1. ביום 8.10.2002, במהלך טיול שנערך במסגרת העבודה, טיפס התובע על קיר טיפוס במתקן "טופ-רופ" בכפר בלום, החליק, נפל לארץ, ונפצע, (להלן - התאונה). התביעה מופנית כלפי הנתבעת מס' 1, העוסקת בהפעלת מיתקן הטיפוס, וכן כנגד מבטחתה, מנורה. התביעה היא לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לתובע בתאונה, לאחר שמן הנפילה נגרמו לו שברים מרוסקים בקרסול הרגל הימנית, וכן, לטענתו, חבלת ראש. 2. הנתבעת, כפרה תחילה באחריותה לתאונה. הוחל בשמיעת הראיות באשר לאחריות, ונשמעה עדותה של הגב' שירלי בוז'ו, שהועסקה באתר הטיפוס על ידי הנתבעת כמדריכת הגלישה במיתקן, שאחזה בחבל אליו היה התובע קשור בעת הטיפוס, באמצעות מכשיר המיועד לכך. החבל והמכשיר נועדו להחזיק את המטפס באויר, במקרה של נפילה, תוך הורדתו לאט ובצורה מבוקרת אל משטח הבטון שעל פני הקרקע, בלא פגע. על המשטח לא היו פרוסים מזרונים כדי לרכך את המכה מרצפת הבטון במקרה של נפילה, והגב' בוז'ו עצמה התרשלה בהפעלת המכשיר, כמתואר בעדותה בעמ' 10 לפרוטוקול. הממונה עליה, העד גלובין, אישר כי התאונה ארעה מחמת משגה שהגב' בוז'ו שגתה בהפעלת מתקן הגריגרי המיועד להסדיר את השליטה בחבל אליו קשור המטפס במקרה של נפילה, תוך שחרורו אט אט לשם ירידה מבוקרת ובטוחה אל הקרקע (עמ' 5 - 6). לאור זאת, ברור הוא כי הנתבעת אחראית כלפי התובע בנזיקין, והיא אישרה זאת כרשום בעמ' 14 לפרוטוקול. הנתבעת חייבת על כן לפצות את התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, כרשום בפסק הדין החלקי מיום 25.4.08. מן הפיצויים המגיעים לו יש לנכות את התגמולים שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי, ומכאן גם חובתה של הנתבעת כלפי המוסד, בגין תביעת השיבוב שלו נגדה. 3. נסיבות התאונה אינן מצדיקות קביעה כי היתה מצד התובע רשלנות תורמת בגרימתה. בעמ' 11 לפרוטוקטול (בישיבה מיום 15.2.07) נרשמה הצעת בית המשפט לקיצור הדיון כך שהנתבעת תודה באחריות כנגד הכרת התובע ברשלנות תורמת מצדו בשיעור של 5 אחוזים. שני הצדדים הודיעו שישקלו זאת, ובדיון מיום 25.4.07 הודיע ב"כ הנתבעת כי היא שקלה את הצעת בית המשפט ומודיעה על הכרה באחריות בנזיקין כלפי התובע "ובחבות לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה מכח פק' הנזיקין ככל שנותרו עדיין נזקים מעבר לתגמולים המשולמים או שישולמו לתובע על ידי המל"ל" (עמ' 14). על סמך האמור, ניתן במועד הנ"ל פסק דין חלקי ובו נקבע "כי על הנתבעת מס' 1 מוטלת אחריות בנזיקין כלפי התובע לפצותו על יתרת הפיצויים המגיעים לו לפי פסה"ד שיינתן בבוא העת בשאלת הפיצויים." אמנם, בעמ' 13 לפר' נרשמה הפניית בית המשפט "להמלצתי בדבר הכרה באחריות כרשום בפרוט' של הישיבות הקודמות", ובסיכומיה מסבירה הנתבעת כי הסכמתה כוללת הכרה באחריות תוך לקיחה בחשבון של הרשלנות התורמת האמורה. כאמור לעיל, אחריות הנתבעת היא ברורה וחד משמעית; אין בסיס של ממש לקבוע כי היתה רשלנות תורמת של התובע, וההצעה לתרומה זו של רשלנות, לא זכתה לאישור מפורש לא של התובע ולא של הנתבעת. היה ברור לצדדים, כעולה גם מנוסחו של פסק הדין החלקי, כי ההכרה באחריות היא מלאה, ולפיכך אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר הרשלנות התורמת. 