אשם תורם במשפט הפלילי

1. יחסי שכנות שהורעו עד כדי פגיעת גוף הם נשוא הסכסוך שבפני. התובעים, בני משפחה אחת מבקשים להתפצות על נזקי גוף שנגרמו להם בעטיה של הנתבעת באירוע מיום 15.12.00 ושבגינו גם הורשעה בפלילים. לטענת הנתבעת באה התביעה בגדר סדרת התנכלויות של התובעים כנגדה שלא פסקה גם לאחר האירוע הנ"ל. 2. הנתבעת הורשעה בעבירה של תקיפה חבלנית כנגד התובעת 1 (להלן- התובעת) בניגוד לסעיף 380 לחוק העונשין, במסגרת הסדר טעון, לאחר שהודתה בכתב אישום מתוקן . הכרעת הדין וגזר הדין הוגשו כראיה ולא נתבקשה בקשה להבאת ראיות לסתור. 3. ב"כ הצדדים תארו בסיכומיהם את התמונה העובדתית הרחבה יותר לצורך טענותיהם. ב"כ התובעים ביקש להידרש לתיאור הנ"ל לביסוס היקף הנזק והטענה כי הנתבעת נוקטת בשיטה ומעשי אלימות דומים וגם בנסיבות שבהן היא נתקלת באמירות שאינן לשביעות רצונה. ב"כ הנתבעת לעומתו ביקש לבסס את טענות ההגנה של הנתבעת בדבר קנטור ופרובוקציה מצד חלק מהתובעים ,אשם תורם של התובעת והגנה עצמית. האירוע 4. הצדדים מתגוררים בשכנות קרובה - דלת מול דלת בבניין מגורים ברחוב הגליל 76 בכפר סבא. התובעים 1 ו- 2 הם בני זוג ואילו התובעים 3-6 הם ילדיהם הקטינים. עובדות האירוע כפי שתוארו בכתב האישום המתוקן נ/6 הן: " בתאריך 15.12.00 בשעה 13.15 לערך ברחוב הגליל 76 כפר סבא בחדר המדרגות בקומה ד' תקפה הנאשמת את שכנתה ..שלא כדין וללא הסכמתה לאחר שהמתלוננת בקשה מבנה של הנאשמת כי לא יאפשר לכלבו להטיל מימיו במעלית בכך שהכתה הנאשמת בראשה, הדפה אותה לעבר הקיר והפילה את המתלוננת .... בעוד שהמתלוננת שכובה על הקרקע אחזה הנאשמת בקבוצת שיער לאורך הצד הימני בקרקפתה של המתלוננת ,משכה בשיער בברוטאליות ועקרה השיער באופן שנגרמה למתלוננת התקרחות בכל האזור האמור......" התובעת העידה בפני כי ביום האירוע יצא בנה של הנתבעת מדירת מגוריו במטרה להיכנס למעלית הבניין עם כלבו .לאור מקרים דומים בהם עשה הכלב הנ"ל צרכיו במעלית וכפי שראתה את מצב המעלית באותו הבוקר עת חזרה מקניות ,פנתה אליו מתוקף תפקידה בועד הבניין וביקשה ממנו להימנע מלהיכנס עם הכלב למעלית. לדברי התובעת הפנייה נעשתה לאחר שפנתה בעבר מספר פעמים אל הנתבעת בבקשה שלא להכניס את הכלב למעלית במיוחד, כשאין מנקים אחריו, אולם ללא הועיל. הילד נכנס חזרה לדירת הנתבעת ולאחר זמן קצר התדפקה האחרונה על דלת דירת התובעת. האחרונה שמעה צעקות בלובי חדר המדרגות וקללות של הנתבעת מעבר לדלת ואז לכשפתחה את הדלת ביקשה לדבריה מהנתבעת להירגע אולם אז: "אני רואה בן אדם עם אטרף בעיניים,מפחידה, ......היא תופסת אותי ומפילה עם הראש,עם הגרוגרת.....היא תקפה אותו,היא קרעה לי את כל השיער " (ראה עמ' 30, 27,28 לפר) לגרסת התובעת, הואיל והחזיקה בידה את התובע 6 ניסתה להתגונן מפני הנתבעת אולם, לא הצליחה בכך. הנתבעת הצהירה כי ביום האירוע איימה התובעת על בנה הקטין ובעקבות כך התפתח ויכוח קולני שנגרר לקטטה. לגרסתה ,האירוע היה הדדי, שבמהלכו נפגעה והותקפה ע"י התובעת, חולצתה נקרעה ונגרמו לה שטפי דם ושריטות על גופה. לדבריה היתה זו התובעת שיצאה מדירתה ,תקפה אותה סטרה לה וחנקה אותה עם השרשרת שהייתה תלויה ל צווארה ואז התגוננה ובמסגרת זו אחזה בשערות ראשה של התובעת ,שחלקם נתלשו. 