הרקע בפניי תביעת שיבוב שהגישה התובעת, מנורה חברה לביטוח בע"מ, כנגד הנתבעים. הנתבע 1, מוסך מדינה משה בע"מ (להלן - המוסך), היה בתקופה הרלוונטית המוסך שטיפל בכלי הרכב המבוטח על ידי התובעת, והנתבעת 2, כלל חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את המוסך בביטוח אחריות מקצועית בתקופה הרלוונטית. ביום 12.10.03 נהג מר תובל רפאל, מבוטח התובעת (להלן - המבוטח) ברכבו ברמת גן. כעבור מספר דקות של נסיעה כבה המנוע, כאשר הרכב עמד ברמזור אדום. לאחר מספר נסיונות הנעה הצליח מר תובל להניע את הרכב, אך המנוע "גמגם". לפיכך, החל להתקדם בנסיעה איטית לכיוון ביתו, אך לפתע, מבלי שקדמה לכך הדלקות נורת אזהרה כלשהי, יצא מהמנוע עשן חזק ופרצו ממנו להבות אש. המבוטח משך את בלם היד ויצא מהרכב, ולמקום הוזעקו כוחות כיבוי אש אשר כיבו את השריפה. העובדות המצויינות בטופס הודעה של המבוטח (ת/2) הוסכמו על ידי הצדדים, ולפיכך ויתרו על עדותו בבית המשפט. טענות התובעת לרכב המבוטח הסטוריית טיפולים ארוכה במוסך. לטענת התובעת, המוסך לא הצליח למצוא את התקלה שהייתה ברכב, וגם לאחר הטיפול האחרון, יצא הרכב מהמוסך כשהתקלה לא נמצאה, והשריפה אירעה סמוך לאחר מכן. ביום 8.1.03 נכנס הרכב למוסך ובוצעה בו בדיקה ועדכון של תוכנת המחשב. ביום 16.6.03 נכנס הרכב למוסך לטיפול שנתי, ולהחלפת "רצועת הטיימינג", שהינה חלק מהטיפול השגרתי. ביום 4.8.03 התלונן המבוטח על קושי בהתנעת הרכב, הרכב נבדק במוסך ושוב עודכנה תוכנת המחשב. בנוסף, הוחלפו המצתים של הרכב. ביום 25.9.03 הובא הרכב למוסך פעם נוספת, כאשר המבוטח התלונן על רעידה בבלימה במהירות, וכן על טורים עולים ויורדים במהירות. המוסך ביצע בדיקה והחליף מצתים וסליל. התובעת מציינת, כי המצתים הוחלפו בשנית, לאחר שהוחלפו גם בטיפול הקודם. בסופו של הטיפול, הרעידה המשיכה. לפיכך, טוענת התובעת, המוסך נכשל באיתור מקור התקלה ושיחרר את הרכב כשהוא עדיין תקול. ביום 9.10.03 הגיע המבוטח למוסך פעם נוספת והתלונן שהמנוע "מזייף". המוסך ביצע בדיקת מחשב ועדכון תוכנה, והרכב שוחרר מהמוסך כאשר לטענת התובעת, שוב לא נמצאה התקלה. לטענת התובעת, המוסך התרשל בכך שלא הצליח לאתר את התקלה ולתקנה, ומאחר שהשריפה אירעה שלושה ימים בלבד לאחר הביקור האחרון במוסך, כאשר הרכב עבר 40 ק"מ בלבד, ושריפת המנוע נבעה מאותם מאפיינים אשר גרמו למבוטח לפנות אל המוסך בכל פעם, ברור הקשר בין הדברים ועל כן המוסך אחראי לנזק לרכב וחייב בתשלום בגינו. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, עילת התביעה היחידה כנגד המוסך, כפי שפורטה בסעיף 8 לכתב התביעה, היא שהמוסך אחראי לשריפה כתוצאה מהתרשלותו בפעולותיו או מחדליו, אשר בוצעו ברכב יומיים לפני האירוע, במהלך טיפול במנוע הרכב. נסיונותיה של התובעת לטעון בסיכומים כי עילת התביעה הינה שהמוסך "נכשל בתפקידו לאיתור ותיקון התקלה ברכב" באופן מתמשך, מהווה הרחבת חזית אסורה, ובית המשפט לא התיר