בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן על ידי כב' השופטת דורית קוברסקי בת.א.12851/04, ביום 11.11.07, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") נגד המערערת 1 (להלן: "העירייה") ונגד המערערת 2, אריה חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את העירייה. המערערות חוייבו בתשלום פיצויים בסך 147,000 ₪ למשיבה, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, ועל כך הערעור. התביעה נגד המשיבה 2, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "בזק"), והמשיבה 3, שביטחה אותה - נדחתה. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. ביום 25.09.02 נחבלה המשיבה, ילידת 1940, בעת שיצאה מביתה כדי לשפוך אשפה בפחי האשפה המצויים ברח' אנטק לוביצקי בתל אביב, כאשר תוך כדי הליכה נכנסה רגלה לבור שהיה במדרכה וגרם לנפילתה (להלן: "הנפילה"). לטענת המשיבה, הסתבר לה בדיעבד שמדובר בפיר תקשורת השייך לבזק אשר המרצפות המקיפות אותו אינן במפלס שווה. 2. המחלוקת בין הצדדים הייתה הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק, כאשר המשיבה טענה בפני בית משפט קמא כי הן העירייה והן בזק אחראיות לנזקיה כמעוולות במשותף בשל הפרת חובה חקוקה ו/או רשלנות. העירייה כפרה בעצם האירוע, וטענה כי המשיבה לא הוכיחה תביעתה כלפיה, וכי בכל מקרה יש לייחס למשיבה רשלנות תורמת, כך גם בזק טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה. 3. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה באשר לנסיבות הנפילה, וקבע כי המשיבה אכן נפלה כתוצאה מהמפגע במדרכה. בית המשפט קבע, כי עדות המשיבה לא נסתרה בחקירה הנגדית, ואף נתמכה בעדויות ובראיות נוספות שלא נסתרו אף הן. עוד קבע בית המשפט, כי העירייה לא הביאה אף ראיה לסתור את גרסת המשיבה. בית המשפט קבע, כי העירייה חבה חובת זהירות כללית כלפי הולכי רגל, שכן העירייה צריכה ויכולה לצפות נזקים להולכי רגל בגין פגמים בדרך מכוח החובה המוטלת עליה בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. עוד קבע בית המשפט כי במקרה זה קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, שכן מכשול כגון בור במדרכה או הבדלי גובה, אינם בגדר הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, ולפיכך העירייה נושאת באחריות לכך שלא יהיו מכשולים שכאלה בדרך. בהתייחס אל פרטי המקרה, ציין בית המשפט כי על פי הראיות מדובר במפגע ברור אשר היה בו כדי לגרום להיתקלות ולנפילה, ומאחר והנסיבות מעידות לכאורה על רשלנות העירייה, עובר הנטל אל העירייה להוכיח שלא התרשלה - נטל בו העירייה לא עמדה. לפיכך, קיבל בית המשפט את התביעה נגד העירייה. לעומת זאת, דחה בית המשפט את התביעה כנגד בזק, וקבע כי לא מוטלת עליה אחריות בנזיקין במקרה זה. בית המשפט קבע, כי אין די בעדותה של המשיבה באשר לאי יציבות תא התקשורת, שכן עדותו של נציג בזק, לפיה לא נעשו כל עבודות מטעם בזק במקום בזמן הרלוונטי לא נסתרה, וכי מהראיות נראה כי לא היה מפגע כלשהו הקשור לתא התקשורת של בזק. בנוסף, ציין בית המשפט כי העירייה, שניסתה לזקוף את המפגע לחובתה של בזק, לא הביאה כל ראייה לכך שהמתקן היה שבור או התנדנד וגרם באופן כלשהו לנפילת המשיבה. בית המשפט דחה את טענת העירייה בדבר רשלנות תורמת כלשהי מצד המשיבה, וקבע כי לא די בכך שהמשיבה גרה בסמוך למפגע כדי לייחס לה רשלנות תורמת. באשר לנזק, בית המשפט קיבל