התביעה שבפניי היא תביעה בעילה חוזית ונזיקית בגין איחור בפינוי מושכר שבבעלות התובעים ע"י הנתבעים וגרימת נזק ישיר ועקיף לתובעים, עקב זאת. הסכם שכירות לדירת מגורים נחתם בין בעלי הדין לתקופה של שנה עד ליום 15.8.2006. תקופת השכירות הוארכה ביום 23.7.2006 במימוש אופציה לשנה נוספת עד ליום 15.08.2007. התביעה היא בגין אי פינוי המושכר במועד עליו הוסכם במימוש האופציה ועד ליום ליום 31.10.2007 , למרות הודעה מפורשת בע"פ ובכתב לנתבעים על חובתם לפנות את המושכר. התובעים טוענים כי עקב האיחור בפינוי המושכר, סוכל מועד מסירת החזקה במושכר על ידם לרוכשי הדירה באופן שגרם להם לנזקים מעבר ובנוסף לנזק שנימצא במושכר עם מסירתו ואי תשלום חשבונות נלווים. הנתבעים, דוחים את טענות התובעים כנגדם וטוענים כי הישארותם במושכר היתה על פי המוסכם עם התובעים בהארכת החוזה בע"פ, עד ליום 21.10.2007. לטענתם, ההסכם הוארך בידיעת רוכשי הדירה שהשתתפו בהתמחרות שנערכה למכירת המושכר בזמן שהנתבעים גם הם, התמודדו בהתמחרות. הנתבעים הוסיפו כי לא גרמו כל נזק למושכר וטענותיהם של התובעים בנידון, לא הוכחו. המסכת העובדתית: קיימת הסכמה בין בעלי הדין בעניינים הבאים: ביום 16.08.2005 נחתם חוזה שכירות בין הצדדים, בו נקבע כי מועד תקופת השכירות הינה מיום 16.08.2005 ועד ליום 15.08.2006. לאחר תום מועד תקופת חוזה השכירות מומשה אופציה ביום 23.07.2006 לפיה תקופת הוארכה עד ליום 15.08.2007. ביום 18.07.07 נמכרה הדירה על ידי התובעים ומועד מסירת החזקה לפי הסכם המכר נקבע מועד הפינוי ליום 16.9.2007. ביום 16.7.2007 נשלח מכתב התראה על ידי התובעים לנתבעים לפינוי המושכר. הדירה פונתה על ידי הנתבעים ביום 31.10.07. עיקר המחלוקת היא אם כן בשאלת קיומה של הסכמה בע"פ, להארכת תקופת השכירות . במכתב ההתראה שנישלח ע"י התובעים לנתבעים ביום 15.7.07 גילו התובעים את דעתם באופן מפורש כי על הנתבעים, לפנות את המושכר בניגוד למוסכם על הארכתו בע"פ, כשיטת הנתבעים( נספח ד' לכתב התביעה). הנתבע הכחיש בחקירתו את דבר קבלת מכתב התראה (עמ' 21 שורה 21), אך עיון בסעיף 10 לכתב ההגנה אישר את קבלתו וכך גם עולה מעדותה של הנתבעת (עמ' 16 שורות 5-11). מכאן אני למדה, כי היה ידוע לנתבעים כי אין בכוונת התובעים לחדש את החוזה או להאריך את תוקפו ולו גם לפרק זמן קצר, ממועד קבלת מכתב ההתראה. הדבר גם עולה משיחות קשות ונוקבות, שהתקיימו ביניהם לאחר קבלת המכתב (עמ' 21 שורה 22). בה בשעה, יש להכריע האם חזרו בהם התובעים מהסכמה בע"פ שניתנה בטרם משלוח מכתב ההתראה, לדחות את מועד לפינוי המושכר עד ליום 21.10.2007. התובעים טוענים כי לא האריכו את החוזה שכירות בע"פ עד למועד קבלת חזקה של הנתבעים בדירה חדשה וודאי, שלא נתנו את הסכמתם להארכה לתקופה של 5 שנים, באופן מתחדש. לדברי התובע בעדותו, לא הייתה לו כל כוונה להאריך את חוזה השכירות מעבר למוסכם בחוזה, עד ליום 