בפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אירוע פריצה וגניבה מיום 26/7/00 ( להלן " האירוע " ). התובעת רכשה פוליסת ביטוח גניבה לעסק בתחום הגרפיקה, שנוהל בביתה שבשדרות העצמאות בכפר יונה. הנתבעת היא מבטחת התובעת. הציוד המבוטח הוא מערכת מחשב וציוד היקפי. לטענת התובעת כל הציוד שבוטח במסגרת הפוליסה נגנב. מערכת האזעקה לא חובלה במהלך הפריצה. צופר מערכת האזעקה לא פעל כאשר הגיעה התובעת לביתה . ביום האירוע הוגשה תלונה למשטרה על ידי בעלה של התובעת, מר יזהר טל בגין הפריצה ( נספח ב' לכתב התביעה ). ביום 8/8/00 נחקרה התובעת על ידי חוקר מטעם הנתבעת ( להלן " החוקר " ) , וחתמה על הודעה באשר לנסיבות אירוע הפריצה ( במ/4 ) . הנתבעת דחתה את דרישת התובעת לקבלת תגמולי הביטוח במכתב מיום 31/1/01 ( נספח ג' 1 לכתב התביעה, להלן " המכתב " ) משתי סיבות : א. אי עמידה בדרישות המיגון על פי הפוליסה. ב. אי הפעלת מערכת האזעקה ביום האירוע . במכתב מיום 2/4/03 ( נספח ג' 2 לכתב התביעה, להלן " המכתב השני " ) שנכתב כמענה לפנייתו של בא כוח התובעת, מעלה הנתבעת שתי סיבות לדחיית התביעה לתשלום תגמולי הביטוח, כדלקמן : א. אי הפעלת מערכת האזעקה ב. העדר סימני פריצה . ביום 24/7/03 הוגשה התביעה שבפניי . הצדדים חלוקים לאורך החזית כולה ולהלן בקצירת העומר חזית המריבה. א. עצם קרות הפריצה והגניבה מעסק התובעת. ב. עמידת התובעת בדרישות המיגון על פי תנאי הפוליסה. ג. הפעלת מערכת האזעקה ביום האירוע. ד. אלו פריטים נגנבו בפריצה. ה. אופי הפיצוי לו זכאית התובעת על פי תנאי הפוליסה - נזק בפועל או פיצוי מוסכם. ו. גובה הנזק שנגרם לתובעת בפריצה. אדון בשאלות אלו כסדרן, כפי הצורך. קרות האירוע הביטוחי: כלל בסיסי הוא בדיני הראיות שנטל ההוכחה רובץ על התובע להוכיח את העובדות המהוות בסיס לתביעתו. במקרה בו טוען המבוטח שנגנב רכוש מביתו, על המבוטח להוכיח במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי ( מאזן הסתברויות ), , שאכן נפרץ ביתו ושרכוש שהיה בבעלותו נגנב ( ראה ע"א 191/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח פ"ד מז (1) 837 , 843 ) . על פי גרסת התובעת, כשיצאה את ביתה הפעילה את האזעקה. כשהגיעה לביתה מצאו פרוץ והאזעקה לא פעלה ( עמוד 5 שורות 19-20 ). הפורצים חדרו לבית דרך החלון תוך שבירת הבריח שנכנס למנעול , הנועל את התריסים. טענת התובעת שארעה פריצה לבית העסק נתמכת בעדותה שלה, ובתמונות ( במ/1 ) שהודפסו ביום 25/8/00 כחודש לאחר האירוע, בהן מוצג, לטענתה, הבריח השבור והפגיעות בתחתית פח חלון האלומיניום ( עמוד 7 שורות 18- 22 ) . לטענת הנתבעת לא ארעה כלל פריצה לבית המבוטחת, וזאת מכיוון שמערכת האזעקה לא חובלה ולא נתגלו כלל סימני פריצה לבית. באשר לתמונות במ/1 טוענת הנתבעת שלא הוצג לאיש, הבריח השבור והפגיעות בפח האלומיניום, לאחר אירוע הפריצה. ולמעשה טענתה היא שהבריח השבור והפגיעות בפח אין מקורם בפריצה הנטענת. עוד מוסיפה הנתבעת שאי הבאת בעלה של התובעת לעדות, פועלת לרעת התובעת, בין השאר גם לעניין הוכחת אירוע הפריצה. אין מחלוקת כי התובעת אמרה לחוקר שהוחלף וו בתריסים ואולם לא