4. התאונה ארעה במהלך טיול במסגרת העבודה. היא הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. הוועדות הרפואיות של המוסד דנו ארוכות בעניינו של התובע שלא חדל מלהביא בפניהם עוד ועוד חומר רפואי וחוות דעת, עד כי החומר שעמד בפניהן תואר בפרוטוקול אחד הדיונים של הוועדה כ"3 תיקים עבי כרס שהובאו לוועדה במשקל 9 ק"ג" (ר' דו"ח מיום 27.5.07). ביום 13.4.08 קבעה הוועדה הרפואית לעררים כי נכותו הזמנית של התובע, מיום 1.5.04 עד ליום 16.6.07 היא בשיעור של 40%, וכי נכותו הרפואית היציבה החל מיום 17.6.07 היא בשיעור של 27%. כמו כן הופעלה ברבע תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 כך שלצורך חישוב התגמולים הועמדה הנכות על 34 אחוזים. בעקבות זה משלם המוסד לתובע תגמולים: דמי פגיעה, דמי שיקום, וקצבת נכות, בסכום כולל של 1,241,062 ₪ ליום 7.8.08. (ר' גם את הערכת האקטואר שי ספיר מיום 14.3.07 לפיה תגמולי הנכות עולים לסך של 948,663 ₪ למועד הנ"ל, וכן הערכת האקטואר טסיס מטעם המל"ל מיום 12.6.08 לפיה התגמולים עולים לסכום של 609,942 ₪ ליום 1.4.08 והתשלום החודשי הוא בסכום של 2,781 ₪). הנכות שקבעה הוועדה הרפואית לעררים לאחר הליך ממושך בו מוצתה היטב בדיקתו של התובע ע"י רופאי המוסד, היא כדלקמן: 10 אחוזי נכות בתחום האורטופדי לפי ס' 48(3)א שבתוספת למבחנים בגלל ההגבלה הניכרת של התנועות בקרסול הימני; 10 אחוזי נכות לפי ס' 34ב' שבתוספת בגלל הפרעות פסיכונוירוטיות (תסמונת פוסטטראומטית), וכן נכות נוספת של 10 אחוזים לפי ס' 29(5)אI בגלל פגימות בעצבי המוח בצורה קלה המתבטאות ברדימות בחצי הפנים שהוכרה על ידי רופא בתחום הפה והלסת. סה"כ, כאמור, נכות רפואית משוקללת בשיעור של 27 אחוזים. 5. ממקום התאונה נלקח התובע באלונקה לאמבולנס שהסיעו למרפאה בקרית שמונה ובדו"ח הפינוי מיום 8.10.92 נרשם כי מדובר בנפגע "בן 37, נפל מגובה 2 - 3 מטרים, חשד לשבר בקרסול ימין, מתלונן על כאבים בחזה. מופנה לטיפול ... ." אחר כך הועבר לבית החולים "זיו" בצפת, שם נותח ברגלו ואושפז עד ליום 10.10.02. במועד האמור הועבר לפי בקשתו לבית חולים באזור מגוריו, ביה"ח הלל יפה בחדרה, להמשך טיפול, כשהוא בהכרה מלאה. ביום 14.10.02 שוחרר לביתו, וביום 17.11.03 אושפז שוב בחדרה עד ליום 19.11.03 לצורך ביצוע ארטרוסקופיה בקרסול ימין. התובע טופל גם בבית החולים ע"ש שיבא בתל השומר בקשר לפגיעתו בפה ובלסת. 6. התובע טוען כי פגיעתו בתאונה הותירה בו נכות רפואית בשיעור של 89 אחוזים. הוא מסתמך, באשר למצבו ונכותו עקב התאונה, על חוות דעת אלו: א. ד"ר ויקטור בוצ'ומנסקי, אורולוג, נתן חוות דעת מיום 28.6.04. הוא ציין כי חלה התדרדרות במצבו הנפשי של התובע, המתבטאת בין היתר בדכאון ובחרדה. התובע התלונן כי הוא לא מצליח לקיים יחסי מין עקב כאבי גב בזמן הפעילות המינית, אך לא נמצאה הוכחה להפרעה אורגנית או הורמונלית הגורמת לאין אונות. להערכתו, "בשל פגיעה קשה יש לראות את התפקוד המיני הספונטאני (של התובע) כאבוד" עד כי "ניתן להשוות את המצב של התובע לאבדן חלקי של האיבר המין (Penis)." הוא העריך את נכותו הצמיתה של התובע בגלל הפגיעה המינית, בשיעור של 30% לפי סעיף 24(5)" למבחנים, המגדיר זכאות לנכות בשיעור האמור בגלל "אבדן חלקי של ה-Penis ". ב. ד"ר נתן שלמקוביץ רופא א.א.ג. נתן חוות דעת מיום 4.7.04. בחוות הדעת הוא כותב כי מדובר "בגבר צעיר שנפגע קשות בראשו .. (ו)מתלונן על ירידה בשמיעה מלווה בטינטון קבוע בעל עצמה משתנה והיפראקוזיס (רגישות יתר לרעש)." הוא הגיע למסקנה כי יש ממש בתלונות התובע על טינטון, ירידה בשמיעה, חוסר יציבות וסחרחורת, והעריך את נכותו של התובע בתחום א.א.