עיקר עובדות וטענות הצדדים; התובע ששון חג'מה יליד 21/8/1969, עובד כממלא בקבוקי שתייה במכונות אוטומטיות למכירת משקאות קלים, הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו באירוע שאירע ביום "7/5/01, 7/1/01"- (קיימת מחלוקת באשר ליום אירוע התאונה הנטען שתפורט בהמשך). הנתבעת מס' 1 - "דור אביב בע"מ", הינה מעבידתו של התובע. הנתבעת מס' 2 - "אריה חברה לביטוח בע"מ" הינה המבטחת של הנתבעת מס' 1 בביטוח חבות מעבידים כלפי עובדים. (הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2 ייקראו להלן : 'הנתבעות') הנתבעות מכחישות את נסיבות אירוע התאונה ואת האחריות לה, וכן הוכחש הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לבין הנזק. בפרשת התביעה, התובע העיד בעצמו כעדות יחידה בתיק. לנתבעות העידו, מר אבי מיטרני כמו כן המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ד"ר נחשון רנד זומן לחקירה נגדית על חוות דעתו לבקשת הנתבעות. דיון ומסקנות; לאחר שבחנתי ושקלתי את העדויות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל הוכחת תביעתו; כאמור לעיל, העדות היחידה במסגרת פרשת התביעה, נמסרה על ידי התובע עצמו, וככזו הינה עדות יחידה של בעל דין המחייבת כשלעצמה משנה זהירות, וקבלתה טעונה הנמקה של ממש בהתאם לסעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 הקובע כי: בית המשפט, לא יפסוק בהליך אזרחי, בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו, מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה. ראו לעניין זה, ע"א 2119/94 לנדאו נ' ויין, פ"ד מט (2) 77, 87. וביתר פירוט לנקודות המרכזיות; התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 בשנת 1996, והוא ממשיך לעבוד באותה עבודה עד עצם היום, עבודתו כאמור הינה כממלא בקבוקי שתייה קלה במכונות אוטומטיות למכירת משקאות קלים שבבעלות הנתבעת מס' 1. בסעיף 3 לכתב התביעה נטען כדלקמן : " ב- 7.5.2001, במהלך עבודתו, ארעה לתובע תאונת עבודה (להלן:"התאונה"). התאונה ארעה כאשר התובע הרים ארגזים עם פחיות שתיה, כדי למלא מכונות. לפתע, במהלך הרמת הארגזים, הוא חש כאב חד בגבו והגב "נתפס" לו. התובע פנה לקופת חולים לטיפול שם התברר, כי ארעה לו פריצת דיסק". בתצהיר עדותו הראשית מיום 1.8.07 העיד התובע : "ב- 7/5/2001, במהלך עבודתי, אירעה לי תאונה בעבודה. התאונה אירעה כאשר הרמתי ארגזים עם פחיות שתיה וכוסות, כדי למלא מכונות שתיה בחברת "הפניקס הישראלי" בתל - אביב (ברח' לבונטין), שם הוצבו מכונות מספר. לפתע, במהלך הרמת הארגזים מהמכונות (צ.ל 'מהמכונית' - ראה החלטת ביהמ"ש מיום 11.12.07 המתירה את התיקון) חשתי כאב חד בגב והגב "נתפס" לי ". פניתי למרפאה קופ"ח בנוה ארזים בחולון לטיפול, שם התברר כי אירעה לי פריצת דיסק בין החוליות L5-S1". בתום ישיבת ההוכחות שהתנהלה ביום 29/3/09 במהלכה נחקר המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ביקש ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה, וכך נטען: "אני מבקש לתקן את כתב התביעה בנוגע לתאריך אירוע התאונה, אגיש בקשה בצירוף תצהיר". ביום 12.5.2008 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה בה נטען בזו הלשון: "בית המשפט הנכבד מתבקש להתיר לתובע לתקן את כתב התביעה ע"י שינוי מועד אירוע התאונה, כך שבמקום הכתוב בסעיף 3 א' - 7.5.2001, ייכתב 7.1.01. עוד נטען כי, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, כי עובדותיה עולות מן המסמכים המצורפים". בהחלטתי הדוחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה מיום 18.6.09 קבעתי : "אין מדובר בטעות בתום לב גרידא, או בשגגה או בטעות קולמוס תוך כדי כתיבה או הדפסה של ניסוח מסוים. והאמירה כי נימוקי הבקשה נמצאים בפרוטוקול הדיון ובמסמכים הרפואיים שהוגשו אינה מדויקת אף אינה נכונה. במסמכים שהוגשו לבית המשפט, קיימים רישומים על שני המועדים, הן זה שנרשם בכתב התביעה והן זה שמבקשים לרושמו תוך תיקון כתב התביעה. כך שמעיון במסמכים