עתירה מנהלית (מתוקנת) לפיה מתבקש בית המשפט להורות למשיב להפעיל את שיקול דעתו ולהטיל על העותר אמצעי תיקון אחר, חלף אמצעי התיקון בן שלושה חודשי פסילת רישיון שהוטל עליו בגין 38 נקודות אותן צבר לחובתו. רקע 1. יחזקאל זיו (להלן: "העותר") צבר לחובתו בין השנים 2005-2008 שלושים ושמונה (38) נקודות בשל חמש עבירות תנועה אותן ביצע. המשיבה (להלן: "רשות הרישוי"), הטילה עליו אמצעי תיקון שעניינו שלושה חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה וחידוש הרישיון רק לאחר מעבר מבחן עיוני בנהיגה, והכל לפי תקנה 549(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות"). 2. העותר פנה לרשות הרישוי בהתאם לתקנה 551(ב) לתקנות התעבורה וביקש להשמיע טענותיו לעניין אמצעי התיקון שהושת עליו. בתוך כך גם עתר לכך שרשות הרישוי תפעיל את שיקול דעתה לפי תקנה 551(ד) לתקנות התעבורה ותחליף את אמצעי התיקון האמור באמצעי תיקון אחר, חמור פחות מבחינתו. 3. לטענת העותר זומן להשמיע טענותיו כאמור, אולם משהופיע לפני רשות הרישוי נאמר לו כי אין כל צורך שישמיע השגותיו, וההליך אליו זומן נועד רק על מנת להסביר לו את מהות הפסילה ואת אמצעי התיקון שהוטל עליו, ושנותר בעינו. עם זאת, הסכימה רשות הרישוי לדחות את תחילתה של הפסילה בששה חודשים לתאריך 21.9.09 (ראו טופס החלטה מיום 22.3.09, נספח ה' לעתירה המתוקנת). 4. בעקבות האמור הגיש העותר את עתירתו ובה הלין על שלא נתאפשר לו להשמיע טענותיו. בדיון שהתקיים לפני הוסכם בין הצדדים כי העותר יפנה לרשות הרישוי ויעלה השגותיו בכתב בקשר עם אמצעי התיקון שהוטל (ראו פרוטוקול והחלטה מיום 29.6.09). 5. משפנה העותר לרשות הרישוי טען כי עניינו מצדיק הפעלת שיקול דעתה באופן שאמצעי התיקון שיוטל עליו יהיה אחר, חמור פחות משלושת חודשי פסילת רישיון הנהיגה שלו. העותר פרט כי הוא מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1974. הוא עובד כמנהל מכירות בחברת גל שדה ניצן בע"מ, ומתוקף תפקידו מבקר אצל לקוחות החברה תוך שהוא נוסע כ - 4,000-5,000 ק"מ בחודש, פי 3-4 מהנהג הממוצע על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. העותר הדגיש כי בשלושים וחמש שנות נהיגתו לא היה הגורם לתאונת דרכים, על אף שעות הנהיגה המרובות אותן הוא מבלה בכבישי הארץ. בין השנים 2005-2007 עבר ארבע עבירות: שלוש בגין נהיגה מעל למהירות בדרך שאינה דרך עירונית ועבירה אחת של נהיגה ללא חגורת בטיחות. יחד נצברו לחובתו 32 נקודות. בתאריך 1.1.08 נתפס כשהוא נוהג ללא רישיון רכב ובשל כך נוספו לו 6 נקודות שהביאו אותו ל-38 נקודות, ומכאן לאמצעי התיקון שנקבע בתקנות. אלא שמבקש הוא לציין את נסיבות ביצוע עבירה אחרונה זו - רכבו שלו היה במוסך, ומעסיקתו מסרה לו רכב אחר, מחברת ליסינג, כשזו האחרונה לא עדכנה את המעסיקה, לא כל שכן אותו, בדבר פקיעת רישיון הרכב. אלמלא עבירה זו, אותה מגדיר העותר כעבירה טכנית שנגרמה שלא באשמתו המלאה, בחלוף שנה נוספת היתה יוצאת העבירה הראשונה שלו שבוצעה בשנת 2005 ממניין הצבירה. העותר טען עוד כי רכבו משמש אותו