ג., כדלקמן: בגלל חבלה אקוסטית + טיניטוס (מותאם) לסעיף 72(4)דII למבחנים בשיעור של 10% וכן בגלל פגיעה וסטיבולרית לפי סעיף 72(4)ב1 למבחנים גם כן נכות של 10%. ג. ד"ר סבי רוג'ר, מומחה לכירורגיה אורטופדית, מפרט בחוות דעתו מיום 14.9.04 כי לתובע נגרם שבר פריקה של קרסול ימין, שבר טרימלאולארי, עם קרע של הפינדסמיזיס. וכן חבלה בכף הרגל השמאלית. היה צורך בניתוח ובקיבוע הרגל בגבס עם קביים ללא דריכה, ובטיפולי פיזיוטרפיה. התובע התלונן גם על כאבי גב וצוואר, כאבי ראש, סחרחורות, בריחת שתן וירידה בתפקוד המיני. עוד התלונן על כאבים בזמן הדיבור ועל הפרעה באכילת מוצקים, טינטון ורגישות ניכרת לרעש. התובע התהלך בצליעה תוך שימוש בקביים קנדיות. המומחה קבע לתובע נכויות אלה: בגלל כאבים והגבלה קלה בתנועות הצוואר, נכות של 10 אחוזים; כאבים והגבלה קלה בעמוד השדרה המותני, 10 אחוזים; שינויים קשים במפרק הקרסול הימני עם הגבלה בתנועה, 20 אחוזים, וכן עקב הגבלה בתנועות המפרק הסובטלרי, 20 אחוזים. סה"כ, נכות של 48 אחוזים. ד. ד"ר אריה קוריצקי, נוירולוג, נתן חוות דעת מיום 21.10.04. לדעתו נותרו בתובע נכויות אלו: 20 אחוזים לפי ס' 34 למבחנים בגלל חבלת ראש עם ירידה בתפקוד הפסיכוסוציאלי וירידה בכושר העבודה; 5% נכות בגלל הירידה בחוש הריח והטעם וכן 10 אחוזי נכות בגלל הירידה בתחושת הפנים מימין לפי ס' 29(5)א1 למבחנים. ה. ד"ר גוסטבו מואיגר מומחה לכיכרורגיה של הפה והלסת נתן חוות דעת מיום 20.11.04. הוא ציין כי פתיחת הפה היתה מלאה ותנועות הלסת התחתונה תקינות. התובע התלונן על כאבים בזמן פתיחת הפה ובבדיקה ההדמייתית לא אובחנו ממצאים פתולוגיים או שינויים ניווניים. בצד ימין נמצאה רגישות, ובנקודה העליונה הקרובה למפרק הלסת היתה רגישות גבוהה. ממצאי הבדיקה הראו ירידה חלקית בתחושת הפנים מימין באזור הלחי והשפה העליונה המעוצבב ע"י העצב האינפראורביטלי. הוא העריך 2 נכויות של 10 אחוזים:10% נכות לפי ס' 29(5)א2 למבחנים עקב ירידה בתחושת הפנים מימין וכן 10% נכות לפי סעיף 73(2)א2 עקב הפרעה במערכת הלעיסה. ו. הפסיכיאטר פרופ' רוברטו מסטר, נתן חוות דעת מיום 19.1.05. בבדיקה נמצא כי "ההתמצאות הייתה תקינה בכל המובנים (עצמו, זמן, מקום ובנסיבות המפגש). ההכרה הייתה מלאה וצלולה. הזכרון היה שמור, לא היו הפרעות בקשב או בריכוז." החשיבה היתה מאורגנת והשיפוט סביר,ללא חריגות בבוחן המציאות, ללא הזיות או מחשבות שווא. אולם, התובע היה מתוח ומודאגו"היה מרוכז בסבלו ובדיבור ממוקד וחוזר בחוויות הקשות שעבר בתאונה נשוא התביעה ובהפרעות הגופניות, הנפשיות והתפקודיות השונות שנגרמו לו עקב התאונה." התאונה תוארה כארוע שעבר התובע "באופן מחריד" שגרם לזעזוע מוח ולהפרעה בתר חבלתית קשה לה נלוותה פגיעה בדימוי העצמי של התובע, לחרדה ולדיכאון. הטיפול בתובע לא הביא לשיפור של ממש, ולפיכך נקבעה ע"י הרופא נכות של 20 אחוזים לצמיתות לפי ס' 34(ג) למבחנים בגלל "הפרעה בתר חבלתית בינונית - קשה ומתמשכת, זעזוע מוח בינוני - קשה והפרעה קונברסיבית מלוות בירידה תפקודית בולטת בכל תפקודי (ה)חיים." ז. ד"ר דב אנגלשטיין, אורולוג, העריך בחוות דעתו מיום 5.12.05 כי לתובע נכות בשיעור של 20 אחוזים בגלל הפרעות במתן שתן, לפי ס' ה23(2)(א)(III) למבחנים. את בעיותיו של התובע בתחום המיני (אין אונות) ייחס הרופא לתחום הנפשי, וכן ציין כי "השאלה היחידה שלא באה על פתרונה המוחלט היא מהו המנגנון הפתופיזיולוגי המדויק הגורם להופעת הסמינים השונים", בתחום האורולוגי, והציע בקשר לכל אפשרויות שונות. לדעתו, הנכות האורולוגית היא תפקודית "בכל עבודה או עיסוק הדורשים ישיבה ממושכת." אם נסכם את כל הנ"ל, נראה כי לטענת התובע, 14 נכויותיו שנגרמו לו עקב התאונה הן: 1. בתחום המיני - 30%. 2. בתחום א.א.ג. - 10% + 10%. 3. בתחום האורטופדי - 10% + 10% + 20% + 20%. 4. בתחום הנוירולגי - 20% + 5% + 10%. 5. בתחום הפה והלסת - 10% + 10%. 6. בתחום הנפשי - 20%. 7. בתחום האורולוגי - 20%. סה"כ, אכן, לשיטת התובע והרופאים מטעמו, 89.578 אחוזי נכות רפואית משוקללת. 