15.8.2007 (עמ' 3 שורה 24). בדומה לכך העידה התובעת על היעדר הסכמה להישארות הנתבעים במושכר כל זמן שאין קונה או שוכר למושכר וכאילו התנאי מבחינתם, להמשך תקופת השכירות הוא תשלום סדיר של דמי השכירות (עמ' 7 שורה 15). לדבריה, לא הייתה כל חזרה מהסכמה בדבר הארכת הסכם השכירות, מאחר שלא הייתה כלל הסכמה כזו (עמ' 7 שורה 18). בשיחה שהתקיימה בין הצדדים, הודיע לה הנתבע כי זכה במכרז ואמר כי יתכן שהם יזקקו למושכר למס' חודשים נוספים, מבלי שידע לומר לכמה חודשים. במעמד זה, היא השיבה לו שיש שוכרים פוטנציאליים. משפחה אחת שזקוקה לדירה מיידית ולכן נידרש פינוי ב15.8 ומשפחה שנייה, ש"יתכן שקנו את זה להשקעה, אם ישכרו את הדירה אולי יהיה על מה לדבר" (עמ' 7 שורות 18-22). לדידה, תשובת הנתבע אליה היתה כי במצב דברים זה, הוא ייאלץ ללכת להורים לצורך דיור חלופי (עמ' 7 שורה 23). קיים קושי לקבל את טענת הנתבעים כי החוזה, הוארך מראש לחמש שנים, בניגוד להסכם השכירות ולהסכם הארכה ובהתאם לעדותה של הנתבעת הנתבעת כי התובעים כלל לא הסכימו לדרישה זו. לדבריה, היא התכוונה לאופציה ל-5 שנים לפיה, יש לחתום בכל שנה לעוד שנת שכירות (עמ' 13 שורות 17-18). הנתבעים אמרו בעדותם גם כי הייתה הסכמה כזו, בלחיצת יד (עמ' 14 שורה 15 ושורה 20 ועמ' 19 שורות 2-3). עדותם זו, אינה מתיישבת עם שיחות קשות ביניהם, שאינן מעידות על הסכמה להארכת השכירות (עמ' 16 שורה 9). בנוסף, גירסתם זו של הנתבעים, אינה מתיישבת עם הגעה של שוכרים וקונים פוטנציאלים למושכר, באופן תדיר (עמ' 19 שורות 28-29) ועם התדיינות על מועד הפינוי (עמ' 16 שורות 1-7). מכל אלה אני מסיקה כי שני הצדדים סברו שיש מקום לדון בסוגיית הארכת תקופת השכירות, לגביה לא היתה הסכמה ביניהם. כך גם, בסעיף 1 לתצהירה של הנתבעת בבקשת רשות להתגונן מצינו: "ייאמר מייד ובאופן חד משמעי, כי המבקשים אינם מעוניינים לשהות במושכר בניגוד לדעתם והסכמתם של המשיבים. אלא מה, בנסיבות העניין נוצרה סיטואציה בלתי אפשרית וזמנית יש להדגיש - בה המבקשים נאלצים לשהות בדירה עד ליום 21.10.2007 הוא המועד בו יוכלו לקבל את החזקה בדירה אותה רכשו ביום 9.7.2007". בסעיף 5 (ד) לתצהיר נאמר כי ביום 9.7.2007 בשיחה עם התובעת, היא הבינה את הכורח והקושי בפינוי הדירה מאחר ולא קיימת דירה חלופית ביישוב וכן כי הילדים לומדים בישוב בשנת הלימודים. בהמשך התצהיר, בסעיף 5 ה', נאמר כי בתחילה נוצר הרושם כי התובעים מבינים את הקושי ולכן הם הסכימו בלב חפץ. מכל אלה אני למדה כי הקושי של הנתבעים במציאת דיור חלוף ולימודי הילדים ביישוב הם שהיוו את נימוק לבקשת דחיית מועד הפינוי של המושכר ולא עקב קיומו של חוזה שכירות המתחדש מידי שנה, למשך 5 שנים. מעדות הנתבעת עולה כי למרות שמועד הפינוי על פי ההסכם הוא ליום 15.8.2007 לא היה בידה לפנות את המושכר כי יש לה משפחה, והיא תצטרך עוד חודשיים מקבלת האישור מכונס הנכסים (עמ' 16 