את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר דרור (להלן: "המומחה"), וקבע כי שיעור נכותה הרפואית האורטופדית של המשיבה הינו 13% נכות לצמיתות (10% בגין הגבלת תנועות יישור מרפק שמאל ו-3% בגין הגבלת תנועת כיפוף מרפק שמאל). בית המשפט הוסיף וקבע, לאחר שבחן את מכלול הראיות, כי שיעור הנכות התפקודית הינו כשיעור הנכות הרפואית, וזאת נוכח סוג הפגיעה מחד ועבודת המשיבה - כמטפלת ומנהלת משק בית - מאידך. באשר לפיצוי לו זכאית המשיבה, קבע בית המשפט כדלקמן: א. בגין הפסד שכר בתקופת אי הכושר פסק בית המשפט סך של 20,000 ₪; ב. בגין הפסד שכר מתום תקופת אי הכושר ועד ליום מתן פסק הדין פסק בית המשפט פיצוי גלובלי בסך 26,000 ₪; ג. בגין הפסד שכר לעתיד פסק בית המשפט סכום גלובלי של 15,000 ₪; ד. בגין עזרה לזולת בעבר פסק בית המשפט סכום גלובלי של 6,000 ₪, ובגין עזרה לזולת לעתיד פסק בית המשפט סכום גלובלי של 30,000 ₪; ה. בית המשפט דחה את התביעה בגין הוצאות ונסיעות, משלא הוכיחה המשיבה כי לא תוכל לקבל טיפולים במסגרת קופת החולים ומשלא צורפו קבלות; ו. בגין כאב וסבל פסק בית המשפט פיצוי בסך 50,000 ₪, וזאת בהתחשב בגיל המשיבה ונכותה הרפואית, ובתוספת ריבית כדין מיום התאונה. טענות הצדדים בערעור 4. בערעור שבפנינו מלינה העירייה הן על עצם חיובה באחריות והן על גובה הנזק והפיצוי שנפסק בגין הפסד השתכרות ועזרה לזולת. המערערות טוענות, כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, לא הוכיחה את עצם אירוע הנפילה ונסיבותיו, ועדותה בעניין זה הינה בגדר עדות יחידה, וכי לפיכך היה על בית המשפט לדחות את התביעה כנגדן. בהקשר זה טוענות המערערות כי קיימות סתירות בין גרסת המשיבה באשר לנסיבות האירוע שבכתב התביעה לבין עדותה, וכי עדויות העדות מטעמה - ביתה ושכנתה - הינן מגמתיות ובכל מקרה הן לא היו עדות לאירוע ועל כן אינן יכולות לסייע. לטענת המערערת, האחראית לנזק הינה בזק, וזאת לפחות בשיעור של 80%. עוד לטענתה, היה על בית המשפט לייחס למשיבה אשם תורם לפחות בשיעור של 50%. באשר לגובה הנזק ולפיצוי, טוענות המערערות כי שגה בית המשפט כאשר פיצה את המשיבה בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, שכן אין כל הוכחה שקיים קשר בין התאונה לבין הירידה בשכר המשיבה. עוד לטענתן, שגה בית המשפט כאשר פסק פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, שכן המשיבה לא הביאה כל ראיה ו/או עדות לתמיכה בטענותיה בהקשר זה, ואלה אף נזנחו על ידה בסיכומים. 5. לטענת המשיבה, הערעור הינו על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי הוכיחה תביעתה כנגד המערערות, ואין לקבל את טענת המערערות כי הציגה גרסאות סותרות, וכי גם אם קיימות סתירות מסויימות הרי שאלה שוליות ואין בהן כדי לפגום במהימנות המשיבה. עוד לטענה, אין לייחס לה כל רשלנות תורמת. לטענתה, יש לדחות את הערעור גם בעניין גובה הנזק והפיצוי שנפסק לה, שכן הסכום שנפסק הינו סביר ושקול, ואף על הצד הנמוך. מה גם שכאשר ערכאת הערעור נדרשת לשאלת גובה הפיצוי אין היא בוחנת את הפיצוי שנפסק בגין כל ראש נזק בנפרד אלא בוחנת את השאלה האם הסכום הכולל שנפסק ראוי. 6. לטענת משיבות 2 ו-3 יש לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה כלפיהן, שכן התביעה כנגדן נדחתה, והתובעת - המשיבה - לא ערערה על כך, ולפי ההלכה לא קמה למערערות זכות ערעור כלפיהן. לגופו של עניין טוענות משיבות 2 ו-3, כי טענות המערערות כלפיהן הינן