1. התובע יליד 19.9.57, נפגע ביום 18.3.03 בתאונת עבודה, במהלך וכתוצאה מעבודתו, כעובד בניין אצל מעבידתו-הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), במכון דוד, השייך לרפא"ל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ (להלן: "אתר העבודה"). הנתבעת היתה הקבלן המבצע של עבודות בנייה עבור בעל האתר. 2. באתר העבודה, היתה מוצבת מכולה (קונטיינר) והמשמשת כמחסן לכלי העבודה. ביום התאונה, הנתבעת רצתה להעביר את המכולה מאתר העבודה לאתר אחר. למקום, הגיעה משאית שמותקן עליה מנוף. (להלן: "המשאית"). לשם העברת המכולה, היה צורך בחיבור 4 שרשראות ברזל של המנוף, שבקצה כל אחת מהן יש וו-תפיסה למכולה, כאשר כל וו-תפיסה היה מחובר לאוזן אחת, מארבעת האוזניים, שבפינות המכולה. לאחר חיבור ווי-התפיסה לאוזניים, המנוף, היה מרים את המכולה ומעבירה ממקומה לייעדה החדש. יצויין, כי על גג המכולה הונחו 3 לוחות פיברגלס, באורך 6 מטר ורוחב מטר אחד כל אחד. (להלן: "המכולה"). 3. על-פי הנטען, ביום התאונה עבד התובע, כפועל בניין, באתר העבודה. המשאית הגיעה למקום האמור. מנהל העבודה דרש ממנו לעלות על המכולה ולהסיר את לוחות הפיברגלס, לשם חיבור ווי-התפיסה של המנוף לאוזניים של המכולה. גובה המכולה הוא כ- 2.5 מטר. אתר העבודה, נמצא קרוב לים. התובע עלה על גג המכולה, בעזרת סולם. בזמן שהוא הרים אחד מלוחות הפיברגלס, נשבה רוח חזקה מאוד במקום והפילה אותו ארצה. (להלן: "התאונה"). 4. כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע בכתף ימין. לאחר התאונה, הובהל הוא, באמבולנס, לבית-חולים לגליל המערבי-נהריה (להלן: "בית-החולים"). בחדר המיון, אובחנו אצלו פריקה קדמית של כתף ימין. נעשתה החזרה סגורה של פריקת הכתף והותקן קיבוע בחבישה מגבילה מסוג VELPEAU. הוא שוחרר לביתו עם המלצה להמשך מעקב וטיפול רפואי. לאחר הסרת הקיבוע, טופל בפיזיוטרפיה. 5. התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לתשלום דמי פגיעה, לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית כדלקמן: 100% - מיום 19.3.03 עד ליום 17.6.03; 50% - מיום 18.6.03 עד 30.9.03; 30% - מיום 1.10.03 עד 30.4.04; 20% - מיום 1.5.04 עד 31.10.04; ו- 0% - לצמיתות, מיום 1.11.04. 6. וכן, שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה עבור תקופת אי-כושר לעבודה מלא מיום 19.3.03 ועד ליום 17.6.03 (90 יום). וכן, שולמה לתובע קצבת הבטחת הכנסה לתקופה של 13 חודשים (3 חודשים בשנת 2005 ו- 10 חודשים בשנת 2004, כאמור באישור המל"ל בדבר תקופת הדיווח ושמות המעסיקים, שצורף גם לת/1 וגם לנ/2). סכום הקצבה החודשית היה 1,200 ₪. (עמ' 4, ש' 32). לאחר שערוך להיום, סכום גמלאות המל"ל ששולמו לתובע (דמי פגיעה ,גמלת נכות מעבודה וקצבת הבטחת הכנסה) מגיע ל- 65,974 ₪. 7. ד"ר מיכה רינות, מומחה לכירורגיה אורטופדית, מטעם בית-המשפט, (להלן: "המומחה") בדק את התובע וערך (ביום 23.6.06) חוות-דעת בכתב בעניינו.(להלן:"חוות-הדעת"). בחוות-דעתו, קבע המומחה, כי התובע סובל, בגין התאונה, משיתוק חלקי בצורה בינונית של העצב האקסילרי, הקרוי - Circumflexus Humeri ודרגת נכותו הרפואית היציבה הינה בשיעור של 10%, לפי סעיף 31(6)(א)(2) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). הצדדים אינם חולקים, למעשה, על חוות-הדעת. 8. לית מאן דיפליג, כי בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה, ביטחה הנתבעת 2 את הנתבעת, בביטוח אחריות מעבידים, על-פי פוליסה בת-תוקף מס' 30200014103. טענות התובע 9. התובע טוען, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקיו. הוא מבסס את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"), והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה, והכל כמפורט בסעיפים 17-15 לכתב התביעה. מכל מקום, במקרה דנן חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודה. 10. