ביטוח חיים ריזיקו 1. התובעת ובעלה לשעבר, בני גלעדי ז"ל, נטלו מהבנק 2 הלוואות בסכום כולל של 200,000 ₪ לשם רכישת דירת מגורים בבאר-שבע. ההלוואה הראשונה הועמדה לרשותם בפברואר 1995 והשנייה בפברואר 1996. עם קבלת ההלוואה השנייה, הצטרפו בני הזוג גלעדי "לביטוח חיים ריזיקו קבוצתי - לווים". זמן קצר לאחר מכן, ביוני 1996, התגרשו. בהסכם גירושין נקבע שהדירה תישאר ברשות התובעת; הבעל יעביר לה את זכויותיו בדירה, "ומוסכם שהאשה תגרור את המשכנתא עד תומה". ביולי 1996 ובאוקטובר אותה שנה, חתמה התובעת על כתבי תיקון להסכמי ההלוואה לפיהם היא מקבלת על עצמה את כל התחייבויותיו של בני גלעדי כלפי הבנק בקשר עם ההלוואות, והוא משוחרר מהן. גלעדי אינו חתום על כתבי התיקון הללו. באוגוסט 1997 נפטר בני גלעדי (להלן: "גלעדי") לאחר תאונת עבודה. כחודש לאחר מכן, הודיעה התובעת לבנק על פטירתו, אך הבנק מאן לפנות למבטח בדרישה לתשלום סכום הביטוח, בטענה שפטירתו של גלעדי אינה "מקרה ביטוח". סכום הביטוח נועד לכסות את היתרה הבלתי מסולקת של קרן ההלוואות. עד אוגוסט 2001 שילמה התובעת את התשלומים בגין ההלוואות, בכללם הפרמיות לביטוח חיים. ממועד זה חדלה, ובמרץ 2003 פנה הבנק לממש את המשכון על זכויותיה בדירה. לאחר שהוגשה התביעה בתיק זה, עוכבו ההליכים למימוש המשכון. תביעה זו הוגשה באוגוסט 2003. התובעת מבקשת לחייב את הבנק להחזיר לה את כל הסכומים ששולמו על ידה לבנק בגין ההלוואות החל ממועד פטירתו של גלעדי - אלה מסתכמים לטענתה ב- 91,000 ₪, וכן עותרת היא לסעד הצהרתי לפיו אין היא חייבת לבנק כל כספים שהם בגין ההלוואות, וכי המשכון שנעשה להבטחתן אינו תקף עוד. 2. הטענה המרכזית של התובעת בכתב התביעה היא שגלעדי היה מבוטח בעת פטירתו, וכי הבנק עוול כלפיה בכך שנמנע מלדרוש את סכום הביטוח מהמבטח עקב פטירתו, כמתחייב מסעיף 6 לפוליסה. בסיכומיה, מייחסת התובעת לבנק התנהלות רשלנית מכמה בחינות, וטוענת שהבנק בהתנהלותו גרם למעשה לכך שהכיסוי הביטוחי של גלעדי, כמו גם הסכמי ההלוואות המקוריים, נשארו על כנם ובתוקף מלא. ואלה הן עיקר טענות התובעת בסיכומיה: הבנק לא החתים את גלעדי על אף אחד מהמסמכים שנעשו לצורך תיקון הסכמי ההלוואות. משלא חתם -נותר גלעדי "לווה" ומבוטח; הבנק המשיך לגבות פרמיות ביטוח עבור גלעדי גם לאחר שנחתמו כתבי התיקון של הסכמי ההלוואה; ביטוח החיים של גלעדי ז"ל הוא חלק מהביטחונות שהבנק קיבל בקשר עם ההלוואות, והביטחונות על פי קביעת הבנק, המשיכו לעמוד בתוקפם ולחול ביחס ליתרה הבלתי המסולקת של ההלוואות גם לאחר תיקון ההסכמים; הבנק לא הודיע לגלעדי ז"ל שהוא חדל להיות לווה ומבוטח במסגרת הפוליסה הקבוצתית; הבנק הפר את תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי) התשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות הפיקוח") מאחר שהפוליסה הקבוצתית מקנה לבנק זכות השתתפות ברווחי המבטח בניגוד לתקנות הללו. הוכח שלאחר פטירתו של גלעדי פנתה התובעת לבנק בדרישה לפירעון ההלוואות, אך דרישתה לא טופלה ולא הועברה אל חברת הביטוח "על כל המשתמע מכך". 