7. נכות כה גבוהה, גרמה לתובע, לטענתו, נזקים קשים. בתחילה, הוא העריכם לסכום של 8,865,415 ₪. אח"כ עלתה הערכת הנזק מטעמו, לסכום של 11,598,180 ₪, ולבסוף, העמיד התובע את דרישותיו, עבור כל ראשי הנזק, על סכום של 13,613,260 ₪ (ר' עמ' 23 לסיכומי התובע) בתוספת סכומים נוספים לפי שיקול דעת בית המשפט עבור התאמת דיור ורכב. הערכת נזקיו המעודכנת כוללת 1,000,000 ₪ בגין הכאב והסבל וקיצור תוחלת החיים, שגרמה לו התאונה; הוצאות גירושין שבאו לו, לטענתו, בספטמבר 2005, בסכום של 1,000,000 ₪, הוצאות לשכירות של דירה שנאלץ לשכור עקב גירושיו, שתשמש גם למשרד בתוספת מחצית מן המיסים הארנונה והחשמל, בסכום נוסף של 1,500,000 ₪, והוצאות רפואיות הצפויות בעתיד, בסכום של מיליון ₪. כל אלה, לשיטת התובע, הם תוצאת התאונה ובאים בגדר "אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע", כלשון ס' 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. המוסד לביטוח לאומי מחרה מחזיק גם הוא בעמדת התובע באשר למצבו ולנכויותיו עקב התאונה, ואומר בסיכומיו, על אף שרופאיו ראו לנכון לקבוע לתובע נכות רפואית בשיעור של 27 אחוזים בלבד, ולא הפעילו את תקנה 15 אלא ברבע, באומרו בסיכומי בא כוחו כי "שיעור הנכויות הרפואיות שנקבעו (ע"י הוועדות הרפואיות של המוסד) אינו מבטא בצורה מלאה את ההגבלות התפקודיות בפועל של התובע בכל הקשור לעבודה ויכולת השתכרות." 8. הנתבעת, לעומת זאת, סבורה כי הנכות שנגרמה לתובע בתאונה היא נמוכה. היא מסתמכת על בדיקות רופאיה, והערכתם באשר לנכותו של התובע עקב התאונה שונה מהותית מכפי שקבעו הרופאים מטעמו. פרופ' משה סלעי, כירורג אורטופד, מפרט בחוות דעתו מיום 10.5.06 כי לתובע נגרם שבר פריקה בקרסול הרגל הימנית. הפגיעה הצריכה ניתוח וקיבוע פנימי, ולאחר כחודשיים הוצא בורג אחד מן הקרסול. התובע התלונן על כאבים בקרסול בברכיים ובגב, ועוד. בבדיקה, התהלך התובע בעזרת קב אחד ונראה "עולה ויורד ומתהפך מספת הבדיקה ללא מגבלה נראית לעין", אם כי הקרין אפקט דכאוני. לא נמצא דלדול בשרירי הגפיים התחתונות. בקרסול הימני נותרו צלקות. הצילומים הראו כי השבר התאחה בעמדה אנטומית. נותרה הגבלה בתנועות הקרסול ללא סימני אי יציבות. הוא ציין כי בתקופה של כשנה ומחצה מאז בדיקתו של ד"ר רוג'ר חלה התייצבות, ואף נגרם שיפור במצב הרגל. לדעתו, נותרה לתובע נכות בשיעור של 10 אחוזים לפי ס' 48(3)א' למבחנים, בגלל ההגבלה היכרת בתנועת הקרסול. הוא העריך עוד כי אינו "צופה החמרה בעתיד או צורך בטיפולים רפואיים אורטופדיים או מגבלה לעבודתו (של התובע) בתפקיד מנהלי." פרופ' מלמד, נוירולוג, נתן חוות דעת מיום 30.3.06. הוא מציין כי הפגיעה העיקרית היתה ברגליו של התובע, ש"נחבל לדבריו גם בראשו וחושב שאיבד את הכרתו, כי אחרים סיפרו לו זאת". אינשי מד"א רשמו כי הנפילה היתה מגובה של 2 עד 3 מטר, והוא נמצא על ידם כשהוא הכרה מלאה. בבדיקה היה התובע צולע, השתמש בקב, בהכרה מלאה, חסון ומטופח, "ללא סימני מצוקה וסבל, ולדעת הרופא "בלטה מופגנות" והתובע "אף הפגין חוסר תחושה למגע ולדקירה בשתי הידים וברגל ימין שהיו לא אוטנטים, לא אנטומיים ולא אורגנים. ... התפקודים הקוגנטיבים (התמצאות, זכרון), תפקודי השפה, המוטוריקה, תפקודי המוחון, עצבי הראש, האישונים, תנועות העינים והפונדוסים היו כולם תקינים." להערכת פרופ' מלמד, "תלונותיו לאחר התאונה ... הינן רבות ומפושטות ביותר ועלי לומר שלא התרשמתי מאמינותן או מכך שהן גורמות לו למגבלות תפקודיות. בדיקתו הנוירולוגית האוביקטיבית על ידי היתה תקינה לחלוטין ולא מצאתי בה כל עדות לנזק אורגני כלשהוא במערכת העצבים המרכזית או ההקפית." לאור העדר עדות להפרעה קוגניטיבית מחד, ומופגנות ומוגזמות בלתי אמינות מאידך, קבע פרופ' מלמד "שלא נגרמה לו (לתובע) ... כל פגיעה אורגנית במערכת העצבים ואין אני מוצא אצלו כל נכות" בתחום הנוירולוגי. ד"ר משה הראל, רופא א.