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק, כדלקמן: נזק מיוחד א. הוצאות רפואיות - 17,000 ₪. ב. הוצאות נסיעה - 7,700 ₪. ג. הפסד השתכרות - 77,000 ₪. ד. עזרת צד ג' - 17,000 ₪. ה. הפסד תנאים סוציאליים - 7,700 ₪. נזק כללי ו. כאב וסבל ז. הפסד כושר השתכרות ח. עזרת צד ג' ט. הוצאות רפואיות י. הוצאות נסיעה יא. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים יב. הוצאות לרכישת רכב. טענות הנתבעות 11. הנתבעות מכחישות, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק וגובהו. הן כופרות בחבותן לשלם לתובע את נזקיו, המוכחשים כשלעצמם. 12. אליבא דנתבעות, התביעה אינה מגלה עילת תביעה או יריבות בין הצדדים. התאונה נגרמה בגין רשלנותו הבלעדית של התובע. מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית. התאונה קרתה בנסיבות אחרות מאלו שנטענו על-ידי התובע. 13. וכן, במקרה דנן, אין להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו". התובע נושא בנטל ההוכחה מראשית המשפט ועד סופו. הנתבעת לא התרשלה כלל כלפי התובע, והתאונה נגרמה ברשלנותו הבלעדית. הנתבעת נקטה באמצעי זהירות סבירים ואף הדריכה את עובדיה ובכללם התובע כדין. היא לא הפרה חובה חקוקה כלשהי. 14. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענות הנתבעות, כי המדובר בנזקים מוגזמים, מופרכים וללא כל יסוד עובדתי ומשפטי. אין קשר סיבתי בין התאונה לנזקים אלה. וכן, התובע לא עשה די להקטנת נזקיו. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל תשלום או גמלה או קצבה או טובת הנאה שהתובע קיבל או מקבל או עתיד לקבל מגורם כלשהו, לרבות המל"ל. הפלוגתא 15. הפלוגתא שבין הצדדים, נסובה למעשה, על שתי שאלות: האחת, אחריותה של הנתבעת לתאונה ולנזקי התובע; והשניה, גובה הנזק ושיעור הפיצויים, להם זכאי התובע בגין התאונה. מסכת הראיות 16. מטעם התביעה, העידו שני עדים: התובע וחברתו, הגב' גלפרין ליליאן (להלן: "ליליאן"). וכן, הוגשו מטעמה שני מוצגים: ת/1 - מסמכים אשר צורפו ,בזמנו, לתחשיב הנזק, מיום 16.10.06, וטופס 106; ות/2 - תלושי שכר של ליליאן. 17. מטעם ההגנה, העיד מר שלום אדרי, אשר שימש כמנהל עבודה באתר העבודה (להלן: "שלום"). וכן, הוגשו מטעמה 3 מוצגים: נ/1 - תצהיר התובע לגבי נסיבות התאונה; נ/2 - מסמכים אשר צורפו, בזמנו, לתחשיב הנזק של הנתבעות, מיום 10.2.06; ונ/3 - הודעת שלום לגבי התאונה, שנגבה על-ידי חוקר מטעם הנתבעת 2. (להלן: "ההודעה"). דיון התאונה 18. התובע העיד באשר לתאונה, נסיבותיה וסיבותיה. הוא מסר, כי ביום התאונה, הוא עבד באתר העבודה. זה היה יום העבודה האחרון באתר העבודה. המשאית הגיעה למקום, לשם העברת המכולה למקום עבודה אחר. שלום דרש ממנו לעלות על גג המכולה ולהזיז משם את שלוש לוחות הפיברגלס - המוצמדים לגג המכולה בעזרת פיגומים מעץ שמונחים עליהם - לשם חיבור 4 ווי-התפיסה של המנוף לאוזניים של המכולה. הוא עלה לשם, באמצעות סולם שהונח על המכולה. הוא הזיז שני לוחות הפיגומים שהיו מעל לוחות הפיברגלס, והחל להזיז לוחות הפיברגלס .