קצבת זקנה לאדם שגר בארה"ב בתאריך 21.5.07 הגישה התובעת למל"ל תביעה לתשלום קצבת זקנה. המל"ל דחה את התביעה מן הנימוק, כי "אינך תושבת ולא היית תושבת ישראל , בהגיעך לגיל זקנה. ניתן לחדש את התביעה אם וכאשר תחזרי להיות תושבת ישראל". (ר' מכתב הדחייה מיום 12.6.07- נ/3). החלטתו זאת של המל"ל היא מושא ההליך דנן. רקע עובדתי רלבנטי: א. התובעת, ילידת 28.3.1940 נולדה ברומניה ובהמשך התגוררה, לסירוגין, באוסטרליה ובארה"ב, עד תאריך 23.5.1973, שאז עלתה לארץ, לאחר גירושיה מבעלה הראשון בשנת 1965. בשנת 1977 נישאה התובעת בישראל למר זלמן פלד, בעל אזרחות ישראלית. מר פלד הוא יליד 1937. ג. לתובעת בת מנישואיה הראשונים. הבת נשואה ומתגוררת עם משפחתה, דרך קבע, באריזונה ארה"ב. לתובעת ולמר פלד 3 ילדים משותפים, כולם בוגרים ובעלי משפחות, המתגוררים בישראל. לתובעת אזרחות כפולה: אוסטרלית ואמריקאית. עפ"י המידע שמסרה למל"ל בטופס "שאלון לקביעת תושבות" היא בעלת אזרחות אמריקאית החל משנת 1960. את האזרחות האוסטרלית קיבלה עוד קודם לכן. ה. לתובעת אין אזרחות ישראלית וזאת, מסתמא, עפ"י בחירתה, כעולה מעדותה בחקירתה הנגדית משהעידה: "מעולם לא ביקשתי אזרחות ישראלית. אם אני נשאלת מדוע, אני אומרת שבזמנו כל משפחתי הייתה באוסטרליה והייתי מעורבת בעסק המשפחתי הנמצא שם ולו הייתי מבקשת דרכון ישראלי הייתי מאבדת את האזרחות האוסטרלית ואז הייתי גורמת נזק למשפחתי." בד בבד אישרה במענה לשאלה מפורשת בהמשך החקירה הנגדית: " העסק באוסטרליה לא קיים כבר לפחות 20 שנה. גם מאז שהוא לא קיים שם לא ביקשתי אזרחות ישראלית." (כל ההדגשות- אינן במקור- ע.ק). ו. באשר למעמדה בארץ העידה, כי היא "תושבת קבועה" וככזו מחזיקה בתעודת זהות ישראלית. בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין נרשם : "מעמד - הצהיר ארל"י". לתובעת אין דרכון ישראלי ולדבריה, בהכנסה לארץ ובצאתה הימנה, היא מציגה את דרכונה האוסטרלי. ז. עד שנת 2003 היה בעלה של התובעת, מר פלד, הבעלים של מפעל לייצור בגדי ים בנצרת עילית ("כליל יופי מודל בע"מ", להלן- "המפעל" או "העסק"). במהלך שנת 2003 נסגר המפעל, לאחר שנקלע לקשיים כלכליים. ח. החל מחודש יוני 2003 ואילך מתגוררים התובעת ובעלה, בקביעות וברציפות, במדינת אריזונה בארה"ב. ט. כעולה מטופס "שאלון לקביעת תושבות" , אשר מולא לדרישת המל"ל, הבעל שוהה בארה"ב "על אשרה למגורי קבע" (מסתמא, לאור אזרחותה האמריקאית של אשתו, התובעת). י. בתצהירה טענה התובעת: "אני נוהגת לצאת ולהיכנס למדינת ישראל מס' פעמים בשנה, אבל מרכז חיי בארץ ישראל ובמדינת ישראל". דא עקא, שלא כך עולה מרישומי משטרת הגבולות באשר לכניסות התובעת לארץ ויציאותיה הימנה בהתייחס לפרק הזמן מאז עזבו בני הזוג את הארץ בתאריך 22.6.03 ועד מועד עריכת התע"צ בתאריך 30.3.09 (ראו הרישומים במצורף לתע"צ מטעם המל"ל), לפיהם הגיעה התובעת לארץ לביקורים כפעמיים-שלוש בשנה ושהתה מחוץ לגבולות ישראל 1844 ימים מתוך סה"כ 2070 ימים באותה תקופה, קרי- בכל התקופה הנ"ל שהתה התובעת 89% מן הזמן בחו"ל, בעוד שבישראל שהתה 11% בלבד מן הזמן. להלן פירוט ביקורי התובעת בארץ ומשך שהייתה: בחודש 3/04- הגיעה התובעת לביקור של 14 ימים. בחודש 9/04- הגיעה התובעת לביקור של 24 ימים. בחודש 4/05 - הגיעה התובעת לביקור של 84 ימים. בחודש 12/05- הגיעה התובעת לביקור של 51 ימים. בחודש 2/06 - הגיעה התובעת לביקור של 25 ימים. בחודש 10/06- הגיעה התובעת לביקור של 10 ימים. בחודש 11/06- הגיעה התובעת לביקור של 14 ימים. בחודש 5/07- הגיעה התובעת לביקור של 28 ימים. בחודש 10/07- הגיעה התובעת לביקור של 28 ימים. בחודש 7/08 - הגיעה התובעת לביקור של 25 ימים. בחודש 11/08 - הגיעה התובעת לביקור של 24 ימים. בחודש 12/08- הגיעה התובעת לביקור של 20 ימים. בכל שאר הימים בפרק הזמן הרלבנטי שהתה התובעת, כאמור, בחו"ל. (ראה גם סיכום מניין הימים בפלט "מופעי שהות בחו"ל" של המל"ל, במצורף לתע"צ). בחקירתה הנגדית הבהירה התובעת, כי בעבר , מנגד, קרי - בטרם עזבה עם בעלה לארה"ב בחודש 6/2003, "אז היינו נוסעים לבקר את הבת בארה"ב". יב. בארה"ב מתגוררת התובעת עם בעלה בבית, המוחזק על ידה בשכירות, מאז שנת 2004. דמי השכירות והחשבונות השוטפים לאחזקת הבית (מים, חשמל, טלפון וכו') משולמים על ידה כל העת, לרבות במהלך ביקוריה בארץ. כן מחזיקה היא בארה"ב ברכב שכור. לתובעת כרטיסי אשראי וחשבון בנק בארה"ב. כמו כן, התובעת מבוטחת בביטוח רפואי בארה"ב (מדיקר). יג. באשר לנכסים בארץ: בבעלות התובעת בית ברח' ליבריה 31 בחיפה, בו מתגורר מזה שנתיים בנה גיל, עם בני משפחתו. לדבריה, קודם לכן, שכנים שמרו על הבית. יצוין כי בתביעתה הקודמת למל"ל (מיום 22.3.06, נ/1) רשמה התובעת כי "כתובת המגורים" שלה ושל בעלה היא ברח' דאונס 15 בחיפה, בעוד שכתובתה לקבלת דברי דואר היא ברח' ליבריה 31. מנגד, בחקירתה הנגדית בביה"ד העידה, כי לאמתו של דבר , אף אחד מבני הזוג אינו מתגורר ולא התגורר ברח' דאונס, שם מתגוררת אם חתנה. עפ"י שטר העברת בעלות שהוצג בפנינו, בתאריך 23.6.09 העבירה התובעת את הבעלות ברכב סיטרואן שהיה רשות על שמה בארץ, על שם בתה , גב' שרון רודיטי. כן צירפה התובעת תצלום כרטיס אשראי על שמה בהתייחס לחשבון בבנק לאומי, כמו גם קבלות המעידות על תשלום חשבון ארנונה לחודשים 5-6/09 וחשבון מים לחודשים 3-4/09 בגין הבית ברח' ליבריה 31 בחיפה. החשבונות הונפקו ע"ש התובעת, כבעלת הנכס. עוד צורף כרטיס חבר קופ"ח מכבי, ע"ש התובעת, במסגרת תוכנית "מגן זהב". הכרטיס הונפק בחודש 7/01, קרי בטרם עזבו בני הזוג את הארץ לארה"ב. יד. בטופס תביעתה מושא החלטתו דלעיל של המל"ל, כמו גם בשאלון לקביעת תושבות ובתצהיר עדותה הראשית לא התייחסה התובעת לסיבה בגינה חיה היא עם בעלה בארה"ב, מאז עזבו את הארץ בחודש 