הציגה לחוקר את הפגיעה בפח האלומיניום ואת הבריח השבור ( עמוד 8 שורות 3-6 ) . התובעת אמרה בעדותה שהתמונות ( במ/1 ) צולמו כשהבחינו לראשונה היא ובעלה, בבריח השבור ( עמוד 8 שורות 16-17 ) . כשנשאלה בעדותה מדוע לא הראתה התמונות לחוקר או לשוטר אמרה התובעת : " הרבה זמן אחרי הפריצה הייתי צריכה לסדר את הבלגן שנוצר בבית. לא עלה בדעתי לעשות יותר מידי. אני יודעת שאני מבוטחת ושאני צריכה להודיע על כך שנגנב לי ולקחו לי.... זה הדבר היחיד שאני יודעת " ( עמוד 8 שורות 22-24 ) . עוד יצויין, כאמור, שהוגשה תלונה במשטרה ביום האירוע. אציין כי התרשמתי מעדותה האמינה של התובעת בעניין הפריצה, משהאמנתי לעדותה של התובעת בנוגע לעצם קיום אירוע הפריצה והגניבה, משהוגשה תלונה למשטרה ביום האירוע עצמו, משהתובעת מפרטת האירוע ונסיבותיו גם לחוקר הנתבעת וכאשר במכתב הנתבעת , שנכתב כחצי שנה לאחר האירוע, לא נטען על ידי הנתבעת שלא ארעה פריצה, ודרישת התובעת לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה בטענה שלא עמדה התובעת בדרישות המיגון ולא הפעילה האזעקה ביום האירוע, מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עצם קיום אירוע הפריצה והגניבה. אוסיף לשם שלמות התמונה, שבחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, מר דוד מאירוביץ, מיום 19/6/05 , נכתב בעמוד 2 : " 1. בחקירה לא נתגלו ממצאים סותרים באשר לטענה כי ארעה פריצה במקום......... 3. להערכת החוקרים, נגנבו מהמשרד שני מחשבים ומכשיר לחיוב כרטיסי אשראי בלבד " . אציין שהנתבעת לא המציאה את דו"ח החקירה, על אף שהצהירה על קיומו בתצהיר גילוי מסמכים מטעמה. ב"כ התובעת דרש קבלת הדו"ח ובהחלטה מיום 28/6/04 ( עמוד 2 שורות 7-9 ), נתבקשה הנתבעת להפקיד הדו"ח בכספת בית המשפט עד לאחר העדת התובעת. הנתבעת בחרה שלא לקיים ההחלטה ולא הפקידה את דו"ח החקירה בכספת. בשולי הדברים אעיר : טענת הנתבעת שאי הבאת הבעל לעדות יוצרת חזקה שאילו הובא לעדות היה הדבר פועל לרעת התובעת - אין לה יסוד בדין. על פי ההלכה הפסוקה : ”הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה....” ( כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד - 2003, עמ' 1650) חזקה זו תחול רק כשמדובר בראיה רלוונטית. הנתבעת לא הדגימה כיצד העדת הבעל עשויה הייתה לשפוך אור על השאלה האם ארעה הפריצה לבית התובעת, שכן לא נטען על ידה שהבעל היה עד לגילוי הפריצה. זאת ועוד, הנתבעת בעצמה בחרה שלא לחקור את הבעל, וזאת כראיה שעדותו אין לה רלוונטיות ולא יכלה להיות לעזר על מנת לקבוע האם אכן ארעה הפריצה. עמידה בדרישות המיגון: טענה הנתבעת, בכתב הגנתה, שהתובעת לא עמדה בתנאי המיגון על פי הפוליסה, מאחר ולא היה בבית התובעת סורג פנימי עם מנעול לחלון, המצוי במצב נעילה, בעת האירוע . טענה זו אין לה זכר בסיכומי הנתבעת. משנזנחה הטענה אין צורך לדון בה. הפעלת מערכת האזעקה ביום האירוע: תנאי מקדמי לחלות הפוליסה שנרכשה על ידי התובעת, מחייב הפעלת מערכת האזעקה. מערכת האזעקה בבית התובעת מופעלת ומנוטרלת באמצעות קוד בן ארבע ספרות. התובעת טענה שבצאתה את ביתה ביום האירוע הפעילה את מערכת