הרחבת חזית כזו. לפיכך, יש להתייחס אך ורק לטענת התובעת לגבי רשלנות בטיפול האחרון, כיומיים או שלושה לפני השריפה. אין חולק כי ביום 9.10.03, מועד הטיפול האחרון ברכב במוסך לפני השריפה, בוצעו ברכב שתי פעולות בלבד: בדיקת מחשב ועדכון תוכנה. ומלבד שתי פעולות אלה לא בוצע ברכב דבר. לא הוכח, לטענת הנתבעים, קשר סיבתי בין הטיפול שעבר הרכב במוסך ביום 9.10.03 לבין אירוע השריפה. המומחה מטעם התובעת הינו מר אלי היינה, שהינו חוקר שריפות, ואינו בעל השכלה של חשמלאי רכב או מכונאי רכב. גם מומחה זה אמר כי יש "אפשרות סבירה" שהאירוע נושא התביעה נגרם כתוצאה מהטיפול האחרון, קרי - מדובר בסבירות ותו לא. לפיכך, לא הוכח הקשר הסיבתי ועל כן לא הורם נטל התביעה. בנוסף, רכיב אחד מתוך הנזק הנתבע הינו במחלוקת והוא הסכום ששולם לחוקר השריפות מטעם התובעת בסך 2,300 ש"ח. הנתבעים טענו גם לנזק ראייתי שנגרם להם כתוצאה מכך שכל מכלולי הרכב הרלוונטים פורקו מהרכב בטרם נבדק על ידי המומחה מטעם הנתבעים, ושיעור הנזק הראייתי הוא מלוא סכום התביעה. דיון הרחבת חזית? לעניין הטענה כי התובעת הרחיבה את חזית המריבה כאשר טענה שיש להתחשב בטיפולים הקודמים שבוצעו ברכב המבוטח לפני הטיפול האחרון, כבסיס להכרעה אם המוסך התרשל או לא: ברור לטעמי, שטענת התובעת, שהמוסך צריך היה לאתר את התקלה בטיפול האחרון, שלושה ימים לפני השריפה, נובעת מתוך העובדה שהמוסך טיפל בעבר ברכב המבוטח ומתבססת עליה. הטיפול האחרון לא התבצע בחלל ריק, מבחינת היכרות המוסך עם הרכב ועם בעיותיו ולא ניתן לבחון את הטיפול האחרון בלי להתחשב בכך שקדמו לו טיפולים קודמים, ואינני רואה באיזכור ההסטוריה משום הרחבת חזית. הרשלנות המיוחסת למוסך, בהתאם לטענת התובעת, הינה בטיפול האחרון, אך יש לבחון אותה על רקע הסטוריית הטיפולים של כלי הרכב. שאלת הקשר הסיבתי בין התקלה ברכב לשריפה לטענת הצדדים, השאלה העיקרית שבפניי הינה שאלת הקשר הסיבתי בין התקלה, שבגינה הוכנס הרכב למוסך שלושה ימים לפני השריפה (להלן - "התקלה הבסיסית"), והטיפול שנעשה במוסך, לבין השריפה. להוכחת עניין זה הביא כל צד מומחה מטעמו. מטעם התובעת העיד מר אלי היינה, חוקר שריפות, ומטעם הנתבעים העיד מר שלמה מאור, אף הוא חוקר שריפות. שאלת רשלנות המוסך שני הצדדים מסכימים, כי כל שנעשה במוסך בטיפול האחרון הוא בדיקת מחשב ועדכון תוכנה. איש מהמומחים לא אומר שפעולה זו היא שגרמה לשריפה, אלא טענת התובעת היא, שהתקלה הבסיסית, שלא אותרה - היא כנראה שגרמה לשריפה (טענה עליה חולקים הנתבעים). לכן, טוענת התובעת, משחדל המוסך בכך שלא איתר את התקלה, היה רשלן ורשלנותו זו היא שגרמה לשריפה (סעיפים 13-16 לסיכומי התביעה). לפיכך, לטעמי, קיימת שאלה מקדמית, שעליה יש ליתן תשובה, עוד טרם הקביעה האם התקלה הבסיסית היא שגרמה לשריפה, והיא: האם המוסך התרשל בכך שלא איתר את התקלה הבסיסית? שהרי אם התשובה לשאלה זו שלילית, ואגיע למסקנה שהמוסך לא התרשל, אזי אף אם יוכח שהתקלה הבסיסית היא שגרמה לשריפה, הרי שאין להטיל חבות בגין כך על המוסך. לצערי, הצדדים כמעט שלא התייחסו לשאלה זו, ולא הזמינו מומחה שיכול היה להעיד מה צריך היה המוסך לבדוק לנוכח טענות המבוטח לגבי הרכב, והאם מה שנעשה - היה בגדר טיפול סביר. התובעת לא התייחסה לשאלה זו כלל, וטענה "...