3. הבנק משיב על הטענות הללו: משחדל גלעדי ז"ל להיות "לווה" של הבנק, פקע גם ביטוח החיים שלו; הדבר היה לפני פטירתו, והבנק נהג כשורה כשלא פנה למבטח בדרישה לשלם לו את סכום הביטוח; לעובדה שגלעדי לא חתם על מסמכי התיקון של ההלוואות אין כל נפקות; במשך תקופה של 4 שנים תמימות שילמה התובעת את סכומי ההחזר בגין ההלוואות והיא מנועה מלטעון שהביטוח עדיין תקף ביחס לגלעדי; ביטוח החיים אינו חלק מהביטחונות שקיבל הבנק, ואפילו היה חלק מהביטחונות - מדובר בביטחון ספציפי למקרה של פטירת לווה בלבד; החל מ-1.8.96 שילמה התובעת "פרמיית בטוח חיים בודד בלבד"; גם אילו גבה הבנק פרמיית ביטוח "זוגית" מהתובעת, לא היה הדבר מזכה אותה בזכויות ביטוחיות שהמבטח לא כיוון להן - לכל היותר הייתה היא זכאית להחזר של פרמיות; החובה ליידע מבוטח על דבר ביטול הביטוח אינה חלה בביטוח מהסוג שאליו הצטרפו בני הזוג גלעדי; הנתבעת ידעה או הייתה צריכה לדעת שגלעדי אינו מבוטח עוד, ודי בכך. 4. ביטוח החיים של גלעדי - האם היה בתוקפו בעת פטירתו. בני הזוג גלעדי, חתמו כאמור בפברואר 1996, על "אישור הצטרפות לביטוח חיים ריזיקו קבוצתי - לווים". לפי האישור הזה "מבוטח" הוא "כל לווה המופיע באשור זה, אשר גילו בראשית השנה בה הצטרף להסכם הביטוח הוא עד 55 שנה, שאישר את הצטרפותו לביטוח בחתימתו ואשר בעל הפוליסה אישר בשם המבטח את הצטרפותו לביטוח.." מבוטח צריך אפוא להיות לווה בעת ההצטרפות לביטוח הקבוצתי, וכטענת הבנק, עליו להיות לווה גם בעת הפטירה. אם זה אינו מובן מאליו, הרי ההגדרה של "סכום הביטוח" מסלקת כל ספק בעניין זה משום שלפיה: "סכום הביטוח בגין כל מבוטח כמפורט לעיל, יהיה סכום השווה ליתרת קרן ההלוואה שהלווה חייב לבנק ואשר לא נפרעה בפועל עד יום פטירתו של המבוטח". הגדרות דומות מופיעות בפוליסה הקבוצתית שמכוחה מעמיד המבטח - "סהר" חברה לביטוח בע"מ את הכיסוי הביטוחי: "בעל הפוליסה" הוא בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ; "המבוטחים" הם "לווה או לווים שיקבלו מבנק עצמאות הלוואה..."; "הנהנים" הם הבנק בעל הפוליסה, וסכום הביטוח הוא "הסכום המהווה את יתרת קרן ההלוואה שהמבוטח חייב לשלם לבנק עצמאות לפי הסכם ההלוואה". גלעדי היה אם כן לווה של הבנק בעת שהצטרף לביטוח, אך בעת פטירתו הוא לא חב כל כספים שהם לבנק בגין ההלוואות. מכיוון שכך, על פי תנאי הפוליסה הקבוצתית "מעמדו" של גלעדי כלווה וכמבוטח נשלל ממנו, והבנק לא היה רשאי לדרוש מהמבטח את סכום הביטוח עקב פטירתו. השינוי במעמדו של גלעדי כלווה של הבנק וכמבוטח על פי הפוליסה, התחולל ללא מעורבות ישירה של גלעדי - והשאלה היא האם ביחסים שבין הבנק והתובעת, עומדת לה הטענה שבשל המהלכים "החד צדדיים" שבוצעו על ידי הבנק - יש לראות את גלעדי כמבוטח בעת פטירתו. 