הפסדי השתכרות - הכנסה לא מדווחת 1. התובע, יליד שנת 1945, היה מעורב ביום 2.10.88 בתאונת דרכים עת נהג ברכבו הפרטי מסוג פיאט 127 מ.ר. 422-383, ברח' ברנשטיין ברמת-גן (להלן - "התאונה"). במועד התאונה היה השימוש ברכב הנ"ל מבוטח בהסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, אך בינתיים נקלעה חברה זו להליכי פירוק. על כן, ובהתאם להוראת סע' 12(א)(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"), מופנית התביעה נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות, והדיון כולו נסוב סביב שאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו מן התאונה. 2. בעקבות התאונה, פונה התובע למרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל-השומר, שם אובחן כסובל מזעזוע מוח והומלץ על אישפוזו להשגחה, אך התובע סירב להתאשפז ושוחרר לביתו (ר' תעודת חדר המיון מיום 2.10.88, נספח ג' לתצהיר התובע). ביום 9.10.88 חזר התובע לחדר המיון בבית החולים תל-השומר והתלונן על כאבים בראש ובחזה, אך בדיקתו הנוירולוגית נמצאה תקינה והוא שוחרר עם המלצה לשני ימי חופשה. 3. ביום 1.10.95, דהיינו כשבע שנים לאחר אירוע התאונה, הגיש התובע תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית-משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 65612/95). קודם להגשת התביעה, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מינויו של ד"ר קוריצקי, נוירולוג, אשר בדק את התובע וקבע כי לא נגרמה לתובע כל נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי כתוצאה מן התאונה (ר' חוות-הדעת מיום 28.7.96). על יסוד הסכמה נוספת שהושגה בין הצדדים, מינתה באותו שלב כב' השופטת שבח מבית-משפט השלום בתל-אביב את ד"ר דניאל גרופר, כמומחה בתחום הפסיכיאטרי, על מנת שיבדוק את התובע ויחווה דעתו באשר לנכות שנגרמה לו בתחום זה כתוצאה מן התאונה. 4. בחוות-דעתו מיום 6.12.98, קבע ד"ר גרופר, כי כתוצאה מן התאונה נגרמה לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 15%. בחוות-דעתו זו הסתמך ד"ר גרופר, בין היתר, על איבחון נוירופסיכולוגי ואישיותי, שערכה לתובע הפסיכולוגית נעמי גבע, ביוני 1998. 5. לאחר שניתנה חוות-דעתו של ד"ר גרופר, הורתה כב' השופטת שבח על הגשת תחשיבי-נזק לצורכי פשרה וביום 23.5.99 הגיש ב"כ התובע תחשיב נזק, בו אמד את נזקי התובע בסכום העולה על 2 מיליון ₪. בסמוך לאחר מכן, בישיבת יום 25.5.99, עתר ב"כ התובע להעברת התביעה אל בית-המשפט המחוזי, לנוכח חוות-הדעת הפסיכיאטרית, ולנוכח סכומי הנזק שנגרמו לתובע, להערכתו. כב' השופטת שבח נעתרה לבקשה זו (ר' החלטתה בפרוטוקול הדיון מיום 25.5.99), והורתה על העברת הדיון בתביעה אל בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הדיון בתביעה זו הועבר לשמיעה בפני ביום 2.5.01, לאחר שקודם לכן התקיימו בה דיונים בפני כב' השופטת ברוש ובפני כב' השופטת סירוטה (כתוארה אז). שיעור הנכות 6. בחוות-דעתו קבע ד"ר גרופר, כי התובע סובל מתסמונת שלאחר זעזוע מוח, עם ליקויים בתפקודים הקוגנטיביים, במקביל לנסיגה אישיותית עם קריטריונים חלקיים של הפרעה פוסט-טראומתית. ד"ר גרופר הוסיף וקבע, כי ממצאים אלה מצדיקים קביעת נכות פסיכיאטרית הקשורה בקשר סיבתי לתאונה, בשיעור של 15% לצמיתות, לפי סע' 34 (ב'-ג') לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956. דא עקא, במהלך