שצורפו לכתב התביעה ועיון בפרוטוקול הדיון, אין לדעת מהו התאריך הנכון, ומהו התאריך המוטעה. אם המבקש עומד על תיקון כתב התביעה, עליו להראות טעם כבד ומשכנע מדוע לתקן את כתב התביעה על מנת לרשום תאריך תאונה מסוים, שעה שמרבית המסמכים הרפואיים, חוות הדעת ומסמכי הביטוח הלאומי -אם לא כולם - מציינים מועד אחר. עוד קבעתי כי, יש להסביר מדוע בכתב התביעה נרשם מה שנרשם. ומדוע במסמכים הרפואיים, נרשם מה שנרשם. למעשה יש בתיקון המבוקש לגרום ל"מהפכה" בכל ניהול התיק. במסמכים הרפואיים נרשם מועד התאונה 7/5/01. בחוות הדעת, נרשם אותו מועד, במוסד לביטוח הלאומי אותו דבר, כך שתיקון כתב התביעה המבוקש, יגרום לצורך בתיקון כל המסמכים הנ"ל, אחרת וללא תיקון מועד התאונה בהם, יביא לאי קבלתם כראיה על תוכנם, שכן כאשר בכל המסמכים כמעט רשום תאריך מסוים, הרי תיקון כתב התביעה יגרום לכך שאין לדעת איזה מן המסמכים מתייחס לתאריך זה ואיזה מהם מתייחס לתאריך אחר, ונשאלת שוב השאלה, המסבכת עוד יותר את העניינים, האם היתה תאונת עבודה בתאריך 7/5/01, או שלא. ואם היתה תאונה נוספת איזה מן המסמכים מתייחס לתאונה זו ואיזה מהם מתייחס לתאונה האחרת ?!! סבורני, כי על מנת להבהיר את כל הטעון הבהרה, היה על המבקש להגיש תצהיר, בו יתייחס, לכל השאלות הנ"ל, להצביע על אי אילו מסמכים הנוגעים לאירוע מיום 7/1/01, ואי אלו מהם המתייחסים לאירוע מיום 7/5/01 (אם היה, ואם לא היה כיצד נרשם בכל המסמכים כמעט תאריך שגוי). בהעדר תצהיר כאמור, נראה כי הבקשה נעדרת היסוד החשוב ביותר שלה, ועל כן דינה להידחות". חרף העובדה כי בהחלטת בית המשפט מיום 18/6/09 נדחתה בקשתו של התובע לתיקון כתב התביעה, אלא שב"כ התובע לא אמר נואש ובסיכומיו הוא טוען, כי בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה (שצורפה לנ/9) נכתב תאריך הפגיעה הינו 7.5.01 בעוד שתאריך מתן התעודה כפי שמולא על ידי הרופא הינו 22.1.01 ובהמשך מודפס : "הוא אינו מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת, ובכתב יד "21.1.2001 - 25.1.2001, 5 ימים". מכאן טוען ב"כ התובע כי, ברור שלא יתכן ולא יעלה על הדעת, כי בגין תאונה "עתידית" שכביכול אירעה ב- 7.5.01, יתן הרופא תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שתאריכה 22.1.2001 לגבי מועדים בינואר. על פניו מאחר והתובע בחר שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי הדוחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה, מתייתר הצורך להידרש לטענותיו של התובע שהועלו בסיכומים. אך יחד עם זאת, עיינתי בטענות התובע והגעתי למסקנה כי דינן להידחות. גם עיון באותו מסמך הנטען על ידי התובע לא מועיל לתובע, אדרבא ! כפי שטוענת ב"כ הנתבעות בהתבוננות מעמיקה באותו מסמך רפואי עולה כי תאריך מתן התעודה הינו 22/5/01 ולא 22/1/01 וכך גם ימי המחלה הינם 21/5/01 ועד 25/5/01 ולא מ- 21/1/01 ועד 25/1/01. מכאן שאינני רואה מקום לשנות את החלטתי מיום 18.6.09 הקובעת כי האירוע הנטען על ידי התובע אירע ביום 7/5/01. התובע לא הוכיח כי ביום הנטען הוא הרים משא כבד; עד ההגנה מר אבי מיטרני העיד בתצהיר עדותו הראשית : "אבקש להדגיש כי פחיות המשקה מגיעות ארוזות בקרטונים בני 24 יחידות של 330 סמ"ק כל פחית. המשקל הכולל של הארגז הוא כ- 10 ק"ג". לעומתו בתצהיר עדותו הראשית של התובע, אין זכר לכמות הארגזים שהוא ניסה להרים ביום האירוע הנטען, וכל שנטען בסעיף 3 לתצהיר :"התאונה אירעה כאשר הרמתי ארגזים עם פחיות שתיה וכוסות...". לראשונה התובע התייחס לכמות הארגזים שהוא הרים ביום האירוע, רק בחקירתו מיום 11.12.07 : ש. כמה סחורה הספקת להוציא ? ת. ארגזי שתיה - 5-6-7. על העגלה אני יכול להעמיס מקסימום 12-13 ארגזים. כל פעם זה משהו אחר, לפי המקום. (עמ' 7, שורות 4-6) בהמשך חקירתו העיד התובע; ש. ניסית לברר מי זה אותו אדם, שיבוא ויתן עדות ? ת. אני לא יודע איפה הוא נמצא היום. הוא היה עובד בפניקס, אבל לא התעניינתי ולא התעמקתי. לא ספרתי לעוה"ד שלי על אותו אדם, נראה לי שאני מזכיר אותו