לעבודתו, וכי שלילת הרישיון לשלושה חודשים תפגע במטה לחמו, כמו גם תפגע בפעילות ההתנדבותית אותה הוא מקיים פעמיים-שלוש בשבוע במסגרת המוסד לביטוח לאומי בהסיעו קשישים לקבלת טיפול. מטעמים אלו ביקש העותר מרשות הרישוי להפעיל את שיקול דעתה, לשקול טענותיו ולהפחית את תקופת הפסילה או להמיר אותה באמצעי תיקון אחר שיפחית את הפגיעה בו. 6. רשות הרישוי דחתה את הבקשה, תוך שהיא מתייחסת לכל אחד ואחד מנימוקי השגתו כפי שעלו בפנייתו (להלן: "ההחלטה"). היא עמדה על כך כי היות העותר תלוי ברישיון הנהיגה שלו לפרנסתו, איננה מצדיקה חריגה מאמצעי התיקון הקבוע בתקנות או מתן פטור מריצוי אמצעי התיקון. כך גם קבעה במקרים דומים אחרים. המחוקק הביא בחשבון את הפגיעה הכלכלית והפגיעה בחופש התנועה של נהג שרישיונו נפסל, והעמיד את הפסילה על שלושה חודשים למי שלחובתו נצברו 36 נקודות ומעלה. בכך גילה המחוקק את דעתו שככלל תיסוג זכותו של הפרט לחופש תנועה וחופש עיסוק מפני זכותו של הציבור להגן על עצמו. עוד שללה רשות הרישוי את הגדרתו של העותר כ'עבירה טכנית' את עבירת הנסיעה ללא רישיון רכב. מושג שכזה אינו מוכר למתקין התקנות, והעבירה הינה מסוג אותן עבירות שהמחוקק קבע צבירת נקודות לצידה. רשות הרישוי כפופה לדין ופועלת במסגרתו. אין גם מקום להיתלות בפרק הזמן שחלף מאז ביצוע עבירה כזו או אחרת כל עוד התקנות צוברות את הנקודות בגינה. מדגישה רשות הרישוי כי איננה ערכאת ערעור על הרשעות המשטרה, ואם ביקש העותר לערער על הדוחות או להישפט עליהם היה עליו לנקוט בהליך הקבוע לכך בדין. בכל מצב אחר, רשות הרישוי מקבלת את דוח העבירות ממשטרת ישראל וסומכת על מידע זה. על פעילותו ההתנדבותית של העותר בירכה רשות הרישוי אולם לא ראתה, גם בה, שיקול להקלה באמצעי התיקון. הוסיפה ופירטה כי ניתן לחרוג ממפתח הענישה האחיד שנקבע בתקנות במקרים מצומצמים, עיקרם הומאניטאריים ובמקרים חריגים אחרים שעניינו של העותר אינו ביניהם (ראו החלטה מיום 11.8.09, נספח ח' לתגובה רשות הרישוי). מכאן עתירה מתוקנת זו. 7. בעתירתו המתוקנת חוזר ומפרט העותר את טענותיו כפי שעלו בהשגתו לרשות הרישוי. העותר מפנה כאמור לתקנה 551(ד) לתקנות התעבורה המקנה סמכות לרשות הרישוי להפעיל שיקול דעתה ולהטיל על נהג אמצעי תיקון אחר, מטעמים מיוחדים שירשמו. לדידו, נסיבותיו וטעמיו מצדיקים חריגה מאמצעי התיקון שנקבע בדין, והוא מציע קיצור תקופת הפסילה לחודש וחצי בלבד, פיצול שלילת הרישיון לשתי תקופות בנות חודש וחצי כל אחת כשבין תקופה אחת לשנייה ששה חודשים או שלילה בפועל לחודש וחצי ושלילה נוספת בת חודש וחצי על תנאי. העותר מלין על החלטתה של רשות הרישוי וטוען כי לא קבעה אמות מידה וכללים ברורים דיים לאותן נסיבות שעשויות לבסס את אותם "טעמים מיוחדים", ומדוע רק שיקולים הומניטאריים וחריגים בלבד ישקלו לקולא בעת הפעלת שיקול הדעת. תשובותיה של רשות הרישוי לוקות לדעת העותר בשרירות, הן אינן מנומקות ואינן סבירות. העותר טוען כי שלושה חודשי שלילה אינם מידתיים ואינם סבירים "ביחס לקולת העבירות שהוא ביצע" (כך במקור, בסעיף 42 לעתירה המתוקנת) ואין זה סביר להטיל עליו את אותו אמצעי תיקון שהיה מוטל על מי שצבר לחובתו אותו מספר נקודות בגין עבירות חמורות יותר. סיכומו של דבר, עותר העותר כי בית המשפט יקבע כי על רשות הרישוי לשקול כל מקרה לגופו, לרבות עניינו שלו, ולבחון התאמת אמצעי התיקון קל יותר בהתאם לסמכותה שבתקנות התעבורה. 