טענות כנגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ואין להתערב בקביעת בית משפט קמא כי התביעה נגדן לא הוכחה. העירייה לא הביאה בדל של ראיה שיש בה כדי להפריך את עדות נציג המשיבות 2 ו-3, מה גם שאין מחלוקת כי המקרקעין בהם מצוי המפגע הנטען הינם בתחום השיפוט של העירייה, ולבזק לא הודע על המפגע ולא היא גרמה למפגע ו/או לתאונה. דיון 7. לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובמוצגים ולאחר ששמענו את הצדדים, הננו קובעים כי יש לדחות את הערעור. א. האחריות הערעור כנגד המשיבה 1 - ערעור על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות 8. צודקת המשיבה בטענתה כי עיקר הערעור שבפנינו הינו ערעור על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות. הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים - בוודאי כאשר התרשמותו של בית המשפט מנומקת ומפורטת באופן משכנע, כפי שנעשה במקרה זה. התערבות מסוג זה תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. לא כך הם פני הדברים במקרה זה. יפים לעניין זה דברי כב' השופט דנציגר ב-רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10): "... ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת מכיוון שמלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה. יחד עם זאת, קיימים מקרים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. התערבות זו תעשה במשורה ובפרט במקרים חריגים בהם: 'קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות או אם מתגלים על פני הדברים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעות העובדות....'". [ראה גם: ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס ( 14.05.08); רע"א 1206/09 קרן תורה ועבודה נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל ( 18.01.10)]. 9. ומן הכלל אל הפרט; בית משפט קמא קבע באופן מפורש, לאחר ששמע את העדים ובחן את כל הראיות שהובאו בפניו, כי הוא מקבל את עדות המשיבה באשר לנסיבות הנפילה, וציין כי עדותה לא נסתרה, ואף להפך - נתמכה בעדות הבת והשכנה, שהגיעו למקום הנפילה מייד בסמוך למקרה והעידו בעניין מהות המפגע. וכך ציין בית המשפט: "התרשמתי מיושרה של התובעת אשר חקירתה לא הופרכה ולא נסתרה... עדותה של התובעת נתמכת בעדות השכנה והבת... גם עדויות אלה לא נסתרו ולא מצאתי כל סיבה לקבוע כי הינן מגמתיות". בית המשפט הוסיף וציין כי עדויות אלה אף נתמכו בראיות אובייקטיביות, וסיכם מסקנתו באשר לעצם המפגע והנפילה: "... נראה בבירור קיומו של מפגע במדרכה אשר היה בו כדי לגרום לנפילת התובעת", ובהמשך חזר על מסקנתו וציין: "...נראה כי מדובר במפגע ברור אשר היה בו כדי לגרום להיתקלות ונפילה של אדם". מדובר בקביעות עובדתיות מנומקות ומפורטות, אשר מבוססות על ממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא לאחר ששמע את העדים והתרשם מהם, ולא מצאתי כל סיבה להתערב בקביעות וממצאים אלה. בהתבסס על קביעות אלה ועל הקביעה כי העירייה לא הביאה כל ראיה לשלול את גרסת המשיבה, הטיל בית המשפט אחריות על העירייה, וקבע שאין לייחס למשיבה אשם תורם. אני סבורה שמדובר בקביעות מנומקות שאין מקום להתערב בהן. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי דין הערעור בשאלת האחריות - להידחות. הערעור כנגד משיבות 2 ו-3 10. צודקות משיבות 2 ו-3 בטענתן כי בית משפט קמא קבע עובדתיות כי לא העירייה ולא המשיבה הוכיחו פגם בתא התקשורת, וכי עדות העד מטעם משיבות 2 ו-3 אמינה, ולפיכך קבע כי לא הוכחה אחריות כלשהי מצדן. די בכך כדי לדחות את הערעור כנגדן. 