בזמן שהרים את הלוח השלישי, נשבה רוח חזקה מאוד במקום והעיפה את לוח הפיברגלס ואותו. הוא נפל ארצה ונחבל בכתף ימין. הוא פרק כתף ימין. באותה עת, עבדו שני עובדים נוספים באתר העבודה. שלום לא היה עד-ראייה לתאונה, ועזב את העבודה, לאחר שהורה לו, [לתובע] לעלות על גג המכולה. הוזמן אמבולנס. לאחר התאונה, הוא הובהל, באמבולנס, לבית-החולים. הן בבית-החולים, הן במעבדות הרפואיות והן במל"ל, הוא סיפר, כי בתאונה הוא נפל ממכולה. הנתבעת היא זו שמילאה טופס הודעה על פגיעה ואשר הוגש למל"ל. הוא לא יודע מה כתוב בטופס האמור, והכתוב בטופס לא תורגם לו. הוא לא יודע לקרוא עברית. זה לא נוח לעבוד עם לוח פיברגלס. מהימנות העדים ומשקל הראיות 19. אכן, מצאתי אי-דיוקים ואי-התאמה ואף "סתירות" חיצוניות לכאורה בעדותו של התובע, באשר לנסיבות התאונה, אך אין בכל אלה כל רבותא. על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם ובשים לב למכלול נסיבות הענין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט, אומר, כי בסופו של יום עדותו של התובע, לגבי התאונה ונסיבותיה, היתה סבירה ומהימנה. ראשית, התרשמתי מהתובע, כאדם פשוט, בעל אישיות חלשה מאוד ואינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית. עדותו היתה סבירה, קוהרנטית, שלמה והגם שאינה מושלמת, כנה ונטולה כל מניפולציה. הוא נתן הסבר סביר ומהימן עד למאוד, באשר ל"סתירות" החיצוניות לכאורה שבעדותו, ובהשוואתה ל"גרסאותיו" האחרות לגבי נסיבות התאונה, ואשר נמסרו בהזדמנויות שונות. 20. שנית, מצאתי אישור, חיזוק ואף תימוכין לעדותו של התובע, באשר לתאונה ונסיבותיה, במסמכים הרפואיים (נספח ג' לת/1), במיוחד בתעודת השחרור מבית-החולים, בה נרשם, לענייננו-שלנו, כי "בזמן העבודה נפל מגובה כ- 2 מטר, נחבל בכתף ימין". זוהי גרסתו הראשונה של התובע, ואשר נמסרה בהזדמנות הראשונה. ודוק וקרא: בגרסה זו אין זכר לנפילה מסולם כביכול. 21. שלישית, מצאתי אישור ואף סיוע לעדותו של התובע, לגבי התאונה ונסיבותיה, בעדותו של שלום. במה דברים אמורים? שלום העיד ואישר, כי ביום התאונה, עבד התובע באתר העבודה. במקום, נשבה רוח חזקה מאוד (עמ' 14, ש' 21-20, עמ' 15, ש' 13). הוא לא זוכר אם הוא אסר על התובע לעלות על גג המכולה (שם, ש' 24). בלשונו: "אני לא יכול להגיד לך בוודאות שאני אמרתי לו [לתובע] לא לעלות [על גג המכולה]" (עמ' 15, ש' 3-2). ביום התאונה, היה צורך להעביר את המכולה מאתר העבודה לאתר עבודה חדש. (שם, ש' 26). על גג המכולה היו לוחות פיברגלס והיה צורך להורידם, לשם חיבור ווי-התפיסה של המנוף לאוזניים של המכולה. ביום התאונה ,הגיעה המשאית לאתר העבודה לשם העברת המכולה. התובע הינו עובד מסור ועשה כל מה שהממונים עליו ביקשו ממנו. הוא נתן לעובדים הנחיה שלא לעלות על המכולה, כל עוד ויש רוח חזקה (עמ' 17, ש' 5). הוא לא יודע אם בזמן שהתובע עלה גג המכולה נשבה רוח חזקה באתר העבודה. בשעות הבוקר של יום התאונה ,נשבה רוח חזקה באתר העבודה (שם ש' 7). בדרך כלל, העובדים היו עולים על גג המכולה יום יום, (שם, ש' 8). 22. רביעית, מצאתי, אישור חיזוק ואף סיוע לעדות התובע גם בהודעה. בהודעה נרשם בין השאר, כי: "בתאריך 18.3.03 עבדנו ברפא"ל מכון דוד בפרויקט בו הוספנו בנייה למבנה מס' 147. ... ביום המקרה היו על מכולה שלנו ששימשה כמחסן כלים יחידות פלסטיק המשמשות ככיסוי גג בצורה גלית באורך של כ- 6 מטר לכל יחידה. מדובר ביחידות אותן פירקנו מהמבנה עצמו והונחו על גג המכולה. ראיתי את העובד שלנו יוסי עולה לגג המכולה בכדי להוריד את אחת היחידות למטה, כדי שישתמשו בה כשוקת להובלת בטון ליציקת רצפה. למיטב זכרוני, הנ"ל עלה לגג המכולה או שהתכוון לעלות לשם, ביקשתי ממנו חד משמעית לא לעשות זאת כיוון שהיתה באותה עת רוח חזקה מאוד. חששתי שהוא יכול לעוף מהגג עקב הרוח הזו ולכן כמנהל העבודה שלו ביקשתי ממנו שלא יטפס לגג. בהמשך יצאתי מחוץ לאיזור להמשך עבודתי ואז כעבור כשעתיים נודע לי מעובד כי הלה עלה על הגג ונפל ממנו. ש.