הרכב יצא מהמוסך יומיים לפני השריפה כשהתקלה נותרת ולא פתורה. מאפייני התקלה של הרכב חוזרים על עצמם וחזרו על עצמם לפני שריפתו של הרכב כפי שתיאר המבוטח את אשר קרה לו לפני שהרכב נשרף. אחריותו של המוסך הינו לתיקון הרכב ומציאת התקלה ודי בנתונים האמורים בכדי להצביע על רשלנותו של המוסך באיתור התקלה ותיקונה והקשר הסיבתי הישיר לשריפת הרכב ומכאן החבות לתשלום הנזק לתובעת" (סעיפים 14-15 לסיכומים). "על בעל המוסך היה לצפות את התרחשותה החוזרת של התקלה, עת שוחררה הפיג'ו מן המוסך, במיוחד כאמור כשהתקלה לא תוקנה ולאור הסימנים החוזרים השונים" (סעיף 19 לסיכומים). גם הנתבעת לא התייחסה לשאלה זו וטענה: "התובעת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי כלשהוא בין הטיפול שעבר הרכב במוסך ביום 9.10.03 לבין הנזק נשוא התביעה, וזאת בשני מישורים: הראשון - התובעת לא הצליחה להוכיח כי בוצעה במהלך הטיפול האחרון פעולה אחרת ו/או נוספת כלשהיא מלבד תיאום מנוע ממוחשב ועדכון תוכנה, והשני - התובעת לא הצליחה להוכיח כי הטיפול במוסך (...) הוא שגרם לנזק...". אחריות מקצועית השאלה אם בעל מקצוע התרשל נבחנה פעמים רבות בפסיקה. בענין ע"א 4960/04 ערן סידי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, העוסק ברשלנות רפואית, נפסק: "כפי שנפסק לא אחת, מבחן הסבירות השולט בעוולת הרשלנות אינו מקים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. כך בכלל, וכך גם בתחום הרשלנות הרפואית. "הכלל הרחב הוא" - כך נפסק - 'שלשם פתרון השאלה, האם רופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראיה מאוחרת או ב'חכמה שלאחר מעשה' (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142)." וכן: "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק וכיוצא באלה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין." (ההדגשות שלי - מ.ב.נ) ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784, 790 מפי כבוד הנשיא ברק. טענת התובעת, כי "אחריותו של המוסך הינו לתיקון הרכב ומציאת התקלה ודי בנתונים האמורים בכדי להצביע על רשלנותו של המוסך באיתור התקלה ותיקונה והקשר הסיבתי הישיר לשריפת הרכב ומכאן החבות לתשלום הנזק לתובעת" דינה להדחות. אם נקט המוסך כל הפעולות הסבירות לאיתור התקלה, בהתאם לנסיבות שהיו בפניו, הרי שעשה את המוטל עליו כמוסך סביר, ואף אם לא איתר את התקלה - אין הפועל היוצא, כי הוא אחראי לשריפה. כאמור, הצדדים לא התמקדו בשאלת סבירות הפעולות שעשה המוסך ואין בפני כל עדות בענין זה, פרט לעדותו של בעל המוסך עצמו. אין בפני עדות