8. רשות הרישוי בתגובתה לעתירה המתוקנת ובכתב תשובתה חוזרת על האמור בהחלטתה, כי אין בטענותיו של העותר משום שיקולים לקולא בהטלת אמצעי התיקון. מוסיפה היא כי לא זו בלבד שאותה עבירה אחרונה של נהיגה ללא רישיון רכב איננה עבירה טכנית כהגדרתו של העותר, אלא גם אם "האשם" לפתחה של מעסיקתו עומד, היה עליו להמציא תצהיר מטעמה של החברה עם פירוט נסיבות המקרה. ובכל מקרה, גם אז אינו פטור מחובתו כנהג לבדוק את רישיונותיו לפני נסיעתו בכבישי ישראל. רשות הרישוי מדגישה כי שיקול דעתה מופעל במקרים פרטניים ולאחר בדיקה, במקום שעסקינן בנכה התלוי ברכבו לצורך ניידות, או במקרה של נהג של נכה או כשידוע לה על תקלה במועד הדיווח המשטרתי על עבירות וכד' מקרים מיוחדים. היא מפנה לשורת פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מנהליים לפיהם בתי המשפט אינם נוהגים להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתם, והביקורת השיפוטית מוגבלת ומצומצמת לעילות ספציפיות, ידועות, מתחום המשפט המנהלי שאינן באות לידי ביטוי במקרה דנן. כן מפנה לעתירה שבה נדון עניינו של נהג מונית, שעל רישיונו פרנסתו, בה נקבע כי אין בעובדה זו כדי להיות נסיבה מיוחדת לסטייה מהכלל שבתקנות (עת"מ (חי') 3254/06 נדים נ' משרד התחבורה (לא פורסם, 27.8.06). על אחת כמה וכמה כאשר הנהיגה איננה דרך פרנסה והעותר עושה שימוש ברכב רק כאמצעי להגיע ממקום למקום. 9. טרם שנדרשתי לכתיבת פסק הדין, ביקש העותר מרשות הרישוי פרטים נוספים לעניין שיטת הניקוד החדשה שרשות הרישוי החלה בה (משנת 2003), העתק מהמסמכים בהן עיינה המצהירה מטעם רשות הרישוי (ראו תצהיר מצורף לכתב התשובה), מענה לשאלה מי קבע את הנוהל לפיו "טעמים מיוחדים" יחשבו רק מקרה של נכה או תלוי בנכה, והכיצד הועבר נוהל זה למשרדי התחבורה השונים. רשות הרישוי העבירה לעותר את שיטת הניקוד החדשה, פרטה כי המצהירה מטעמה עיינה במסמכים שצורפו לתגובת רשות הרישוי טרם שאישרה כי העבודות המפורטות בה הן למיטב ידיעתה ומתוקף תפקידה. בעיקר עמדה רשות הרישוי על כך כי המחוקק הסמיכה לקבוע מהם אותם "טעמים מיוחדים". הרשימה שצוינה בתגובותיה איננה רשימה סגורה כי אם דוגמאות של מקרים שנחשבו כ"טעמים מיוחדים" על ידי הגורמים המקצועיים במשרדיה. כן הוסיפה כי אין נוהל הקובע מהם אותם טעמים מיוחדים. ככלל מציינת רשות הרישוי, נהליה מועברים בדואר ובדואר אלקטרוני לכל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים באגף הרישוי, לרבות מנהלי מחוזות, ממוני רכב ונהיגה וללשכות ברחבי הארץ (ראו תגובתה מיום 13.1.10). דיון 10. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין, על אסמכתאותיהם וצרופותיהם, מצאתי כי דין העתירה להדחות. 