5. כידוע על פי סעיף 42 לפקודת הראיות קבילים ממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם במשפט פלילי כראיה לכאורה כנגד הנתבע במשפט האזרחי. ב"כ התובעים הדגיש ,הפנה לע"א 71/85 אריה בע"מ נ בוחבוט ,פד" מא (4) 327 ) וטען כי אין חשיבות אם ההרשעה הפלילית מבוססת על הודאת הנאשם או על הרשעה לאחר שמיעת ראיות. לעומתו, טען ב"כ הנתבעת כי על פי ההלכה הפסוקה אין פסק דין פלילי מהווה מעשה בית דין בהליך אזרחי ואילו ההסדר הסטטוטורי בסעיף 42 א הנ"ל קובע כי ההרשעה במשפט הפלילי מהווה ראיה לכאורה בלבד. לכן טען ,כי משנתקבל תצהיר הנתבעת ללא הסתייגות ותוך כדי קיום חקירה שטחית ע"י ב"כ התובעים על ביהמ"ש להידרש למכלול הראיות. 6. הנתבעת ביקשה כאמור לחלוק על המסכת העובדתית שממצאיה נקבעו בהליך הפלילי. אין חולק כי, לא נתבקשה ע"י הנתבעת רשות לסתור את ממצאי פסה"ד הפלילי ועל כן עומדים כאמור ממצאיו כראיה שלא נסתרה. מכאן שאין נפקות לעובדה כי הנתבעת נחקרה באופן מצומצם על גרסתה העובדתית לאירוע. למען הסר ספק, במבחן הראיות מצאתי להעדיף את גרסת התובעת ואני קובעת כי היא הוכיחה את אחריותה המלאה של הנתבעת לאירוע התקיפה .הוכחה זו באה בנוסף לממצאים במשפט הפלילי שלא נסתרו וגם מהראיות שהוצגו ע"י התובעים לרבות עדותה של התובעת שלא נסתרה. גם לגרסת הנתבעת היא בחרה לגייס לעצמה עדים אודות ניקיונה של המעלית וזאת טרם הפניה אל התובעת ועל מנת להפריך את טענת האחרונה שהופנתה לבנה. ברם, חלף ישוב הענין בדרכים ראויות או בסיועם של אחרים בחרה לנקוט באלימות חריגה כשלעצמה. שיטה ומעשים דומים 7. אין חולק, כי בין הצדדים או חלקם התנהלו הליכים משפטיים אחרים לפני ואחרי האירוע. שני הצדדים היפנו בסיכומיהם לאירועים קודמים בין הצדדים מהם ביקשו ללמוד על דפוס התנהגות חוזרת אצל כ"א מהם. לטענת ב"כ התובעת הוכח אופן התנהגותה האגרסיבי של הנתבעת המטיל אימה גם על העד שהובא מטעמה.התנהלות זו חזרה על עצמה כל אימת שהנתבעת לא היתה שבעת רצון מביטויים או מעשים של אחרים. יתר על כן ,נטען ,כי העובדה שכנגד הנתבעת הוגשו מספר כתבי אישום בגין מעשי אלימות והעובדה כי בגינם גם הורשעה ולאחר שנמצאה נותנת עדות מניפולטיבית מחייבת את המסקנה כי אין לתת בה אמון . מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת כי מכלל הראיות שהוצגו עולה תמונת אלימות נשנית של הנתבעת בהזדמנויות שונות שבגין חלקן אף הורשעה בפלילים. הנתבעת גם נחקרה אודות העובדות הנ"ל ועשתה מאמץ להרחיק עצמה מהאמור במסמכים שהוצגו בפניה. כשהוצג לה תסקיר עו"ס אודות מעשי אלימות מצידה הסבירה כי הייתה במצוקה נפשית עת שבעלה היה חולה. לטענתה ,לא הפעילה בעבר אלימות גם לא כנגד בעלה וזאת למרות האמור בגזר דין. כשעומתה עם האמור בגזר דין נוסף מיולי 08 ,שבו הורשעה בעבירת תקיפה כלפי שכן שלה, הודתה בכך אך הוסיפה כי תלוי ערעור על הכרעת הדין. האחריות 8. למעשה אין חולק כי נתקיימו יסודות עוולת התקיפה שבוצעה ע"י הנתבעת ועל כן חלה עליה האחריות לתוצאתה אצל התובעים. יודגש כי המעשה הפיזי של התקיפה בוצע כנגד התובעת. על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין מהווה מעשה שעונה על מספר תנאים בבחינת עוולת תקיפה כדלקמן: א. שימוש בכח נגד גופו של אדם ב. במתכוון ג. שלא בהסכמה. כל התנאים הנ"ל התקיימו באירוע נשוא התביעה מצדה של הנתבעת ועל כן חלה עליה האחריות למעשה התקיפה. 