א.ג., נתן חוות דעת מיום 12.12.06. הוא מעלה בחוות דעתו תהיות שונות, ופירט את מסקנותיו באשר לתלונות שבתחום מומחיותו (חוש הריח; סחרחורת; טינטון וליקויי השמיעה). מסקנתו היתה כי אין "עדות לקיום נכות בתחום אאג בגין החבלה" בתאונה. פרופ' אבנר אליצור, פסיכיאטר, נתן חוות דעת מיום 27.8.06. הוא מפרט את עברו של התובע (בן זקונים ... ילד מפונק שקיבל יחס חם ומועדף במשפחה", שהוריו התגרשו בהיותו כבן 7 - 8 שנים ("האב בגד באשתו") והוא נשלח לפנימיה במשך 4 שנים.נ בצבא שירת בצנחנים אך במהלך קורס קצינים סבל ממש ר נפשי וויתר על הקצונה. אחיו רצח את גיסתו בהתקף טירוף וכי "תגובת הנבדק הייתה משבר קשה ביותר בהיותו קשור מאוד לאחיו ולגיסתו. לבסוף גם התגרש התובע בשנת 2005, מאשתו רופאת השיניים. פרופ' אליצור מפרט כי בבדיקה היה המודע צלול ומהלך מחשבה סדיר. האפקט היה מריר ומדוכא, אך לא היו הפרעות בתפיסה. שיפוט המציאות היה תקין. להערכתו, לאחר סקירת עברו הרפואי של התובע עוד קודם לתאונה, לקה התובע "בהפרעת אישיות קשה עם הפרעות נוירוטיות והיסטריות וסומטיזציה מזה שנים רבות. כל זאת בנכות נפשית של 15% ... לצמיתות". לדעתו, אין כל בסיס לטענה כי התובע לקה בזעזוע מוח בתאונה, וגם אין עדות להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית. מסקנתו היא כי "מדובר כאן בהחמרה של נכותו הנפשית בכדי 10% ... . נכות זו היא פונקציה הן של ההחרפות במצב הגופני והן של משבר הנישואים שאיננו קשור לעניין. על כן יש לזקוף רק את המחצית מהחמרה זו לתאונה הנדונה." ד"ר י. הורוביץ, מומחה לניתוחי פה ולסת, נתן חוות דעת מיום 30.10.06 בה ציין כי בתאונה נחבל התובע בצד ימין של פניו, וכתוצאה מכך נותר אזור בעור הפנים מימין עם תחושה ירודה. להערכתו, נותרה מהפרעה בפתיחת הפה בשל פגיעה ברקמות הרכות של מפרק הלסת מימין ושריר הלעיסה. נכות זו היא בשיעור של 10% לפי ס' 73(2) למבחנים. ד"ר יוסף אברבנאל, אורולוג, נתן חוות דעת מיום 27.4.06 לגבי תלונות התובע כי עקב התאונה נגרמו לו הפרעות ביכולת הזיקפה ובהטלת שתן. הוא מציין כי עוד לפני התאונה התלונן התובע על הפרעות בהטלת שתן וכי משך השנים שלפני התאונה נפגע התובע כמה פעמים בעמוד השדרה בתאונות שונות. הבדיקה הגופנית היתה תקינה. להערכת הרופא, "תלונותיו של מר רחמיאן בנושא השתן, המתבטאות בזרם חלש והיסוס, הן קצת תמוהות, מכיוון שהן מופיעות רק לאחר ישיבה ממושכת על ספסלי עץ של בתי המשפט". בדיקת הזיקפה האובייקטיבית היתה תקינה והיא "שוללת מכל וכל פגיעה אורגנית במנגנון הזיקפה". לדעתו, "מדובר בגבר שכל פגיעתו מסתכמת בשבר בקרסול, שנותח ללא פגיעות נלוות אחרות" ש"ניסה לייחס לפגיעה זאת תלונות עבר בתחום האורולוגי (כמו גם בתחומים אחרים), אולם הבדיקות האובייקטיביות השונות, כמו גם העובדה שלא מקבל כל טיפול ולא נמצא במערב אורולוגי שוטף, מעידים על כך שלמר רחמיאן אין כל פגם אורולוגי בכלל וכזה הקשור לתאונה בפרט וכי ניתן לקבוע שלא נגרמה לו כלפגיעה או נכות עקב הפגיעה." בהמשך חוות דעתו התייחס ד"ר אברבנאל בפרוטרוט לקביעותיהם של ד"ר בוצ'מינסקי וד"ר אנגלשטיין, וכתב: "לא מצאתי בשתי חוות הדעת כל נימוק אורולוגי הגיוני, מדעי, סביר, אובייקטיבי או סובייקטיבי, להצדקת נכויות אלו. ... יש לדחות את קביעותיהם ... מכיוון שלא הניחו כל תשתית עובדתית (ולו גם רעועה) לטענותיהם."