ערעור על פסק דינו [השני] של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט צ. כספי) מיום 28.6.07 בת.א. 31268/95 בו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיבים, עורכי דין ועורכי פטנטים, על רשלנותם בטיפול בענייניה (להלן: "פסק הדין השני"). קדם לו פסק דין בו קיבל בית המשפט את תביעתה של המערערת, במלואה (להלן: "פסק הדין הראשון"). על פסק הדין הראשון הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב (הרכב בראשותו של כבוד השופט גולדברג, סגן נשיא) שני ערעורים (ע"א 2725/01 וע"א 2777/01). ערכאת הערעור השיבה את התיק לערכאה הדיונית על מנת שתכריע בסוגיה עובדתית, שלה השפעה אפשרית על המחלוקת, אשר לא זכתה להכרעה בפסק הדין הראשון (להלן: "פסק הדין בערעור"). מכאן פסק הדין השני של בית משפט השלום העומד במרכזו של ערעור זה. לצורך הבנת טענות הצדדים בו, נרחיב מעט את היריעה אודות הנסיבות השונות שהביאו להגשת התביעה מלכתחילה ואודות ההליכים המשפטיים בעטיין. רקע 1. בשנת 1993 פנתה המערערת למשיב 1, ד"ר מרק X, עורך דין ועורך פטנטים (להלן: "X"), לשם בדיקת האפשרות לרשום פטנט על מכשיר רפואי שמטרתו לאפשר לרופא לאתר כלי דם אצל נבדק בעזרת קרני אור באורכי גל שונים (להלן: "האמצאה"). X, פנה לעמיתו האמריקאי, עורך הדין ועורך הפטנטים סול שינביין (להלן: "שינביין"), בבקשה שיערוך בדיקה כאמור במרשם הפטנטים האמריקאי, באשר ארה"ב היתה שוק מפתח לשיווק המוצר שיפותח על יסוד ההמצאה. 2. בדיקתו של שינביין העלתה מספר פטנטים דומים לאמצאתה של המערערת, אולם בסופו של דבר הוחלט על ידה כי פטנטים אלה אינם זהים לאמצאה שבאמתחתה ולכן אין מניעה להגיש בקשה לרישום פטנט על האמצאה לרשם הפטנטים האמריקאי (להלן: "הרשם" או "רשם הפטנטים"). 3. בחודש פברואר 1994 הוגשה לרשם הפטנטים בקשה לרישום פטנט על ההמצאה. בחודש אוגוסט 1994 הודיע הרשם כי נמצאו 5 פטנטים קודמים הרשומים בארה"ב המונעים רישום פטנט על האמצאה. אף לא אחד מחמשת הפטנטים נמצא על ידי שינביין בחיפושו. עם זאת, מוסכם על הצדדים כי רק פטנט אחד מבין החמישה שנמצאו על ידי רשם הפטנטים מהווה מכשול מפני רישומה של אמצאת המערערת, והוא הפטנט המכונה פטנט Pennypacker (להלן: "פטנט פניפקר") - מכשיר הדמיה העושה שימוש באורכי גל אינפרא אדום (בלבד) לשם הפקת תמונת וידאו המשמשת להתבוננות ברקמות. בשל הימצאותו של פטנט זה החליטה המערערת שלא להמשיך בתהליכי רישום אמצאתה הפועלת גם באמצעות אורכי גל אינפרא אדום (ולכל הפחות תוך אפשרות לעשות שימוש גם באורך גל שכזה). 4. מכאן התביעה אותה הגישה המערערת נגד X, שותפו עו"ד Z (המשיב 2, שכלל לא היה מעורב בייעוץ המשפטי) ונגד השותפות במסגרתה פעלו (המשיבה 3) לתשלום נזקיה. אלה הינם אותם משאבים כספיים אותם הוציאה בפרק הזמן שחלף מהמועד שבו מסר לה X את תוצאות בדיקתו, ועד חודשיים לאחר שקיבלה את החלטת רשם הפטנטים, שאז החליטה להפסיק את פיתוח המוצר. נזקים אלו כוללים את ההוצאות לשם רישום הפטנט וכן את הוצאותיה בגין פיתוח אב הטיפוס של פטנט. אלמלא רשלנותו של X, כך נטען, לא היתה ניזוקה. X, מצידו, שלח הודעה לצד שלישי לעמיתו שינביין. 