האזעקה. הנתבעת טענה מנגד שמערכת האזעקה לא הופעלה ביום האירוע ובכך הפרה התובעת את דרישות המיגון על פי תנאי הפוליסה. " הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג " ( ע"א 678/86 חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג ( 4 ) 177, 184 ). וגם: " די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר- את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג". ( ע"א רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז ( 5 ) 661, פסקה 7 (ג) לפסק הדין ) . מכאן עולה, שעל פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכחת קיומו של סייג לתחולת הפוליסה, מוטל על כתפי המבטחת. הנתבעת הפנתה כאמור לסעיף 4 לפוליסה להוכחת טענתה שאי הפעלת האזעקה אינה בגדר חריג . להלן נוסח הסעיף : " מוצהר ומוסכם בזה כי אחריות המבטח בגין סיכוני אש, התפוצצות ופריצה מותנית בקיום ההגנות כדלקמן : ... 4. במקום קיימת מערכת אזעקה אלקטרונית תקינה וכשירה לפעולה... מחוברת ומגינה על כל פתחי הדירה... ". אין כל בסיס לטענת הנתבעת באשר לנטל ההוכחה. סעיף 4 לפוליסה מסייג את תחולתה, ועל כן הינו בגדר חריג שהנטל להוכיחו רובץ על כתפי הנתבעת, בהתאם להלכה הפסוקה, מקום בו עמדה התובעת ( המבוטח ) בנטל להוכיח את עצם קרות האירוע הביטוחי. טענת התובעת שהאזעקה הופעלה על ידה ביום האירוע נתמכת בתצהירה ובעדות שנתנה בבית המשפט. הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה למערכות אזעקה, מר סבי עזר ( להלן : " מומחה הנתבעת " ) , מיום 27/8/00 (להלן: "חוות הדעת"). כן הוגשה תוספת לחוות הדעת, מיום 23/6/05, כתגובה לעדות התובעת מיום 26/5/05 ( להלן : " התגובה " ) . התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה. מומחה הנתבעת מדגיש בחוות הדעת שלא ניתן לקבוע טכנית האם האזעקה הופעלה ביום הפריצה, מאחר שבמערכת האזעקה של התובעת אין תוכנת זיכרון וכן אינה מחוברת למוקד ( עמוד 3 סעיף 5 לחוות הדעת ) . טענת הנתבעת שהאזעקה לא הופעלה נסמכת על שלושה אדנים : א. עדות התובעת שהאזעקה לא פעלה והייתה מנוטרלת כשהגיע התובעת לביתה וגילתה את דבר הפריצה. ב. מערכת האזעקה לא חובלה במהלך הפריצה. ג. לצורך נטרול האזעקה יש להקליד קוד בן 4 ספרות. מסיבות אלו מגיע מומחה הנתבעת למסקנה שלא הופעלה האזעקה ביום הפריצה ( עמוד 4 לחוות הדעת) . אציין שמצאתי את גרסת התובעת אמינה ונטולת רבב. התובעת העידה שכשהגיעה לביתה, האזעקה לא צלצלה ( עמוד 5 שורות 19-20 ) . כן אמרה בעדותה : " האזעקה לא צפצפה אחרי שנכנסתי כלומר היא הייתה מנוטרלת " . ( עמוד 5 שורות 26-27 ) . התובעת מסיקה מכך שהאזעקה לא צפצפה כשנכנסה לביתה, שהאזעקה נוטרלה בפריצה. הנחת התובעת שמערכת האזעקה הייתה במצב כבוי כשהגיעה לביתה אינה בהכרח נכונה, שכן מחומר הראיות שהונח בפניי, לא ניתן לדעת האם צופר האזעקה מופעל בשנית לאחר שכבר נתגלתה פריצה והצופר פעל במשך זמן ממושך. עוד אמרה התובעת בעדותה : " אני דרכתי את האזעקה כשיצאתי וכשחזרתי זה היה מנוטרל. ראיתי גם את הנורית שדולקת על הצג, דבר שמעיד כי האזעקה צפצפה באיזה שהוא שלב וכעת הפסיקה לצפצף " ( עמוד 6 שורות 1-3 ); " אני טענתי שדרכתי וכשחזרתי ראיתי הבהוב ( הדגשה שלי - ד.