ת. מדובר היה ביום שבו היתה רוח חזקה מאוד, ויחידות הפלסטיק הינן כמפרש. יוסי נפל לחלק האחורי של המכולה ונחת על פלטות של ברזלים כמו מעין "שיפוצים" שהיו שם. ... ... ש.ת. באופן כללי היה עובד טוב, רצה לעזור וחרף הטיפשות שבדבר." 23. חמישית, וכן, מצאתי אישור ואף סיוע לעדותו של התובע גם במוצג נ/1. המעיין יעיין והמשווה ישווה. 24. לשלמות התמונה, אומר, כי עדותו של שלום, במיוחד, בחלקיה, אשר אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של התובע, עם כל הכבוד, אינה מהימנה ואינה מקובלת עליי. בעדות זו מצאתי סתירות מהותיות וזאת בהשוואתה להודעה,והכל ללא כל הסבר סביר ומהימן. 25. הנה-כי-כן, מסקנתי היא, כי בסופו של יום עדותו של התובע היא סבירה ומהימנה. היא ראויה למלוא המשקל הראייתי. האחריות הכלל "הדבר מעיד על עצמו" 26. התובע טוען, כי בנידון דידן יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. ברם, טוענות הנתבעות, מנגד, כי אין ממש בטענה זו, ואין כל מקום להיפוך נטל הראיה בענייננו. משלי אני אומר ,כי אין ממש בטענה זו ודינה להידחות. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע חזקת התרשלות ויסודותיו שלושה המה: הראשון, לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת, בעת המקרה שהביא לידי הנזק, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה האמור; השני, הנזק נגרם על-ידי נכס, אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו; והשלישי, נראה לבית-המשפט, כי אירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פ"ד כד (2) 229, 260-252 (1970); ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל פ"ד ס (4), 737, 366-358; רע"א 9113/05 מדינת ישראל נ' ג'ומעה (טרם פורסם, 9.12.07); ע"א 7902/07 ג'ודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.12.09). בענייננו-שלנו, לא מתקיימים התנאים הראשון והשלישי לתחולת החזקה. אין עמימות ראייתית והתובע הציג בפניי גרסה עובדתית פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קרות התאונה. אין המדובר בגרסה מסתברת או משוערת או מוסקת מראיות חיצוניות. עוולת הרשלנות 27. שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודה: אשם (חובת הזהירות המושגית והקונקרטית והתרשלות), נזק וקשר סיבתי בין השניים. (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח (3) 385, 400 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 19.3.07) יסוד האשם, נבחן על-פי קיומה של התנהגות, במעשה או במחדל, בלתי-סבירה, בנסיבות בהן מן הראוי להטיל, בשל התנהגות זו, אחריות בנזיקין על המזיק (סעיף 35 לפקודה). 28. חובת הזהירות המושגית נבחנת על-פי השאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. כלומר האם היה על המזיק לצפות את הנזק. המבחן הינו מבחן הצפיות. קרי, האם נתבע סביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. כאשר בית-המשפט בוחן האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, עולה השאלה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש הלכה למעשה. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז (1) 113, 134-122 (1983). 