9. לטענת ב"כ התובעים הואיל וילדי התובעים היו נוכחים באירוע ונפגעו בחשיפה אליו יש לפצותם בנזק לא ממוני. בנוסף יש לפצות את התובע 6 שהיה רכון על ידיה של התובעת כשהחזיקה בו ונפגע יחד עמה. לטענת ב"כ הנתבעת יש לדחות את התביעה כנגד כל התובעים האחרים הואיל ולא היו מעורבים בקטטה ,לא הוכחה עילת תביעה כלפיהם ואף לא הוכח נזק כלשהו שנגרם להם. על פי הצהרת התובעת החזיקה בבנה הפעוט בן 10 חדשים וכשהנתבעת הפילה אותה הופל גם בנה על העציץ שעמד בפרוזדור. הפעוט נלקח מידיה ע"י בנה הגדול ואילו הילדים הנוספים החלו לצרוח ולבכות לאור המחזה המחריד שהתגלה לעיניהם. התובעים הציגו תעודת מד"א בדבר הפניית התובע 6 יחד עם אימו לביה"ח מאיר בכ"ס וכן תעודת חדר מיון לאחר שהתובע הנ"ל נבדק ושוחרר לביתו. הנתבעת לא התייחסה לנוכחות התובעים 2-6 באירוע ואילו בהודעתה במשטרה הכחישה כי התובעת החזיקה את התובע 6 בעת האירוע ועובדה זו נמחקה מכתב האישום המתוקן. אני סבורה כי עלה בידי התובעים להוכיח לא רק את נוכחותו של התובע 6 באירוע כי אם את הפגיעה בו ללא עוול בכפו. עובדה זו עלתה אצל התובעת גם במסגרת תלונותיה בפני מומחה ביהמ"ש כמו גם הנזק לילדיה האחרים. התובע 2 בעדותו הזכיר בתצהירו את העובדה כי גם התובעים 4-6 סבלו כתוצאה מאירוע התקיפה ובעיקר התובע 6 שנותר עם צלקת על פניו. אני נותנת אמון בטענת התובעים בדבר נוכחות התובעים 2-6 באירוע ועל כן, ככל שנגרם להם נזק כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, חלה האחריות לכך עליה. הקנטור, ההגנה עצמית והאשם התורם 10. לטענת ב"כ התובעים לא עומדת לנתבעת טענת ההגנה בדבר הגנה עצמית באשר לא נטענה כלל בהליך הפלילי, מה גם שהתובעת לא הרימה יד על הנתבעת. אני מקבלת טענת ב"כ התובעת כי הנתבעת לא הצליחה לשכנע כי עומדת לה טענת הגנה בדבר הגנה עצמית ,שנטענה בשפה רפה ביותר הן משממצאי ההליך הפלילי מורים אחרת, הן משלא מצאתי יסוד אמין לגרסה הנ"ל והן נוכח תחילתו של האירוע שממילא לא הצביעה על נקיטת אלימות כלשהי מצד התובעת. כאן המקום להדגיש כי סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין מתייחס לסבירות המעשה המגן והיחס בין הנזק הסביר כתוצאה ממנו לבין זה שיכול היה להימנע. 11. הנתבעת הצהירה כי התובעים 1 ו -2 ניהלו כנגדה מסע הכפשות, העלבות ואיומים לאורך תקופה ממושכת כולל הודעות מעליבות ופוגעות שנתלו על לוח המודעות. לכן נטען כי קנטור זה מחייב הטלת אשם תורם על כתפיהם למעשה התקיפה. יצוין, כי הגם שהנתבעת לא ביקשה להביא ראיות לסתור את הממצאים במשפט הפלילי, נראה כי הבאת ראיותיה בענין יחוס אשם תורם לתובעים, לא סותרת את ההרשעה הפלילית. על פי עדות התובעת טיב היחסים בינה לבין הנתבעת היו סבירים אם כי חלק מזמן נוצרה מתיחות. התובעת ובן זוגה מילאו תפקיד בועד הבניין ובתקופה מסוימת גם עשתה כן הנתבעת. מתיחות קודמת ארעה בשנת 98 עת פנייתה של התובעת לקטיניה של הנתבעת בבקשה שלא יקשקשו על קירות הבית נתקלה בתלונתה של האחרונה במשטרה בגין איומים.