שורה 1). בכל אלה, יש כדי להעיד על צרכיה היא אך אין בכך כדי להוכיח שהתובעים, הסכימו להתאים עצמם לצרכיה ולקשייה, בהארכת השכירות. הנתבעים הוסיפו וטענו כי כבר ביום 9.7.2007 הודע לתובעת על כל שהמושכר יפונה ביום 21.10.2007 ואף ניתנה הסכמתה לכך. גירסה זו מעלה תהייה הואיל ומועד זה, לא יכלה הנתבעת לדעת על תאריך מדוייק לפינוי, הואיל והדבר נתון לחתימת כונס הנכסים של הדירה בה זכו הנתבעים במכרז וכן באישור החוזה, על ידי ראש ההוצאה לפועל. מהנספח לכתב ההגנה עולה כי הסכם עם הכונס, נחתם רק ביום 27.8.2007 ( ראה גם עמ' 15 שורות 4 ו- 10) וכי לאחר שהכונס, ייתן את המפתחות לבית תפנה הנתבעת כדבריה, את המושכר (עמ' 15 שורה 25). מדבריה עולה, כי היה ידוע לה שקיימת בעייתיות בנדון והיא אף ציינה זאת, באזני התובעת. בנסיבות אלו, קביעת מועד פינוי ספציפי , ליום 21.10.2007 , בעת שלא ידוע לנתבעים מראש מועד הפינוי, הוא הקדמת המאוחר ללא כל וודאות, שהדבר יעלה בידם. קשה אם כן להניח כי היתה הסכמה מצד הנתבעים לכך וכן כאמור, לא השתכנעתי כי התובעים ניאותו לכך. לפיכך, הנתבעים לא הוכיחו דבר כריתת חוזה מחייב להארכת תקופת השכירות עד ליום 21.10.2007 והדבר, עומד בניגוד למסמך בכתב שנחתם ע"י הצדדים. גמר תקופת שימוש במושכר, צריך לבטא את אומד דעת הצדדים לגביו, וכל שינוי במועד זה הוא בכפוף להסכמה של שני הצדדים. באין הסכמה, על הארכת מועד הפינוי יהא מועד סיום השכירות מועד פינוי המושכר. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים, איחרו בפינוי המושכר. מר קריקוב העיד כי הוא השתתף בהתמחרות ביום 12.6.2007 לרכישת נכס בבית אריה עם הנתבעת. כאשר לא זכה במכרז, הוא הלך לראות את דירת התובעים (עמ' 9 שורות 26-29). בהתאם לעדותו, היה ידוע לו כי כניסה של הנתבעים לדירה בה הם זכו היא תוך 90 יום לערך, קרי: בסביבות אוקטובר (עמ' 9 שורה 13). כמו כן, בסיור מקדים במושכר, הנתבעת אמרה לו כי היא לא מתכוונת לפנות את המושכר ב- 15.8.2007 (עמ' 9 שורה 19). למרות זאת, הוא חתם על החוזה עם התובעים ביום 18.7.2007 על פי התחייבות של התובעים לפנות את הדירה (המושכר) ביום 15.8.2007 (עמ' 19 שורה 9). לדברי העד, הוא אמר לתובעים כי הנתבעת לא מתכוונת לפנות את המושכר ביום 15.8.2007, אך הם השיבו לו: "תשאיר את זה לנו". לפיכך, הוא הסתמך על התחייבות של בעל הבית (עמ' 10 שורה 4). מעדותו של העד קריקוב עולה אם כן שהתובעים, ידעו מבעוד מועד כי יהיה קושי לפנות את המושכר לאור הודעת הנתבעים באוזניו, כי הם לא יפנו את המושכר, אלא בחודש אוקטובר. בנסיבות אלו, למרות שקיים סעיף פיצוי בהסכם השכירות בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר ע"י הנתבעים בסך 150 ₪ ולמרות זכותם של התובעים להביא לפינוי המושכר במועד, עולה השאלה בדבר חלקם של התובעים, באי עמידתם בחוזה המכר של הדירה עם משפחת קריקוב (נספח ג' לכתב התביעה) , בשים