29. אכן, על התובע להוכיח, לפי מידת ההוכחה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין - "conditio sine qua non ". משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות". (ע"א 145/80 ועקנין הנ"ל, בע"מ' 146; ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו (1) 743, 747 (1972); ע"א 500/82 עציוני נ' עזקרי בע"מ, פ"ד מ (2) 733, 738 (1986). מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על-פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. (ע"א 23/61 סימון נ' משה ואח', פ"ד יז (1) 449, 460 - 465,(1961). בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג הוא מבחן "הצפיות". ע"א 145/80 ועקנין הנ"ל בע"מ' 146), לפיו, השאלה היא אם המזיק כאדם סביר, צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין זה צד ג' ובין זה הניזוק עצמו - תישאל השאלה, אם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר הצפיות הסבירה. 30. אכן ובעניין שלפנינו, חבה המעבידה - הנתבעת, עובדיה, שליחיה ואורגניה, חובת זהירות מושגית וקונקרטית, כלפי התובע. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' אייזק, פ"ד כב (2), 405, 410 (1968). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה (3) 666, 670 (2003). דין זהה נמצא ב- common law . ראו - J. Munkman, Employer's Liability At Common Law, 6th ed. London (1996), pp. 27-94 ; Charlesworth & Percy, On Negligence, 9th ed. London (1997), pp. 762 - 808 ; R.A Buckley - The Modern Law of Negligence, 2nd 2 ed, (Butterworths (1993) ), pp. 266-276). בעניין זה, נפסק בע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם, פ"ד לה (2), 209, 212-211 (1988), כי: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל : ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע." (ראו - ע"א 2425/97 עריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד (3), 172, 177 (1999); ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן נ' נ. רפפורט, תק-על 2001 (2), 15 (2001). 31. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט (1) 371, 377-276) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"מ בע"מ, פ"ד יט (1), 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח (3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1), 415, 420 (1988); Goodyear Great Britain Ltd v. Coxall [2002] EWCA Civ 1010). 32. המעביד חייב, איפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז (1), 589, 592 (1963); Wilson v. Tyneside Window Cleaning Co. (1958) 2All E.R 265). 33. בנידון דינן, הנתבעת לא הנהיגה, באתר העבודה, שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיומה. היא לא נקטה אמצעי זהירות סבירים, המתחייבים בנסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה. עלייה על גג המכולה, באתר העבודה הקרוב לים, בזמן שבמקום נושבות רוחות חזקות עד למאוד, והכל לצורך הזזת לוחות פיברגלס, באורך 6 מטר וברוחב מטר, יוצרת סכנה ממשית לבטחונם ולשלמות גופם של העובדים ובכללם התובע. התנהגות זו, מהווה התרשלות. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שבעת העבודה דנן, לא היה באתר העבודה מנהל עבודה, המפקח על ביצועה. 34. זאת ועוד, הנתבעת התרשלה כלפי התובע שעה שלא הזהירה אותו בפני הסכנות הכרוכות בעלייתו על גג המכולה והצפויות לו. וכן, הנתבעת לא פיקחה על עבודתו של התובע בדרך המגנה את בטחונו ושלמותו. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כאמור, מהווה רשלנות מצד הנתבעת. 