א.ג ) כלומר שהמערכת הופעלה... " ( עמוד 6 שורות 26-27 ) . דבריה אלו של התובעת מעלים ההסתברות שהמערכת אכן הופעלה, אך צופר האזעקה מפסיק מלפעול בשלב מסוים, ולא צופר בשנית. בתגובת מומחה הנתבעת, מתייחס האחרון לדבריה אלו של התובעת, אך יוצא מנקודת הנחה שהאזעקה הייתה כבויה בעת שהגיעה התובעת לביתה, וזאת בהסתמך על דברי התובעת. ולכן גם טוען שההבהוב שראתה התובעת הינו הבהוב של הנורה הירוקה המעיד שהחיישנים זיהו תנועה, ולא הבהוב של הנורה האדומה המעיד שהמערכת זיהתה פריצה והצופר פעל ( עמוד 1 לתגובה ) . וכאמור הנחת היסוד של מומחה הנתבעת אינה נקייה מספקות. זאת ועוד, בהנחה שמערכת האזעקה אכן הייתה מנוטרלת כטענת הנתבעת, עצם העובדה שלא נגרם נזק למערכת האזעקה, אין בו כדי להביא למסקנה שהמערכת האזעקה לא הופעלה עובר לפריצה. על פי חומר הראיות המונח בפניי אין כל התייחסות לאפשרות ניטרול האזעקה ללא גרימת נזק. באין התייחסות לשאלה זו בחוות הדעת, נותרת האפשרות שהאזעקה נוטרלה במיומנות במהלך הפריצה. בנסיבות אלו מצאתי לקבוע שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהתובעת לא הפעילה את מערכת האזעקה ביום האירוע, שכן אפשרות סבירה היא שהמערכת כן הופעלה אך הצופר מפסיק מלפעול בשלב מסוים ואינו פועל בשנית בעת גילוי תנועה על ידי החיישנים, או לחילופין שמערכת האזעקה נוטרלה במיומנות בפריצה. וככלל, במקרים בהם יש ספק סביר באשר לשאלה אם הופעלה מערכת האזעקה, יפעל הספק לטובת המבוטח. סוג הפיצוי לו זכאית התובעת על פי הפוליסה : התובעת העלתה בסיכומיה הטענה שגובה הפיצוי לו היא זכאית, בהתרחש האירוע הביטוחי, הוא הסכום הנקוב בפוליסה, כפיצוי מוסכם, כאמור בסעיף 56 (ד) לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981 ( להלן " החוק " ). מנגד טענה הנתבעת שהעלאת הטענה אך ורק בשלב הסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה. עוד טענה הנתבעת, שהסכום המופיע בפוליסה מייצג את תקרת גובה הפיצוי ותו לא ואין מדובר בפיצוי מוסכם. לשיטתה הפיצוי לו זכאית התובעת הוא בהתאם לשווי השוק של הציוד שנגנב. סעיף 55 (א) לחוק קובע : "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזוק". סעיף 56 לחוק קובע: "(א) חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה. (להלן: "סכום הביטוח). . . . (ג) תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב בו היה אילולא קרה מקרה הביטוח. (ד) הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם ". על פי סעיף 55 וסעיפים 56 ( א ) ו 56 ( ג ) לחוק - במקרה הרגיל יהא זכאי המבוטח לפיצוי בהתאם לנזק שנגרם לו. בהתאם נפסק שהעיקרון המנחה באשר לגובה הפיצוי לו זכאי המבוטח על פי הפוליסה, שאין מטרת הפיצוי להעשיר המבוטח מעבר לנזק שסבל (ע"א 196/88 - כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ פ"ד מו(1), 756 ,עמ' 765-766 ( להלן : " פרשת כלל " ) , ראה גם : ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט (4) 579 ,561; ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ' (1) 738, 749 (ד' ששון, " דיני ביטוח " תשס"א, מהדורה שנייה, 293 ) . מכאן עולה שנקודת המוצא היא שהפיצוי לו זכאי המבוטח הינו כשיעור הנזק שנגרם לו. מן הכלל אל הפרט: על מנת לקבוע האם אכן הוסכם על שיעור שיפוי מוסכם יש לבחון את אומד דעת הצדדים לחוזה הביטוח כפי שהיא משתקפת מהפוליסה עצמה ומהנסיבות. בפרק 1 בפוליסה נכתב : " הרכוש המבוטח : מחשב וציוד היקפי בהתאם להערכת א.