חקירתו הנגדית, שהתקיימה ביום 21.2.02, הציג ב"כ הנתבעת בפני ד"ר גרופר נתונים וראיות הנוגעים לתקופה שלפני התאונה וכן לתקופה שלאחריה, ובעקבות ראיות ונתונים חדשים אלה, הגיע ד"ר גרופר למסקנה כבר במהלך חקירתו הנגדית, כי יש מקום להפחית את אחוזי הנכות שקבע לתובע ולהעמידם על 10%, ומתוכם יש לזקוף מחצית למצב קודם ומחצית לתוצאות התאונה (ר' עדותו בעמ' 89 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.02 מול הש' 1-4 ובעמ' 90 מול הש' 6-7). ראוי לציין, כי בד בבד עם נכונותו להפחית את הנכות, כאמור, ביקש ד"ר גרופר לחזור ולבדוק את התובע, לנוכח הראיות והנתונים החדשים שהוצגו לו, וזאת, כדבריו, על מנת שהתוצאה תהיה מבוססת יותר; ואכן, בהחלטתי מיום 6.3.02 התרתי את הבדיקה החוזרת שנתבקשה על ידי ד"ר גרופר, אך התניתי זאת בהפקדת שכר-טרחת המומחה בסך 5,000 ₪, בצירוף מע"מ, על ידי התובע. התובע, אשר תמך בבדיקה החוזרת, לא הפקיד את הסכום הנדרש, ולפיכך לא בוצעה בסופו של דבר הבדיקה החוזרת ונותרה בעינה קביעתו המתוקנת של ד"ר גרופר בחקירתו הנגדית, כפי שפורטה לעיל. 7. שינוי משמעותי זה, לפיו הפחית ד"ר גרופר את הנכות הפסיכיאטרית הקשורה לתאונה מ- 15% ל- 5%, נובע, כאמור, מכך שהתברר לד"ר גרופר כי התובע הסתיר מפניו מידע ונתונים מהותיים הנוגעים לתקופה שלפני התאונה, וכן לתקופה שאחריה. כך למשל, לא סיפר התובע לד"ר גרופר כי בתאונה קודמת, שבה היה מעורב, נחבל בראשו ואף פוצה בגין כך, במסגרת תביעה שהגיש (ר' לענין זה חוות-דעתו של ד"ר גרופר בעמ' 2 פיסקה שלישית, תחת הכותרת "תאונות קודמות", עדות ד"ר גרופר בעמ' 78 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.02 מול הש' 21-25 ועמ' 79 מול הש' 1-23 וכן עדות התובע בעמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.01 מול הש' 11-21 ובעמ' 28 מול הש' 2-23 ותצהיר הבריאות נ/13). כמו כן, הסתיר התובע מד"ר גרופר את העובדה שכבר לפני התאונה נשוא התביעה, הורשע שבע פעמים בגין עבירות מרמה ואלימות, ואף ריצה עונש מאסר (ר' ר"פ נ/11). במקום זאת, בחר התובע למסור לד"ר גרופר מידע סלקטיבי בדבר הרשעותיו מן התקופה שלאחר התאונה בלבד, תוך נסיון לגייס עובדה זו לטובתו ולהותיר רושם כאילו התאונה גרמה לו לתופעות של עצבנות וסף גירוי ותסכול נמוך (ר' עמ' 3 לחוות-הדעת תחת הכותרת "סף גירוי ותסכול נמוכים" וכן ר' לענין זה עדות ד"ר גרופר בעמ' 83 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.02 מול הש' 20-27 ועמ' 84 מול הש' 1-10). אשר לתקופה שלאחר התאונה הסתיר התובע מפני ד"ר גרופר את העובדה כי ריצה עונש מאסר בתחילת שנות התשעים וכי בגין כך קיבל הבטחת הכנסה (ר' עמ' 82 לפרוטוקול מיום 21/2/92 מול הש' 11-13) וכן לא סיפר לד"ר גרופר כי המשיך לעבוד כמשגיח כשרות כ-15 חודשים לאחר התאונה (ר' שם מול הש' 16-18). 8. אם לא די בכל אלה, נראה כי התובע הגזים מאוד בעת בדיקתו אצל ד"ר גרופר ואצל הפסיכולוגית נעמי גבע בתיאור ליקויו ובהפגנת מגבלותיו והפרעותיו, שכן משצפה ד"ר גרופר בעת חקירתו הנגדית בקלטת מיום 16.11.01 (נ/12), אותה הסריטו החוקרים מטעם הנתבעת ובה נצפה התובע במשך כ-15 דקות כשהוא מנהל משא ומתן עירני, נמרץ ומפולפל ומסכם עיסקה בחנות למרצפות וכלי קרמיקה, אמר ד"ר גרופר: "ההתנהלות פה נראית יותר עצמאית ומתאימה לסיטואציה מאשר זו שהייתי מצפה לראות לנוכח הבדיקה והמבחנים הפסיכולוגיים... השוני