לטענת התובעת הייתה זו תלונת סרק שנגנזה ומאז, בחרה לטענתה לנתק את יחסיה עם הנתבעת ולהסתפק בהחלפת מילות נימוס מתחייבות. לטענת ב"כ התובעים לא רק שלא עלה בידי הנתבעת להצביע על ראיה של ממש בעניין קנטור מצד התובעים אלא הוכח כי הסיבה לתקיפת התובעת גם לשיטת הנתבעת ,הייתה רק הערה בעניין הבקשה להימנע מלאפשר לכלב להטיל מימיו במעלית. יתר על כן, גם עד ההגנה שהובא לעדות לצורך הוכחת טענת ההתגרות מטעם התובעים הפריך בפועל את גרסת ההגנה והראה את אופן התנהגותה האגרסיבית של הנתבעת. הנתבעת נחקרה לעניין ראיות שהציגה אודות קנטור כביכול או התעמרות מצד התובעת כלפיה טרם האירוע והודתה כי כל המסמכים בכתב שצרפה היו מאוחרים לאירוע. לדבריה היה לדברים ביטוי בע"פ עוד בעבר כשהתובעת הציקה לילדיה. שוכנעתי כי ביחסי הצדדים היו עליות ומורדות במהלך השנים מאז החלו להתגורר בשכנות. כך גם שוכנעתי כי נוצרה מתיחות שיצרה קרקע לעוינות ביניהן. אמנם גם ביהמ"ש שגזר את דינה של הנתבעת ציין את הרקע למעשים שהיה טעון ביחסי השכנות הנ"ל ויחסה המקדים לאירוע של התובעת כלפי הנתבעת. יחד עם זאת, לא מצאתי בכל טענות הנתבעת משום בסיס ולו קל למתן הצדק כלשהו להתנהלותה שלוחת הרסן, כפי שהפגינה מול התובעת או כי נאלצה לגייס את מעשה האלימות כדי להתגונן מפניה. לטעמי, אין ביחסי הצדדים ככל שהיו טעונים, כדי לתת יסוד למעשה האלימות אשר הוכח כי מקורו בפניית הנתבעת אל התובעת ולא להפך. איני סבורה כי התנהלות התובעים 1 ו-2 אף לשיטת הנתבעת באה בגדר אשם תורם למעשה התקיפה. אני נכונה לקבל את טענת הנתבעת כי היחסים כאמור הגיעו לדרגת עוינות ומתיחות.יתר על כן, התנהלותה של התובעת לאחר האירוע חרגה מהתנהלות מקובלת או אף סבירה ביחסי שכנים. אולם, כל המעשים הנ"ל, שבחלקם הודתה התובעת, נובעים אך ממעשה הבריונות של הנתבעת כלפיה. לפיכך,אני קובעת כי אין להטיל על התובעים אשם תורם לתקיפה ,כפי שבוצעה. הנכות 12. לאחר הפגיעה הגיעה התובעת לחדר מיון וטופלה מספר שעות ללא אשפוז. על פי חוו"ד ד"ר ברבר ירחמיאל מטעם התובעת נותרה לה נכות זמנית של 20% למשך שנה ואילו נכותה הצמיתה מגיעה ל- 15%. על פי חוו"ד ד"ר עליזה רינג מטעם הנתבעת, נותרה לתובעת נכות זמנית בלבד של 10% מאז האירוע למשך 6 חדשים, שלאחריהן השתפר מצבה לאין ערוך והיא חזרה לתפקוד מלא כאם ועקרת בית. מומחה ביהמ"ש ד"ר טיאנו קבע כי מדובר בתסמונת דחק בתר חבלתית וכי נותרה לה נכות צמיתה של 10%. את הנכויות הזמניות אמד בשיעור של 20% לשנה הראשונה ו-15% למשך 5 שנים או עד לסיום המשפט נשוא תיק זה. על פי חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש לאחר בדיקה קלינית לתובעת עולה כי מדובר בתסמונת הנ"ל ולאחר סקירת האירוע כפי שתואר בפניו ע"י התובעת , הטיפול הפסיכוטרפי במשך 3 שנים, שסייע לתובעת לחזור לשווי משקל תפקודי חלקי וההתחשבות בהדרגתיות של התסמונת ,שהפכה לתסמונת כרונית, מצא כי נותרה לה נכות צמיתה של 10%, כאמור. 