורמת לתחושת שכרות. לעמדתם, יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין שני ראשי הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים. במקרה דנן, המנוח, שהיה כבן 41 שנים במותו, נפגע בהרעלה עקב שתיית מתנול ונפטר תוך כ- 24 שעות. המומחה מטעם התובעים ד"ר פנחס הלפרין, פירט בחוות דעתו (ת/1) את המהלך הקליני של הרעלת מתנול, כדלקמן: "הסימנים הראשונים דומים לשכרות "רגילה", עם נמנום, בלבול, קשיי הליכה, חולשה, כאב ראש, בחילה והקאה, כאב בטן. ככל שהמטבוליזם של מתנול נמשך, מופיעה חמצת מטבולית גוברת, סימנים של פגיעה בעיניים כגון ראיה כפולה, ערפול ראיה, שינויים בצבעים ועיוורון מתקדם [...] בהמשך מופיעות נשימות מהירות, כחלון, ירידה בלחץ הדם עד כדי הלם קשה, פרכוסים, איבוד הכרה, הפרעות קצב הלב ודום לב". המומחה מטעם הנתבעים פרופ' יונה אמיתי, כתב בחוות דעתו (נ/2): "הרעלת מתנול כוללת באופן טיפוסי דיכוי קל של מערכת העצבים המרכזית ולאחר מכן תקופת חביון...הנמשכת בערך 12 - 24 שעות...לאחר תקופת החביון יש חמצת מטבולית בלתי מפוצה... והפרעות ראיה..הכוללות: כאב ראש, סחרחורת, בחילה, הקאה, כאב בטן, וקוצר נשימה...". התובעת 2 העידה בחקירתה בבית המשפט (עמ' 31 שורות 26-28; עמ' 32 שורות 1-3): "אני נכנסתי ביחד עם הילד לבית. בעלי אמר שהוא הולך לישון. אני ראיתי שהוא עייף וכשהוא הלך לישון הוא התנדנד קצת...הוא ישן עד 20:00...פעם אחת הוא קם לשירותים ולא אמר שום דבר. הוא קם ב-20:00, הוא נשאר במיטה, הוא אמר שכואב לו הלב, ביקש לקבל את הטיפות שאני משתמשת בהן ונתתי לו אותן. הוא המשיך לישון עד 22:10, 22:20, אח"כ הוא קם, הסתכל על הרחוב ואמר אני מת ונפל...". לאור עדותה של התובעת 2, לא שוכנעתי כי המנוח חווה ייסורים ממושכים קשים וארוכים בסמוך לאחר שתיית המתנול. עם זאת, אין להתעלם מתיאור המהלך הקליני של ההרעלה, אשר וודאי הסבה למנוח סבל פיזי ונפשי עד לפטירתו. בלוקחי בחשבון גם את גילו הצעיר יחסית של המנוח בעת הפגיעה, מצאתי לנכון להעריך את סכום הפיצוי שיש לפסוק לעזבונו בראש נזק זה, על דרך האומדנא, בסך של 500,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. 4. קיצור תוחלת חיים ב-ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל, (פ"ד לו (4) 816) נפסק:   "בע"א 15/66 עלינו על דרך חדשה בקביעת הפיצוי בראש הנזיקין של קיצור תוחלת החיים. הדגשנו את חשיבות החיים וקדושתם, ואמרנו שקנה המידה לקביעת הפיצוי צריך להיות אורך החיים שאבדו. ואשר לערך הכספי של הפיצוי אמרנו שהוא צריך להיות 'פיצוי ממשי' על אבדן דבר שהוא יקר מכל".   יפים לעניין זה גם דבריו של הנשיא ברק בע"א 295/81 עזבון המנוחה שרון גבריאל נ' דניאל גבריאל (פ"ד לו (4), 533, 560): "עניין לנו בפיצוי בגין שנות "אי-החיים"; בשני המקרים עניין לנו בפיצויים בגין נזק, אשר יתרחש לאחר מותו של הניזוק, ובשני המקרים עניין לנו בנזק אובייקטיבי ולא בפיצויים בגין תחושתו הסובייקטיבית של הניזוק בחייו על דבר מותו". בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שתוחלת החיים של המנוח קוצרה ב-27 שנה (פרוטוקול הדיון מיום 29.12.09, עמ' 165, שורות 1-2). התובעים הפנו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת.א. (חי') 1124/92 סלמן ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (אשר ככל הנראה לא פורסם והתובעים לא צירפו אותו לסיכומיהם), שם נפסק, לטענתם, פיצוי בסך של 30,000 ₪ לכל שנת קיצור תוחלת חיים. בהתאם לכך עותרים התובעים לפיצוי בסך 1,056,000 ₪ בראש נזק זה. איני מקבלת את אמת המידה לה טוענים התובעים לצורך חישוב היקף הפיצוי בראש נזק זה, החורגת במידה ניכרת מהמקובל בפסיקה. אשר על כן, בהתחשב בגילו של המנוח ובמספר השנים בהן קוצרה תוחלת חייו, אני מוצאת לנכון לפסוק לעיזבון פיצוי, על דרך האומדנא, בסך של 500,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. 