5. גלעדי חדל להיות חייב של הבנק החל מאוקטובר 1997. הוא אומנם לא פנה לבנק בעניין זה, אך התובעת פנתה ובקשה על כך, וביולי 1997 חתמו התובעת וערביה על כתב תיקון להסכם הלוואה". משום מה, באותו שלב תוקן רק הסכם ההלוואה שנעשה בגין ההלוואה הראשונה בסכום של 150,000 ₪. בכתב תיקון זה נאמר שגלעדי מעוניין להעביר לתובעת את חלקו בדירה הממושכנת לטובת הבנק ולהשתחרר מהתחייבויותיו לפי הסכם ההלוואה; התובעת מעוניינת לקבל את חלקו של גלעדי בדירה ומסכימה לקבל על עצמה את כל התחייבויותיו כלפי הבנק לפי הסכם ההלוואה הראשון; הבנק והערבים מסכימים לשחרר את גלעדי מההתחייבויות לפי ההסכם האמור, ומסכימים להעברת חלקו של גלעדי בדירה, לתובעת. על כתב תיקון זה כפי שהוא ערוך, אמורים היו לחתום הן הלווה היוצא והן הלווה הנשאר. גלעדי כאמור אינו חתום. ואולם, באוקטובר 1996 חתמו התובעת וערביה על כתב תיקון נוסף לצורך פריסת שתי ההלוואות כך שהן יסולקו ב-232 ו-233 תשלומים, במקום ב- 180 תשלומים כפי שנקבע בכל אחד מהסכמי ההלוואות טרם תיקונם. כתב התיקון השני מתייחס לשחרורו של גלעדי מההתחייבויות לפי שני הסכמי ההלוואות, ובניגוד לכתב התיקון הראשון, כתב תיקון זה כבר ערוך באופן שהלווה היוצא אינו אמור לחתום עליו. הבנק אינו חתום על כתב תיקון זה, אך אין מחלוקת על כך שמדובר בהסכם אשר מחייב את הבנק. הבנק, יש לציין, עשה את הדרוש מצדו על מנת להוציא לפועל את ההסכמות שבינו לבין התובעת, עוד לפני שנחתם כתב התיקון השני. כבר ביולי 1996 הודיע הבנק לחברה המשכנת שאין לו התנגדות להעברת מחצית הדירה משמו של גלעדי לשמה של התובעת. כן הנפיק הבנק טופס "עדכון נתוני נלווה ביטוח חיים" (כך במקור - נ.ר.) ממנו עולה שההלוואה רשומה מעתה על שם התובעת בלבד ובהתאם, עדכן הבנק אצלו את פרטי ההלוואות: שמו של גלעדי הוסר וניתנה הוראה למחוק את מספר תעודת הזהות שלו. ואכן, בדיווחים השנתיים שהבנק שלח לתובעת, במקום המיועד לציון מספר תעודת הזהות של הלווה המבוטח בביטוח חיים, מופיע רק מספר תעודת הזהות של התובעת. התובעת מצדה ציידה את הבנק בתצהיר מה-17.7.96 אשר נועד להסביר את הסיבה לכך שגלעדי אינו חתום על כתבי התיקון של הסכמי ההלוואות. תצהיר זה (סומן נ/4), ניתן בתמיכה לבקשת התובעת להעביר את המשכנתא על שמה בלבד, ולפי האמור בו, בעלה לשעבר עזב את הארץ ולה אין כל קשר אתו. יצוין כי בישיבת ההוכחות התברר מפי התובעת שהמידע שמסרה בתצהירה "ניזון" משמועה וכי בעלה חזר לארץ כעבור חודש. אלא שמעדותה ברור למדי שהמידע העדכני לא הובא על ידה לידיעת הבנק (פרוטוקול מ-5.6.2006, עמ' 5,6). 