13. התובעת העידה כי לנוכח השפעת האירוע הסתגרה בביתה ורק לאחר מספר חדשים פנתה לרופא המשפחה לקבל טיפול נפשי. את הטיפול קיבלה בשלוחה של ביה"ח שלוותה במשך 3 שנים . התובעת הסבירה כי את תחושותיה פרטה בפגישות הטיפול השונות וציינה כי: "בעקבות התקיפה ..מצבי הכללי ממש התדרדר,...נהייתי מתוחה מאד, אז הפכתי להיות עצבנית,חסרת סבלנות,...גם בזוגיות גם בבית, לא רציתי שאנשים יתקרבו אלי,שבעלי יתקרב אלי.גם הילדים.." (ראה: עמ' 45 לפר') לטענת התובעת תוצאות ההליך הפלילי החמירו את מצבה וגם ההליך המשפטי נשוא התביעה מסב לה קשיים נפשיים. 14. המומחה נחקר על חוות דעתו ובעדותו התברר כמו גם מקריאת חוות דעתו, כי התובעת מסרה לו פרטים שאינם מדויקים בלשון המעטה. המומחה העיד, כי התובעת מסרה לו בחודש יוני 06 כי עבדה 3 שנים לאחר האירוע בטיפול בילד אחד או שניים לעומת העבר ולפני האירוע ,שאז היו בצהרון שניהלה מספר גדול יותר של ילדים וכי כשנה לפני הבדיקה הפסיקה לחלוטין. בחוו"ד ציין כי הפסיקה לעבוד נוכח תחושת תשישות פנימית. עובדות אלו סתרו את עדותה בחקירתה. על פי עדות המומחה הציגה בפניו התובעת מצג כי עבדה באופן רציף עד לאירוע. תמונה זו לדבריו ברת השלכה על המרכיב התפקודי של אחוזי הנכות וגם עובדה זו הופרכה בחקירתה. גם בנוגע לימי האשפוז בביה"ח לאחר האירוע לא דייקה התובעת ולעומת שחרור ביום הבדיקה במיון, ציינה כי אושפזה ליומיים. המומחה הסביר ואישר את תחושת התובעת כי לתוצאות ההליכים המשפטיים שבהם הייתה התובעת מעורבת יש השלכה על קיבועה של הנכות. המומחה הסביר כי הדבר בא לידי ביטוי כשחשה אכזבה מההליך הפלילי וכך יחול לגבי ההליך האזרחי, כדבריו: "אם אדם יוצא מכאן עם הרגשה שהצד השני שפגע בו בא על עונשו ,אז הוא יוצא עם איזשהו פיצוי על התחושה הרעה שהייתה לו, ואם הוא יוצא גם כועס נוסף לכל אז זה מחמיר את מצבו". (ראה: עמ' 190 לפר') 15. אין חולק כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים מיום 7.1.01. לדבריה, הפגיעה היתה קלה, הפיצוי היה בסך 3000 ₪ והפגיעה לא השפיעה עליה נפשית. כך גם פיגוע שנכחה בו גרם לה לטענתה חרדה רגעית אולם לא יותר מזה. לדבריה לא היו לה בעיות פיזיות או נפשיות קודם לאירוע מעולם והגם שהיו בעיות כלכליות הדברים הסתדרו . המומחה התייחס לאירועים הנ"ל ,שאירעו לתובעת לאחר האירוע, ושהיה בהם כדי לתת את אותותם. אולם, כפי שעולה מבדיקתו האירוע נשוא התביעה היה המשמעותי ביותר. לכן גם קבע בעדותו, כי האירוע החבלני שבו נכחה התובעת ותאונת הדרכים שחוותה לא הותירו בה נכות נפשית. כאן המקום להדגיש, כי ב"כ הנתבעת ביקש לערער את מהימנותה של התובעת בין היתר בהצגת תיזות לעניין קשיים בינזוגיים אולם לא נמצא לכך יסוד. 16. התובעת נשאלה מדוע לא נקטה בהליכים למכירת דירתה ומצמצמת כך את המפגש עם הנתבעת שגרה כזכור מול דירתה . לכך השיבה כי היא אוהבת את אזור מגוריה, דירתה, שכניה ומצויה בקשר טוב עם הסובבים אותה למעט משפחת הנתבעת. לעומת זאת טענה כי מעבר כנ"ל יגרום לה נזק כלכלי . יתר על כן, היא נוכחה בשלט למכירה שתלתה הנתבעת והניחה כי בעייתה תיפתר עם עקירתה של האחרונה מהמקום. היא ציינה כי היא משתדלת להימנע מכך וגם לאחרונה פחתו המקרים למפגש כנ"ל נוכח הימנעותה מכך. המומחה הסביר בחקירתו כי מעבר הדירה למקום אחר היה מועיל מאד לתובעת ומיטיב את מצבה כך שהיה נמנע ממנה המפגש עם הנתבעת. אולם משהמעבר לא בוצע בזמנו אין לו כעת השפעה על הנכות שהוקבעה. הוא לא שלל את נימוקי התובעת להעדר המעבר אך ציין כי המעבר היה מאיץ את החלמתה. 