5. הוצאות קבורה ומצבה כידוע, הוצאות קבורה ומצבה הן הוצאות ממוניות, וככל נזק ממוני, על התובעים להוכיחן. בענייננו, לא הובאו ראיות להוכחת הנזק בעניין זה (ר' עדות התובעת 2 בתצהירה - ת/10 סע' 17 ב', לפיו היא לא שמרה את הקבלות בגין הוצאות הלוויה). התובעים עותרים לפיצוי בסך 4,000 ₪ נכון למועד הפטירה, אשר ישוערך ליום 15.8.09. הנתבעים גורסים שעסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות, ומשאלה לא הובאו אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה. ההלכה הפסוקה מורה כי במקרים בהם סביר להניח כי התובעים אכן נשאו בהוצאות לקבורת המנוח ולהקמת מצבתו, רשאי בית-המשפט, בהיעדר ראיות, לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בדרך של אומדן כללי (ר' ע"א 6397/95 בן יאיר נ' עזבון המנוחה נופיה עמר, תק-על 97 (1) 933; ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב'), בעמ' 1084). בענייננו, על אף שהוצאות הקבורה והמצבה לא הוכחו, איני סבורה שיכולה להיות מחלוקת על קיומן, ולפיכך אני פוסקת לתובעים פיצוי גלובאלי בסך של 7,000 ₪ בראש נזק זה, בערכי היום. הסכום ישא ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל. 6. פיצויים עונשיים התובעים עותרים להטלת פיצויים עונשיים בסך של 1,000,000 ₪ על הנתבעים, בטענה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה ישירה מרשלנותם הפושעת, בכך שידעו ו/או חשדו כי המנוח שתה מתנול במהלך עבודתו במפעל, אך בחרו להתעלם מכך, תוך עצימת עיניים, אדישות וזלזול, ובכך הביאו למותו. התובעים מוסיפים וטוענים שהנתבעים לא הפיקו את הלקחים המתחייבים ממות המנוח, והמשיכו בהפרת החוקים הנוגעים לטיפול בחומר מסוכן ורעיל בתחומי המפעל, וגם משום כך יש להטיל עליהם פיצויים עונשיים. הנתבעים גורסים שפסיקת פיצויים עונשיים במקרי רשלנות מצריכה הוכחת "מעין כוונה", ובמקרה דנן לא הוכח שהתרת הגישה למיכלי המתנול נעשתה בכוונה על מנת להביא למותו של אדם, או מתוך מודעות לנזק העלול להתרחש, אלא לכל היותר מדובר בפרצה בטיחותית שלא ניתנה עליה הדעת. בפסק הדין שניתן ב-ע"א 1080/07 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משטרת ישראל ( 8.11.09), קבע בית המשפט העליון: "הגם שאין לדבר עיגון מפורש בחוק, מלבד בהוראות פרטניות מסוימות (ראו, למשל, סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967), הכירו בתי המשפט בישראל באפשרות העקרונית של הטלת פיצויים עונשיים במקרים מתאימים (ראו ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט (2) 1331, 1335 (1955) (להלן: ענין שניידר)); ע"א 277/57 רבינוביץ נ' סלע, פ"ד יב (2) 1261, 1277 (1958) (להלן: ענין רבינוביץ); ע"א 256/62 רחמני נ' משיח, פ"ד יז552, 559 (1963) (להלן: ענין רחמני); ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז (2) 225, 237 (1973) (להלן: ענין פרידמן)). חרף הכרה זו בקיומם של פיצויים עונשיים במשפט הישראלי, חזרו והדגישו בתי המשפט, בין אם נעתרו לתביעה להענקת פיצויים אלו ובין אם לאו, כי הדבר ייעשה במקרים מועטים וחריגים בלבד, מתוך גישה לפיה הפיצויים העונשיים הינם "בן חורג" לדיני הנזיקין (ראו ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח (4) 486, 562-63, 567 (2004) (להלן: ענין אטינגר); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו נ' ד"ר זינגר ( 11.4.2005), בפסקה לד(1) (להלן: ענין מרציאנו); ע"א 9225/01 זיימן נ' קומרן ( 13.12.2006), בפסקה 25 (להלן: ענין זיימן); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי ( 2.2.2006), בפסקה 32 (להלן: ענין הדסה); רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני ( 10.9.2006), בפסקה ד(4) (להלן: ענין פלוני); ע"א 2570/07 לם נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ( 29.1.2009), בפסקה 5). גדר המקרים בהם ייעתר בית המשפט לתביעה לפסיקת פיצויים עונשיים טרם הוגדרה באופן מדויק בפסיקה. עם זאת, מהפסיקה, אשר פוסעת בנתיב זה עקב בצד אגודל, עולה כי על פי רוב נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם דובר בעוולה שבוצעה בכוונה או בזדון, דוגמת תקיפה (ראו ענין שניידר; ענין רחמני; ענין פלוני), הסגת גבול (ראו ענין רבינוביץ), או הוצאת דיבה [...] בנוסף, לא שללו בתי המשפט את האפשרות להשית פיצויים עונשיים גם בעוולות שאינן מחייבות כוונה, דוגמת עוולת הרשלנות, עת מדובר במקרים חריגים וקיצוניים. אלא שאף במקרים אלו נותרה על כנה הדרישה שתתקיים "מעין כוונה", או התנהגות הגובלת בזדון מצד המעוול, אשר פיצוי רגיל על פי דיני הנזיקין לא יהיה בו כדי למצות את הגנאי שראוי שיתלווה לעוולה". ביישום לענייננו, איני סבורה שהמקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים חריגים וקיצוניים של רשלנות, בהם נגרמה התאונה ב"מעין כוונה" מצד הנתבעים, וגם אם מחדלם היווה רשלנות בדרגה גבוהה, אין בכך כדי להצדיק פסיקת פיצויים עונשיים, נוכח הגישה הזהירה השלטת בהלכה הפסוקה. אשר על כן אני דוחה את טענת התובעים לפסיקת פיצויים עונשיים. ה. ניכויים התובעים צירפו לסיכומיהם את חוות הדעת של מר שפרינצק, אשר חישב את סכום קצבאות השארים להן זכאית התובעת 2 (בגין אלמנה ויתום), המסתכם בסך של 679,850 ₪. הנתבעים צירפו לסיכומיהם חוות דעת אקטוארית מעודכנת ליום 14.3.10, בעניין שווי קצבאות השארים, לפיה מסתכם שווי הקצבאות בסכום של 925,613 ₪. מר שפרינצק העיד בחקירתו בבית המשפט שלא ערך חישוב מדויק בנושא הניכויים על סמך פירוט תגמולי המל"ל (עמ' 171 שורות 4-10), וחוות הדעת שלו נעדרת פירוט, בהשוואה לחוות הדעת שהגישו הנתבעים. בנסיבות אלה אני מוצאת לנכון להעדיף את חוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעים על פני חוות הדעת של התובעים. יצוין, שלעניין ניכוי תשלומי השלמת ההכנסה, העיד האקטואר שי ספיר כי מדובר בסכומים שהתובעים קיבלו כתוצאה מפטירת המנוח וזו אינה זכות אישית של התובעת 2. לדבריו: "מה שיכול היה להיות בזמנו זכות שלה זה הבטחת הכנסה ולא השלמת הכנסה" (עמ' 178 שורות 27-30). לפיכך ינוכו תגמולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על-ידי הנתבעים. ו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, את סכומי הפיצוי המפורטים בגוף פסה"ד, בניכוי תשלומי המל"ל בהתאם לחוות-דעתו של האקטואר שי ספיר מיום 14.3.2010. סכום הניכוי ישוערך למועד ביצוע התשלום. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעים, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ + מע"מ, וכן את הוצאות המשפט אותן ישום הרשם. כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין המשלים ועד לתשלום בפועל. ניתן היום, 16.6.2010, בהיעדר. המזכירות תמציא עותק פסק הדין המשלים לב"כ הצדדים בהמצאה כדין. ד"ר דרורה פלפל, שופטתסגנית נשיא הרעלהמשקאות משכרים / אלכוהולנזיקיןהפסדי השתכרות