התובעת, רגב חברה חקלאית בע"מ עוסקת בשיווק ומכירת תוצרת חקלאית. הנתבעת מס' 1, קילופי הזהב בע"מ עוסקת במתן שירות למגדלים שונים. הנתבע מס' 2, מר יעקב מנדלסון הינו בעל מניות בנתבעת מס' 1. בין התובעת לנתבעת התקיימו קשרי מסחר בשנים 2003-2005 במסגרתם קיבלה הנתבעת סחורה מהתובעת אולם לא שילמה תמורתה. לטענת התובעת הנתבע מס' 2 הוא שניהל ההתקשרויות וערב באופן אישי לשלם כל חוב של הנתבעת לתובע. כן הנתבע נתן לתובעת שני שיקים של הנתבעת שלא נפרעו. התביעה הוגשה הן כנגד הנתבעת והן כנגד הנתבע לתשלום החוב שעמד בעת הגשת התביעה בסך של 92,159 ₪. עילות התביעה כנגד הנתבע הינן הן בגין התחייבותו האישית והן בגין הצגת מצגי שווא בדבר מצב החברה ואחריותו לנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו. הנתבעת לא הגישה כל כתב הגנה, ניתן פסק דין כנגדה ולמעשה הוברר שהינה חדלת פרעון. הנתבע הגיש כתב הגנתו במסגרתו טען שפעל בשם החברה, שהיה בעל מניה בודדת בנתבעת מס' 1 אשר אינו מעורב כלל בניהול השוטף. לטענתו לא התחייב אישית אלא פעל כאורגן החברה, בחתימתו על השיקים. כן טען שכאשר נמסרו השיקים מצבה הפיננסי של החברה היה טוב ותקין. משכך לטענתו אין כל מקום לחיובו באופן אישי. דיון משפטי: חיוב מכח ערבות אישית: נציג התובעת, מר חנן סטלמך שהנתבע התחייב בפניו אישית לשלם חוב הנתבעת ולפרוע השיקים. לא התרשמתי שכך הדבר. עד זה לא יכול היה להעיד על מועד השיחה עם הנתבע במהלכה התחייב הנתבע. בסיכומי הנתבע עלה שבתשובה לשאלה 15 בשאלון שנשלח אליו הצהיר מר סטלמך שהערבות נעשתה במועד חתימת ההסכם בין הצדדים. בסעיף 5 לתצהירו הצהיר על מועד אחר - לאחר תום סיום מועד הערבות הבנקאית. הנתבע הצהיר ואף העיד שכל פעולותיו היו כאורגן החברה, וכבעל מניה בודדת אחת, לכן הגיע למשרדי התובעת ומסר שיקים של הנתבעת אולם לא התחייב אישית. אין כל ראיה בכתב לכך שהנתבע אכן התחייב אישית לפרוע חובות הנתבעת. אומנם הגיע לתמיכה בטענות התובעת מר דני עדרי שהיה אותה עת אף הוא בעל מניות בנתבעת שהעיד שהנתבע התחייב אישית בפני מנהל התובעת לפרוע החוב, (ראה עמ' 8 שורות 17-18) אולם לא התרשמתי מעדותו שאכן כך היה וזאת ממספר טעמים. הטעם הראשון הוא שלמרות עדותו לפיה אין בינו לנתבע כל מחלוקת (ראה עמ' 9 שורות 14-15 לפרוטוקול), התרשמתי מטינה עמוקה של העד כנגד הנתבע אותו רואה כאחראי לנתק הקיים בינו לבין משפחתו, ולחובות שנאלץ לשלם אחיו (ראה עמ' 10 שורות 29-32). הטעם השני הוא שעד זה העיד שבשנה וחצי האחרונה לא היה מעורב כלל בניהול החברה, (ראה עמ' 8 שורות 8-10) על כן כיצד יכול להעיד שהיה נוכח בפגישות בין הנתבע למנהל התובעת שם התחייב הנתבע לפרוע אישית את חוב החברה? האם התכוון לפגישות שנערכו כשנתיים קודם לכן? האם אז בכלל היה חוב של החברה לתובעת שהיה צורך להתחייבות אישית מעין זו? לא נראה לי שכך הדבר. יש לציין שמר עדרי הצהיר שהערבות ניתנה בכתב בחתימת הנתבע (ראה עמ' 8 שורות 18-19 לפרוטוקול). מעדות מר סטלמך לא עלה כלל שהערבות ניתנה בכתב. מכאן שקיימת סתירה מהותית בין עדויות השניים המביאה לכך שאיני יכולה ליתן אמון בעדותם בענין זה. עלי להוסיף שלא הוצגו כל ראיות בפני לפיהן שלחה התובעת מכתב דרישה לנתבע המבקש ממנו לפרוע חוב הנתבעת לאור ערבותו. אם סברה התובעת שקיימת ערבות אישית של הנתבע מדוע לא פנתה אליו במכתב דרישה? מכאן מסקנתי הינה שלא הורמה התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת הטענה שכן המוציא מחברו עליו הראיה. הרמת מסך: טוענת התובעת שזהו המקרה המתאים להרמת מסך, שכן כאשר ניתנו השיקים