11. סעיף 69א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") קובע כי שר התחבורה, באישור שר המשפטים, רשאי לקבוע בתקנות שיטה לרישום נקודות על עבירות תעבורה בהן הורשע מחזיק ברישיון נהיגה. כן רשאי הוא לקבוע, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, אמצעי תיקון שיוטלו על בעל הרישיון שלחובתו נרשמו נקודות. חלק ז' לתקנות התעבורה קובע את שיטת הניקוד בעבירות תעבורה. בין התקנות גם תקנה 549(ג) הקובעת: "549. (ג) נהג שלחובתו נרשמו בתקופת הצבירה 36 נקודות או יותר, ייפסל מהחזיק ברישיון נהיגה למשך 3 חודשים, ורישיונו יחודש לאחר שיעמוד בבחינה העיונית, לפי תקנה 205". בהמשך, קובעת תקנה 551 לתקנות התעבורה : "551. (א) .... (ב) נהג שהוטלו עליו אמצעי תיקון לפי תקנה 549(ג) או (ד), רשאי לפנות בכתב לרשות הרישוי בתוך 30 ימים מיום המצאת ההודעה לפי תקנה 550 בבקשה להשמיע את טענותיו; פנה נהג כאמור - יידחה ביצוע אמצעי התיקון ב-45 ימים, שבמהלכם יישמעו טענותיו של הנהג. (ג) בתום 45 ימים או לאחר שמיעת טענות הנהג, לפי המוקדם, תיתן רשות הרישוי את החלטתה לענין אמצעי התיקון שבהם יחויב הנהג. (ד) על אף האמור בתקנה 549, רשאית רשות הרישוי במקרה מסוים, מטעמים מיוחדים שתרשום בהחלטתה, להטיל על נהג אמצעי תיקון אחר במקום אמצעי התיקון שנקבע בתקנה זו או להוסיף עליהם; החליטה הרשות להוסיף אמצעי תיקון, יחול האמור בתקנות משנה (ב) ו-(ג) על ההחלטה האמורה". [הדגשות אינן במקור]. 12. הכלל על פי תקנות התעבורה הוא כי משצבר נהג לחובתו 36 נקודות, רישיונו יפסל לשלושה חודשים ויחודש רק לאחר שיעמוד בבחינה העיונית. היוצא מן הכלל הוא אותם מקרים - שעל רשות הרישוי לנמקם בטעמים מיוחדים - בהם היא סבורה כי יש להטיל על הנהג אמצעי תיקון אחר או להוסיף על אמצעי התיקון שננקט. סמכות זו של רשות הרישוי נתונה לשיקול דעתה, והשאלה העומדת לדיון הינה האם משום העדרן של הנחיות אשר לאותם טעמים מיוחדים התומכים בחריגה מהכלל שבדין, יש כדי לפסול החלטתה. 13. "הנחיות מנהלית הינן כללים גמישים שהמינהל הציבורי קובע כדי להדריך את עצמו במילוי תפקידו" (י' זמיר, הסמכות המנהלית 773 (כרך ב', תשנ"ו)). ההנחיות נועדו להתוות דרך פעולה בסוגים מסוים של מקרים, אם תרצו מעין "שיקול דעת קיבוצי". עם זאת, אין הן בבחינת כללים נוקשים (שם, שם). יתרונן של ההנחיות - לרשות המנהלית, לאזרח הנזקק לשירותי הרשות ולבית המשפט המבקר את החלטת הרשות - ברור; מבחינתה של הרשות המנהלית, לאחר גיבושן של הנחיות - קבלת ההחלטות הופכת יעילה יותר. ההנחיות מסייעות בשמירה על אחדות והן מקלות על הנמקתה של הרשות את עמדתה כשמופנית כלפיה ביקורת. אזרח שנדרש לשירותיה של הרשות יכול לתכנן את צעדיו במידה גבוהה יותר של וודאות, וקל לו יותר לבחון האם סטתה הרשות בעניינו מההנחיות תוך פגיעה בו. ההנחיות מצמצמות את השרירותיות, ותומכות בתחושת השוויון בקרב הציבור הרחב. אשר לבית המשפט, חשיפתן של החלטות שהתקבלו בניגוד למינהל תקין קלה יותר, שכן עצם הסטייה מההנחיות מחייבת מתן הסבר ראוי על ידי הרשות המנהלית (שם, בעמ' 