17. אין חולק כי לאחר האירוע פנתה התובעת לגורמים שונים כמו הגן שבו עבדה הנתבעת והורי הילדים בגן ודווחה להם על האירוע. התובעת הכחישה כי פנתה לגן הילדים בו עבדה הנתבעת וביקשה כי תופסק עבודתה. יחד עם זאת הודתה ,כי פנתה אל הגננת הנ"ל יומיים לאחר התקיפה, תיארה בפניה את שאירע והציגה בפניה את הנזק בקרקפת ראשה. לדבריה ראתה בכך חובה מוסרית ואזרחית ולאחר שאנשים אמרו לה כי עליה לפנות למעביד נוכח תפקיד שמסר בידי הנתבעת לטיפול בילדים. גם לאחר ההרשעה נשלח מטעמה מכתב באמצעות בא כוחה אל המעביד של הנתבעת על דבר ההרשעה בצירוף כתב האישום המקורי טרם תיקונו. התובעת גם לא חסכה ממסירת הודעה על הארוע בעצמה ובאמצעות חברתה, להורי הגן. מומחה ביהמ"ש נדרש לעניין וראה בו קשר ישיר לנזקי האירוע וכפי שהסביר: "תחושת הכעס והפגיעה וההשפלה שלה היו כל כך חזקים ,שהיא כל הזמן ,ואני חוזר על המילה כל הזמן,...ולכן אחוזיה הנכותיים צמיתים כי גם ארבע שנים אחר כך היא ממשיכה בעצם לעשות פעולות שהן בעצם פעולות נקם, ...במי שפגעה בה. " (ראה: עמ' 201 לפר') התובעת הודתה גם כי טרחה לפרסם בעיתון את המקרה כדי שאמת תצא לאור. לדבריה הדווח העיתונאי החמיר את מצבה הנפשי אך ראתה חשיבות בפרסום . גם מומחה ביהמ"ש אישר כי פרסום כנ"ל יכול להכניס את הנפגע למתח ומצב מצוקה במיוחד אם הפרסום נכפה עליו בשונה אם יזם את הפרסום. 18. אני מאמצת את קביעותיו של מומחה ביהמ"ש נוכח ההסבר העקבי, המפורט והמתאר את מדרג ההשפעה של האירוע על התובעת. לעומת זאת מצאתי את עדותה של מומחית ההגנה מטעימה יתר על המידה את שנתבקשה מטעם ההגנה. יחד עם זאת, התמונה העולה מדברי המומחה צריכה להבחן בנסיבות התובעת, שהאדירה את נזקיה ואין להתעלם מכל רכיבי העדות לצורך בחינת מידת הגריעה מתפקודיות התובעת. לעומת המצב הקשה יותר מבחינתה בסמוך לאירוע נראה כי בחלוף פרק הזמן שבו נפסקו לה נכויות זמניות שבה למסגרת חייה, מלבד המוגבלות שנותרה. הפסד השתכרות 19. התובעת הצהירה כי עבדה באופן רציף מאז סיימה לימודיה כמזכירה רפואית בהפסקה זמנית לטיפול בילדיה והתכוונה לחזור למעגל העבודה אולם לנוכח האירוע הוגבלה לעשות כן. בעדותה הבהירה כי לא עבדה לפני התקיפה הואיל וגידלה תינוק בן שנתיים ותינוק בן 10 חדשים. לדבריה עבדה בעבר, עוד ברווקותה כשעבדה כמזכירה בבאר שבע. לאחר נישואיה עבדה כאמור, כמזכירה רפואית כחמש שנים במרפאה שנוהלה על ידה וע"י בעלה לרבות עד שבנה השני נולד . לאחר שהמרפאה נסגרה בשנת 92 עבדה לסירוגין כמורה מחליפה למספר חדשים. התובעת הודתה כי כשנה לאחר המקרה בשנים 01-04 ניהלה בביתה צהרון לשלשה ילדים וגבתה מכל ילד 800 ₪. לדבריה, בסה"כ היו 5 ילדים אולם, לא למעלה משלשה בבת אחת. לא היה מדובר בתינוקות ולחלקם סייעה בשעורי בית ומשחקי מחשב. גם בעלה של התובע העיד ואישר את תקופות העבודה הנ"ל ע"י התובעת כשהוא מצידו עבד כשכיר והיא למעשה גידלה את ארבעת ילדיהם מאז היוולדם. 