פרסמון מיום 23/10/96 .... " . משמאל לאמור נקוב הסכום בסך 38,378 ₪ . עצם קיומה של הערכה באשר לשווי הרכוש המבוטח אין בה די, לבדה, על מנת לקבוע שזכאי המבוטח על פי תנאי הפוליסה לשיפוי מוסכם בהתאם להערכת השווי, משנקודת המוצא היא ששיעור הפיצוי לו זכאי המבוטח על פי הפוליסה הינו בהתאם לנזק שנגרם לו. מעיון בפוליסה לא מצאתי גם כל עדות אחרת שהוסכם בין הצדדים על שיעור שיפוי מוסכם. כן לא הובאה בפני כל ראיה חיצונית לפוליסה, שיש בה כדי להעיד שהוסכם בין הצדדים על שיעור שיפוי מוסכם. מכאן שטענת התובעת שזכאית היא לשיפוי מוסכם על פי תנאי הפוליסה - דינה להידחות. משקבעתי שאין זכאית התובעת לשיעור שיפוי מוסכם אין צורך לדון בטענת הנתבעת באשר להרחבת חזית. גובה הנזק : הערכת שווי הציוד, על פיה נקבע סכום הביטוח, נערכה ביום 23/10/96 על ידי התובעת, בעוד שהפריצה ארעה ביום 26/7/00. הנתבעת הגישה חוות דעת שמאי, מר דוד מאירוביץ ( להלן : " שמאי הנתבעת " ), מיום 9/6/00 ( להלן : " חוות דעת השמאי " ). חוות דעת השמאי הוגשה בתחילה ללא כותרת ביום 28/6/04, כשהחתימה על גבי חוות הדעת אינה של שמאי הנתבעת אלא של מנהל משרד השמאות בו עובד השמאי. בהחלטה מיום 26/5/05 הותר לנתבעת לשכלל את חוות דעת השמאי. ביום 27/6/05 הוגשה הכותרת לחוות דעת השמאי חתומה על ידי שמאי הנתבעת, כן הוגש תצהיר שמאי הנתבעת, בו הוא מצהיר שהוא ערך את חוות הדעת. באותו יום העיד שמאי הנתבעת לאחר שהוזהר כחוק והעיד בתחילת עדותו שהוא החתום על התצהיר והכותרת. התובעת לא הגישה חוות דעת שמאי מטעמה. לטענת התובעת אין ליתן כל משקל לאמור בחוות דעת שמאי הנתבעת ממספר טעמים : 1 . חוות דעת השמאי לא נערכה על פי התקנות ולא ניתן להכשירה חמש שנים לאחר עריכתה שלא באמצעות החתום עליה . 2. אין בחוות דעת השמאי תצהיר של שמאי הנתבעת. מי שחתום על חוות דעת השמאי הינו מנהל משרד השמאים. 3. חוות הדעת לא צורפה לכתב ההגנה כנדרש על פי התקנות. משהוגשה כותרת חתומה כהשלמה לחוות הדעת על ידי שמאי הנתבעת, ומשהוגש תצהיר חתום על ידו, על פיו הוא שערך את חוות דעת השמאית - אין כל סיבה שלא ליתן משקל לחוות דעת השמאי, עליה נחקר שמאי הנתבעת לאחר הגשת תצהיר. יודגש שלא נגרם כל עוול לתובעת עקב שכלול חוות הדעת השמאי והגשת התצהיר, גם אם באיחור ניכר, שכן חוות הדעת הלא משוכללת הוגשה ביום 28/6/04, בעוד ששמאי הנתבעת נחקר ביום 27/6/05 . שמאי הנתבעת הוזהר כחוק לפני עדותו והצהיר שהוא שערך את חוות הדעת השמאית ושהוא חתום על התצהיר מיום 27/6/05 - על כן לא ברורה טענת ב"כ התובעת שהתצהיר נחתם " על החלק " , שכן אין חולק ששמאי הנתבעת קרא תצהירו לפני שחתם עליו. אוסיף שלבית המשפט מוקנית הסמכות לרפא