עתירה במסגרתה בקשה ליתן למשיב צו להפנות פעם נוספת את עניינו של העותר לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, להורות על הסדרת מעמדו בישראל ולשחררו ממשמורת לאלתר או בתנאים מגבילים עד להכרעה בעתירה. ואלה עובדות הרלוונטיות 1. רפאל איסמוקאטוב, העותר 2 (להלן: "העותר"), יליד 1972, הינו בנה של העותרת 1, נאיליה אמינוב (להלן: "העותרת"), מנישואיה הראשונים. בשנת 1993 עלתה העותרת לישראל מברית המועצות עם בעלה השני, יהודי, וקיבלה אזרחות ישראלית. 2. בשנת 2000, כשהיה העותר בן 28 הוא הגיע לראשונה לישראל ממולדתו אוזבקיסטן, באשרת תייר לשלושה חודשים, ויצא ממנה בהתאם לתנאי האשרה. בשנת 2001 נכנס העותר בשנית לישראל באשרת תייר אך המשיך לחיות בה כשמונה חודשים לאחר שפקעה אשרתו, שאז יצא את ישראל. בשנת 2004, ביקשה העותרת אשרת ביקור עבור בנה, אך לאור שהייתו הבלתי חוקית בעבר דחה המשיב בקשתה. 3. בשנת 2005 הגישה העותרת בקשה נוספת עבור בנה ונימקה כי הוא נשוי והיא מבקשת כי יבקרה לתקופה קצרה בשל ניתוח אשר עברה. העותרת אף חתמה על התחייבות לפיה העותר יצא את ישראל בתום תקופת אשרתו. המשיב נענה לבקשה, ובתאריך 10.10.05 נכנס העותר לישראל באשרת תייר למשך חודש. בתום התקופה הגיש העותר בקשה להארכת תקופת שהייתו, שבה הוא מציין כי הינו גרוש. זמן קצר לאחר מכן, בתאריך 3.11.05, התקבלה אצל המשיב פנייה מב"כ העותר המבקשת ליתן לו מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, בשל מחלת האפילפסיה ממנה לכאורה הוא סובל. לבקשה לא צורף תיעוד רפואי המבסס טענותיו של העותר. עוד התברר כי העותר גרוש ואב לילדה בת 10 הנמצאת בחזקתה של אמה באוזבקיסטן בקשתו ליתן לו מעמד נדחתה, ועתירה אותה הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים נמחקה בהסכמה לאחר שלא נמצאו מסמכים רפואיים התומכים בטענותיו לגבי מצבו הרפואי. עם זאת נשמרה זכותם של העותרים לחדש פנייתם למשיב אם יצטיידו במסמכים הראויים, ולאחר מכן אף לבית המשפט באם ידרש (ראו עת"מ (ת"א) 2084/06 אמינוב נ' משרד הפנים (לא פורסם, 19.12.06)). 4. וכך הווה. בחלוף מספר חודשים שוב פנו העותרים למשיב והמציאו את המסמכים הרפואיים אותם סברו לרלוונטיים. הועדה הבינמשרדית שדנה בעניינו של העותר לא המליצה ליתן לו מעמד, וראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול קיבל המלצתה והורה על יציאתו של העותר את ישראל בתוך 14 ימים. בהנמקתו ציין כי העותר הינו בגיר (בן 36 במועד ההחלטה, הערה איננה במקור - א.ק), שהקים משפחה גרעינית משלו באוזבקיסטן, הוא גרוש ואב לילדה. את רב שנותיו הבגירים בילה העותר בחו"ל, ובישראל החל לבקר את אמו משנת 2001 כ - 7 שנים לאחר שעזבה את מולדתה. המסמכים הרפואיים אותם הציג העותר מעידים כי בדיקתו הנוירולוגית תקינה ותלונותיו על חוסר שינה מטופלות תרופתית. אין מדובר בבעיה רפואית אשר לה טיפול ייחודי ובלעדי בישראל. כן צוינה בהחלטה האפשרות כי העותר יגיש בקשות לביקורים בישראל שיטופלו בהתאם לנהלים (ראו מכתב המשיב מיום 29.12.08, נספח ב' לעתירה). 5. העותר לא עזב את ישראל לאחר שנדחתה בקשתו לקבלת מעמד. בתאריך 4.2.09 נעצר כשהוא שוהה בישראל שלא כחוק, והוצאו נגדו צו הרחקה וצו משמורת (נספחים א-ג לתגובה). בית הדין לביקורת משמורת אישר את צו המשמורת וסרב לשחרר את העותר, לאחר שלא שוכנע כי הוא יעזוב את ישראל במועד שיקבע לו (ראו פרוטוקול בית הדין לביקורת משמורת מיום 8.2.09, נספח ד' לתגובה). 