בולט יותר בתחום האישיותי" (ר' עמ' 88 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.02 מול הש' 17-20). ובהמשך ציין ד"ר גרופר לסיכום: "... כיוון שבמקרים מהסוג הזה נתונים שמוצגים בפניי בזמן העדות נמצאים בשוני רב יחסית לנתונים שקיבלתי מן הנבדק בזמן הבדיקה, אני מבקש לבצע הערכה חוזרת. במקרה דנן הוצגו עובדות שונות לגבי המצב פרהמורביד, דהיינו אישיות ותפקוד בסיסי עובר לתאונה, והוצגו בעזרת מסמכים שלא היו בפניי ובעזרת סרט התנהגויות ששונות מהתנהגות שראיתי בזמן הבדיקה ושהייתי מצפה לראות בהתאם לממצאי הבדיקה." (ר' שם בעמ' 89 מול הש' 20-25 ולענין הגזמותיו וחוסר אמינותו של התובע בבדיקות ר' גם חוות-דעתו של ד"ר קוריצקי מיום 28/7/96 בעמ' 3). 9. כפי שכבר פורט לעיל, לא התקיימה לבסוף הבדיקה החוזרת, משום שהתובע לא הפקיד את סכום שכר-הטרחה שנדרש לצורך כך, וללא בדיקה חוזרת זו, עומדת בעינה קביעתו של המומחה בחקירה הנגדית לענין הפחתת אחוזי הנכות, באומרו: "הייתי נוטה כיום להעריך את הנכות הכללית ב- 10%, שמתוכם הייתי זוקף את המחצית למצב קודם ואת המחצית לתוצאות התאונה" (ר' שם בעמ' 90 מול הש' 6-7). למעשה, אין ב"כ התובע חולק כלל בסיכומיו, ובצדק, על הפחתה זו בשיעור נכותו הפסיכיאטרית של התובע והוא מתייחס לשיעור המופחת של 5% כאל שיעור נכותו הרפואית של התובע לכל דבר וענין, לרבות לענין הפיצוי הלא ממוני. לנוכח כל האמור לעיל, אני מאמצת, איפוא, את קביעתו הנ"ל של ד"ר גרופר בחקירתו הנגדית ומעמידה את נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטרי, ככל שהיא נובעת מן התאונה, על שיעור של 5%. הפסד השתכרות 10. הלכה פסוקה היא, כי בדרך כלל ובהעדר נסיבות מיוחדות, משמשת הנכות הרפואית אמת מידה מרכזית לצורך קביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות שנגרם לתובע כתוצאה מן התאונה (ר' ע"א 3049/93, סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' (לא פורסם) עוד נפסק, כי כאשר הנכות הרפואית הינה מזערית ואינה עולה על 10%, ניתן בדרך כלל להסתפק בפסיקת סכום גלובאלי ואין מקום להכנס לחישובים אריתמטיים מדוקדקים לצורך קביעת הפיצוי המגיע בגין הפסד השתכרות (ר' דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, תשכ"ז - 1997, בעמ' 392). במקרה שלפנינו, טוען ב"כ התובע, כי הגם שנכותו הרפואית של התובע אינה עולה על 5%, נגרם לו בפועל הפסד השתכרות ניכר, משום שקודם לתאונה שימש כרב, כסופר סת"ם, כמשגיח כשרות, כדרשן באזכרות וכמלמד לבר-מצוות, ואילו לאחר התאונה והגם שנכותו הפסיכיאטרית אינה גבוהה, הוא סובל מסף גירוי נמוך, מקשיי ריכוז וממגבלות קוגנטיביות, אשר אינן מאפשרות לו להמשיך לעסוק בעבודות אלה. בתצהיר עדותו ציין התובע, כי ערב התאונה הגיעה השתכרותו כתוצאה ממכלול העיסוקים המפורטים לעיל, לכ- 9,000 ₪ בחודש, ואילו מאז התאונה הוא מתקשה לתפקד כמקודם, אינו עובד ואין לו כל הכנסה מעבודה (ר' סע' 11-13 לתצהיר). בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי רמת ההשתכרות של התובע מלפני התאונה מגיעה, בערכי היום, לכדי שילוש השכר הממוצע במשק ועל כן, לשיטתו, יש לפסוק לתובע עד הגיעו לגיל 70 פיצוי בשיעור מלוא שילוש השכר, בהיותו משולל כל יכולת תפקודית לעסוק בעבודות שבהן עסק לפני התאונה. 