היה ברור לנתבע שהחברה לא תוכל לשלמם לאור מצבה הכלכלי אולם למרות זאת הציג מצג שווא בפני התובעת. סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 קובע : בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. הרמת המסך תתבצע אך ורק "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". יש לזכור, כי הרמת מסך, הנה החריג לכלל, אשר בו לחברה ישות משפטית נפרדת מבעלי המניות בה. כלל זה אומנם חזק, אך אינו כלל ברזל. מטרתו, היא יצירת וודאות בדבר התוצאות הנובעות מהפעלת עסק, אצל בעלי המניות, תוך מתן הגנה לפעולותיהם במסגרת התאגיד, כאמור בפסיקה ענפה. יפים לכך דבריה של כב' השופטת ורדה אלשיך בש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 - שמואל רובננקו נ' שיא החזקות . תק-מח 2001(2), 5984 ,עמ' 5985. "מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט (1999), הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר." השאלה אם בעלי מניות בחברה פלונית פעלו מתוך "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה [של החברה] לפרוע את חובותיה", היא תלוית הקשר ונסיבות. בענין זה מכריע הבירור הראיתי, בכל הנוגע למצבה הפיננסי של החברה בעת שניטלה ההתחייבות, והצפי בדבר כושרה לפרוע את חובותיה ביום פקודה. פסיקה ענפה עסקה בקשיים הכלכליים של תאגידים, והיחס שבינם לבין הרמת מסך ההתאגדות. בעיקר, בשל מועד הידיעה כי החברה נקלעה לקשיים, והחובות המוטלות על אורגנים בחברה, לחשוף את הקשיים בפני נושיהם ולקוחותיהם. השאלה היא, האם ובאלו נסיבות, קיימת חובת גילוי של מצבה הכספי הקשה של החברה, לעוסקים עימה. בשאלה זו קיימת בפסיקה אבחנה, בין מקרה שבו עסק או חברה מצויה בקשיים עסקיים, אפילו קשים, אולם בעל החברה מנסה בתום לב להציל את החברה, לבין מקרה, שבו הוא נכנס להתחייבות בשם החברה, תוך שהוא יודע כי החברה לא תוכל בשום אופן לשלם. במצב הראשון, אין דורשים מבעל העסק, או החברה, לפרוש בפני לקוחותיו או ספקיו את הקשיים שהחברה נתונה בהם, הואיל ופעולה כזאת לא רק שלא תועיל לחברה, אלא עלולה להחמיר את מצבה עוד יותר. במצב השני, כאשר בעל החברה יודע כי ההתחייבות לא תקוים מחמת העדר יכולת לקיימה, במצב דברים שכזה - קיימת חובת גילוי. כך ראה ע"פ 223/88 מרדכי לארי נ' מדינת ישראל, מג (3) 11 : "ואכן, גם מבחן הרמת המסך המרחיב, לפי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, אינו מסתפק בנטילת הסיכון העסקי, בכדי לגרום להרמת מסך ההתאגדות וליצור חיוב אישי. הסעיף מונה שני תנאים מצטברים: האחד, שבניהול עסקי החברה היה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; והשני, שניהול עסקי החברה כאמור "לא היה לטובת החברה". הנה-כי-כן, אין די בקיומו של התנאי לפיו האורגנים פועלים תוך כדי נטילת סיכון לגבי יכולת הפירעון, אלא קיימת דרישה לתנאי נוסף, שפעילותם אינה לטובת החברה." "יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק כי כל אימת והוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחות את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר מצבו עוד יותר. ואולם אם תוך ידיעה כי ההתחייבות לא תקויים מחמת היעדר סיכוי לקיימה, מקבל בעל העסק כספים - תוך הצגת מצג חיובי, גם בכך יש כדי להכניסו לגדר הסעיף 414 הנ"ל." ומהכלל אל הפרט: הנתבע טען שהינו בעל מניה בודדת שלא היה לו כל קשר לניהול החברה. בעדותו בבית המשפט עלתה תמונה שונה לפיה היה בעלים של שליש ממניות החברה, כאשר מניותיו הוחזקו בידי נאמן. ברשם החברות אכן נרשמה לרשותו מניה אחת. כן