11. למעלה מן הדרוש אתייחס גם לטענת משיבות 2 ו-3 לפיה העירייה מנועה מלהגיש ערעור על אי חיובן. בע"א 7997/08 עיזבון המנוח שלמה קפון ז"ל נ' ענתר ( 28.01.09), אליו הפנו משיבות 2 ו-3, נקבע כדלקמן:   "לכאורה, שני נתבעים כלל אינם יריבים לעומתיים זה כנגד זה... דחיית התביעה נגד אחד מהם אינה מעמידה זכות ערעור לאחר כנגד דחייה זו... משמעות הדבר היא, כי אם הנתבע אינו מגיש בקשת רשות ערעור והניזוק אינו מגיש ערעור, יהפוך פסק הדין בעניינו של הנתבע שהופטר מחבות לפסק דין חלוט... הנתבע שנמצא חייב לא יוכל לתקוף את הקביעה הפוטרת את הנתבע השני במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בינו לבין התובע" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). אומנם השאלה שנדונה שם הייתה האם עומדת לנתבע זכות ערעור או שמא עליו להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין חלקי, ובו נקבע כי הוא חב באחריות וכי יש להמשיך ולנהל ההליך נגדו בשאלת האחריות, וכי הנתבע האחר אינו אחראי, בעוד שבמקרה דנן קיימת, באופן עקרוני, זכות ערעור על פסק הדין. ואולם, לטעמי קיומה של זכות ערעור על פסק דין אינה משנה את הקביעה לפיה אין יריבות בין שני הנתבעים, ודחיית התביעה נגד אחד מהם אינה מעמידה זכות ערעור לשני בכל הנוגע לאי החיוב של הנתבע הראשון, וזכות הערעור העומדת לו, אם עומדת לו, היא ביחס לחיוב שלו בלבד [ראה בהקשר זה גם רע"א 3724/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (תק-על 96(2)99)]. כל זאת נכון בעניינו, ובמיוחד כאשר המשיבה לא הגישה ערעור על פסק הדין, וממילא לא הגישה ערעור על דחיית התובענה נגד משיבות 2 ו-3. ב. גובה הנזק והפיצוי שנפסק 12. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיעור הנזק שקבעה הערכאה הדיונית, ככל שהדבר מבוסס על חומר הראיות ומנומק כראוי, אלא במקרים חריגים, כאשר גם במקרים אלה אין ערכאת הערעור נדרשת לחישוב מחודש של גובה הפיצויים בכל אחד מראשי הנזק בנפרד, אלא בוחנת את סבירותו של הסכום הכולל שנפסק, ובוחנת האם נפלו טעויות בולטות בחישוב הנזק, וכפי שנפסק לא אחת: "הכלל הוא שבערעורים בשאלת גובה הנזק אין מקום לכך שבית המשפט שלערעור יערוך 'סיבוב שני' של חישוב הפיצויים. ערכאת הערעור עשויה שלא להידרש לכל אחד מראשי הנזק שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, אלא לבחון את סבירותו של הסכום הכולל שנפסק וכן לברר אם קיימות טעויות בולטות בחישוב" [ע"א 10670/05 אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' אבו עגאג ( 20.01.09)].   וכן:   "זאת גם באותם המקרים אשר בהם סבור בית משפט של ערעור כי בפריט כזה או אחר היה הוא פוסק סכום שונה פחות או יותר מן הסכום שפסקה הערכאה הדיונית, ובלבד שלא נפלה טעות בולטת בהערכת הנזק" [ע"א 4484/08 אשר סויסה נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( 05.07.2009)].   