פגם בהליך לצורך בירור השאלות השנויות במחלוקת ( סעיף 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 , ראה ע"א 591/70 אליהו מזוז נ' ראובן חדד פ"ד כה ( 2 ) 169 ). השימוש בסמכות זו מתבקש, מקום בו לא נגרם כל עוול לאיש מבעלי הדין. התובעת אף לא טענה לפגיעה מהותית בה עקב הגשת חוות דעת השמאי "המשוכללת" באיחור. אכן חוות דעת השמאי הוגשה באיחור ואף ללא כותרת בתחילה כנדרש, אך משתוקן הפגם, מבלי שנגרם כל עיוות דין עקב כך, מצאתי לקבוע שחוות דעת השמאי הינה ראיה קבילה. בצדק מביע ב"כ התובעת תרעומת בסיכומיו מכך שהנתבעת טוענת ששווי הציוד שנגנב נמוך מסכום הביטוח, בשעה שנגבתה פרמיה בהתאם לסכום הביטוח. אכן אין זה ראוי שמחד גיסא תגבה המבטחת פרמיה בהתאם להערכת הנכס כנקוב בפוליסה ולאחר קרות המקרה הביטוחי תטען ששווי הנכס המבוטח נמוך מערכו כמופיע בפוליסה, כפי שנעשה בתובענה שבפניי, דהיינו מצב בו המבוטח משלם פרמיה גבוהה, ללא כל הצדקה ובמנותק מהשווי העדכני של הנכס בעת חידוש הפוליסה. " המדיניות השיפוטית הראויה היא שלא להתיר לחברות הביטוח לפתוח דיון שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח, לא היה כפי שנקוב בפוליסה, וסבורני כי חזקה היא שהשווי מבוטא על ידי סכום הביטוח ... בקובענו חזקה זו איננו הופכים את הפוליסה שבסיסה הנזק שנגרם למבוטח, לפוליסה של שיפוי מוסכם, בה דן סעיף 56(ד) לחוק. שכן אין חברת הביטוח מנועה מלהביא ראיות בדבר ירידת ערך הנכס מיום עריכת הפוליסה ועד למקרה הביטוח" . (ראה פרשת כלל לעיל, בעמ' עמ' 774- 775, וגם ע"א 195/89 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' ניסן יאיר ואח' פ"ד מו (5) , 673 פסקה 4 לפסק דין ). בהתאם להלכה, חזקה שהערכה של שווי הנכס בפוליסה מייצגת נאמנה את שוויו בעת קרות המקרה הביטוחי . טוענת הנתבעת שדו"ח הסוקר אינו מייצג נאמנה את שווי הציוד המבוטח, שהתיישן ואיבד מערכו, וכי שווי הציוד שנגנב הינו כאמור בחוות דעת השמאי. מנגד טוענת התובעת שאין לקבל את הערכת השמאי, שכן לא ניתן להפחית משווי הציוד המבוטח גם בגין התקדמות טכנולוגית וגם בגין בלאי עקב שימוש. עוד טוענת התובעת שחוות דעת השמאי אינה מתייחסת לכל הציוד שנגנב, מאחר ואין בה הערכה של אחד המחשבים שנגנב בפריצה. הנתבעת הגישה הערכת מחיר לציוד מחשבי מטעם מר ניר טל " שער דיגיטל " מיום 23/10/96 ( נ/1 ) ( להלן: " ההערכה " ), כשלטענתה סכום הביטוח נקבע בהתאם לרשימת הפריטים והמחירים שבהערכה. כן הוגשה על ידה הצעת מחיר, מיום 6/8/00 ,עבור ציוד חדש המקביל לציוד שנגנב, מטעם חברת פאואר קומפיוטר בע"מ ( נ/2 ) . עוד הוגש על ידי הנתבעת כתב התחייבות מיום 6/8/00 ( נ/3 ) שניתן על ידי התובעת לחברת ליפמן הנדסה אלקטרונית בע"מ, לצורך השכרת והתקנת מכשיר חיוב לכרטיסי אשראי ( להלן : " מכשיר החיוב " ) . לטענת התובעת, מכשיר החיוב נגנב בפריצה. חוות דעת שמאי הנתבעת מתבססת על רשימת הפריטים שבמסמך נ/1 , כאשר אין בה הערכה של פריט 7 שבמסמך נ/1, כן אין בה התייחסות למכשיר החיוב . הערכת השמאי באשר לשווי הפריטים שנגנבו אינה כוללת מע"מ. לטענתו הציוד נרכש בהיות התובעת עוסק מורשה כך שהתקזזה