6. הבנק נענה אפוא לכל בקשותיה של התובעת, והסכים לכך שגלעדי "יצא מהתמונה" וישוחרר מההלוואות. בעשותו כן, הסתמך הבנק על אלה: הסכם הגירושין של התובעת וגלעדי שאושר על ידי בית הדין הרבני, ואשר לפיו גלעדי מסכים להעביר לתובעת את זכויותיו בדירה, והתובעת מתחייבת כלפיו להעביר את המשכנתא על שמה וכן, על מצג של התובעת כי גלעדי עזב את הארץ - מצג שעוגן כפי שראינו, בתצהירה של התובעת. משמעות ההסדר היא שהבנק מוותר על גלעדי כלווה, והתובעת מוותרת על זכותה כלפי גלעדי לדרוש את השתתפות שלו בפירעון ההלוואות. מי שעלול אפוא להיפגע מההסדר הזה הם הבנק והתובעת. אלא שהתובעת וויתרה על זכותה כלפי גלעדי משום שהיא קבלה ממנו את חלקו בזכויות על הדירה, והבנק וויתר על גלעדי על פי בקשתה של התובעת. אני סבורה על כן, שגם אם נפלו פגמים כלשהם בהתנהלות של הבנק כלפי גלעדי - לתובעת לא יכול להיות פתחון פה כלפי הבנק בעניין זה. היא שיזמה את ההסדר והניחה בפני הבנק מצגים שהניעו אותו לוותר על נוכחותו של גלעדי בביצוע ההסדר. במילים אחרות: התובעת אשר הצהירה בפני הבנק כי גלעדי עזב את הארץ ולא יידעה את הבנק על שובו - אינה יכולה להיבנות עתה מהעובדה שגלעדי לא חתם על כתבי התיקון של הסכמי ההלוואות - לא כבסיס לטענה שהוא נותר "לווה" של הבנק ולכן גם מבוטח, ולא כבסיס לטענה שהבנק נהג שלא כשורה והפר חובה כלשהי כלפיה או כלפי גלעדי בכך שהסתפק בתצהירה ולא החתים את גלעדי על כתבי התיקון של הסכמי ההלוואות. ואחרי הדברים האלה, אני רואה להתייחס לטענות הבאות גם לגופן. 7. אשר לטענה שבכתב התיקון השני הותנה במפורש ש"כל הבטחונות שקיבל הבנק בקשר עם ההלוואות המפורטות בהסכמי ההלוואות יחולו גם על יתרת הלוואה א' ועל יתרת "הלוואה ב" ושמכוח התנאה זו, הכיסוי הביטוחי של גלעדי נותר בעינו - אכן, כטענת התובעת, יש מקום לראות בביטוח חיים של לווה כשהבנק הוא המוטב, ביטחון שהועמד על ידי הלווה לרשות הבנק. אלא שסעיף ו. לטופס ההצטרפות קובע כי ההצטרפות של הלווה לביטוח "איננה באה לפגוע בהתחייבות כלשהיא של המבוטח ו/או הלווים בהתאם להסכם ההלוואה ובבטחונות שניתנו ו/או יינתנו על פיו", ומה"אזהרה" הזו עולה שהמונח בטחונות בכתב התיקון השני, אינו מתייחס לביטוח החיים. 8. בעניין אי מתן ההודעה לגלעדי על דבר גריעתו מהביטוח הקבוצתי - התובעת מבקשת להקיש מהוראות סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הביטוח") לפיה חוזה הביטוח מתבטל כעבור 15 ימים ממועד מסירת הודעת הביטול לצד השני, כי בהעדר הודעה לגלעדי בדבר גריעתו מהפוליסה, הכיסוי הביטוחי שלו נותר בעינו. ואולם, תכליתה של הוראה זו היא לאפשר למבוטח להיערך לקראת ביטול הביטוח על ידי רכישת כיסוי ביטוחי חילופי, ואילו לגלעדי שחדל להיות לווה כבר לא היה ממילא אינטרס בכיסוי ביטוחי בקשר להלוואות. ספק רב הוא על כן אם יש מקום להחיל את ההוראה הזו בענייננו על דרך ההיקש כפי שמציע ב"כ התובעת. אשר לטענת התובעת כי הבנק הפר את חובתו לפי סעיף 8 לחוק השליחות בכך שלא הודיע לגלעדי על כך שהכיסוי הביטוחי שלו פג - התובעת שוכחת שהיא זו שנטעה אצל הבנק את הרושם שגלעדי בכלל עזב את הארץ, וכי שיגור הודעות לגלעדי הוא בבחינת ברכה לבטלה. אבל כאן ראוי