35. וכן, הנתבעת התרשלה כלפי התובע, שעה שהורתה לו לעלות על גג המכולה, שהוא מקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים ואין הוא מאפשר אחיזת יד או רגל בטוחה, והכל ללא נקיטת אמצעי בטיחות כלשהם. במעשה זה, אף הפרה הנתבעת הוראה חקוקה בדין - סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל - 1970. 36. לשלמות התמונה ומעל לכל צורך, אוסיף, כי בראיות הישירות והנסיבתיות שבפניי, יש בהן די בדבר עלילותה של התאונה ובדבר סיבותיה האפשריות, כדי לבסס, לכאורה, את רשלנות הנתבעת, במידה הנדרשת להעברת הנטל לשכמה, שלא היתה רשלנות מצידה בקרות התאונה וגרימת נזקי התובע. הנתבעת לא הרימה נטל זה. אשם תורם 37. לטענת הנתבעות, יש להטיל על התובע אשם תורם. במיוחד ,כאשר מדובר בעובד ותיק. אציין, כי במכלול נסיבות העניין, אין לייחס לתובע אשם תורם, וטענות הנתבעות, בעניין זה, הן בעלמא ואף בניגוד מוחלט למכלול הראיות הקבילות ובעלות משקל, המונחות בפניי. ראשית כל, נזכור, כי עסקינן בתאונת עבודה אשר נפגע בה התובע - העובד. בעניין זה, נוהג בית-המשפט לדקדק עם המעביד, בקשר לאחריותו לתאונה. בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו , פ"ד לו (2) 592, 604-603, (1982), נפסק כי: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר נפגע בה עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל ועל העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו". (וראו גם - ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח (4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא (1), 649, 656 (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1), 72, 81 (1984). 38. זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4), 524, 528 (1987), נפסק, כי: "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית-המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק". וכן, בחלוקת האחריות לתאונה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה, נפסק, כי: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעיל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשר ברשלנות לתוצאה המזיקה". (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח (1), 197, 199 (1974); וראו - ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג (5), 581, 588 (1999). 39. שנית, בדיקת המקרה שלפנינו על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" (ע"א 145/80 ועקנין הנ"ל, שם, עמ' 149) והן לפי מבחן "מידת האשמה" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום הנ"ל, שם, עמ' 81), הנהוג בחלוקת האחריות לתאונת עבודה בין המעביד לעובד, מראה, בעליל, כי אין מקום לייחס אשם תורם לתובע. בענייננו, עובד סביר לא היה נזהר יותר מהתובע. התאונה קרתה באשמה הבלעדי של הנתבעת. כן ,המקרה שבפנינו אינו נופל במסגרת המקרים הנדירים, בהם "אשמו" של העובד, כגורם לתאונה, בולט לעין. ההפך הוא הנכון. אין לייחס כלל אשם תורם לתובע. המעבידה היא שיצרה את סיכון הפגיעה בתובע, כתוצאה מרשלנותה. המדובר בעובד מסור ונאמן, שביצע את אשר הוטל עליו ע"י הממונים עליו. הנזק 40. כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע בכתף ימין. נגרמה לו פריקה קדמית של הכתף. דהיום ובגין התאונה, הוא סובל משיתוק חלקי בצורה בינונית של העצב האקסילרי ודרגת נכותו הרפואית היציבה הינה בשיעור של 10%. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע - עברו, גילו הנוכחי, עבודתו, מקצועו ויכולתו להסתגל למצבו החדש או מעברו למקצוע מתאים אחר בו ימצא עבודה ומקור פרנסה - דרגת נכותו הרפואית היציבה, מצב העבודה בשוק ועוד נסיבות כהנה וכהנה, אומר, כי נכותו הרפואית של התובע היא אקויוילנטית לנכותו התפקודית. קשר סיבתי 41. אכן, על התובע להוכיח, לפי מידת ההוכחה הנהוגה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי ,בין ההתרשלות לנזק. בעניינו-שלנו, קיים קשר סיבתי,עובדתי ומשפטי , בין התרשלות הנתבעת - המעבידה לנזקי התובע. הנתבעת צריכה היתה לצפות, כי התרשלותה תביא לידי נזקי התובע. בהשתלשלות האירועים, לא התערב גורם זר. מעל לצורך אומר, כי קיים קשר סיבתי כאמור, גם לפי שאר המבחנים. נזקי התובע נופלים בתחום הסיכון שיצרה התרשלות הנתבעת. וכן, התרשלות הנתבעת היא שגרמה בפועל להתהוות הנזק. שיעור הנזק נזק לא ממוני 42. כמבואר, התובע נפגע בתאונה בכתף ימין. נגרמה לו פריקה קידמית של הכתף. נעשתה החזרה סגורה של פריקת הכתף, עם קיבוע בחבישה מגבילה. לאחר הסרת הקיבוע, טופל התובע בפיזיוטרפיה. הוא מתלונן על כאבים בכתף בעת עבודה מאומצת, קושי בהשענות על יד ימין והגבלה בהרמת היד לגובה או לסיבובה לאחור. דהיום, הוא סובל משיתוק בצורה בינונית של העצב האקסילרי ודרגת נכותו הרפואית הצמיתה הינה בשיעור של 10%. סבורני, כי התובע עלול לסבול בעתיד גם מכאבים ואי-נוחות מפגיעתו הרפואית בגין התאונה. במכלול נסיבות הענין, אני אומד את נזקו של התובע, בפרט נזק זה, בסך של 35,000 ₪. הפסד השתכרות בעבר 43. על-פי נתוני המל"ל, שכרו הממוצע של התובע, עובר לתאונה, היה סך של 5,840 ₪ ברוטו לחודש. על-כן, הכנסתו החודשית והממוצעת של התובע, לולא התאונה, ולאחר שערוך להיום, מגיעה לסך של 6,578 ₪ ברוטו. בתקופה הראשונה, מיום התאונה (18.3.03) ועד ליום 17.6.03, חסרון הכיס שהיה לתובע הוא כדלקמן: 6,578 ₪ X 100% X 3 ח' = 19,734 ₪. סכום זה נושא ריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום, ומגיע ל- 24,990 ₪. 44. בתקופה השניה, מיום 18.6.03 ועד ליום 30.9.03, חסרון הכיס שהיה לתובע הוא כדלקמן: 6,578 ₪ X 50% X 104 ימים 30 יום סכום זה נושא רבית כחוק, מאמע התקופה ועד היום ומגיע ל- 14,320 ₪. 45. בתקופה השלישית, מיום 1.10.03 ועד ליום 30.4.04, חסרון הכיס שהיה לתובע הוא כדלקמן: 6,578 ₪ X 30% X 212 יום 30 יום סכום זה נושא ריבית כחוק, החל מאמצע התקופה ועד היום ומגיע לסך של 16,680 ₪. 46. בתקופה הרביעית, מיום 1.5.04 ועד ליום 31.10.04, חסרון הכיס שהיה לתובע הוא כדלקמן: 6,578 ₪ X 20% X 184 יום 30 יום סכום זה נושא רבית כחוק, החל מאמצע התקופה, ועד היום ומגיע לסך של 9,680 ₪. 47. בתקופה החמישית, מיום 1.11.04 ועד היום, חסרון הכיס שהיה לתובע הוא כדלקמן: 6,578 ₪ X 10% X 62.1/3 ח' = 41,001 ₪. סכום זה נושא רבית כחוק, מאמצע התקופה ועד היום, ומגיע לזך של 45,235 ₪. יוצא, כי סכום הפיצויים להם זכאית התובע בפרט נזק זה (הפסד השתכרות בעבר), נכון להיום, הוא כדלקמן: 24,990 ₪ + 14,320 ₪ + 16,680 ₪ + 9,680 ₪ + 45,235 ₪ = 110,905 ₪. הפסד השתכרות בעתיד 48. סכום הפיצויים המגיעים לתובע, בפרט נזק זה, הוא כדלקמן: 6,578 ₪ X 10% X 139.0058 = 91,438 ₪. שאר פרטי הנזק הנתבעים 49. התובע לא הוכיחה בראיה טובה את שאר נזקיו. לעניין הנזק מסוג עזרה לצד ג', אומר, כי לא מונחת בפניי תשתית ראייתית דיה ומהימנה לקביעת פיצויים בפרט נזק זה. גם אם התובע קיבל עזרה סיעודית או אחרת מבני משפחתו, בלא תשלום, לא הוכח בפניי, כי עזרה זו חרגה מהעזרה הסבירה, הרגילה, הטבעית והשוטפת והנהוגה במשפחה סבירה וממוצעת במדינה. ליליאן לא הפסידה דבר והתובע לא שילם לה דבר. על-כן, אין התובע זכאי לפיצויים בגין פרט נזק זה. בשולי הדברים, ברצוני להעיר מספר הערות, בכל הקשור לנזק הנתבע, בפרט הוצאות רפואיות