של מומחה, שיעיד אם הסימנים המוקדמים שהיו ואם תלונותיו החוזרות של המבוטח היו צריכות להוביל את בעל המוסך למסקנות אחרות. האם יש פעולות שצריך היה לבצע ולא ביצע? האם התרשל? לפיכך, אין לי אלא להתבסס על דברי בעל המוסך עצמו. אציין, כי דווקא הנתבעים, שהלינו על כך שהתובעת מבקשת להתייחס גם לטיפולים הקודמים שנעשו ברכב וראו בכך הרחבת חזית, יכולים להתבסס על כל אותן בדיקות קודמות מהן ניתן ללמוד, כי בעל המוסך בדק אפשרויות שונות כמקור לתלונות המבוטח. מספר פעמים ביצע עדכון לתוכנת המחשב ברכב, החליף באופן יזום את רצועת התזמון, הוחלפו מצתים, הוחלף סליל הצתה - נעשו מאמצים שונים לפתור את הבעיות עליהן התלונן המבוטח (שלא היו זהות בכל פעם). בעל המוסך ציין, כי אכן לא הצליח לגלות מה התקלה, אך כדבריו: "כל רכב שמשחררים מבצעים בו נסיעת מבחן ולא תמיד כל מה שהלקוח מרגיש אנחנו גם מרגישים אותו, זה אומר, שאנחנו מבקשים מהלקוח, כשאנו לא גילינו תקלה, להיות איתנו בקשר ולדווח (עמוד 23, שורות 24-26 לפרוטוקול הדיון מיום 8.12.05). כאמור, לא הוכח בפני בכל צורה, כי בעל המוסך לא ביצע בדיקות שצריך היה לבצע, או כי לא מצא ממצאים שהיה עליו למצוא, וכל טענת התובעת מתבססת על מבחן התוצאה, היינו - שהתקלה לא נמצאה. בכך לא די. כדברי הנשיא ברק בענין צבי נ' קרול, לעיל: החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. יצויין, כי התובעת זנחה בסיכומיה את הטענה שהופיעה בכתב התביעה, כי מדובר בסיטואציה של "הדבר מעיד על עצמו", המביאה להיפוך נטל הראיה (פרק ו' לסיכומים). לפיכך, לא הוכח שהמוסך התרשל בכך שלא מצא את התקלה, שבגינה הוכנס הרכב למוסך. מכאן, שאפילו יוכח שתקלה זו היא שגרמה לשריפה, האחריות אינה מוטלת לפתחם של הנתבעים. האם "התקלה הבסיסית" היתה גורם השריפה? למעלה מהצורך, אוסיף גם זאת: לטעמי, לא הורם גם הנטל להוכיח כי "התקלה הלא מאותרת" היא שגרמה לשריפה. המומחים נחלקו בדעותיהם לענין זה. מר אלי היינה, מומחה התובעת, קבע: "4.2 נבדקה ונמצאה קלושה האפשרות שהשריפה נגרמה כתוצאה מכשל חשמל... 4.3 ניתן לקבוע כי השרפה נגרמה כתוצאה מתקלת דלק באזור יחידת ההזרקה, אדי הדלק ככל הנראה התלקחו כתוצאה מניצוץ חשמלי". מכאן הוא ממשיך וקובע: "4.4 מאחר ובמנוע הרכב בוצע טיפול של תאום מנוע סמוך לארוע האש קיימת אפשרות סבירה שתקלת הדלק נגרמה כתוצאה מפעולות/מחדלי המוסך אשר בוצעו ברכב יומיים לפני ארוע השריפה בהן עבר הרכב כ-40 ק"מ בלבד". אפילו נכונה מסקנתו של מר היינה בסעיפים 4.2-4.3, לא ברור לי כיצד הוא מגיע למסקנתו בסעיף 4.4. ראשית, כפי שהוא עצמו מעיד על עצמו, אין לו הסמכה של מכונאי רכב או חשמלאי רכב, והסמכותיו הן לענין חקירת שריפות, לרבות בכלי רכב (עמוד 9, שורות 14-15 לפרוטוקול הדיון מיום 8.12.05), כך שאין לו המומחיות הנחוצה להסקת המסקנה הנ"ל. שנית, תמוה בעיני, כי הצליח, מתוך בדיקת הרכב לאחר השריפה ושמיעת דברי המבוטח, לאתר את התקלה ברכב, וזאת ברמה של "אפשרות סבירה", דבר שבעל המוסך, איש המקצוע, שבדק את הרכב מספר פעמים כשהיה במצב שלם, לא הצליח לעשות. מר שלמה מאור, מומחה הנתבעים, קבע: "7.1.3 סביר להניח שמקורה של הדליקה הנדונה בכשל חשמלי כל שהוא שהתחולל במערכת החשמל בתא המנוע של הרכב הנדון. 