של הבטן,קבע 0% נכות בתחום האורולוגי. הפסיכולוגית הקלינית שרית גדעוני כהן, ערכה ביולי 2006 דו"ח פסיכודיאגנוסטי לגבי התובע. היא מצאה כי התובע לוקה ב"קשיי הסתגלות, העדר מוטיבציה להשקיע מאמצים קוגניטיביים ... בשל דימוי עצמי נמוך ... בעל הפרעת אישיות נרקיססטית, עם קווים דכאוניים" ולדעתה "נראה שמאפיינים אלו הינם אישיותיים וקדמו לזמן התאונה אותה עבר. ניתן לשער", היא מעריכה, "שהתמודדותו עם תאונה שכזו החריפה דפוסי התמודדות לא סתגלניים שכבר היו קיימים" בו. לעומת זאת "לא נראו מאפיינים של הפרעת פוסטטראומה. לא עלו מאפייני חרדה", עקב התאונה. 9. כל האמור לעיל, עדויות הרופאים שנחקרו על חוות דעתם, וחומר נוסף, מונחים בפני, וכן יכולתי להתרשם מן התובע, מעדותו, ומן האופן שבו ניהל את עניינו בבית המשפט, הגיב לאתגרים שהונחו לפתחו, והתמודד מול עורך הדין המנוסה של הנתבעת. התרשמותי הכוללת היא כי עומד בפני אדם בעל אישיות מורכבת, אשר ידע תלאות תאונות, תלונות רבות ובעיות שהותירו בו את חותמן עוד קודם לתאונה. יחד עם זה, הוא הצליח, למעט בתקופות משבר, להתגבר עליהן ולתפקד כהלכה בעבודתו במפעל "דקסון", כמפעיל מכונות ואחראי משמרת. יחסיו בתחום המשפחתי היו בעיתיים עוד קודם לתאונה וללא כל קשר אליה ואל תוצאותיה, וככל שהוא סבל מבעיות בתחום האורולגי - מיני, נותרו גם אלה בעינן ללא קשר לתאונה. לא השתכנעתי כי גירושיו קשורים קשר סיבתי מספיק לתאונה ולתוצאותיה. להערכתי, התאונה הותירה בו בעיקר נכות אורטופדית המתבטאת בצליעה קלה בגלל הפגיעה ברגל הימנית. הוא נעזר בקב, אך גם בלעדיו הוא מסתדר בדרך כלל ובתנאים רגילים היטב, אף אם ההליכה בעזרתו מוסיפה לו ביטחון. לא השתכנעתי כי התאונה גרמה לו לבעיות בתחום א.א.ג. ואני מקבל כי התאונה השאירה נכות גם בתחושת הפנים מימין ומיגבלה בלעיסה. נכותו הנפשית עקב התאונה אינה עולה על 10 אחוזים. ביסודו של דבר, עולה ממכלול הנתונים ומן החומר שבפני כי יש הפרזה רבה בתלונות התובע, ובהערכות רופאיו אשר חזרו לא אחת מקביעות שקבעו תוך אי ידיעת פרטים מלאים על הקורות את התובע קודם לתאונה. אמנם, ישנם מקרים בהם השיקום מוצלח על אף נכות רפואית קשה שנותרה בנפגע, אך בנסיבות המקרה דנן, אם היו קביעות רופאי התובע נכונות ומשקפות את חומרת הפגיעות והמיגבלות שנותרו בתובע עקב התאונה, לא יכול היה התובע להשתקם, כפי שהצליח לעשות, להתהלך כמעט ללא צליעה, ולעבור בהצלחה הסבת מקצוע כך שכיום הוא עורך דין עצמאי המסוגל לעסוק במקצועו ולהפעיל משרד, כמעט ללא מיגבלה. ההפרזה וההעצמה פוגעים באמינותו של התובע, שנגרר להפרזות של ממש בתיאור מצבו ובניסיונו להסב אל התאונה את כל בעיותיו. מסקנתי היא, לאור כל האמור, כי בתאונה נגרמה לתובע נכות העולה כדי 30 אחוזים, כשהמגבלה העיקרית עניינה מצב הרגל הימנית, ולצידה השפעה נפשית לא קשה וכן מגבלה קלה בתחושת הפנים והפעלת הלסת. טענותיו של התובע לנכות בתחומים נוספים, כגון אורולוגיה, אונות מינית וא.א.ג, נדחות. 10. אם כך, מדובר באדם שנפגע בתאונה ביום 8.10.02. הוא היה אז כבן 37 שנים, מפעיל מכונה ואחראי משמרת במפעל "דקסון", שם החל לעבוד באוקטובר 1996. לעבודתו בדקסון הוא לא חזר, וכבר ביום 20.1.03 (3 חודשים לאחר ארוע התאונה) פנה לקריה האקדמית קרית אונו וביקש לקבלו ללימודי משפטים. בבקשתו פירט התובע כי ביום 8.10.02 נפגע בתאונת הטיפוס נשוא התביעה, נפצע קשה ברגלו, וברצונו, כך כתב, "לשלב לימודי משפטים שאני אוהב מאוד, יחד עם עבודה חלקית." הוא למד במכללה בשנים 2004 עד 2006, סיים את כל חובותיו, וזכאותו לתואר הוכרה החל מיוני 2006. בתאריך 15.7.06 החל בהתמחות בהיקף של 36 שעות בשבוע, ואת ההתמחות הוא סיים ביום 15.7.07. לאחר מאבק קיבל התובע רישיון לעריכת דין ביום 10.6.08 והוא עוסק מאז במקצוע זה, כעצמאי. 