5. בהכרעתו המנומקת, פסק כבוד השופט כספי כי X ושינביין נושאים באחריות כלפי המערערת שהסתמכה על חוות דעתם. נמצא כי אכן פטנט פניפקר שולל רישומו של פטנט על אמצאתה של המערערת, ושינביין התרשל בכך שבדיקתו, שהיתה בעיקרה בדיקה ידנית, באשר החיפוש הממוחשב היה עדיין בחיתוליו, לא כללה את כל תתי הקטגוריות הרלוונטיים (מבין מאות קטגוריות ואלפי תתי-קטגוריות). ובעיקר, לא כללה את הקטגוריה שעיסוקה במכשירים הפועלים באמצעות קרינה אינפרא אדומה. מחדליו אלו של שינביין הם גם מחדליו של X, שולחו, בהתאם לסעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). נוסף לאחריותו השילוחית של X, הטיל עליו בית המשפט גם אחריות ישירה, משום שכאשר פנה לשינביין הוא תאר את האמצאה ככזו העושה שימוש בקרני אור באורכי גל בגבול הנראה, כשתתכן אפשרות לעשות שימוש גם באורך גל "קרוב לאינפרא אדום". לעומת זאת, בעת הגשת הבקשה לרשם הפטנטים לרישום הפטנט, נרשם במפורש כי המוצר אמור לעשות שימוש בקרינת אור בכל אורכי הגל, לרבות קרינה אינפרא אדומה. הבקשה לרשם שונה אפוא בפרטיה, בכל הנוגע לאורכי הגל, מבקשת החיפוש שהפנה X לשינביין. במצב דברים זה היה צריך X לעמוד על השינויים הקשורים באורכי הגל, ולהפנות לשינביין בקשה לחיפוש משלים או להביא לידיעת המערערת את הצורך בחיפוש משלים מעין זה. מהאמור לעיל נקבע כי מאחר שX היה גורם משמעותי יותר בהיווצרות הנזק, בהיותו בעל הדברים עם המערערת, ומשום שהיה יכול למנוע את המשך הכשל לאחר התרשלותו של שינביין, בחלוקת האחריות הפנימית בין X ובין שינביין, ישפה האחרון את X ב - 35% משעור הפיצויים שזה ישלם למערערת. אשר לנזק, ולכך חשיבות בהמשך הדברים; X טען כי יש הבדל ניכר בהיקף החיפוש והתשלום הנדרש עבורו בין 'בדיקת היתכנות' (Patentability Search), שהיא שטחית וזולה שנועדה לבדוק את כשירות האמצאה לרישום (להלן: "בדיקת היתכנות"). לבין בדיקה מקיפה ויקרה יותר, Infringement search, שמטרתה לבדוק האם ניתן גם לפתח ולשווק את המוצר לאחר רישומו של פטנט, במובן זה שניתן יהיה להגן את הפטנט כנגד תביעת הפרה של בעלי פטנט קיים אחר (להלן: "בדיקת הפרה"). בית משפט השלום קבע כי אכן הוכח קיומו של ההבדל בין שתי הבדיקות, אך אין לו צורך להידרש לשאלה איזו בדיקה דרשה המערערת, משום שדי בכך שX נדרש לבצע את בדיקת היתכנות על מנת שיחוב במלוא נזקיה, כולל עלויות הפיתוח והיצור של אב הטיפוס, אשר הגיעו למועד פסק דינו של בית משפט השלום לכ - 700,000 ₪ (כך על פי פסק הדין בערעור). להשלמת התמונה רק נציין כי החיוב הוטל - יחד ולחוד - גם על המשיבים 2-3 מכוח קשר השותפות. חבותה של המשיבה 4, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, עד לסכום של 150,000$ לא היתה שנויה במחלוקת כמבטחת של X והמשיב 2. 