6. מכאן עתירה זו, בה טוען העותר כי נשאר באוזבקיסטן לבדו, ללא משפחה לאחר שאביו הביולוגי ניתק עימו כל קשר עוד כשהיה קטין ואילו גרושתו שנישאה בשנית איננה מעוניינת כי יהיה בקשר עם בתם. מכאן, ובניגוד להנמקתו של המשיב, משפחתו הגרעינית של העותר - אמו ובעלה וכן אחותו (שאומצה על ידי הבעל) - נמצאת דווקא בישראל. עוד טוען העותר כי הוא חולה במחלת האפילפסיה ובמחלת עצבים. את העדר המסמכים הרפואיים מנמק בכך כי עובדה ידועה היא שמערכת הרפואית במולדתו "רעועה", והוא לא זכה בה להכרה במחלותיו או לטיפול רפואי מינימאלי. בישראל הוא פנה באופן פרטי לביצוען של בדיקות שונות, אלא שאלו עולות ממון שאין בידיו ובידי בני משפחתו. כן מציין הוא כי המחלה עימה הוא מתמודד שנים רבות איננה באה לידי ביטוי יומיומי, והתקפיה - פתאומיים. מטעם זה כנראה שלא באה לידי ביטוי בבדיקות שבכל זאת נערכו לו כאן בישראל. לטענתו, תדירות ההתקפים הולכת וגדלה, ועל כן חשוב הוא שישהה לצד בני משפחתו, משענתו היחידה. בעתירתו מוסיף העותר כי הוא יהודי, ואילו אוזבקיסטן הינה מדינה בעלת אוריינטציה מוסלמית חזקה, דבר שיקשה עליו - אם יחזור לשם - הן מהבחינה הכלכלית הן מהבחינה הרפואית. נימוק זה לא נשקל על ידי הועדה כלל וכלל. ואם עסקינן בוועדה הבינמשרדית, הרי שמועד התכנסותה לא ידוע, את פרוטוקול הדיון בה לא קיבל ומשום כך גם לא ניתן לבחון את שיקוליה ואת סבירות המלצתה וההחלטה שבעקבותיה. מהטעמים כאמור מתבקש בית המשפט להעביר שוב את עניינו של העותר לדיון בוועדה הבינמשרדית, ליתן לעותר מעמד בישראל ואף לשחררו ממשמורת ולו בתנאים מגבילים. 7. המשיב טוען בתגובתו כי הלכה פסוקה היא שאין למי שאינו אזרח ישראל זכות קנויה להיכנס אליה, ומתחם שיקול דעתו של שר הפנים בעניינים כגון דא הוא רחב. בנסיבות המפורטות בעתירה, החלטתו של המשיב היא סבירה ואין להתערב בה באשר אין נסיבות הומניטאריות חריגות המצדיקות להעניק לו מעמד בישראל. מצבו הרפואי של העותר, על פי המסמכים שהמציא, אינו מצדיק מתן מעמד, וטענות העותר כי מחלתו לא באה לידי ביטוי יומיומי אינן אלא ניסיון לתרץ את המסמכים הרפואיים שאינם תומכים בגרסתו. עוד מדגיש המשיב את היות העותר בגיר שאת מרבית חייו בילה במדינת מוצאו שם גם הקים משפחה. המשיב אף מצביע על חוסר תום לבם של העותרים אשר מסרו לו מידע כוזב עת הוגשה הבקשה האחרונה להיכנס לישראל, כאילו העותר נשוי בעוד הוא היה כבר גרוש. כן, מצביעים על כך כי שהה בעבר בישראל שלא כחוק כפי ששהה גם טרם מעצרו. לאור התנהלותו זו של העותר מתנגד המשיב לשחרורו ממשמורת. בהתייחס לטענתו של המשיב כי הוא יהודי, טענה זו לא נטענה לפני המשיב עד להגשת העתירה, ומשום כך ההחלטה שניתנה בעניינו איננה מתייחסת אליה. ככל שהעותר עומד על טענתו, יתכבד ויצא את ישראל ולאחר מכן יוכל להגיש בקשה מתאימה ולקבל אשרת כניסה כיהודי. דיון 8. נקודת המוצא הינה אכן, כפי שמדגיש המשיב, כי לאדם שאינו אזרח ישראל אין זכות קנויה להיכנס לישראל (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972) בג"צ 740/87 בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 443, 444 (1988)). מתחם שיקול הדעת של שר הפנים בבואו להחליט האם ליתן לפלוני אשרה לצורך הכניסה לישראל הינו רחב (בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים פ"ד נו(6) 289, 294-294 (2002)). 