1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 1/9/05 ועד 10/7/08. ב. התובע החל את עבודתו כמנהל רשת, והוצב לעבודה במשרד המשפטים בבאר שבע. ג. מחודש ינואר 2008 החל לעבוד בירושלים בתפקיד מנהל רשת בכיר. ד. ביום 10/6/08 שלח התובע אל הנתבעת מכתב התפטרות בזו הלשון: ”הנדון: הודעה על סיום עבודה בראשית הדברים ברצוני להודות על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד בחברת נס טכנולוגיות בע"מ, עבור משרד המשפטים. הריני להודיעך על סיום עבודתי בחברת נס טכנולוגיות בע"מ. היום האחרון לעבודתי, בהתאם לחובתי למתן הודעה מוקדמת, יחול ביום 10/7/08. אבקש להסדיר את כל הקשור לזכויותיי בעת סיום יחסי עובד מעביד” (ההדגשה במקור ד.פ.). 3. התובע טוען כי התפטר בדין מפוטר, הן משום שהנתבעת הפרה את הבטחתה ליתן לו העלאה משמעותית בשכרו, בשל המעבר לירושלים, והן על רקע הרעה מהותית בתנאי עבודתו עם המעבר לירושלים. מוסיף התובע כי אין בכך שמצא מקום עבודה חלופי לפני התפטרותו כדי לערער את טענתו זו, שהרי לא מצופה מעובד שיוותר בלא פרנסה, במיוחד בהיותו בעל משפחה. התובע טוען עוד כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים גם מכוח הבטחה, שכן הובטח לו כי אם יבצע חפיפה מסודרת, ישוחררו עבורו הכספים שהצטברו לטובתו בביטוח המנהלים בגין פיצויי פיטורים. 4. מנגד טוענת הנתבעת כי מחומר הראיות עולה כי התובע לא התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ולא הובטחה לו העלאת שכר. התובע הלך בעיניים פקוחות לקראת התפקיד החדש בירושלים, ועשה זאת משיקוליו הוא. יתר על כן, התובע לא הודיע, בעת שהתפטר, כי זו הסיבה להתפטרותו, גם במכתב ההתפטרות לא הזכיר התובע כי התפטר בשל כך ששכרו לא הועלה, ולא התריע על התפטרות קרבה. כמו כן לא ניתנה לתובע הבטחה בעניין שחרור כספי פיצויי הפיטורים. התובע התפטר משום שמצא משרה אחרת, ששכר גבוה יותר בצידה. 5. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי: ”התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים“ לגבי התנאים לחלותו של סעיף זה נפסק כי: ”אם התקיימו התנאים האמורים בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, או שלא התקיימו, יש לבחון לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, ויש לתת את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים, אשר יכלו לפעול, אך לא הם היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד“ (דב"ע ל/123-3 מדינת ישראל נ' שלום לבבי, פד"ע ח 261, 5-264, ההדגשה הוספה ד.פ.). 6. התובע אינו עונה על התנאים המפורטים לעיל, משום שהגורם להתפטרותו, בעת שהתפטר, לא היה אי קבלת העלאה בשכר, כפי שהוא טוען. על כך אנו למדים בראש ובראשונה מתוך התנהגותו של התובע עצמו. לו אכן היה התובע מתפטר בשל כך שלא קיבל העלאה מובטחת בשכרו, יש להניח שהיה טורח לציין זאת במכתב ההתפטרות. ואולם במכתב ההתפטרות לא הוזכר הדבר, אף לא ברמז (נ/1, סעיף 2.ד לעיל). יתר על כן, גם בהודעה בעל פה לא ציין התובע כי התפטר בשל כך, ובעדותו אף ציין כי: ”ברגע שהודעתי על סיום עבודתי כמובן שלא חשבתי מה אני צריך לתבוע ולבקש" (ע' 2 ש' 15-22). כל אלה מצביעים על כך שהתובע לא התפטר בשל כך ששכרו לא הועלה, וכי היתה זו סיבה רדומה, שלא נעורה אלא לאחר הודעת ההתפטרות. התובע התפטר משום שמצא עבודה אחרת במיקום נוח יותר, ובשכר גבוה יותר (ראו דברי התובע ע' 3 ש' 19-10). לכך יש להוסיף כי לא שוכנענו כי אכן הובטחה לתובע העלאת שכר משמעותית. עדות עדת הנתבעת, הגב' אליהו, בעניין זה היתה משכנעת ומהימנה. העדה הבהירה כי העלאת שכר לא היוותה תנאי לקבלת התפקיד בירושלים, לא מצד התובע ולא מצד הנתבעת (ע' 6 ש' 16-13). יתר על כן, הן מעדות התובע והן מעדות עדת הנתבעת עולה בבירור כי התובע עצמו רצה מאד לקבל את התפקיד בירושלים, שהיה בגדר קידום עבורו, והמהלך להגשמת רצונו זה נעשה ביוזמתו (ראו עדות התובע ע' 1 ש' 11-17, ע' 2 ש' 1-3, ועדות הגב' אליהו ע' 6 ש' 4-10). משכך, יש להניח כי לא התנה זאת בקבלת העלאה בשכרו. 7. לכל אלה יש להוסיף כי על עובד המתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו מוטלת החובה להתריע לפני התפטרותו, כי הוא עומד להתפטר, ולהבהיר את הסיבות שבגינן הוא עומד לעשות כן. לא זו בלבד שהתובע לא התריע, אלא שאף במכתב ההתפטרות הוא לא מצא לנכון לציין את הסיבה הנטענת להתפטרותו. גם העדר התרעה תומכת במסקנתנו כי התובע לא התפטר בשל כך שלא הוענקה לו העלאת השכר הנטענת. התובע לא הצביע על הרעה מוחשית אחרת בתנאי עבודתו המצדיקה התפטרות בדין מפוטר. כפי שכבר הובהר לעיל עצם המעבר לירושלים נעשה בשל רצונו של התובע, ולבקשתו. משכך, לא ניתן להתייחס בדיעבד לשינויים שנעשו בתנאי עבודתו של התובע, לבקשתו, כאל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. 8. יש לדחות גם את טענתו של התובע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח הבטחה. זאת, בראש ובראשונה משום שהתובע לא ציין זאת כלל בכתב התביעה. בעדותו אמר התובע כי יומיים לאחר התפטרותו ידע כבר כי הגב' אליהו אינה מתכוונת לקיים את הבטחתה לשלם לו פיצויי פיטורים (ע' 2 ש' 17-19), ואולם בתביעתו, שהוגשה כשבועיים לאחר מכן, ובמכתב שצורף אליה, לא נזכר דבר וחצי דבר בעניין זה. מסקנתנו זו מתיישבת היטב עם עדותה של הגב' אליהו, כי אין מדובר בהבטחה ממשית, וכל שנאמר לתובע הינו כי הדבר יישקל. סוף דבר - התביעה נדחית. התובע ישלם הוצאות הנתבעת בגין שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה. ערעור על פסק-דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי לעבודה בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה. ניתן היום, 17 בפברואר 2009, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. נציג עובדיםמר פוסט ד. פרוז'ינין - שופטתאב"ד נציג מעבידיםמר שפירא התפטרות בדין מפוטרשאלות משפטיותפיטוריםמשכורתהתפטרות