11. טענותיו של ב"כ התובע לענין הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות, דינן להדחות מכמה טעמים: א. התובע לא הציג ראיה מבוססת כלשהי באשר לרמת ההשתכרות שהוא טוען לה מלפני התאונה, להוציא תלושי שכר של המועצה הדתית לתל-אביב יפו בגין עבודתו כמשגיח כשרות במאפיית אילת (ר' נספחים ו'-י"ב לתצהיר התובע), המעידים על רמת השתכרות של כ- 950 ₪, נטו, לפני התאונה (ר' תלושי ספטמבר ואוקטובר 1998 - נספחים ו' ו- ז' לתצהיר). אשר ליתר ההכנסות הנטענות, מציין התובע, כי אלה לא דווחו על ידו מעולם לשלטונות המס (ר' עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.01 מול הש' 24-25). על פי ההלכה הפסוקה, אי הדיווח על ההכנסה, כשלעצמו, אינו מונע פסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות לנפגע, בהתחשב ברמת ההכנסה הבלתי מדווחת וזאת בשל עקרון היסוד הנוהג בדיני הנזיקין בדבר השבת המצב לקדמותו. יחד עם זאת, העובדה שנפגע הצהיר על הכנסה פחותה מהכנסתו האמיתית ואילו בבואו לתבוע את נזקיו הוא מבקש להתחשב בהכנסה גבוהה יותר, יוצרת הרגשת אי נוחות ורתיעה ובעקבות כך התפתחה הגישה לפיה: "... יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת". (ר' ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן-שבת, פ"ד נא (3) 489 שם עמ' 498 מול האות א'). במקרה שלפנינו לא הציג התובע ראיה ממשית כלשהי לביסוס טענתו בדבר רמת השתכרות של כ-9,000 ₪ לחודש ערב התאונה. התובע לא ידע לפרט כמה הרוויח ערב התאונה מכל מקור הכנסה שטען לו: "ש. כמה הרווחת בחודש יולי 1988 מבריתות, חתונות, אזכרות וכסופר סת"ם. ת. אני לא זוכר ואני צריך לעיין בתצהיר. ש. זה לא כתוב בתצהיר, כמה הרווחת. ת. אני אז אמרתי בזמנו לעו"ד לירז והוא הגיש את זה לביהמ"ש. עכשיו בדיוק אני לא זוכר. זה היה בסביבות 8-9 אלף ₪ מכל הדברים שציינת. ש. האם היו לך עוד מקורות הכנסה חוץ מבריתות, חתונות, אזכרות וכסופר סת"ם והמאפיה. ת. לא. ש. אני מבקש שתציין סכום מדוייק, כי אין לך כל מסמכים לבסס את מה שאתה אומר, ואם אתה לא יכול להגיד לגבי חודש יולי 1988, תגיד על חודש יוני 1988. ת. אני לא יכול להגיד בדיוק. זה לא היה סכום קבוע. זה היה בסביבות 8-9 אלף ₪. ברית או חופה זה לא קבוע. אני יכול להגיד גלובלי שנתי. כוונתי לחישוב שנתי. ש. האם יש איזה חודש ב-1988 שאתה יכול לפרט לגבי אותו חודש כמה הרווחת. ת. אני לא זוכר" (ר' עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.01 מול הש' 25-27 וכן עמ' 26 מול הש' 1-11). העדה ברזילי נילי, שהעידה מטעם התובע על היותו דרשן באזכרות של העדה הבוכרית והעד בכור מבשוב שהעיד על כך שהתובע שימש במשך שנתיים בשנות השמונים כרב בבית-הכנסת היכל מהרי"ך בתל-אביב, לא ידעו אף הם לפרט מה היו הסכומים שהשתכר התובע מעיסוקיו. מן האמור לעיל עולה, כי לא הוצגו על ידי התובע כל ראיות היכולות לבסס באיכות הנדרשת לגבי הכנסות לא מדווחות, את טענתו בדבר רמת השתכרותו מלפני התאונה. ב. התובע לא השכיל להוכיח כי נכותו המזערית בשיעור 5% הצמיחה פגיעה ממשית כלשהי בכושר השתכרותו. אין חולק כי התובע המשיך לעבוד כמשגיח כשרות במאפיית אילת במשך כ-15 חודשים לאחר התאונה ולא הוכח קשר סיבתי כלשהו בין פיטוריו מעבודה זו לבין התאונה (ר' נספחים יג' ו-יד' לתצהיר התובע). לכך יש להוסיף את העובדה כי התובע המשיך גם לאחר התאונה להסתבך בפלילים ואף נדון והורשע ב-21/10/93 בעבירות של התחזות, נסיון לקבל דבר במירמה ועבירות שונות הקשורות לנהיגה ללא