20. אין חולק כי התובעת החלה לעבוד לאחר הגשת התביעה ומסירת עדות בביהמ"ש . תחילת עבודתה היתה ביולי 08 ועל פי עדותה החלה לעסוק בשווק ומכירות של תכשיטי כסף. על פי תנאי השכר היא זכאית לבונוסים כתוספת על שכר הבסיס בסך של כ- 3700 ₪. כאן המקום לציין, כי למרות שהחלה התובעת לעבוד לאחר הגשת התביעה לא טרחה להודיע על כך אף לא במעמד מסירת עדותה ולצורך כך נדרשה לעדות חוזרת. לטענת ב"כ התובעים הוכח כי התובעת עבדה באופן רציף ואלמלא האירוע הייתה יכולה לחזור למעגל העבודה במקצוע אותו למדה כמזכירה רפואית. חלף זאת יצאה לעבודה רק באמצע יולי 08 במשרה גמישה ולא מלחיצה אלא שהשכר הנמוך בצידה הינו פחות משכר המינימום. לטענת ב"כ הנתבעת לא רק שהתובעת לא הוכיחה את הנזק המיוחד בהעדר כל ראיה שהיא אלא שגם תחשיבי בא כוחה מבוססים על בסיס שכר מופרך. בכל הנוגע לנזק המיוחד עולה כי התובעת בחרה להציג תמונה חלקית בלבד של הפסדיה. נתוני ההשתכרות בתקופה שבה גידלה את קטיניה ואף לאחר הגשת התביעה עלו רק מתוך עדויות ההגנה .כמו כן ,לא שוכנעתי כי התובעת הייתה חוזרת למעגל העבודה בתקופת נכותה הזמנית לנוכח חובת גידול ילדיה והעובדה כי גם בתקופה זו מצאה אפיק הכנסות מתאים אינו תלוי האירוע דווקא. לכן, לא מצאתי יסוד לטענת התובעת כי העובדה כי בחרה להפעיל צהרון נבעה אך מהמוגבלות שנותרה בה. התעסקות זו תאמה את השלב שבו נמצאה באותה עת של גידול ילדיה. כך, אינני מקבלת את טענת ב"כ התובעים כי אלמלא התקיפה יכולה הייתה התובעת לחזור למעגל העבודה במקצוע אותו למדה כמזכירה רפואית. זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה כי התובעת לא תוכל לעבוד במקצוע זה , שנזנח על ידה כ 9 שנים לפני האירוע. לא הובאה גם ראיה כי העבודה שבה השתלבה בסופו של דבר ביולי 08 במשרה חלקית, כמוכרת תכשיטים בשכר מינימום מתאימה לה יותר בנכותה מאשר עבודה במקצועה הקודם. אמנם, מספר השעות המופחת יכול להעיד על כך אולם, לא הובאה ראיה כי אין הדבר נובע אך מבחירה אישית. הואיל ולא הובאו ע"י התובעת ראיות לעניין הפסד לעבר אין בסיס לחישוב שנעשה ע"י ב"כ התובעת על פי נתוני שכר ממוצע וגריעתם לפי אחוזי הנכויות הזמניות. ב"כ התובעת ביקש לפסוק לתובעת הפסד לעתיד בסך של 112,375 ₪ ואילו לטענת ב"כ הנתבעת יש להסתפק בסך של 15,000 ₪ בלבד. אני סבורה כי יש להתחשב בגילה של התובעת ילידת 1959 , מסלול עבודתה עובר לאירוע על קטיעותיו, שלב החזרה למעגל העבודה והשתלבות בעיסוק המחייב שימוש במשאבים וכוחות נפשיים לא מבוטלים במגבלה שנותרה לה . יש גם לתת משקל לתקופה הזמנית של ניהול ההליכים המשפטיים אשר לאחר מועד סיומם כפי שהעיד מומחה ביהמ"ש ,יבוא שיפור במצבה ויפקע הצורך של התובעת לעסוק בעניין. לפיכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי כולל בסך של 45,000 ₪ . הוצאות 21. בין ההוצאות שמנה ב"כ התובעת נמנו הוצאות רפואיות ,חוו"ד מומחים, ונסיעות בסך כולל של 59,700 ש"ח. רק לחלק קטן מהנטען הוגשו ראיות ולכן אני פוסקת הוצאות מלבד הוצאות המומחים בסך של 6000 ₪ . עזרת צד ג' 22. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת כי תחשיב התובעת בעניין עזרת צד ג' הוא מוגזם ומופרז. לכל היותר ניתן להתייחס לתקופה הראשונית לאחר האירוע ולפיכך אני פוסקת סך של 15,000 ₪ בלבד. כאב וסבל 23. בבא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל עליו לתת דעתו על מידת הפגיעה והתלאות שעברה התובעת לאחר האירוע. בין השיקולים שבאו בפני היו מחד, אופי האירוע כמתואר,הטיפולים שהתובעת נזקקה להם והחוויה החוזרת בכל מפגש עם הנתבעת שגרם לה כאב וסבל ניכר למול האפשרות שעמדה לפניה למכור את דירתה ושאותה לא מיצתה. לכן, אני סבורה כי פיצוי בסך של 55,000 ₪ הולם בנסיבות. פיצוי עונשי 24. לטענת ב"כ התובעים לנוכח התנהגותה הזדונית והנפשעת של הנתבעת כלפי התובעת מתחייב ביטוי סלידה משמעותי של ביהמ"ש מהתנהגות זו, שצריכה להתבטא באמצעות פסיקת פיצויים עונשיים בסכום גבוה שלא יפחת מ-100,000 ₪. ב"כ הנתבעת מפנה ראשית, לכתב התביעה וטוען כי התובעת מנועה מלתבוע פיצוי כנ"ל משלא נכלל בכתב התביעה. בנוסף, נטען, כי מקורו של האירוע בקטטה ולא בתקיפה מתוכננת מראש. לאחרונה נדרש ביהמ"ש העליון לשאלה באם יש לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי לאחר שנגזר עונש בהליך פלילי. בהדגישו את ההלכה כי ביהמ"ש לא יטה לפסוק פיצוי עונשי במסגרת הליך אזרחי אלא במקרים חריגים קבע כי במקרה שבו נגזר עונש בהליך פלילי תהיה פסיקה כנ"ל רק במקרה יוצא דופן. כנאמר: " במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר היה בחריגים שבחריגים (חריגים שקשה לתת להם דוגמא,ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים "הוא עונשי והרתעתי".., "הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק".ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי ,מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי- זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי." (ראה רע"א 9670/07 פלונית נ פלוני) הפיצוי לתובעים 2-6 25. מלבד התובע 2 נכחו התובעים האחרים באירוע . בפירוט הנזק לתובעים מנה ב"כ התובעים הפסד העבודה לתובע 2 לצורך טיפול בתובעת וילדיהם. הואיל והפסד זה לא הוכח כדבעי, נראה כי הפיצוי בגין עזרת צד ג' לתובעת עונה על רכיב נזק זה. ב"כ התובעים ביקש לפסוק לתובעים 3 ו-4 כאב וסבל בהיותם עדים לאירוע ואילו לתובע 6 ביקש לפסוק פיצוי בגין הצלקת שנותרה. דלות הראיות בנוגע לנזק שנגרם לתובעים הנ"ל מובילה למסקנה לפיה, לא הוכח כי נגרם לתובעים 3-5 נזק של ממש. מתעודת חדר מיון בענינו של התובע 6 עולה כי נשרט קלות ושוחרר ללא טיפול. לאור האמור, הפיצוי ההולם יגיע לסך כולל של 20,000 ₪ מתוכם נפסקו לתובע 6 סך של 8000 ₪. לסיכום 26. לאור האמור ,אני קובעת כדלקמן: א. הנתבעת תשלם לתובעת 1 סך של 121,000 ₪. ב. הנתבעת תשלם לתובעים 2-6 סך של 20,000 ₪. פיצוי זה הוא לטובת הקטינים וסכום זה יושקע ע"י התובעים 1 ו-2 בהתאמה בתוכנית חסכון מיטבית ארוכת טווח ע"ש התובעים הנ"ל. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל בצירוף הוצאות וכן שכ"ט עו"ד"ד בשיעור של 15% +מע"מ. ניתן היום, י"ד טבת תש"ע 31 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים. אשם תורםמשפט פלילי