6. הן X והן שינביין הגישו ערעור על פסק הדין הראשון. הרכב שופטי הערעור (כבוד סגן הנשיא גולדברג - אב"ד, כבוד סגנית הנשיאה שטרנברג-אליעז וכבוד השופט פוגלמן) אישרו את הקביעה כי התנהלותם של X ושינביין בכל הנוגע לביצוע בדיקת ההיתכנות היתה רשלנית. בהתאמה, כל נזק הכרוך בעלות רישום הפטנט או נובע ממנו הינו נזק שהם היו צריכים לצפות (כעלות שירותיו של X, עלות שירותו של שינביין ועלות אגרת הרישום). ואכן, בנזקים אלו ישאו X ושינביין ביחס של 65% ו - 35% בהתאמה. לעומת זאת, ככל שX התבקש לבצע רק את בדיקת ההיתכנות (כטענתו), הוא לא היה צריך לצפות כי המערערת תחל בבניית אב הטיפוס ותחל בתהליכי ייצור ופיתוח ללא בדיקה מעמיקה יותר, היא בדיקת ההפרה. אם המערערת מטעמיה בחרה לבצע רק את בדיקת ההיתכנות הזולה, ועל דעת עצמה המשיכה בהליכי פיתוח המוצר - לא יינתן לה פיצוי בראש נזק זה (ראו ע"א 2725/01 (ת"א) 16.12.04, נספח [ג] להודעת הערעור) . נדרשה אפוא הכרעה בשאלה עובדתית, שבית משפט קמא לא עמד עליה בפסק דינו הראשון, משום שדי היה לו כי המערערת ביקשה את בדיקת ההיתכנות כדי להשית על X את כל נזקיה, לרבות עלויות הפיתוח. השאלה העובדתית הועברה אפוא להכרעתה של הערכאה הדיונית, ונוסחה כדלקמן: - "האם X הסביר כדבעי את טיב, אופי והיקף הבדיקות ואת השוני ביניהן ? האם הסבר זה נעשה באופן שהמשיבה ידעה והבינה מה טיבה של הבדיקה הפטנטאבילית (בדיקת ההיתכנות - הערה איננה במקור) אשר בוצעה ? כפי שהבהרנו, בנושא זה אין בפנינו הכרעה של בית המשפט במחלוקת העובדתית בין הצדדים. אין מנוס אפוא מהחזרת ההכרעה בנושא זה לערכאה הדיונית... ייאמר מיד, כי אם יימצא שפרדימן לא קיים חובתו כנדרש ולא הבהיר למשיבה את ההבדלים בין הבדיקות השונות והמשיבה סברה - מחוסר ידיעה - כי די בבדיקת הפטנטאביליות לשם התחלת פיתוח וייצור המוצר, הרי שX התרשל; זאת בנפרד מהתרשלותו בבדיקה עצמה... התרשלות זו (אם כך יקבע) הובילה את המשיבה להתחיל בפיתוח המוצר מבלי שהועמדה על הסיכון אליו היא נחשפת. במקרה כזה X אכן אחראי לנזקים שנגרמו למשיבה בשל פיתוח וייצור המוצר, בשיעור שנפסק על ידי הערכאה הדיונית.... לעומת זאת, אם ייפסק כי ההבדל בין הבדיקות השונות הובהר למשיבה באופן ראוי, וזו מטעמיה שלה - בחרה לבצע בדיקת פטנטאביליות ולהתחיל לפתח את המוצר מבלי להיזקק לבדיקה המתאימה .... הפיצוי יינתן בגין נזקי הליך הרישום בלבד" (ראו ע"א 2725/01 (ת"א) 16.12.04 פסקה 15, נספח [ג] להודעת הערעור) . 7. והנה הגענו להכרעתו הנוספת של בית משפט השלום, פסק הדין השני נשוא ערעור זה. כבוד השופט כספי חזר על השקפתו לפיה די בבדיקת ההיתכנות כדי להשית על X את כל הנזקים שנגרמו למערערת, גם אלו הקשורים בפיתוח המוצר, מאחר שבדיקת ההיתכנות "משמעותה מתן אור ירוק להמשך פיתוח" (בעמ' 3 לפסק הדין) [הדגשה אינה במקור]. עם זאת עמד על כך כי פסק הדין שניתן על ידי ערכאת הערעור הוא המחייב את הצדדים כמו גם את הערכאה הדיונית, משלא הוגשה עליו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. לגופם של דברים קבע כי בשאלה האם X הסביר כדבעי את השוני בין הבדיקות, את היקפן ואת טיבן, והאם המערערת ידעה והבינה את טיבה של בדיקת ההיתכנות שבוצעה - נטל השכנוע מוטל על התובעת, היא המערערת, בבחינת "המוציא מחברו" ומי שמייחסת לX רשלנות. על פי הראיות לא ניתן לקבוע שX לא הסביר למערערת את ההבדל בין שתי הבדיקות; מר אלסון, העד היחיד (על כל המשתמע מכך) מטעמה של המערערת, לא ציין בתצהיר עדותו הראשית דבר בעניין שבמחלוקת. בחקירתו הנגדית אמנם אמר כי X