רשיון וללא ביטוח (ר' נ/4, נ/5), אשר בגינן נגזר-דינו, לאחר הקלה בערעור, לשמונה חודשי מאסר בפועל. לנוכח עברו הפלילי ולנוכח המשך התנהגותו העבריינית, קשה לקבל כי התאונה נשוא התביעה, היא הגורם להפסד השתכרות כלשהו שנגרם לתובע, אם נגרם, ויש להניח כי העיסוקים שבהם עסק התובע לפני התאונה כרב, כדרשן, כסופר סת"ם וכמלמד לבר-מצוות, אם נפגעו, נפגעו כתוצאה מהתנהלותו העבריינית ומכליאתו, ולא כתוצאה מן הנכות המזערית בשיעור 5% שנגרמה לו בתאונה, שכן התנהלות עבריינית כזו אינה מתיישבת בשום אופן עם עיסוק בדבר תורה והוראתה. ג. מחומר הראיות שהוצג עולה כי התובע עסק לאחר התאונה בעיסוקים שונים ומגוונים וזאת בניגוד לטענתו כאילו לא היה כשיר לעבודה כלשהי. מן התביעה שהגיש נגד סגל משה ונחמה עולה כי עסק במכירת מזוזות (ר' נ/6); מן התביעות שהגיש נגד דוד בן ישי (ר' נ/1, נ/2) וכן מעדותו (ר' עמ' 12 ש' 8-27) עולה כי הינו בעל זכויות במונית ציבורית המכניסה לו כספים; מן התביעה שהגיש נגד ויטה טובה (ר' נ/10) עולה כי עסק בהשכרת דירה, שאותה מכר מאוחר יותר; מן הקלטת נ/12 ומעדות החוקרים משה מאדי וניסים גרמה עולה כי היה פעיל מאוד בשיפוץ דירה ברח' פישל 30 בירושלים, וזאת למרות שבחקירתו הנגדית טען כי אינו מכיר את הדירה (ר' עמ' 20 ש' 2-3 וש' 26-27). כמו כן, מתברר מתעודת עובד-הציבור נ/15 כי לאחר התאונה ביקר בחו"ל לא פחות מחמש פעמים. תמונה זו העולה מחומר הראיות, אינה מתיישבת בשום אופן עם נסיונו של התובע להציג עצמו כמי שאינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס וכמי שמתקיים מגמ"ח. לסיכום פרק זה, אני קובעת כי טענותיו ודרישותיו של התובע לענין הפסד ההשתכרות אין להן כל אחיזה בחומר הראיות ואין לקבלן, ובהתחשב בכל האמור לעיל ובכלל זה, הנכות המזערית שנגרמה לתובע עקב התאונה, רמת השתכרותו המוכחת מלפני התאונה בשיעור כ-950 ₪ לחודש, עיסוקיו לאחר התאונה והתנהלותו הפלילית, אני פוסקת לתובע עבור הפסד השתכרות לעבר ולעתיד סכום גלובאלי בסך 50,000 ₪. פנסיה 12. ראש הנזק הנוגע להפסד פנסיה נזכר, לראשונה, בשפה רפה וכללית בסיכומים ואין לו זכר בכתב התביעה. די בכך על מנת לדחותו אך מעבר לנדרש אוסיף ואומר כי ממילא לא הונחה כל תשתית ראייתית לתביעת ראש נזק זה וגם בשל כך אין לו מקום. כאב וסבל 13. בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע ובגילו אני פוסקת לתובע סך של 12,590 ₪ בגין ראש נזק זה. הוצאות ושכ"ט 14. על פי ס' 16 (א) לחוק הפיצויים ניתן לפסוק לזכות התובע שיעור מקסימלי של 13% בגין שכ"ט, מקום שבו התנהל הליך משפטי וניתן פסק-דין וזהו גם הסכום המקסימלי שרשאי בא-כוחו לקבל מידיו. במקרה שלפנינו, אינני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובע את הסכום המקסימלי האפשרי בגין שכר-טרחה וזאת משום שניהולה של תביעה זו, מתחילת דרכה בבית משפט השלום בת"א ועד סיומה בפסק-הדין שבכאן, התאפיין בהגזמה רבה וגרם לבזבוז זמן מיותר ומשאבים, שלא לצורך. בהתחשב במכלול הראיות שהוצגו, קשה להבין כיצד ניתן היה לסבור, ברצינות, כי התובע זכאי בגין התאונה נשוא התביעה לפיצוי העולה על 2 מליון ₪, כפי שטען בא-כוחו בתחשיב הנזק ועוד יותר קשה להבין מדוע עמד בא-כוחו של התובע על העברת הדיון לבית משפט המחוזי, בנסיבות דנן. לנוכח כל האמור לעיל, אני מעמידה את שכה"ט, שיתווסף לפיצויים שנפסקו, על סך של 8% בצירוף מ.ע.מ. הפסדי השתכרות