9. לא אדרש לפרטים שמסר העותר עת ביקש הוא או מי מטעמו כי תותר כניסתו האחרונה לישראל, האם היה באותו מועד נשוי או גרוש, אך עובדה היא כי העותר הינו בגיר בן 37 שכל חייו התגורר במדינת מוצאו (וגם אם לא שם, בודאי לא בישראל). זאת למעט פרקי זמן החל משנת 2000 עת היה בן 28, בהן החל לראשונה לבקר בישראל ושהה בה באשרת תייר ולאחר מכן גם שלא כדין. זיקתו לישראל הינה קלושה, בעוד באוזבקיסטן שם בילה את מרבית חייו הוא הקים משפחה. הגם שבינתיים התגרש, יש לעותר ילדה בת 10 המתגוררת שם עם אימה. העותר הינו בגיר העומד ברשות עצמו, ואין לו זכות להתגורר דווקא עם אמו (השוו לבג"צ 1689/94 הררי נ' משרד הפנים, פ"ד נא(1) 15, 20 (1994) ולבג"צ 8093/03 ארטמייב נ' שר הפנים, פ"ד נט(4) 577, 583-584 (2004)). 10. גרסתו של העותר בדבר בעיותיו הרפואיות באו לידי ביטוי גם בעתירה הראשונה אותה הגיש, שנמחקה לאחר שהובהר לו כי אין לו במה להיאחז. אינני יודעת מה היו המסמכים הרפואיים שהיו בידיו אז, אך מעיון בחומר שצורף לעתירה שלפני עולה דלותם גם היום. ד"ר קושניר, נוירולוג, מתאר את תלונותיו של העותר מהן הוא מסיק כי העותר סובל ממחלה קונבולסיבית, אך בדיקה קלינית נמצאה תקינה לגמרי. נרשם לעותר טיפול תרופתי, וגם הומלץ לערוך בדיקת EEG, Brain CT Scan וברור מעבדתי שלטענתו של העותר אין בידו את האפשרות לממנן (ראו תיעוד רפואי מיום 1.2.07 המצורף לעתירה). קשה להלום כי לעותר שהתגורר 33 שנים מחוץ לישראל (בשלוש השנים וחצי האחרונות הוא בישראל) אין ולו מסמך אחד התומך בתלונותיו והמעיד על טיפולים רפואיים שקיבל או תרופות אותן נטל. בפרט כאשר למומחה מטעמו כאן בישראל הוא סיפר כי הוא סובל מהתופעות הללו מגיל 14, גיל בו התגורר עדיין עם אמו טרם שעלתה לישראל (עלייתה היתה כאשר היה בן 21). ודוק, אין העותר טוען כי אינו יכול להמציא את התיעוד, אלא שולל קיומו. משמציין המומחה מטעמו, ד"ר קושניר, כי בדיקותיו תקינות, על רקע תלונות שלא נמצא להן תימוכין משך כל ימי חייו של העותר, כאשר גם להחמרה הנטענת אין כל סימוכין, לדידי עניינו כלל לא הצדיק העברתו לוועדה הבינמשרדית. 11. העותר שוהה בישראל למעלה משלוש שנים, על בסיס טענה שאין לה ידיים ורגליים ובנסיבות המפורטות, הנמקת המשיב - אין בה דופי והיא סבירה. אין זה מיותר לחזור ולהדגיש כי העותר היה מודע לתיעוד החסר, ובכל זאת לא מצא להשלימו כראוי גם בבקשתו האחרונה למשיב, ולכל המאוחר בעתירה זו. 12. אין בידי לקבל את טענותיו של העותר לגבי הועדה הבינמשרדית, שבמקרה דנן כלל לא היה מקום להביא עניינו לפניה. 13. אין בידי להתייחס לטענה כי העותר יהודי. לא זו בלבד כי היא סתמית ונטענה ללא תימוכין, אלא שהיא כלל לא באה לפני המשיב, אלא בעתירה זו. משלא ניתנה למשיב ההזדמנות לבוחנה לעומקה, אין בית משפט זה, בהליך של ביקורת שיפוטית, שם עצמו בנעלי הרשות. 14. העתירה על כל ראשיה נדחית. העותר יעזוב את ישראל תוך 7 ימים מהיום. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשתו של העותר לשחרורו ממשמורת. העותר נמצא בישראל כשלוש שנים וחצי על סמך טענה בעלמא, בעבר הוא לא יצא את ישראל עם תום אשרתו, ונוכח ניסיונותיו החוזרים ונשנים להישאר בישראל - לא שוכנעתי כי אם ישוחרר יצא במועד קרוב. 15. בנסיבות העניין, ישאו העותרים, יחד ולחוד, בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. רפואההסדרת מעמדמשרד הפנים