להעיר: אם חלה על הבנק אחריות כלפי התובעת, זו אינה קשורה להתנהלות שלו כלפי גלעדי או להתנהלותו כלפי התובעת בכך שסירב לדרוש מהמבטח את תשלום סכום הביטוח. אחריותו כלפי התובעת קשורה לשלב המוקדם יותר שבו תוקנו הסכמי ההלוואות על פי בקשתה. אז היה על הבנק להסביר לה הסבר היטב מהן התוצאות שעלולות לנבוע מהשינוי שהתבקש על ידה, והסבר כזה צריך היה להשתקף גם במסמכים שהתובעת הוחתמה עליהם. הבנק טוען שלתובעת הודע על דבר היותה מבוטחת יחידה, באמצעות טופס הדיווח השנתי על מצב ההלוואה (נספח ו' לתצהיר התובעת). אלא שהדיווח בנושא הביטוח נעשה כולו באמצעות "סימנים" והפניות: אם מספר תעודת הזהות של הלווה מצוין במקום המיועד לכך בטופס הדיווח, הרי הוא מבוטח, ואם לאו - הוא אינו מבוטח, ואת המשמעות של "הסימן" הזה אמור הלווה לגלות מתוך דף הסבר עמוס ודחוס. הודעה כזו אינה יכולה להיחשב כהודעה מספקת ללקוח במקרה כזה. הבנק טוען בסיכומיו: "העובדה כי התובעת טעתה בכדאיות העסקה או לא השכילה להבין את כלל המשמעויות שלה אלא בדיעבד, אין בה די בכדי לגלגל את האחריות לפתחו של הנתבע כולה ו/או חלקה"; כי היה על התובעת להבין מההודעות שהבנק שלח שהיא בלבד מבוטחת, וכן שאם סברה שגם גלעדי צריך להיות מבוטח היה עליה לפנות לבנק או למבטח מבעוד מועד "ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה". לא ניתן לקבל את הגישה הזו. התובעת היא לקוחתו של הבנק, הבנק הוא גם בעל הפוליסה, ביטוח החיים שלווים רוכשים בקשר להלוואות המובטחות במשכנתא, במיוחד כשמדובר בבני זוג, הוא גם אינטרס שלהם, והבנק אינו יכול לצאת ידי חובתו כלפי התובעת באמצעות "הודעות" מסוג זה שהיא קבלה. מטעם זה אני רואה לחייב את הבנק לשאת באופן חלקי בנזקי התובעת. 9. לבנק מיוחסת כאמור הפרה נוספת על יסוד הטענה שהפוליסה מבטיחה לבנק השתתפות ברווחי המבטח בניגוד לתקנות הפיקוח. לטענה זו אין זכר בכתב התביעה וכצפוי, הבנק טוען שמדובר בהרחבת חזית אסורה. ואכן, אין מדובר בהקשר הזה רק בטיעון משפטי אשר נסמך על העובדות שנפרשו בכתב התביעה, או אפילו רק בתצהיר, אלא בטיעון שדורש בירור עובדתי, וכזה לא היה כאן. לפי תקנות הפיקוח שהיו בתוקף בתקופה הרלבנטית לתביעה - השתתפות ברווחים כשלעצמה אינה אסורה, אלא שעל בעל הפוליסה להעמיד לרשות המבוטחים את הרווחים שנופלים בחלקו, מכוח הוראות ההשתתפות. אין לנו שמץ של מושג כיצד יושמו בפועל, אם בכלל, הוראות ההשתתפות שבפוליסה, בין הבנק לבין המבטח, ולא משום שהבנק לא נענה לדרישה לגילוי מסמכים בהקשר זה, אלא משום שגילוי כזה לא נדרש ממנו, ואין לנו כמובן כל מושג אם הבנק בסופו של יום לא נהג כמתחייב מהוראות הפיקוח. ומעבר לכך, אני מסופקת אם הטענה הזו, הייתה יכולה לסייע לתובעת גם אילו באה מלכתחילה בגדרה של מחלוקת זו. 10. נותרה אם כן הטענה בדבר גבייה ביתר של פרמיות. פירוט החיובים בגין הפרמיות כפי שדווח על ידי הבנק ואושר על ידי