6/2003, כך - הגם שבטופס "שאלון לקביעת תושבות" קיים סעיף ספציפי המיועד לרישום "פרטים אודות השהייה בחו"ל: תקופה, מדינה, מטרה". סעיף זה נותר ריק בטופס אשר הוגש מטעם התובעת וכך גם בטופס אשר הוגש במקביל בשם בעלה (בו צויין 6/03 בלבד , בטור שכותרתו "תקופה", מבלי שננקב מועד , אף לא מתוכנן או משוער, לסיום השהות בארה"ב). גם בטופס התביעה לקצבת הזקנה, כל שציינה התובעת לגבי בעלה, במקום המיועד לרישום כתובת מגוריו, כי הוא "לא נמצא בארץ וכתובתי שונה מכתובתו. הוא נמצא אצל הבת בארה"ב". הא ותו לא. למען העמד דברים על דיוקם יוער, כי בטופס קודם שהגישה לקצבת זקנה (נ/1) רשמה התובעת במקום המיועד לרישום כתובת בן הזוג, כי הוא "שוהה אצל בתו בארה"ב מסיבות רפואיות" . לא ניתן כל פירוט מעבר לכך ולא צורפו תימוכין. טו. גם בתשובה לשאלה מפורשת בחקירתה הנגדית בביה"ד העידה התובעת, סתמית וכללית, כי השניים יצאו לארה"ב לאחר שהתמוטט המפעל וכי הם חיים שם מאז "מסיבות רפואיות" הכרוכות בבעלה. גם בשלב זה והגם שהיתה מיוצגת בהליך דנן, לא השכילה התובעת ליתן פירוט והבהרה כלשהם ולא צירפה תימוכין. רק לאחר ישיבת ההוכחות הגיש ב"כ התובעת "הודעה בדבר צירוף שני מסמכים רפואיים". המסמך האחד הוא אישור פסיכולוג/נוירולוג מתאריך 20.6.03 (!), לפיו - נתון הבעל במתח ודאגות מאז 1/2003 לאחר בעיות בעסקו בישראל וכי מחודש 2/2003 (!) מקבל הוא טיפול תרופתי (כדורים). האישור הנוסף הוא מתאריך 7.10.09 (הונפק לאחר תום ישיבת ההוכחות), המופנה "לכל המעוניין", בו מאשר פסיכיאטר , כי הבעל, הסובל מדיכאון, נמצא בטיפולו החל מ 11.5.2006 ומקבל טיפול תרופתי. טז. לתובעת אחות המתגוררת בתל אביב ואמה שוהה מאז 2007 בבית אבות "בית דבורה", בהרצליה. יז. יובהר, כי אין מחלוקת כי התובעת צברה תקופת אכשרה כנדרש בחוק, במהלך חייה בארץ בעבר, כמדווח למל"ל, לפי הפירוט דלקמן: לגבי השנים 1978 - 1985 קיים דיווח לגבי עבודתה כעצמאית, בעלת מכון לקוסמטיקה. בשנים 1985 - 2003 דווח עליה כעובדת שכירה, לסירוגין, בעסק של בעלה . בנוסף דווח עליה כעובדת שכירה , למשך חודשים מספר, החל מ 5/04 ועד 12/05,בחברה בשם "השיטה או.אר.אס. בע"מ". בעדותה בביה"ד הבהירה, כי מדובר בעסק שהיה בבעלות בנה, במסגרתו ניסה הבן "להחיות" את העסק של אביו שקרס, כאמור. הניסיון לא צלח וגם עסק זה נסגר ב 2005. עפ"י עדות התובעת,עבודתה התבטאה בכך שניסתה ליצור קשרים עבור הבן באריזונה ארה"ב, לאחר שכאמור בני הזוג העתיקו מקום מגוריהם לשם ב 6/03. תמצית טענות הצדדים: 3. בסיכומיו טען ב"כ התובעת, כי מחודש 6/03 התובעת מגלה זיקה כפולה לישראל ולארה"ב, לאחר ש "מיוני 2003 נאלצה ללוות את בעלה החולה. בד בבד זיקתה לארץ לא כהתה במאומה, גם ילדיה, גם משפחתה המורחבת וגם רכושה נמצאים בארץ והיא מהווה חלק בלתי נפרד מן הזיקה". לשיטתו, אלמלא "נאלץ" בעלה לעזוב את הארץ , לא היתה לה זיקה