לא הפריד בין שתי הבדיקות, אך הא ותו לאו. לעומתו, הדגיש X, בתצהיר, ובמפורש את ההבדל בין שתי הבדיקות וביאר כי הוא מסביר ללקוחותיו באופן ברור את ההבדל ביניהן, תוך שימת דגש על כך כי בדיקת ההיתכנות איננה מיועדת להוות אישור כלכלי להמשך השקעה בפיתוח המוצר. לא היה בחקירתו הנגדית כדי לשלול את האמור בתצהירו, גם אם לא זכר פרטים מסוימים מהפגישה הספציפית עם אלסון ונציגי המערערת ומה בדיוק נאמר בה. וכך, "בין 'שבריר' הראיות שהוצגו על ידי התובעת באותו חלק של חקירתו הנגדית של אלסון, לבין עדותו של X לא ניתן לקבוע ממצא של ממש באשר לדברים שנאמרו או שלא נאמרו על ידי X לתובעת" (בעמ' 5 לפסק הדין). בנסיבות אלה, לאור נטל השכנוע שהוטל לפתחה של המערערת, דין התביעה בכל הקשור לנזקים שנגרמו בגין עלויות הפיתוח, להדחות. זאת, בניגוד לפסק הדין המקורי, הראשון. מכאן הערעור שלפנינו. 8. לטענת המערערת, מנוסח השאלות שהוצבו לבית המשפט קמא על ידי ערכאת הערעור, ברור כי נטל השכנוע הוטל על X, ומשהפך כבוד השופט כספי את נטל השכנוע והשיתו לפתחה, שגה. לדידה של המערערת היה על השופט הנכבד לקבוע כי נטל השכנוע הוא על X, שכן ההבחנה בין שתי הבדיקות עלתה בכתב הגנתו והיה עליו להוכיחה בראיות, כפי שגם היה עליו להוכיח שהסביר לה את השוני שבין הבדיקות, את טיבה של הבדיקה שבוצעה וכי הבינה האמור. ואף אם נטל ההוכחה לפתחה, מוסיפה היא וטוענת, הרי ששומה היה על בית המשפט לקבוע כי הוכיחה שלא ניתן לה הסבר מעמיק וממצה, וממילא זה לא הובן על ידה. היא מפנה לעדויותיהם של אולסון מזה וX מזה ומבקשת להיתלות בהם כדי להצדיק עמדתה ולקעקע עמדתו של X. 9. המשיבים טוענים, תוך שהם מפנים לאמירות כאלו ואחרות בפסק הדין הראשון, כי בית המשפט כבר הכריע וקבע כי הבדיקה שהתבקשה על ידי המערערת היא בדיקת ההיתכנות בלבד. עם זאת, הם מוסיפים ומדגישים כי מושכלת יסוד היא כי נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע בגרסתו, לרבות בשאלה העומדת לדיון, מוטל על התובע, היא המערערת. בתצהיר שהוגש על ידי אלסון, העד היחיד מטעמה של המערערת, מוצאים המשיבים הודאה בכך שX הציע לה מספר אפשרויות חיפוש שונות. עוד מדגישים המשיבים כי המערערת לא היתה הדיוט בתחום, והיה לה מידע חלקי מוקדם שרק אושש על ידי X. המערערת ביצעה סקרי שוק וחקרה בעצמה קיומם של מוצרים דומים בשוק. לאור ממצאיה אלו החליטה להשקיע רק מאות דולרים בחיפוש הזול, ולא בחיפוש שעלותו היתה עשויה להגיע עד לעשרות אלפי דולרים. ואף המשיבים משווים בין תצהירו של אלסון מחד לבין תצהירו של X מאידך, בין חקירותיהם הנגדיות ומוצאים עיגון לטענותיהם כי בסופו של דבר הבינה המערערת הבן היטב כי עסקינן בבדיקת היתכנות בלבד, על מגבלותיה. דיון 10. שתיים הן השאלות שלפנינו; הראשונה, על מי נטל השכנוע להוכיח איזה הוא ההסבר שניתן למערערת, והאם הבינה אותו. השנייה, מהווה יישום עובדתי - האם עמד בנטל הצד שלפתחו הוא הוטל. נטל השכנוע, על מי מוטל? 11. נטל השכנוע מבטא את חובתו של בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפיו יריבו, שאם לא יעמוד בו תדחנה טענותיו (יעקב קדמי על הראיות 1719 (חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)). כלל זה בא לבטא את עקרון היסוד לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", יהא זה התובע יהא זה הנתבע. משמע, כל צד נושא בנטל השכנוע לגבי היסודות העובדתיים של עילת תביעתו או טענת הגנתו, לפי העניין (שם, בעמ' 1723). 