המבטח מופיע בנספחים ז' ח' וכן ט' 1- ט' 6 לתצהיר התובעת ולפיהם בשנים 1996-2001 חויבה התובעת בסכומים הבאים: 445.49 ₪; 411.33 ₪; 432.98 ₪ 460.69 ₪ 487.28 ₪ 482.50 ₪ ובסך הכל בגין 6 השנים הללו ב- 2720.27 ₪. התובעת מסיקה מהגידול בפרמיות למרות הקיטון ביתרה הבלתי מסולקת של ההלוואות שהבנק גבה ממנה את הפרמיות הן עבור ביטוח החיים שלה והן עבור ביטוח החיים של גלעדי. לי נראה שהטענה הזו בטעות יסודה. לפי טופס ההצטרפות לביטוח, הפרמיה החודשית עומדת על 0.15 פרומיל מיתרת קרן ההלוואה ביום ההצטרפות לביטוח, והיא נשארת קבועה במשך כל תקופת הביטוח. אך בהלוואה צמודה גם הפרמיה החודשית צמודה, כשמהמדד היסודי הוא המדד היסודי לפי הסכם ההלוואה. בני הזוג גלעדי הצטרפו לביטוח רק בפברואר 1996, שאז הועמדה לרשותם ההלוואה בסכום של 50,000 ₪. היתרה הבלתי מסולקת של קרן ההלוואות למועד זה אינה ידועה - הבנק הציג פירוט ביחס להלוואות רק החל מ-31.12.1997 - אך לפי כתב התיקון השני של הסכמי ההלוואות, לאחר התשלום של חודש אוקטובר 1996, היתרה הבלתי מסולקת של הקרן של 2 ההלוואות גם יחד עמדה על סכום של 194,381.45 ₪. יש להניח אפוא שבפברואר אותה שנה היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואות הייתה קרובה למדי לסכום ההתחלתי של 200,000 ₪. אם כך, פרמיית הביטוח החודשית למבוטח אחד מסתכמת בכ-30 ₪ וב-360 ₪ לשנה, מה שאומר שהבנק לא גבה מהתובעת פרמיה כפולה. יחד עם זה, את ההפרש שבין הסכום שבו חויבה התובעת לסכום הנומינאלי של הפרמיה, מייחס הבנק בסיכומיו הן להפרשי הצמדה למדד והן לריבית. הבנק אינו אמור לגבות ריבית על סכומי הפרמיות. יתר על כן, מר יוחאי יוסף, מי ששימש מנהל מחלקת הלוואה בבנק, הסביר בעדותו: "ב-1999 הלווה ביקשה לעשות פריסה בהלוואה. היינו צריכים להקים חלק נוסף של ההלוואה. את הפיגור של ההלוואה פרסו כהלוואה חדשה והיה צריך להגדיל את הביטוח" ( (פרוטוקול מ-5.6.2006, עמ' 12,13) זה אמור להסביר את הגידול בסכומי החיוב בגין הפרמיות בשנים 1999-2001, אלא שבסכומים שבפיגור כלולים גם החיובים בגין הפרמיה ולפי ההסבר הזה, על אותם סכומים גובים שוב את הפרמיה. "הסידור" הזה, גם אם הוא מתבטא בסופו של דבר בסכומים זניחים - אינו ראוי. 11. התוצאה מכל האמור היא שהתביעה נדחית, בכפוף לאמור להלן: הבנק יערוך חישוב מחדש של הפרמיות אשר יהיה נאמן לתנאים שפורטו בטופס ההצטרפות. היינו - גבייה לפי סכום היתרה הבלתי מסולקת של הקרן במועד ההצטרפות כשאליה מתווספים הפרשי הצמדה בלבד. ההפרש בין הסכום שיתקבל לבין הסכום שבו חויבה התובעת בגין הפרמיות, בצירוף ריבית לפי השיעורים שבהם חויבה התובעת על ידי הבנק על הסכומים שבפיגור החל מ-2002, ייזקף לזכות חשבונה של התובעת ויפחית את החוב. בנוסף, לאור האמור בסעיף 8 לעיל, יזקוף הבנק לחשבון ההלוואות סכום של 50,000 ₪. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.ביטוח חיים