13. לאחר שבחנתי את פסיקת בית משפט קמא בראשי הנזק השונים, אני סבורה כי דין הערעור גם בשאלת הנזק - להידחות. מדובר באישה שבמועד התאונה הייתה כבת 62, ובמועד מתן פסק הדין הייתה כבת 67, שנקבעה לה נכות רפואית, שהיא תפקודית במלואה, בשיעור 13%. מדובר בפגיעה תפקודית במרפק שנגרמה כתוצאה משבר סבוך לאישה שעבדה כמנהלת משק בית ומטפלת, והשתכרה עובר לתאונה סך של 4,800 ₪ לחודש. בית משפט קמא פסק למשיבה בגין הפסד השתכרות בתקופת אי הכושר סכום גלובלי של 20,000 ₪, תוך שהוא לוקח בחשבון את חוות דעת המומחה לפיה למערערת 3 חודשי אי כושר מלא וחודש אי כושר זמני, ותוך שקיבל את עדות המשיבה לפיה לאחר התאונה לא עבדה במשך 9 חודשים. לתקופה שמתום אי הכושר ועד מתן פסק הדין, פסק בית המשפט פיצוי בסך גלובלי של 26,000 ₪, וזאת תוך שנימק זאת בכך שהמשיבה הודתה כי היקף עבודתה צומצם מאחר ומעבידתה שכרה עוזרת בית וכן מאחר והילדים בהם טיפלה גדלו. סכומים אלה, בנסיבות העניין, הינם סבירים ואין להתערב בהם. בגין הפסד השתכרות לעתיד, פסק בית המשפט 15,000 ₪, תוך שלקח בחשבון את גילה של המשיבה ואת שכרה לאחר התאונה (4,400 ₪) ותוך שציין כי הירידה בשכר אינה נובעת כולה מהתאונה. אומנם ביום מתן פסק הדין הייתה המשיבה כבת 67, אולם עדיין עבדה ויכלה להמשיך לעבוד. משכך, ולאור נכותה התפקודית, ובהתחשב בגילה - נתון שנלקח בחשבון על ידי בית משפט קמא - בהחלט היה מקום לפסוק לה פיצוי על סך 15,000 ₪, כפי שעשה בית משפט קמא. גם פסיקתו של בית משפט קמא בעניין עזרה לזולת מנומקת ומפורטת. כך, לגבי העבר, סכום גלובלי של 6,000 ₪ בנסיבות העניין ותוך שבית משפט קמא מציין כי בחודשים הראשונים סמוך לאחר הנפילה נתמכה בעזרת משפחתה וכי על פי ההלכה יש ליתן פיצוי בגין כך - הוא סביר. לגבי העתיד, בית המשפט ציין שהמשיבה לא הוכיחה כי היא נזקקת לעזרה בשכר. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אין להתעלם מהנכות שנקבעה ומקביעת המומחה כי לא צפוי שיפור במצבה ואף קיימת אפשרות של החמרה. בנסיבות אלה, כאשר מדובר בנכות תפקודית כאשר בעתיד עלולה המשיבה להיזקק לעזרה בבית, הסכום שפסק בית המשפט בסך 30,000 ₪ אינו חורג מהמקובל ומהדרוש. יצוין בהקשר זה כי אין לקבל את טענת המערערות לפיה המשיבה זנחה טענתה בעניין עזרת הזולת. עיון בסיכומי המשיבה מלמד כי אין הדבר נכון וכי המשיבה פירטה דרישתה בהקשר זה באופן מפורט בסיכומיה, כולל התייחסות לכך שנדרשה לשכור עזרה בבית תוך ציון השעות השבועיות והשכר. 14. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי בית משפט קמא נימק את הבסיס לפסיקת הפיצויים בכל ראש נזק באופן מפורט וראוי, והתחשב בכל הנתונים הרלוונטיים, כמו גיל המשיבה, נכותה וכדומה, והסכומים שפסק הינם סבירים, ואף על הצד הנמוך. ויודגש, כפי שפורט לעיל, כי הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת פיצויים, ובכל מקרה אינה בוחנת כל ראש נזק בנפרד, אלא בוחנת האם הפיצוי בכללותו הינו סביר. במקרה זה, לאור כל האמור, אני סבורה כי הפיצוי שפסק בית המשפט הינו סביר בהחלט. סוף דבר 15. לו נשמעה דעתי, הייתי ממליצה לחברי להרכב לדחות את הערעור, ולחייב את המערערות לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ למשיבה 1, ובסך 10,000 למשיבות 2 ו-3 (ביחד), והכל בתוספת מע"מ כדין. ההתחייבות שהפקידה מערערת 2 תוחזר לה, באמצעות ב"כ, רק לאחר קבלת אישור על תשלום ההוצאות הנ"ל. רות לבהר שרון, שופטת השופט י' שנלר, אב"ד אני מסכים. אב"ד השופט ד"ר ק' ורדי אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רות לבהר שרון. המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים. ניתן היום ב' בניסן, תש"ע (17.03.10), בהעדר הצדדים. אב"ד ד"ר קובי ורדי, שופט רות לבהר שרון, שופטת אחריות העירייה בנזיקיןעירייה