לב לסעיף פיצוי שנקבע בו (10.3.2) לפיו על התובעים לשלם לקונה 200 ₪ עבור כל יום איחור במסירת החזקה, החל מהיום השמיני. בנסיבות אלו, אני מוצאת כי קיים אשם תורם מצד התובעים להפרת הסכם המכר לעניין מועד מסירת החזקה וכן אי הקטנת הנזק על ידם, בקביעת סד זמנים למסירת החזקה בדירה לרוכשים שצפוי קושי בעמידה בו, בהעמדת הפיצוי בגין האיחור הגבוה, לעין ערוך, מהפיצוי המגיע לתובעים עפ"י הסכם השכירות בגין אי פינוי המושכר. בקביעת שיעור האשם התורם, יש להתחשב במכלול הגורמים שצוינו ולבחון את משקלם. אין בידי השופט אמצעי מדויק לקביעת שיעור האשם התורם וחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק נעשית על בסיס של הערכה (ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי ניתן ביום 19.11.84 בעמ' 17; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין ניתן ביום 12.3.87 בעמ' 655). מעמדו של האשם התורם מחוץ לפקודת הנזיקין, הוכר כבר בע"א 3912/90 EXINIM נ' טקסטיל והנעלה, פד"י מז (4) 64 ובספרו של א.פורת, חלוקת האחריות בדיני חוזים, אונ' תל-אביב , 1989 בעניין הגנת האשם התורם בדיני חוזים. בבחינת האשם התורם יש להכריע, האם האדם הסביר היה נזהר יותר וכן לבחון את חלוקת האשמה. בית המשפט ישקול, מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד ( ראה: ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד ואח' ניתן ביום 20.11.84 וע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון האגודה נ' מוסטפא בן אחמד, פד"י מד (1) 442). בהתאם לקביעותי, נימצא אשם תורם של התובעים בנזק שנגרם להם אשר היה בידם להקטין אותו. נכונים הדברים, בפרט לאור עדותו של מר קריקוב כי לכאורה הייתה כוונה לעשות חוזה שכירות לחודש אחד, אבל מאחר שהדירה לא התפנתה לבסוף לא נערך חוזה בנדון (עמ' 11 שורות 13-15). לאור זאת אני קובעת כי לתובעים, אשם תורם בשיעור של 25% להפרת הסכם המכר על ידם, באיחור במסירת החזקה בדירה לידי הקונים. בקביעת גובה הפיצוי בגין גרם הפרת חוזה המכר, עקב הפרת חוזה השכירות ע"י הנתבעים בחנתי את רכיבי ההסכמות בין התובעים לקונים, בעיון בנספח ה' לכתב התביעה המתוקן (מכתב הדרישה של מר קריקוב לתשלום פיצוי) ובנספח ו' (נספח לחוזה המכר), בו הוסכם אחר הליך גישור על תשלום פצוי בסך 40,000 ₪, בגין האיחור במסירת הדירה לרוכשים ועקב ליקויים בדירה במועד מסירתה. התובעים, הציגו את תמונות המושכר וטענו לנזקים עקב מצב הגינה, אשר אכן ניראה בבירור מהתמונות כי היא יבשה (ראה ת/4, ת/8, ת/13 ת/16 מיום 2.11.07 ). מנגד טענו הנתבעים, כי הם השקיעו את מיטב כספם בגינה עם כניסתם אליה, בהשבחתה ועדותם זו, לא ניסתרה. בה בשעה, לא עלה בידי הנתבעים לסתור את עדויות התובעים על מצבה של הגינה במועד מכירתה בפריחתה, וממילא היה על הנתבעים, להחזיר את המושכר במצב טוב ובכלל זה גינה מתוחזקת ומבלי שקמלה. התובעים, לא