היום כ אן לראשונה. מה הוא עזר לי? להכניס 2 ארגזים. לא השלמתי את המשמרת שלי באותו יום. (עמ' 7, שורות 14-17) כעולה מעדותו של התובע, כאשר נשאל התובע שאלה ישירה לעצם כמות הארגזים שהרים ביום האירוע הנטען, הוא השיב 5,6,7 ארגזי שתיה, בעוד שבתשובה לשאלה אחרת שלא קשורה לכמות הארגזים שהרים ובאופן ספונטאני גרידא הוא טען כי הרים שני ארגזים, ללמדך על חוסר מהימנותו של התובע. מהו משא כבד המותר להרמה ? אין ידיעה שיפוטית או כללית על המשקל המותר בהרמה ובטלטול לבגיר כלשהו, או לעובד בעבודה מסוימת, אין ידיעה כזו על שיטות ההרמה הבטיחותיות והראויות, ואין לבית המשפט ידיעה ספציפית על השיטה שננקטה במקרה הנדון. במקרה הנדון, היה על התובע לתמוך את תביעתו בחוות דעת של מומחה בטיחות בעבודה שיש בכוחה לשפוך אור בשאלות שבמחלוקת בין היתר : מהו משא כבד, והאם קיימים סטנדרטים לעניין הרמת משאות וטלטולם. הפרת סעיפים 172,173 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל 1970 : בכתב התביעה טען התובע כי, בין היתר הפרו הנתבעות את הוראות סעיף 172,173 לפקודת הביטחות בעבודה. בסעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה נקבע : סימן ח': משקל משאות 172. תקנות בדבר הרמת משקל יתר (א) השר רשאי להתקין תקנות הקובעות את המשקל המקסימלי של משאות שעובדים במפעלים או במקומות עבודה אחרים ירימו, ישאו או יניעו. (ב) בתקנות אלה יכול שייקבעו משקלים שונים לנסיבות שונות ויכול שיתייחסו לעובדים בדרך כלל, לסוג פלוני של עובדים או לעובדים בסוג או הגדר פלוני של מפעלים או מקומות עבודה אחרים או בתהליך פלוני. יצוין כי עד כה לא הותקנו תקנות כאלה ואין דין מחייב בעניין. לצורך ההשוואה אציין כי, בעניין עבודות נוער להבדיל מבגיר, תקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), התשנ"ו 1995 מציינות משקלים מותרים לטלטול לנוער וכך נקבע בתקנה : תוספת (תקנה 1) חלק ראשון: גורמים מיכניים ואחרים 1. העברת חפצים ממקום למקום שלא על-ידי כלי הרמה מכני אלא אם כן נתקימו ההגבלות האלה: לגבי נער - (1) במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 12.5 ק"ג; נעשית עבודה בעזרת מריצה - אם משקל המטען, כולל משקל המריצה אינו עולה על 50 ק"ג; (2) לגבי נערה - במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 8 ק"ג. עוד יצוין כי, במאי 2002, פרסם המוסד לבטיחות ולגיהות חוברת שכותרתה "טלטול ידני של משאות - משקל מותר ללא נזק גופני" (להלן : "החוברת"), בחוברת זו הוגדרה פעולת הטלטול הידני כ - "הרמה, הורדה, דחיפה ומשיכה, טלטול, הזזה, החזקה ובלימה של חפצים ומשאות שונים, ומגוון רחב ביותר של מטלות עבודה". עוד נקבע בחוברת כי, הנזק הבריאותי מטלטול ידני גבוה / מאומץ שייך ל "גורמים מזיקים" .. "פיסיקליים, וכי הכפיפות בתחיקת הבטיחות בעבודה הינה לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים), התשנ"א 1990, בתקנות אלה נקבע בסעיף 5 : א)החשיפה המשוקללת המרבית המותרת, החשיפה המרבית המותרת, תקרת החשיפה המותרת והסמנים הביולוגיים לחשיפה תעסוקתית יהיו לפי המתפרסם בארצות הברית במהדורה האחרונה של הספר; Threshold Limit Values and Biological Exposure Indices, American Conference of Governmental Industrial Hygienists Inc. (להלן - הספר האמריקאי), המצוי לעיון הציבור באגף הפיקוח על העבודה בירושלים, בתל-אביב, בבאר-שבע ובחיפה, וכן במרכז למידע של המוסד לבטיחות ולגיהות בתל-אביב. בספר האמריקאי המאוזכר לעיל נקבע כי, ערכי ההרמה, נועדו להגן על כלל העובדים - אשר מבצעים מטלות הרמה מפני בעיות גב תחתון תעסוקתיות, ופגיעות כתפיים הנגרמות על ידי מטלות הרמה נישנות. ערכי ההרמה המותרים מבוססים על 3 טבלאות עם ערכי משקל מותר בק"ג ל : שתי ידיים, יד אחת, בתחום 30 ? למישור. נוסף מוגדרים ערכי ההרמה במשך החשיפה, פחות מ- 2 [שעות] ליום, יותר מ- 2 [שעות] ליום. וכן תדירות המוגדרות במספר הרמות / לשעה, כמפורט ב"הערות" לכל טבלה. הבסיס המדעי להגדרת המשקל המירבי המותר להרמה ידנית, בחלק ממדינות המערב, מושתת על הפיתוח וההנחיות של המכון הלאומי האמריקאי לבטיחות ובריאות בעבודה הנקראת Revised (1991) NIOSH Lifting Equation. בעשור האחרון הופחתו באופן משמעותי ערכי המשקל המותר לנשיאה / טלטול ידני, וההנחיות של המכון הלאומי האמריקאי לבטיחות ובריאות בעבודה אימצו את המשקל 23 ק"ג כמשא המירבי המותר להרמה ידנית. הנוסחה לחישוב המשקל המירבי כוללת : את המשקל המירבי המוחלט (23 ק"ג), ומספר כופלים (Multipliers), כשערכו של כל כופל הוא בין 0 ל- 1. כתוצאה מהחישוב - המשקל המירבי, כמעט לכל המטלות, נמוך מ- 23 ק"ג. השיקול העומד בבסיס הנוסחה הזאת מניח שבתנאי הרמה ונשיאה אידיאליים יכול עובד להחזיק משא קבוע של 23 ק"ג. כאשר התנאים אינם אידיאליים, מוקטן המשקל המירבי המותר להרמה בהתאם לכופלים. גם ביישום מבחני החשיפה המרבית שנקבעו בספר האמריקאי שתקנות הארגון והפיקוח על העבודה כפופה להם, המסקנה המתקבלת בעניינו היא כי, התובע לא השכיל להוכיח את תנאי ההרמה ונשיאת ארגזי השתייה, כמו גם עדותו לעניין המשקל שהרים (5-6-7 ארגזים) ובמקום אחר (שני ארגזים) נמצאה לא אמינה, מכאן עצם הטענה בדבר נשיאת משא כבד לא הוכחה. אי זימון עדים; כאמור לעיל, מטעם התביעה, מלבד התובע עצמו לא הובאו לעדות עדים נוספים אשר עדותם מתבקשת לנוכח השאלות שבמחלוקת בין הצדדים. אי זימון הרופא שמילא את התעודה הרפואית הראשונה עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בין היתר בשאלת מועד קרות התאונה הנטענת, להוכחת מועד התאונה התובע טען בסיכומיו כי בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה (שצורפה לנ/9) נרשם כי תאריך הפגיעה הינו 7.5.01 בעוד שתאריך מתן התעודה כפי שמולא על ידי הרופא הינו 22.1.01 ובהמשך מודפס : "הוא אינו מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת, ובכתב יד "21.1.2001 - 25.1.2001, 5 ימים", ומזה ב"כ התובע מסיק כי, ברור שלא יתכן ולא יעלה על הדעת, כי בגין תאונה "עתידית" שכביכול אירעה ב- 7.5.01, יתן הרופא תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שתאריכה 22.1.2001 לגבי מועדים בינואר. מאידך כפי שפירטתי לעיל, הנתבעות טענו כי, בהתבוננות מעמיקה באותו מסמך רפואי עולה כי תאריך מתן התעודה הינו 22/5/01 ולא 22/1/01 וכך גם ימי המחלה הינם 21/5/01 ועד 25/5/01 ולא מ- 21/1/01 ועד 25/1/01. התובע בחר שלא לזמן את הרופא שחתם על התעודה הרפואית הראשונה שבמחלוקת, ומכאן לא נותר בידי בית המשפט אלא להכריע בטענה על סמך טענות הצדדים ועיון באותו מסמך בלבד, וכאמור לעיל, לאחר שעיינתי בתעודה הרפואית הראשונה הגעתי למסקנה כי תאריך מתן התעודה הינו 22/5/01 והוא הדין באשר לתקופת אי הכושר שנקבעה בתעודה זו 21/5/01 - 25/5/01. אי זימון חברים מהעבודה להוכחת שיטת העבודה שהונהגה במקרה דנן; התובע לא זימן חברים נוספים מהעבודה, אשר יכלו להאיר את עיני בית המשפט בסוגיית שיטות העבודה שהנהיגו הנתבעות, ומעדותו של התובע בעצמו עלו הממצאים שלהלן : התובע עצמאי בעבודתו ש.        כשהתקבלת לעבודה ידעת שזו לא עבודה בצוותים אלא כל אחד עובד לבד? ת.        כן. אני לא עובד כל הזמן באותו קו חלוקה, זה משתנה כל פעם. אני עצמאי בעבודתי. .... ש.        נכון שאתה בעצם קובע לעצמך את סדר יומך בעבודה, אתה עצמאי לגמרי? ת.         כן. ש.        אתה מחליט באיזה קצב אתה עושה את העבודה? ת.         לא. יש לי קווים מסויימים ואני חייב כל יום לסיים את הקו, אחרת אני "נדפק" למחרת. למשל היום שאני פה - אצטרך לעבוד עד 6-7 בערב. אני חייב לגמור את הקו. ש.        אבל לא נותנים לך תמריצים עבור הספק? אתה עובד בקצב שלך? ת.         אני מסיים, אני הולך הביתה. היום במצב שלי אני לא יכול לסיים - לפחות אני עובד עד 8-9 שעות ביום, ואולי יותר. התובע קובע לעצמו את שיטת ביצוע העבודה ש.        נכון שאתה מחליט בכל זמן נתון וכל השנים - כמ ה ארגזים להעמיד על העגלה ואיך להוביל אותם למכונה? ת.         לפני האירוע הרמתי 4-5 ארגזים. יש מקומות שהעגלה לא יכולה להגיע אליהם, ואז מעלים רק בידיים. ש.        