11. את השינוי במסלול המקצועי - תעסוקתי שחל בחיי התובע בפנותו ללמוד משפטים אני רואה כחלק מהליך השיקום הקשור בקשר סיבתי מספיק לתאונה ולתוצאותיה. על כן, הפסדי השתכרות שנגרמו לו בתקופת השיקום ראויים לפיצוי, וכך גם הוצאות שהוא נאלץ להוציא לצורך לימודיו. נתון זה מגדיל בהרבה את הנזקים שבעבר, אך יש עמו הקטנה של ממש באשר להפסד ההשתכרות בעתיד, שכן, במצבו הנוכחי יכול התובע לעבוד במלוא ההיקף, אף אם נדרש ממנו במידה כלשהי, מאמץ יתר. 12. התובע טוען כי לאור שיקומו בלימודי המשפטים נגרם לו הפסד השתכרות מלא מיום התאונה ועד למועד סיום הלימודים וקבלת הרישיון לעריכת הדין. ד"ר מרק אלן לוי מן המרפאה התעסוקתית המונעת שבבית החולים רמב"ם בחיפה בדק אם התובע כשיר לחזור לעבודה בדקסון במחלקת הגרנולציה וקבע ביום 2.3.03 כי התובע "יכול לחזור לעבודה במגבלה: לא יכול להרים משאות כבדים (10 ק"ג), לא יכול לעבוד עבודה הדורשת הליכה ממושכת, (יכול לחזור - ש.ב) (ל)עבודה במשרה חלקית 20 שעות שבועיות ל 3 חודשים." באישור נוסף מיום 5.8.03 נמצא התובע כשיר לעבודה במיגבלה "ללא עמידה ממושכת ללא הליכה ממושכת וללא הרמת משקל. לא יכול לחזור לעמדתו הקודמת המלווה במאמץ פיזי וטיפוס על סולמות". לפי אישורו של המכון לרפואה תעסוקתית וסביבתית שבמרכז הרפואי רמב"ם בחיפה (ד"ר אבי וינר) מיום 13.9.04 התובע "בלתי כשיר לחלוטין לעבודה באופן זמני מ-8/10/02 ועד 31/12/04 או עד להחלטת הרשות לתקנה 15 של המוסד לביטוח לאומי, הקודם מבין שני המועדים." אישור אחר מיום 12.12.06 שהוצא על ידי מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי ביום 12.12.06 קובע כי "התובע מסוגל לחזור לעבודה במשרה חלקית. בעיית השיניים ובעית P.T.S.D לא משפיעים על כושר עבודתו." לפי אישור מטעם מפעל דקסון מיום 28.3.07 הצריך תפקידו "הליכה ועמידה ממושכים, טיפוס וירידה בסולמות, הרמה ושינוע משאות כבדים, כמו גם שטיפת המכונות ... משמרות (לילה, ערב ובוקר), עמידה בלוח זמנים צפוף, היענות מהירה לתכתיבים ניהוליים משתנים", ועוד משימות שבגללן התובע "לא חזר לעבודתו בהמשך לחוות דעת מרפאה תעסוקתית". תיאור התפקיד, כרשום לעיל על ידי המפעל, נראה לי מגמתי במדה מסויימת, באשר למאמצים הפיזיים הנדרשים לצורך ביצועו. מסקנתי היא כי כחצי שנה לאחר התאונה היה יכול התובע, לו רצה בכך, לחזור לעבודתו במפעל דקסון בהיקף של חצי משרה, אם כחלק מתפקידו הקודם, או בתפקיד שונה. מכל מקום, לא שוכנעתי כי תוצאות התאונה מצדיקות הכרה בהיקף מלא של אובדן השתכרות לתקופה המאוחרת מכחצי שנה, ולכל היותר כשנה, אחרי התאונה. 13. קודם לתאונה השתכר התובע סכום חודשי ממוצע של 13,361 ₪ לחודש, כך חישב ומצא רו"ח גד וייל בחוות דעתו של רואה החשבון מיום 14.12.04. בחישוב אחר שערך רואה חשבון זה הוא מצא כי משכורתו הממוצעת של התובע בשנת 2002 עמדה על 10,183 ₪ לחודש. לפי פרטי השכר ששולם לתובע על פי הדו"ח שהוגש למוסד לביטוח הלאומי בארבעת החודשים שקדמו לתאונה, עמד שכרו החודשי הממוצע ע"ס 9,074.25 ₪. 