778-779). עם זאת, משמוצאת רשות ציבורית, המונחית בהפעלת שיקול דעתה על ידי ההנחיות, כי יש טעמים סבירים וענייניים לסטייה מההנחיות, עשויה היא לעשות כן ויכול שהחלטתה תעמוד במבחן ביקורת אובייקטיבית (שם, בעמ' 786-787). על אף יתרונן של ההנחיות - האם חובה לקבוע אותן ? יהיו מקרים בהם כתנאי להפעלת סמכותה תהיה הרשות המנהלית חייבת לקבוע הנחיות ובהן מבחנים ברורים וענייניים. הצורך בכך בא לידי ביטוי במיוחד כאשר משאביה של הרשות מוגבלים, ואין בהם כדי לספק את הביקוש. כך, לדוגמא בעת חלוקת תקציבים, חלוקת מקרקעין, מתן רישיונות והיתרים למיניהם (ראו אסמכתאות שם, בעמ' 780-781). בתמיכה לטענותיו כי היה על רשות הרישוי לקבוע הנחיות לעניין הפעלת שיקול דעתה לפי תקנה 551(ד) לתקנות, הפנה העותר לרע"פ 3676/08 זנו נ' מדינת ישראל ( 27.7.09) (להלן: "פרשת זנו"). שם, נדון סעיף 56 לפקודת התעבורה המסמיך את רשות הרישוי לפסול נהג מלהחזיק ברישיון נהיגה אם על פי הראיות שלפניה בדרך נהיגתו של הנהג יש משום סכנה לעוברי הדרך. בין היתר נטען שם כי אין אמות מידה לעניין אופן גיבוש שיקול הדעת של רשות הרישוי, ובמקרים דומים נפסלו רישיונותיהם של נהגים לתקופות שונות מבלי שההחלטות תהיינה עקביות, דבר המדגים שרירותיות ואי-שוויונית. בית המשפט הפנה להלכות שנקבעו בהקשרים שונים לפיהן רשות מנהלית אינה יכולה להפעיל את שיקול דעתה מבלי שיהיו בידיה אמות מידה ברורות, ענייניות ושוויוניות, והדברים יפים ביתר שאת כאשר רשות הרישוי פועלת לפסול רישיון. משכך, ללא אמות מידה שלאורן על רשות הרישוי לקבלת החלטתה האם לפסול רישיונו של נהג, "החלטותיה חוטאות בחוסר שוויון ולעיתים בשרירותיות מעצם טיבן, ונוגדות את כללי המינהל התקין..." (שם, בפסקה 37) ורק לאחר קביעתם של כללים ברורים תוכל הרשות לממש את סמכותה על פי החוק ולפסול רישיונותיהם של נהגים. 14. אינני סבורה כי עניינו של העותר נופל לגדר אותם מקרים של חלוקת משאבים מוגבלים. עניינו גם לא דומה לפרשת זנו ששם הפסילה לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה נתונה לשיקול דעת רשות הרישוי והיא בעלת אופי מניעתי. במקרה דנן, פסילת הרישיון הינה מצוות המחוקק, ואילו היוצא מהכלל הוא הפעלת שיקול דעת רשות הרישוי לפי תקנה 551(ד) לתקנות. ראוי להדגיש כי נוסח תקנה 551(ד) לתקנות קובע כי שיקול דעתה של רשות הרישוי יופעל רק "במקרה מסויים ומטעמים מיוחדים שתרשום בהחלטה". לא זו בלבד שהמחוקק דורש טעמים מיוחדים, אלא שהפעלת שיקול הדעת נועדה למקרה מסויים בלבד. יכול וראוי יהיה כי רשות הרישוי תוציא הנחיות ברוח התקנה לעניין הפעלת שיקול דעתה על מנת שאלה יבהירו מהו המקרה המסויים הדורש הפעלת שיקול דעת. וכן ובעיקר, משום שלצד סמכותה להטיל על נהג אמצעי תיקון אחר, תקנה 551(ד) לתקנות מאפשרת לה גם להוסיף על אמצעי התיקון בבחינת החמרה עם נהג. בכל מקרה, העדרן של הנחיות איננה פוסלת את החלטתה של רשות הרישוי מניה וביה, ויש לבחון את ההחלטה לגופה. 