לא קיבלת הנחיה מהמעביד שלך להרים 4-5 ארגזים כל פעם? זה אתה מחליט? ת.         נכון. זה לפי הצורך. ש.         וזה שיקול שלך? ת.          תלוי במקום. לא הוכחה אחריות הנתבעות; כב' השופט אבי זמיר עמד על חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדו בתא (ת"א) 117610/00 לביא אביטל נ' עמק חפר אגודה שיתופית חקלאית של משקי עובדים לתובלה בע"מ ושם נקבע : "כידוע, שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)). אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מעביד כלפי עובדו; שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59 פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (שם, בעמ' 126). הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. מן הכלל אל הפרט; בעניינו, התובע טוען כי שומה על הנתבעת מעבידתו לספק לתובע אמצעי מיגון והדרכה לגבי אופן ביצוע העבודה; ולשיטתו אמצעי המיגון במקרה דנו הינם חגורת גב אשר לו סופקה יתכן מאוד שהתאונה לא הייתה נגרמת (עמ' 7 לסיכומי התובע). גם לגרסת התובע עצמו, לו סופקה חגורת גב מניעת הנזק שנגרם אינה ודאית. ברם, כאמור לעיל, התובע לא תמך את תביעתו בחוות דעת מומחה בטיחות אשר יש בה כדי להאיר את עיני בית המשפט, בשאלה האם לנוכח אופי עבודתו של התובע מלבד העגלה שסופקה לשינוע הסחורה היתה חובה לספק לתובע חגורת גב הנטענת. לא למותר לציין כי, לא תישמע טענה כי על המעביד לספק לעובדו חגורת גב בכל מקרה ובכל עבודה אשר יש בה הרמת משא יהא משקלו אשר יהא, כפי שניתן להתרשם מהוראות החוק המחייבות אספקת אמצעי מיגון, הדרישה לאמצעי מיגון הינה פונקציה למידת הסיכון בביצוע העבודה. משלא צירף התובע לכתב התביעה, חוות דעת של מומחה בטיחות בעבודה הוא מנוע מלטעון החלת נורמות זהירות כגון זו של אספקת חגורת גב לתובע לצורך ביצוע עבודתו. לפיכך, התובע לא הוכיח את התקיימותם של יסודות סע' 50 לפקודה ולא הוכיח כי במקרה הנדון הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות מתבקשים אשר יכלו למנוע את האירוע. יש לציין כי, הפרת חובת זהירות לא נמדדת בדיעבד, כחוכמה לאחר מעשה; היא נבחנת ברגע קרות האירוע, האם אז נקט נתבע בדרך פעולה סבירה ומקובלת מבחינת המיומנות המקצועית הידועה והנוהגת באותה עת. התובע לא הוכיח את הצורך בחגורת גב לצורך ביצוע עבודתו, כמו כן לא הוכח כי חגורת גב יכלה להועיל לתובע במקרה דנן ומכל מקום, הדרישה לאמצעי מיגון מסוג חגורת גב לכשעצמה אינה מצויה בשום הוראת חיקוק, ומכאן אינני רואה כל התרשלות אצל הנתבעת. ואילו באשר לביסוס האחריות הנטענת בשל העדר הדרכה, אין בטענה ולא כלום. כל אדם מבין כי, פגיעה בגב יכולה להיגרם אף ללא אירוע טראומטי, וזאת בעקבות מטלות הרמה נישנות ואף בשל תנועה לא מתאימה ועל כן, היה על התובע כעובד מנוסה (עובד משנת 1996 בשירות הנתבעת) להזהיר את עצמו בעת ביצוע עבודתו ולא להרים משאות כבדים במטרה לסיים את עבודתו מוקדם ככל האפשר, בייחוד כשהמעביד לא קוצב מלכתחילה זמן לביצוע עבודת החלוקה. ש.        נכון שאתה בעצם קובע לעצמך את סדר יומך בעבודה, אתה עצמאי לגמרי? ת.         כן. ש.        אתה מחליט באיזה קצב אתה עושה את העבודה? ת.         לא. יש לי קווים מסויימים ואני חייב כל יום לסיים את הקו, אחרת אני "נדפק" למחרת. למשל היום שאני פה - אצטרך לעבוד עד 6-7 בערב. אני חייב לגמור את הקו. ש.        אבל לא נותנים לך תמריצים עבור הספק? אתה עובד בקצב שלך? ת.         