14. כיום, (מאז 10.6.08) התובע הוא עורך דין עצמאי. לו היה מדובר בעורך דין מתחיל בתחילת דרכו, הייתי מעריך כי מתאים להעריך את השתכרותו הצפויה, בממוצע לאורך שנות העבודה עד הגיעו לגיל פרישה של 70 שנה, לכדי כפל השכר הממוצע במשק. התובע החל בקריירת עריכת הדין בגיל מאוחר יותר, היינו בהיותו כבן 43 שנה. נתון זה מצדיק להעריך כי השתכרותו הצפויה של התובע בעתיד תהא נמוכה מזה. זו היא הערכתי על אף שהשתכנעתי כי התובע יוכל להיות, על פי תכונותיו ואופיו, נחישותו, נמרצותו וכושר התמדתו, עורך דין מוצלח. אקבע, על פי שיקולים אלה, כי בעתיד צפוי התובע להשתכר כעורך דין לא פחות מהשתכרותו הצפויה כאחראי משמרת במפעל דקסון, או בעבודה דומה בעתיד, אלמלא התאונה. יחד עם זה, צפויות לתובע עוד כמה שנים בהן צפוי הוא להשתכר סכום נמןך באופן ממשי בעתיד הרחוק יותר. 15. כמו כן, יכול היה התובע להשתכר יותר מן הצפוי לעיל, בעתיד, כעורך דין, לו היה בריא לגמרי וחף מן הפגיעות שנפגע בתאונה. מצב דברים זה מצדיק פסיקת פיצויים באשר להשתכרות בעתיד, באופן גלובלי. 16. הנכות האורטופדית שנותרה בתובע תצריך הגברה מסויימת של צרכי ניידותו, אם ברכב משלו, או בחתבורה ציבורית. לאחר גירושיו, יש לתאונה גם השפעה מסויימת בהקשותה על עבודות משק הבית שעליו לעשות. לא השתכנעתי כי הוא זקוק לעזרת הזולת בגלל פגיעתו בתאונה, אלא במידה מועטה, בעיקר בעבר. 17. כמפורט לעיל, התובע מפריז מאוד בסבלו ובפגיעותיו. הפגיעה העיקרית היא שבר בקרסול הרגל הימנית שהצריך ניתוח. האישפוז לא היה ממושך וכעת עיקר הסבל מתבטא בכאבים, בשימוש בקב, לעיתים כשהדבר נחוץ ולעיתים כשלא, ובהשפעה הפוסט-טראומטית - נפשית, של התאונה. לאור זאת, נראה מתאים להעריך את הפיצויים בראש הנזק של הכאב והסבל, בסכום של 200,000 ₪. 18. מאז התאונה ועד היום חלפה תקופה של 6 שנים. כחצי שנה או אולי עד כשנה לא יכול היה התובע לעבוד כלל. אחר כך יכול היה לעבוד בהיקף של כחצי משרה. בתקופת ההתמחות היה עליו להתמסר לכך בהיקף מלא, ואחר כך לא נגרם לו הפסד השתכרות שכן בתחילת דרכו כעצמאי, ניתן לשער כי הכנסותיו כעורך דין הן נמוכות. אעריך, לאור נתונים אלה, על כן, את הפסדו בעבר, לסכום של 600,000 ₪, להיום. לעתיד, עד הגיעו לגיל 70 שנה (23.6.2035), יעבוד התובע וישתכר כעורך דין עצמאי. לא נגרם לו הפסד השתכרות, אך נכותו מצדיקה פיצוי גלובלי בשל פגיעה בכושר העבודה אעריך זאת בסכום של 400,000 ₪. לא השתכנעתי כי התובע זקוק לרכב מיוחד או לאביזרים מיוחדים ברכבו. גם לא לנעליים מיוחדות. בגלל צרכי הניידות המוגברים אזכהו בסכום של 100,000 ₪. עבור עזרת צד ג', בעיקר בעבר, אזכהו בסכום של 60,000 ₪. הפסד הפנסיה החלקי מוערך לסכום של 70,000 ₪. כל הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות ע"י המוסד. לא השתכנעתי כי נכותו מצדיקה התאמת דיור כלשהי. 14. מתקבלת הערכת פיצויים זו לגבי התובע: א. כאב וסבל, סכום של 200,000 ₪. ב. הפסד השתכרות בעבר, סכום של 600,000 ₪. ג. פגיעה בכושר העבודה בעתיד, סכום של 400,000 ₪. ד. צרכי ניידות מוגברים, סכום של 100,000 ₪. ה. הפסד חלקי של הפנסיה, סכום של 70,000 ₪. ו. עזרת צד ג', סכום של 60,000 ₪. סך הכל, סכום של 1,430,000 ₪. 15. יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, היינו, סך של 1,241,062 ₪ ליום 7.8.08. 16. הואיל והמזיק האחראי בנזיקין אינו מעבידו של התובע, יכול המוסד לביטוח לאומי לחזור אליו, והתובע זכאי, על אף שרוב תביעתו נבלעת, לקבל מאת המזיק רבע מנזקו. הסכום הוא 357,500 ₪. למוסד לביטוח לאומי חייבת הנתבעת לשלם את היתרה בסכום של 1,072,500 ₪. 17. החיוב הוא להיום. לסכום המגיע לתובע יש לצרף, 17 וחצי אחוזים מן הסכום שלתשלום, בצירוף מע"מ וכן הוצאות המשפט בסכום של 30,000 ₪. לחיוב כלפי המוסד יווספו הוצאות המשפט וכן 10 אחוזים מן הסכום שלתשלום עבור שכ"ט עו"ד, ומע"מ. 18. באשר להודעות לצדדים השלישיים, אציע לנתבעת להגיע להסכמה בדבר דחייתן, אם אפשר ללא הוצאות. אבקש לקבל מאת הנתבעת הודעה מתאימה תוך 30 ימים מהיום, ולאחריה, במידת הצורך, יוזמנו הצדדים לדיון בהודעות. אחוזי נכותמחלות מערכת השתןנכות