ונסיעה, כדלקמן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). סל שירותי הבריאות מנוי בסעיף 7 וברשימות הכלולות בתוספות השניה והשלישית לחוק הבריאות. על-פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות-החולים ליתן, לכל חבריהן, את כל שירותי הבריאות, להם הם זכאים לפי החוק האמור. זאת ועוד, התאונה היא תאונת עבודה, והתובע הגיש תביעה לגמלאות מהמל"ל. המל"ל הכיר בתביעה. נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, להחלמה ולשיקום רפואי בדרך, בהיקף ובאופן כפי שנקבע בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") (סעיפים 87 ו- 88) ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח - 1968. (להלן: "התקנות למתן טיפול רפואי"). ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו בדרכים שונות ובכללן, קופות-החולים, שיוכרו כמוסדות לשירות רפואי (ס' 89(א) לחוק הביטוח הלאומי). תקנה 1 לתקנות למתן טיפול רפואי, מגדירה את הטיפול הרפואי, לו זכאי נפגע בתאונת עבודה, ככל שייקבע על-ידי הרופא המטפל. וכן, זכאי הנפגע האמור, מהמל"ל, להוצאות נסיעה באמצעי תחבורה, לשם קבלת טיפול רפואי, וכן להוצאות כלכלה, לינה ודמי בטלה (תקנות 7 ו- 7א' לתקנות למתן טיפול רפואי). זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על-פי הדין, לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 357/80 נעים הנ"ל, שם, עמ' 778; ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1), 817, 826-825 (2001). בענייננו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובע בעבר, ואלו שיהיו לו בעתיד והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול הרפואי, או שנכללו בסל הבריאות והוא זכאי להן, מקופת-החולים בה הוא רשום, והכל על-פי הוראות חוק הבריאות, או שהוא זכאי להן, מהמל"ל, בהיותו נפגעת בתאונת עבודה. על-כן, אין התובע זכאי לפיצוי בפרט נזק זה. ניכויים - גמלאות המל"ל 50. התאונה הינה תאונת עבודה. המל"ל שילם לתובע בגין התאונה דמי פגיעה ,גמלת נכות מעבודה ואף קצבת הבטחת הכנסה. סכום הגמלאות דנן, מגיע, נכון להיום, לסך של 65,974 ₪. על-פי הדין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. שאר טענות הצדדים 51. מסקנתי דלעיל מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק וגובהו. סכום הפיצויים הכולל 52. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, להיום, הם כל אלה: א. נזק לא ממוני - 35,000 ₪. ב. הפסד השתכרות בעבר - 110,905 ₪. ג. הפסד השתכרות בעתיד - 91,438 ₪. סה"כ 237,343 ₪. בניכוי גמלאות המל"ל - 65,974 ₪. סה"כ 171,369 ₪. התוצאה 53. התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתובענה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובע כדלקמן: א. סך של 171,369 ₪; ב. הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ ,בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל; ג. וכן, שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ כחוק מהסכום שבס"ק א' דלעיל; ד. הנתבעות ישלמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, את הסכומים המפורטים לעיל בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידיהן, שאם לא כן, ישא הסכום הפסוק שבס"ק א' דלעיל הפרשי הצמדה ורבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל, והתובע יהיה רשאי לנקוט בכל ההליכים המשפטיים לביצוע פסק-הדין, והכל בכפוף להוראות כל דין שלעניין. המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ח טבת תש"ע, 14 ינואר 2010, בהעדר הצדדים. נזקי רוח