בגין רכיב המע"מ בעת רכישת הציוד ( עמוד 5 לפרוטוקול שורות 7-8 ) . יאמר כבר בראשית הדברים שהתובעת העידה ששווי הציוד שנגנב, ערכו פוחת משנה לשנה ( עמוד 2 לפרוטוקול שורות 14-18 ). יחד עם זאת לא מצאה לנכון להגיש חוות דעת מטעמה באשר לשווי העדכני של הציוד שנגנב. שמאי הנתבעת העיד שהערכתו מבטאת את ערך הציוד כמשומש נכון לערב הפריצה ( עמוד 18 לפרוטוקול שורות 4-5 ). הערכת השמאי מבוססת על הערכת השווי במסמך נ/2 בניכוי 40% בגין בלאי והתקדמות טכנולוגית, וגם בגין שיפורים - שכן לטענת שמאי הנתבעת אין התאמה בין הפריטים המופיעים במסמך נ/1 לפריטים המופיעים במסמך נ/2 , וכי הפריטים המופיעים במסמך נ/2 עולים באיכותם הטכנולוגית על הרכוש שנגנב ( עמוד 3 לחוות הדעת ). עיון בפריטים המופיעים בשני המסמכים מעלה שאכן אין זהות בין הפריטים. התובעת טוענת שלא ניתן להפחית משווי הציוד המבוטח גם בגין התקדמות טכנולוגית וגם בגין בלאי עקב שימוש ואולם טענה זו אינה נסמכת על דבר, ומשכך דינה להידחות, מקום בו הוגשה על ידי הצד שכנגד חוות דעת מומחה שנמצאה אמינה. אכן חזקה ששווי הציוד הינו כפי שמופיע בסכום הביטוח בהתאם להלכה הפסוקה, אך משהעידה התובעת שהציוד איבד מערכו, ומשהוגשה חוות דעת שמאי מטעם הנתבעת, על פיה יש להפחית 40% משווי הציוד בגין בלאי והתקדמות טכנולוגית, מצאתי לקבוע את גובה הנזק בהתאם לסכום הפוליסה בניכוי 40%, על פי הערכת שמאי הנתבעת. בהתאם הנני מעמידה את הנזק על 25,500 ₪. לאור תוצאה זו אין מקום לשום את פריט 7 המופיע ברשומה נ / 1 אך אינו מופיע ב - נ / 2. התובעת כשלה מלהציג ראיה שתעיד שמכשיר החיוב בוטח במסגרת הפוליסה (בעוד שאכן עלה בידה להמציא ראיה באשר לשאר הפריטים המבוטחים ( נ/1 )), ויצוין שמסמך נ/3 המעיד על השכרת והתקנת מכשיר החיוב אינו נושא תאריך. גם על פי תיאור הרכוש המבוטח בפוליסה ( " מחשב וציוד היקפי " ) לא ניתן לומר שמכשיר החיוב בוטח במסגרת הפוליסה. וכן שמאי הנתבעת העיד שמכשיר החיוב לא נכלל כחלק מהרכוש המבוטח, וטען שמסמך נ/1 מכיל את כלל הרכוש המבוטח ( עמוד 18 לפרוטוקול שורות 25-29 ) . בהתאם לאמור מצאתי לקבוע שהפוליסה לא כללה את מכשיר החיוב, כחלק מהפריטים המבוטחים. כן מצאתי לקבוע שהפוליסה לא כללה את הפריטים המופיעים במסמך נ/2 שאינם מופיעים במסמך נ/1, שכן שוכנעתי מחומר הראיות שהונח בפניי, שמסמך נ/1 משקף את כלל הפריטים המבוטחים במסגרת הפוליסה. באשר לטענת הנתבעת, שיש להפחית משיעור הנזק את סכום ההשתתפות העצמית כאמור בפוליסה - טענה זו בדין יסודה . עיון בפוליסה מעלה שגובה ההשתתפות העצמית של המבוטח הינו 1,925 ₪ ( עמוד 2 לפוליסה ) . בהתאם יש להפחית משיעור הפיצוי את סך ההשתתפות העצמית. סוף דבר - התביעה מתקבלת. הנתבעת תישא בנזקי התובעת עקב האירוע בסך 25,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד האירוע. מסכום זה יש להפחית את סכום ההשתתפות העצמית של המבוטחת. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. ניתן היום כ"ו בטבת, תשס"ו (26 בינואר 2006) בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום. דליה אבי גיא, שופטת ביטוח פריצה / גניבהפריצה