אני מסיים, אני הולך הביתה. היום במצב שלי אני לא יכול לסיים - לפחות אני עובד עד 8-9 שעות ביום, ואולי יותר. אי הוכחת מנגנון הפגיעה; בכתב התביעה טען התובע (עמ'2 ) : "התאונה ארעה כאשר התובע הרים ארגזים עם פחיות שתיה, כדי למלא מכונות. לפתע במהלך הרמת הארגזים הוא חש כאב חד בגבו והגב "נתפס לו". בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע : " התאונה אירעה כאשר הרמתי ארגזים עם פחיות שתיה וכוסות, כדי למלא מכונות שתיה ..." . בחוות הדעת הרפואית שנערכה על ידי ד"ר אופנהיים המומחה מטעם התובע צוין : " מפרשת המקרה - תוך כדי התכופפות להרמת משא של מגשי פחיות משקה חש מעין "קליק" בגב תחתון וחוסר אפשרות לזוז ממקומו". בחוות הדעת הרפואית שנערכה על ידי פרופ' נרובאי המומחה הרפואי מטעם הנתבעות צוין : " לדבריו ב- 7.5.01 נפגע בזמן עבודתו, כאשר הרים כוסות במשקל כבד חש קליק בגב, היה תפוס ונסע לביתו". בטופס הודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למוסד לביטוח לאומי (נ/9) בתיאור הפגיעה צוין : " עקב הרמת משקל הרגשתי כאב בגבי והוא נתפס ולאחר כמה ימים נגשתי לטיפול שבו גילו פריצת דיסק בגבי". בחקירתו הנגדית, השיב התובע : ש.        ומה קרה בא ותו יום? ת.      התכופפתי להרים סחורה מהאוטו, שמעתי קליק, לא יכולתי לזוז. עזבתי את העבודה, הלכתי לקופ"ח באותו יום. הרופא נתן לי זריקות קודם כל להרגיע את הכאב. כמה ימים הייתי בבית. עשו לי צילום רגיל ולא ראו כלום, אמרו - הכל בסדר. ש.       זה קרה עוד לפני שהספקת להעמיס את האוטו? ת.      זזתי לכיוון האוטו. הוצאתי את העגלה והתחלתי להוציא סחורה מהאוטו, שמעתי קליק, עזבתי את העבודה. כפי שניתן להתרשם, בחלק מעדויותיו של התובע הוא טען כי האירוע אירע עת הרים ארגזי השתיה, ובחלק מהעדויות הוא מסר כי, האירוע אירע עת התכופף להרים את הארגזים. ד"ר נחשון רנד אישר בחקירתו הנגדית כי יש הבדל במנגנון הפגיעה בין פגיעה בכיפוף והרמת משא כבד : ש.        יש גרסה של התובע שהוא מוסר למומחה שלו, " דבריו בתאריך 07.01.01 תוך כדי התכופפות להרמת משא של פחיות משקה חש מעין קליל בגב התחתון, אין אזכור להרמה, מה יש לך להגיד על זה, ואיך זה מתיישב לכך שהתובע פנה לקופת חולים שבועיים לאחר מכן, וחזר לעבודתו. ת.         אני מסכים על פניו כמו שמנוסח על ידי הרופא מטעמו, יש הבדל במנגנון הפגיעה. בין פגיעה בכיפוף והרמה במשא כבד. קורה שהאדם חש קליק בגב, תוך כדי התכופפות ועוד לפני שהרים חפץ כלשהו, לגבי משך הזמן בין האירוע לבדיקה הראשונה, לא יכול להגיד באופן חד משמעי שזה בלתי סביר אני מקבל את זה שהוא היה מורגל לסוג כזה או אחר של כאבי גב, לכן הוא לא היה מוטרד במיוחד בהתחלה, ורק שהופיע בהמשך כאב ברגל, ולא חלף, אז הוא פנה לרופא. לבד מההבדל עליו הצביע המומחה, הרי בתמונה הכוללת, לשינוי בגרסאות אלה יש השלכה לא מבוטלת על מהימנותו של התובע המוטלת בספק. האם פנה התובע לקבל טיפול רפואי בעקבות האירוע הנטען; גם מהתשובות שהתקבלו לשאלה לעיל, עלה בסופו של יום כי התובע מסר עדויות סותרות. בכתב התביעה נטען (עמ'2 ) : "התובע פנה לקופת חולים לטיפול, שם התברר, כי אירעה לו פריצת דיסק". בתצהיר העדות הראשית נמסר: "פניתי למרפאת קופ"ח בנוה ארזים בחולון לטיפול, שם התברר, כי אירעה לי פריצת דיסק" . בפני המומחה מטעם הנתבעות התובע מסר : "..חש קליק בגב, היה תפוס ונסע לביתו. למחרת פנה לרופא בקופת חולים , בוצעו לו צילומים, נאמר לו שהכל בסדר וטופל על ידי זריקות עם הטבה". בטופס הודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למוסד לביטוח לאומי (נ/9) בתיאור הפגיעה צוין : " ולאחר כמה ימים נגשתי לטיפול שבו גילו פריצת דיסק בגבי". בחקירה הנגדית השיב התובע, ת.         התכופפתי להרים סחורה מהאוטו, שמעתי קליק, לא יכולתי לזוז. עזבתי את העבודה, הלכתי לקופ"ח באותו יום. הרופא נתן לי זריקות קודם כל להרגיע את הכאב. כמה ימים הייתי בבית. עשו לי צילום רגיל ולא ראו כלום, אמרו - הכל בסדר. .... ש.        זה נקרא מקצה או קו חלוקה? ת.       קו חלוקה. באותו יום ממש לא המשכתי לעבוד. הלכתי לקופ"ח נווה ארזים בחולון. לרופא המשפחה שלי. ש.       איפה המסמך מקופ"ח שקיבלת באותו יום שאתה טוען שהלכת לשם וקיבלת זריקה? ת.        (מעיין בתצהירו). מציג מסמך - נספח 4, מיום 22.1.01. ש.        איך הגעת לטיפול הרפואי באותו יום? נהגת? ת.        כן. נסעתי כמה דקות לקופ"ח, וקיבלתי זריקות יום כן ויום לא. רופא המשפחה שלי הוא ד"ר סלומון. באותו היום הגעתי לשם. אחרי כמה דקות שנחתי - הלכתי. הודעתי למקום העבודה שלי שאני בדרך לקופ"ח, הודעתי לפקידות שלנו - לאבי אולי לאיילה. ש.        