15. ומכאן לענייננו; רשות הרישוי מקבלת את הנתונים על סוג העבירות והנקודות שנצברו לחובתו של הנהג ממשטרת ישראל. במקרה דנן, אין על נתונים אלו עוררין, משלא נקט העותר כל הליך שבדין על מנת לקעקעם. הוא בחר לנצל את האפשרות להשמיע טענותיו, ורשות הרישוי נתנה דעתה והתייחסה לכל טענה אותה העלה העותר, באופן ענייני וכשם שנהגה במקרים דומים. נימוקיה מקובלים עליי. פרנסתו של העותר איננה מותנית בנהיגה אישית שלו ברכב. פרנסתו הינה כאיש מכירות, ואת סוגיית הגבלת התנועה ניתן לפתור באמצעות שימוש באמצעי תחבורה אחרים או שכירת שירותיו של נהג שיסיע אותו למחוז חפצו. מה גם שלטענתו של העותר הסדרת הרכב החלופי היתה באמצעות המעסיקה, ויכול ויש מקום כי תיטול עצמה אחריות ותמצא את הפתרון המתאים. אכן, הפתרונות הללו כרוכים באי נוחות מסוימת, ובהוצאה כספית - אך באיזון שבין זכויותיו של העותר לבין זכותו של הציבור לנסיעה בטוחה בכבישי המדינה וענישת והרתעת נהגים, עדיפה זכותו של הציבור. התוספת השישית לתקנות התעבורה מדרגת את עבירות התנועה השונות באמצעות ניקוד, ולא מצאתי מדוע על רשות הרישוי או בית המשפט להבחין בין מי שאת נקודותיו צבר בגין 'עבירות קלות' כהגדרתו של העותר לבין מי שצבר נקודות בשל עבירות חמורות יותר. יתרה מכך, עבירות התנועה אותן ביצע העותר אינן 'קלות' כלל וכלל. די לציין כי לחובתו שלוש עבירות אותן עבר במשך שנתיים בשל נהיגה במהירות מעל המותר, בדרך שאינה עירונית; בעת שהמהירות המותרת היתה 90 קמ"ש, נסע העותר פעמיים במהירות שבין 26-40 קמ"ש מעל המותר, ובמקרה נוסף במהירות העולה ב - 41 קמ"ש (!) על המותר. על עבירה אחרונה זו קובעת התוספת השישית את מספר הנקודות הגבוה ביותר - 10 נקודות. סיכון חייו שלו עצמו ושל הנהגים והולכי הרגל שבסביבתו אינם משום הדברים שניתן להקל בהם ראש. גם את הסיבה להצטברותה של אותה עבירה אחרונה, 'טכנית' לכאורה, שהעבירה את העותר את סף הנקודות המחייב פסילה אינני מקבלת. כנוהג ברכב היה עליו לוודא קיומו של רישיון רכב. כן, אציין שתצהיר על נסיבות אירוע זה מפי מעסיקתו או חברת הליסינג, לא בא. אשר לפעילותו ההתנדבותית של העותר היא ברוכה, אך איננה שיקול לקולא. 16. לא מצאתי אפוא כי שיקולי רשות הרישוי מופרכים; הם משקפים טעמים ענייניים נטולי שיקולים זרים, אפליה, משוא פנים או כל נימוק אחר אשר עשוי היה לפסול אותם. רק בשל העדרן של הנחיות, אין בידי לקבוע כי שיקול דעתה של רשות הרישוי כפי שהופעל במקרה הפרטני שלפניה היה לקוי. החלטתה של רשות הרישוי מצויה במתחם הסבירות ולא מצאתי מקום להתערב בה (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה של נצרת עילית (לא פורסם, 6.12.01); בג"צ 4769/95 מנחם רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268-269 (2002); זמיר, בעמ' 763-771). סוף דבר 17. העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות רשות הרישוי ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 50,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כוח הצדדים. ניתן היום, ל' ניסן תש"ע, 14 אפריל 2010, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורהעתירה מנהלית