עלה שבפועל למעשה ניהל בתקופה האחרונה שטרם סגירת החברה את החברה יחד עם בנו, בעוד מר עדרי אשר אף הוא היה בעל שליש ממניות החברה, לא נכח בפועל ולא ניהל את עסקי החברה. עם זאת הנתבע הצהיר שכאשר חתם על השיקים לא ידע שהנתבעת תקלע לקשיים. עדותו לא נסתרה למרות חקירתו הנגדית. מעדות הנתבע עלה שהשיקים נחתמו על ידו סמוך לחודש אפריל או מאי 2005 (ראה סעיף 8 לתצהירו) , כאשר השיקים נושאים תאריכים 4.8.5.05 וכן 31.9.05. התובעת לא הצליחה להוכיח שהשיקים נחתמו על ידי הנתבע במועד מאוחר יותר, כאשר אף מתצהיר מר סטלמך עלה שהנתבע נהג לשלם בשיקים דחויים ל- 30 או 60 יום, כך שאף מתצהירו עולה שהשיקים נחתמו על ידי הנתבע כחודשיים קודם לתאריך המצוין על גבם. מדפי חשבון הבנק של הנתבעת שהוגשו ביום 17.12.08 עולה שבמועד חתימת השיקים נפרעו שיקים בסכומים גבוהים יותר מחשבון הנתבעת לרבות לתובעת עצמה, דבר המוכיח שבמועד חתימת השיקים יכולה היתה הנתבעת לעמוד בהתחייבויותיה. כן עלה מדפי החשבון שבנק המזרחי אישר בפועל אשראי שוטף בסכומים ניכרים לנתבעת בבחינת מצב שגרתי וקבוע של התנהלות החשבון , כך ראה דפי החשבון בתאריכים 27.3.05, 10.4.05, 20.5.05 וכדומה. ניתן לראות שעד ליום 30.7.05 הבנק כיבד את כל השיקים שמשכה הנתבעת, כאשר עסקינן במאות שיקים בסכומים ניכרים. כך ביום 17.7.05 כובדו המחאות בסך כולל של 152,000 ₪ וביום 20.7.05 כובדו המחאות בסך כולל של 165,000 ₪. עלה שבחודשים מאי יוני נפרעו שיקים בסכומים רבים עבור התובעת מחשבון הנתבעת. הנתבע שב והעיד שכאשר עדרי החליט לסגור את החברה על דעתו הוא, כפי שהעיד מר עדרי התחילו לחזור שיקים (ראה עמ' 16 שורות 17-18 לפרוטוקול). הווה אומר, עקב מהלך חד - צדדי של בעל מניות אשר נעשה ללא התייעצות ו/או עדכון הנתבע. כן הנתבע הצהיר שכשלונה הכלכלי של הנתבעת נעוץ בכך שבחודשים יולי אוגוסט 2005 בעלי מניות הרוב בנתבעת הסכימו שלא בידיעתו להעביר השליטה בנתבעת לחברה מתחרה, בה היה להם עניין אישי ממשי (ראה סעיף 12 לתצהירו). בין הנתבעת לחברה המתחרה נוהל הליך של בוררות בפני בד"צ העדה החרדית, המהלך נעשה בדרך של הודיה בחוב פיקטיבי שלא היה ולא נברא לטובת החברה המתחרה. בעקבותיה השתלטה החברה המתחרה על נכסי הנתבעת, נישלה את הנתבעת ממרבית נכסיה וכתוצאה מכך הופסקה פעילות הנתבעת. כן צירף מסמך המעיד שהועבר ניהול החברה לניהול מר אבנר ביתאן (נספח ג' לתצהירו). לטענתו מאחר ושהה רוב הזמן בחו"ל לא ידע על מהלכים אלה כאשר ניתנו השיקים מספר חודשים קודם לכן. בבית המשפט כאשר נחקר לא נסתרה עדותו זו. אף מעדות מר עדרי עלה שהוא החליט יום אחד לסגור החברה כאשר הבין שהיא נקלעה לקשיים. משכך מסקנתי הינה שלא הוכח בפני שהנתבע נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הנתבעת לפרוע את חובותיה, למרות שהוא זה שניהל החברה ועל כן לאור סקירתי לעיל, אין זה המקרה המתאים להרמת המסך. טוענת התובעת בסיכומיה שהוברר שהנתבע יחד עם מר עדרי הקימו חברה נוספת שעוסקת בשיווק וזאת על מנת להבריח נכסים, ומשכך עובדה זו מלמדת שיש מקום להרים מסך. איני יכולה לקבל טענה זו הן מן הטעם שהינה בגדר הרחבת חזית אסורה מאחר ולא נטענה בכתבי הטענות. אף לגופו של עניין יש לדחות הטענה שכן ניתן להקים חברה שכל תפקידה הינו בשיווק התוצרת, בנוסף לחברה הקיימת, ומלבד טענה זו לא הובאו כל ראיות ממשיות לכך שהיה במעשה זה כדי להבריח נכסי החברה הנתבעת. משכך, התביעה נדחית. בנסיבות הענין לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ו' בשבט תש"ע, 21 ינואר 2010, בהעדר הצדדים. הרמת מסךמצג שווא