12. הוראות החוק המקימות לתובע עילת תביעה הן אשר מנחות אילו הן העובדות שעל התובע להוכיח כדי לקבל את הסעד המבוקש (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא פ"ד מו(4) 627, 641 (1992); קדמי, בעמ' 1728). עילת תביעתה של המערערת הינה עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין. במסגרתה, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות, הפרתה על ידי הנתבע ונזק שנגרם עקב כך. רק לאחר שיוכיח התובע עילתו, יועבר נטל ההוכחה לנתבע, להוכיח הגנתו. 13. לא ניתן להיתלות בדברים שנאמרו בפסק הדין בערעור (כמצוטט לעיל, בסעיף 6) כדי לקבוע, כטענת המערערת, כי דווקא X הוא הנושא בנטל השכנוע. כל שעשתה ערכאת הערעור הוא לנסח את השאלה העובדתית לגביה נדרשה הכרעתה של הערכאה המבררת, ואת התוצאה הנובעת מכל אחת מהאפשרויות כפי שתתברר. אין לראות בדבריה אלו משום הנחיות לעניין נטל השכנוע, כשם שאין בסדר הגשת הסיכומים המשלימים בבית משפט השלום כדי להעיד על הצד שלפתחו הוטל הנטל. הנטל נקבע, כאמור, על פי הדין המהותי ומושכלות היסוד של שיטתנו. 14. טיבו הרשלני, לכאורה, של הייעוץ שניתן לה עלה כבר בכתב התביעה (המתוקן) אותו הגישה המערערת. שם, טענה כי המשיבים "לא הזהירו או לא הזהירו במידה מספקת את התובעת לגבי משמעות החיפוש, תוצאתו והשלכות אפשריות על עצירת הפרויקט או בחינת התקדמות ההשקעות בו ואפשרו המשך ביצוע הפרויקט" (סעיף 15.1.8 לכתב התביעה המתוקן. הדגשות אינן במקור). טענה זו מהווה חלק בלתי נפרד מעילת התביעה של המערערת, על פי כתב תביעתה שלה עצמה. הגם שבכתב הגנתו של X יתכן למצוא ניצנים להבחנה בין שתי הבדיקות, אין בכך כדי להעביר אליו את הנטל, שכן טיבו ואופיו של הייעוץ היה ונותר פלוגתא עובדתית הטעונה הוכחה במסגרת יסוד ההתרשלות שהוא חלק מעילת התביעה, ובהתאמה טענה שנטל הוכחתה הוא על המערערת. 15. בשולי הדברים, לטענת המשיבים כי בית המשפט כבר קבע בפסק דינו הראשון כי בדיקת ההיתכנות היא זו שהתבקשה, אין נפקות. פסק הדין בערעור קבע כי שאלה זו לא הוכרעה, והתווה לערכאה הדיונית לדון בה. האם הוכיחה המערערת, שהנטל לפתחה, את טענתה ? 16. כעת, נותר לבדוק האם הרימה המערערת את הנטל, במובן זה שהביאה ראיות הדרושות להוכחת היסודות העובדתיים המקימים את עילת תביעתה, הרשלנות (קדמי, בעמ' 1754; על חובת הראיה כחובה משנית לנטל השכנוע ראו שם, בעמ' 1720). אין זה מיותר לציין כי על המערערת להוכיח גרסתה בהטיית מאזן ההסתברויות (ע"א 4023/06 א-ת כל קשר בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ([] 23.6.08) בפסקה 30). 