7.1.4 מבדיקה שבוצעה על ידי, אין בידי לקבוע את סיבת הדליקה". מכאן, שמר מאור מעלה אפשרות שונה ממר היינה, ואף מנתח את הטעויות שזה עשה, לדעתו, אך בסופו של דבר מודה, כי אין בידו לקבוע את סיבת הדליקה. לאחר עיון בחוות הדעת ושמיעת עדויות המומחים, אינני יכולה להעדיף עדות מומחה זה על פני האחר. נזק ראייתי אוסיף לדברי הנ"ל הערה נוספת: כלי הרכב השרוף פורק מכל מכלוליו הרלוונטיים בטרם נבדק על ידי מומחה ההגנה. לכן חוות דעת מומחה התביעה התבססה על בדיקת הרכב, על מכלוליו, בעוד חוות דעת מומחה ההגנה התבססה על בדיקת שרידי הרכב, ללא המכלולים החשובים. עובדה זו אמורה בעקרון להובילני ליתן עדיפות מסוימת לחוות הדעת, שניתנה עקב בדיקה מלאה של כל המכלולים הרלוונטיים. הנתבעים טענו בענין זה לנזק ראייתי. ההלכה קובעת, כי כאשר הנתבע הוא שגורם נזק ראייתי לתובע, עשוי הדבר להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפיו של הנתבע. זהו הפן הראייתי של כלל הנזק הראייתי. היקף הנטל המועבר מוגדר על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם. קיימות גישות שונות לגבי השאלה האם העברת הנטל לנתבע עקב נזק ראייתי צריכה להיות מושפעת מהשאלה האם הנזק נגרם באשמת הנתבע, אם לאו (ע"א 6768/01 אורי רגב נ' מ"י, פסקה 5, מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה). במקרה דנן, הטענה הפוכה: הנתבעים טוענים שהתובע פירק את הרכב בטרם ניתנה בידם האפשרות לבדקו. לאור מסקנותי לעיל, אין צורך שאדון בטענה, אך אציין, כי מדברי בעל המוסך עולה, שהוא לא ביקש לבדוק את הרכב סמוך לאחר הארוע ולמעשה - הוא פנה לראשונה לחברת הביטוח שלו (הנתבעת 2) רק לאחר שהוגשה התביעה נגדו (עמוד 24, שורות 13-27 לפרוטוקול הדיון מיום 8.12.05). לכן, ככל שיש משקל ל"אשמה", אינני סבורה שיש כאן אשמה לתובעת, ומאחר שנטל ההוכחה ממילא על התובעת - גם אין מקום להעברת נטלים. עם זאת, אני מוצאת שיש מקום להתעלם מהעדיפות הטבעית שיש לחוות דעת שניתנה על בסיס בדיקה מלאה, כאשר האפשרות לבצע בדיקה מלאה ניטלה מהצד שכנגד עקב מעשה של הצד הראשון. גם מהטעם הזה, אינני מעדיפה את חוות דעתו של מומחה התביעה על פני זו של מומחה ההגנה. סיכום לאור כל האמור, אני קובעת שלא הוכחה רשלנות מצד המוסך, מכאן שלא הוכחה אחריותו לשריפה ודין התביעה להדחות. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט, הכוללות את שכר העד המומחה בסך 1,500 ₪ + מע"מ ושכ"ט עו"ד בסך 9,500 ₪ בתוספת מע"מ, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום ו' באייר, תשס"ו (4 במאי 2006) בהעדר הצדדים. מיכל ברק-נבו, שופטת רכבשריפהמומחה