אבל אבי לא זוכר שהודעת להם שאתה הולך לקופ"ח? ת.        אני לא יכולתי לזוז, הלכתי ישר לקופ"ח. יכול להיות שהודעתי לאמא שלי, שהיא גרה ליד קופ"ח. ש.        ולמה אמך לא באה להעיד היום? ת .         אמא שלי בחיים, היא סובלת מהברכיים. ... ש.       אחרי אותו יום הלכת לטיפול רפואי? ת.        לא, לא יכולתי לזוז. הייתי בבית 3 -4 ימים. ש.       באישור נספח 4 לתצהירך כתוב שאתה נמצא בטיפול מ-21.5, ויש גם אישור שאינך מסוגל לעבוד, אבל אין לך אישור מיום האירוע. ת.         אין לי אישור על יום האירוע. אני לא יכול להציג אישור כזה. ... ש.      במסמך זה שאלו אותך מה קרה ואיך נפגעת ( מצטטת מהמסמך , עמ' 1). אתה משיב שם - סיימתי את החלוקה עד סוף היום - ת.        אני זוכר שלקחתי את הרגליים שלי, הלכתי לרופא, קיבלתי זריקות ואני לא יודע מה רשמו במל"ל. ש.      אבל החוקר במל"ל - לשאלתו אתה מסכים ש לא פנית מיד לקופ"ח - הרי רצית שיכירו בתביעתך - אני מפנה לש' 17-18 - ת.        אני שוב אומר שלקחתי את הרגליים שלי והלכתי לקופ"ח לרופא שמכיר אותי, וקיבלתי זריקות. אני לא שומר טפסים. ש.       אבל דבר מינימאלי זה ללכת לרופא ולבקש מסמך שיוכיח שהיית בטיפול רפואי באותו היום - אבל לא עשית את זה כי אין לך מסמך כזה - ת.        אני לא יודע מה הוא עשה. אני עשיתי הייתי בקופ"ח ועשיתי זריקות. אני לא זוכר שעשיתי את מה שבדף הזה, זו פעם ראשונה שאני רואה אותו אצלך, אני לא זוכר את החקירה ולא שחתמתי על דף כזה. ש.      שואל אותך החוקר - מפנה לעמ' 3, ש' 14 - מדוע לא דיווחת מיד לקופ"ח שנפגעת בעבודה, ואתה עונה - לא חשבתי שזה חמור עד כדי כך.. (מצטטת). מה תגיד? ת.       אני באתי לרופא המשפחה וקיבלתי זריקות, המשכתי לעבוד כרגיל. ואחרי כמה חודשים שהמשכתי להתלונן - הפנו אותי ל- CT וגילו פריצת דיסק בין חוליות 4-5. ש.        אב ל אתה אומר לחוקר שלא פנית בכלל לקופ"ח? ת.         אני באותו יום הלכתי לקופ"ח. ש.        אבל למל"ל - גם אמרת שהמשכת במקצה שלך לעבוד כל היום? ת.         לא סיימתי. ש.       אני מפנה לעמ' 4 מש' 2 בדו"ח החוקר מהמל"ל - "פניתי לראשונה לטיפול רפואי רק כעבור שבועיים.. כי חשבתי שיעבור כמו תמיד .." - מה תגובתך? ת.       הלכתי לרופא, קיבלתי כמה ימים חופש, אח"כ חזרתי לעבודה, וכשהמשכתי לסבול הלכתי שוב לרופא המשפחה שהפנה אותי לרופא מומחה יותר. ש.       למה לא אמרת את כל זה לחוקר המל"ל, כשהדברים עוד היו טריים במוחך, שנה אחרי התאונה? ת.       לא פניתי.. אותו רגע הלכתי ל רופא משפחה, קיבלתי זריקות, נחתי כמה ימים בבית וחזרתי לעבודה. כשראיתי שזה לא מסתדר וממשיך לכאוב לי, שוב פניתי לרופא ששלח אותי לעשות CT. ייאמר כי, לבד מהסתירות שנתגלו בתשובותיו של התובע שנמסרו במספר הזדמנויות, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט נשאל בחקירתו הנגדית : ש.        התובע אישור שהוא פנה לטיפול רפואי כשבועיים לאחר התאונה. התובע טוען שנגרמה לו פריצת דיסק תסכים איתי שאדם שנגרמת לו פריצת דיסק סובל מכאבים, ומגבלות באופן מידי ופנה מיד לקבלת טיפול רפואי. ת.         נכון. זה בדרך כלל. ש.        תסכים איתי שאם זאת הייתה הפעם הראשונה שהתובע סובל מכאבי גב עקב פריצת דיסק ולא היה מורגל לכאבים כאלה מהגב, היה פונה לטיפול רפואי, ואפילו לחדר מיון, ולא היה מסוגל לסבול את הכאבים. ת.         יכול להיות. ש.        התובע אמר שנשאל מדוע הוא פנה אחרי שבועיים לקבלת טיפול רפואי, הוא אמר שהוא חשב שזה יעבור כמו תמיד. תסכים איתי שזה בעצם אינדיקציה או סימן שלא היה הבדל בכאבים שהוא סבל מהם קודם לכן. ת.         ההבדל היה במשך הכאב, ולא באופי של הכאב, או בעצמה שלו. ש.        תסכים איתי שזה בעצם סימן הפריצה הייתה קודם לכן לאירוע. ת.         לא יודע להגיד לגבי הפריצה, אני מקבל זאת כעובדה, זה מחזק את זה שהוא סבל לפני כן מכאבי גב לעיתים תכופות. ש.        