טרחו להגיש חוות דעת של מומחה להערכת גובה הנזקים וכל שניתן ללמוד מנספח ה' לכתב התביעה המתוקן הוא הערכת הנזק ע"י מר קריקוב בדרישתו לתשלום פיצוי. כך גם, חלק מהליקויים, כדוגמת הכיריים ורצועת התריסים, יכול שייגרמו מבלאי סביר ולא השתכנעתי מגירסת התובעים על ניסיון לפגוע במושכר, בכוונה. למרות זאת, שמתי לבי לכך שהפיצוי ששולם לקונים הופחת מסך של 50,000 ₪ (לפי מכתב הדרישה) לסך של 40,000 ₪ על פי הנספח לחוזה המכר. בקביעותי לעניין האשם התורם, אין כדי לגרוע מזכותם של התובעים לקבלת מלוא הפיצוי המגיעה להם מהנתבעים, בגין איחור בפינוי המושכר על פי הסכם השכירות, בסך 150 ₪ לכל יום איחור. בנוסף יוער, כי היטב היה ידוע לנתבעים על החיובים הצפויים עקב הפרת החוזה על ידם שכן, על פי סעיף 11 לחוזה השכירות, עמדה לתובעים הזכות לקבלת כל סעד אחר העומד למשכיר על פי דין, ובעניינינו חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), עקב אי פינוי המושכר במועד. בשים לב לידיעת הנתבעים על עיסקת המכר, היה עליהם לצפות את חיובים נוספים עקב אי פינוי המושכר, במועד. סופם של דברים אני מחייבת את הנתבעים , ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי לתובעים , ביחד ולחוד כדלהלן: בגין אי פינוי המושכר למשך 77 יום בסך 11,550 ₪ (77X150 = 11,550 ₪) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד ההפרה ביום 16.8.07 ועד ליום התשלום בפועל. פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין הפיצוי ששולם ע"י התובעים לקונה מר קריקוב ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.11.07 , הוא מועד החתימה על הנספח לחוזה המכר, ועד ליום התשלום בפועל. בכך,התחשבתי באשם התורם של הנתבעים בשיעור של 25% ובהכללת נזקים על ידם בתשלום הפיצוי לקונה, אשר לא הוכח שיעור הנזק בפועל בהערכת מומחה ובהכללת נזקים שחלק קטן מהם לא הוכח כי היה באחריות הנתבעים. תשלום בסך 2,924 ₪ בגין חובותיהם לרשות המקומית עקב השימוש במושכר. התשלום, יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 19.11.07 ועד ליום התשלום בפועל. התובעים לא הוכיחו את הפסדיהם עקב הפסדי משכנתא וביטוחים, בהיעדר המצאה של נספח ט' או כל ראייה אחרת להוכחת טענותיהם והפסדיהם בגין רכיב זה. לפיכך, נידחה רכיב נזק זה. פיצוי בסך 5,000 ₪ עקב ההכבדה והטרחה שנגרמו לתובעים בגין האיחור בפינוי המושכר בשים לב, להתכחשותם של הנתבעים לחובתם לפנות את המושכר, בבחינת לית דין ולית דיין תוך שהם קובעים על דעת עצמם את מועד הפינוי. התשלום, יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט לתובעים וכן בשכר טירחת עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. עותק פסק הדין יישלח לצדדים. ניתן היום, כ"ה אב תש"ע, 5 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. חוזהפינוי מושכרחוזה בעל פהבעל פהשכירותפינוי