17. הערכאה הדיונית קבעה כי בין 'שבריר הראיות' שהביאה המערערת ובין עדותו של X, לא ניתן לקבוע ממצא של ממש באשר לדברים שנאמרו או שלא נאמרו על ידו למערערת (בעמ' 5 לפסק הדין השני, שורות 3-6). המערערת מבקשת התערבותנו באמור, בעוד הלכה פסוקה היא כי בית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ע"א 2835/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ, ([] 4.8.05) בפסקה 10; ע"א 5782/05 יעקב נ' סהר ציון חברה לבטוח בע"מ ([] 7.12.06) בפסקה 4). לא מצאנו בתיק זה נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהלכה זו. א. התצהיר היחיד שהוגש על ידי המערערת היה של אלסון, ואין בו התייחסות לסוגיות שבמחלוקת. אין באמירתו של אלסון במהלך חקירתו הנגדית לפיה X לא הפריד בין בדיקת הכשירות לבין בדיקת ההפרה (ראו בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 13.3.99) כדי להוות משום ראיה שיש בה כדי לתמוך ממצא לחובת X. מטעמנו נציין כי בסעיף 9 לתצהיר הצהיר אלסון כי "הנתבעים מסרו לחברה שעל פי תוצאות החיפוש והמידע שבידם דעתם המקצועית היא שאין מניעה לרישום פטנט ובהתאמה, בהמשך לפניית החברה המליצו להתחיל בטיפול המעשי בבקשת הרישום". על סמך האמור המשיכה המערערת לפעול בשני מישורים - הראשון, החלה בהשקעות בפיתוח וקידום הפרויקט. השני, החלה בהכנות לרישום הפטנט בארה"ב (ראו בסעיף 10 לתצהיר). אם X המליץ אפוא להתחיל בטיפול המעשי בבקשת הרישום בלבד, נשאלת השאלה מדוע החלה המערערת גם בהשקעות בפיתוח וקידום הפרוייקט כל עוד הליכי רישום הפטנט לא התקדמו כראוי ? מכל מקום, ולענייננו, סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 קובע כי משפוסק בית המשפט על פי עדות יחידה של מי שיש לו עניין בתוצאת המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד, ואין לה תוספת ראייתית של סיוע, עליו לנמק החלטתו. כללי זהירות אלו חלים גם בענייננו, באשר אלסון - הגם שבמועד בו נתן תצהירו והעיד, כבר לא עבד במערערת - נתן תצהירו בשמה, עבורה ובהרשאתה כמי שטיפל בפרויקט במועדים הרלוונטיים. והנה, לא זו בלבד שאין בתצהיר ובעדות כדי לעמוד בחובת ההוכחה של המערערת, גם נימוק ראוי להתלות רק בהם לא מצאנו. ב. אל מול האמור, ניצבים תצהירו ועדותו של X; בתצהירו, הבהיר כי הוא מסביר כעניין שבשגרה את ההבדל בין שני סוגי החיפושים ומדגיש כי מטרת בדיקת ההיתכנות (בדיקה כללית) מהווה רקע לניסוח הבקשה לפטנט המוגשת לרשם, וכאפשרות להתמודד עם השגותיו של הבוחן. כן הוא נוהג לבאר כי הבדיקה בוחנת רק את האפשרות לרשום פטנט, אך איננה קשורה לשאלה האם ניתן לפתחו ולייצרו - שלצורך כך רצוי לערוך את הבדיקה היסודית והמקיפה יותר בעלות הגבוהה עשרות מונים על הבדיקה הכללית (ראו סעיף 8 לתצהיר X). חקירתו הנגדית של X לא חשפה כל תהום פעורה שלא ניתן ליישבה עם האמור בתצהיר. בודאי שלא על רקע האמירה המיותמת בחקירה הנגדית של העד היחיד מטעמה של המערערת. 18. מאחר שנטל ההוכחה היה לפתחה, והיא כשלה בהרמתו, הרי שלאור הנחיותיו של בית המשפט של ערעור, נדחתה תביעת המערערת בראש הנזק שהוחזר לדיון. זוהי גם תוצאת ערעור זה. סוף דבר 19. דין הערעור להדחות. המערערת תשא בהוצאות המשיבים וכן בשכר טרחת עורך דינם בסכום של 25,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. הפיקדון אשר הופקד על ידי המערערת יועבר לב"כ המשיבים על חשבון הסכום שנפסק. רשלנותפטנטים