זאת אומרת שבעצם התנהגות כזו מצביעה בעצם על התמשכות של אפיזודה של כאבי גב ולא החרפה של משהו קודם. ת.         יכול להיות שזה החרפה של מצב, וההחרפה מתבטאת בהתקף לא חולף. ש.        האם נכון שאדם שנגרמת לו פגיעה כמו שהתובע טוען, לא מסוגל להמשיך את יום עבודתו כרגיל, ולהרים משאות. ת.         יכול להיות פריצת דיסק שעושה כאב משמעותי עם קרינה לרגל, ולא ברמה שאדם מושבת במיטה. ש.        האם ידוע לך האם התובע סיפר לך שהוא המשיך את עבודתו באופן סדיר לרבות הרמת משאות. ת.         אני לא יכול לומר מזיכרונ י , אני יכול לומר מה כתבתי, הוא מסר שהוא נפגע בתאריך 07.01 כנראה, שהוא הרים משא כבד, ויש לו כאב אחד בגב, קושי לזוז, ופנה לטיפול בקופת חולים. הוא לא ציין בפני אם הוא המשיך לעבוד. מכאן יש לומר, כי מלבד הקביעה המתבקשת כי גרסתו של התובע אף בעניין זה נמצאה לא אמינה, עצם הפנייה לקבלת טיפול רפואי רק כעבור 14 ימים לאחר קרות האירוע הנטען, מטילה כהוא זה ספק לעצם קרות האירוע הנטען. ככלל לנתבעת המבקשת להתמודד עם גירסת תאונה, אשר אין עדים אובייקטיביים וחיצוניים לאימותה, נאלצת להסתמך על סתירות המתגלות בעדויות, גם בנושאים שוליים. לסתירות אלו יש חשיבות כמובן רק אם יש בהם להצביע על חשד לאי אמירת אמת, וככל שאין מקורן באי דיוקים טבעיים ואנושיים, בפרט כשמדובר באנשים פשוטים המתבקשים לשחזר אירועים שאירעו לפני שנים כשבמרכזם, בדרך כלל חוויה טראומתית. מכל מקום ניסיון החיים מלמד כי סדקים ובקיעים בגירסאות המוצגות, מתגלים דווקא בנקודות שוליות, כאשר אין לצפות לסתירות כאלה בגרעין הגירסה ובנושאים המרכזיים. בתיקים רבים שנדונו על ידי כבר הבעתי את עמדתי לפיה סתירות בעדויות התביעה אינן שוללות כמובן מאליו את יסודות עילת התביעה כל עוד אינן מקימות ספק מובנה בעדות בכלל אשר בהסתברותם הסתירות מביאות לכרסום בגירסת התביעה. בענייננו, את הסתירות העולות מגירסאות התובע, לא ניתן לתרץ רק בגורם האנושי הטבעי כאמור, ויש בקיומן בנסיבות התיק, כדי לכרסם באופן משי ממשקל העדויות. יש להוסיף כי דווקא בנתונים הקריטיים נמצא התובע לא אמין. דחיית תביעתו של התובע במוסד לביטוח לאומי; בהודעת המוסד לביטוח לאומי (להלן : 'המל"ל') מיום 7/7/02 אשר הוגשה במסגרת תעודת עובר ציבור (נ/9) תביעתו של התובע נדחתה בנימוק כי לא הוכח שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו של התובע אשר גרם להופעת כאבי הגב. עוד נקבע כי כאבי הגב התפתחו על רקע מצב תחלואתי טבעי. יש לציין כי, כחלק מההליך שהתנהל במל"ל, נחקר התובע על ידי חוקר שבפניו מסר התובע תשובות שונות וסותרות לגירסה המאוחרת שבדה לצורך התביעה זו שבפני. בין היתר השיב התובע כי, ביום האירוע הנטען הוא סיים את עבודתו וכי לא פנה מידית לקבלת טיפול רפואי מאחר וסבר שהכאב יעבור לו כמו תמיד. עוד אישר התובע בפני החוקר כי עובר לאירוע הנטען הוא סבל מבעיות גב. במהלך חקירתו הנגדית בפני, ניתנה לתובע הזדמנות ליישב את הסתירות שעלו בתשובותיו אלו מול החוקר לעומת הגרסה המאוחרת שלו שהעלה בתביעה לפני, והתובע מילא את פיו מים ומלבד ההכחשה הגורפת כי לא מסר תשובות אלה בפני החוקר לא ניתן הסבר מניח את הדעת בנדון. לא למותר לציין כי התובע אישר בחקירתו הנגדית כי הוא חתום על הדו"ח שנערך על ידי החוקר מטעם המל"ל, ויש להניח כי תוכן הדו"ח הוקרא בפניו בטרם חתם עליו. סוף דבר המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, כי התובע לא הוכיח את תביעתו ובכלל זה הנסיבות שפורטו לעיל, מהווים משקל מכביד כנגד גרסת התובע כאשר לא עלה בידי התובע להסביר את הסתירות הרבות שעלו כמעט בכל יסודות עילת התביעה. לאור מכלול המפורט, הכרעתי כאמור כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו. בהתאמה, מורה על דחיית התביעה. לאור התוצאה אני מחייב את התובע בהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבעות בסך 7500 ₪ בצירוף מע"מ. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ‏‏כ"ד/תמוז/תש"ע ‏06/07/2010, בהעדר הצדדים. תקנותהרמת משקל