כפולה, אלא זיקה יחידה ובלעדית למדינת ישראל. משכך , התמלא בה, לטענתו, תנאי ה"תושבות" לעניין קצבת הזקנה. ב"כ המל"ל מנגד טענה, כי בשים לב למכלול הראיות אשר הובאו בפני ביה"ד, התובעת לא הוכיחה כי התקיימו בה הקריטריונים להגדרתה כ"תושבת" ישראל בגיל זקנה, כנדרש עפ"י הוראות החוק וההלכה הפסוקה. אף לא הוכח , כי יציאת בני הזוג לארה"ב ב 6/03 היתה מכורח הנסיבות. המסגרת הנורמטיבית 4. הוראות החוק הרלוונטיות הן בסעיפים 240 ו- 244 מתוך פרק יא (ביטוח זקנה וביטוח שאירים) בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, (להלן- "החוק") , בהם נקבע דלקמן: "240 (א) בכפוף להוראות סעיף קטן (ב) תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים מבוטח לפי פרק זה".   244 (א) מבוטח שהגיע לגיל קצבת זקנה ישלם לו המוסד בכפוף להוראות סימן זה קצבה חודשית". הזכאות לקצבת זקנה קמה, אפוא, "למבוטח" שהגיע לגיל קצבה זקנה, והוא "תושב ישראל". עפ"י ההלכה הפסוקה, יש לקרוא את הגדרת "מבוטח" שבסעיף 240 אל תוך סעיף 244 לחוק ומשכך, הזכות לקבל קצבת זקנה נתונה רק למי שהם תושבי הארץ בעת תביעת הקצבה (עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי נ' המל"ל פד"ע נז' 696; עב"ל 218/98 אסתר רז נ' המל"ל, פד"ע לה' 447, וראה גם בג"ץ 890/99 מיכאל חלמיש נ' המל"ל ואח' פד' נצ(4) 423). 5. עוד נקבע, כי באין הגדרה בחוק למונח "תושב", הקביעה אם אדם הינו תושב ישראל אם לאו נעשית על פי מכלול הנסיבות, כאשר בחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה, זיקה שלא יהא בה מן הזמניות ואשר יש בה כדי להוכיח כי מקום המגורים שפלוני טוען לו הינו ביתו, שם הוא חי ואין בו סממנים של זמניות וארעיות (דב"ע 73-04 סנדוקה נ' המל"ל, פד"ע יז 79). אין די בכך שאדם שוהה בתחום ישראל באופן מזדמן או ארעי, על מנת שיראוהו כתושב ותקום לו זכאות לתשלום קצבאות (עב"ל 190/99 שמעון רחמיאן נ' המל"ל, פד"ע לו 548). בשנים האחרונות מקובלת בפסיקת ביה"ד הארצי מדיניות של הגמשת דרישת ה"תושבות" כתנאי לקבלת קצבת זקנה. מדיניות זו מצאה ביטויה בפסק הדין בעניין נעמי דוידי, בו עמדה כב' סגנית הנשיא דאז, כב' השופטת (בדימוס) אלישבע ברק-אוסוסקין על כך ש"סגנון החיים משתנה. הניידות גוברת. יש להתחשב בכך, בעיקר כאשר מדובר בביטחון סוציאלי ובמשנה עוצמה כאשר מדובר בקצבת זקנה. רבים נודדים מארצם בגיל מבוגר מסיבות שונות... אין הגדרה ברורה לתושבות. יש להגדירה על פי התכלית. תכלית קצבת הזקנה היא לתמוך במי שהגיע לגיל מבוגר". ובהמשך: "הנה כי כן, לאור שינוי העתים יש להגמיש גם את דרישת התושבות לעניין זכויות מתחום המשפט הסוציאלי ובעיקר באשר לקצבת זקנה (עב"ל 273/03 דוידי נ' המל"ל, ניתן ביום 27.6.2004). יחד עם זאת הודגש , כי "בהגמשת דרישת התושבות לשם קבלת קצבת זקנה אין משום זניחת תנאי התושבות. תנאי זה שריר וקיים ואין לרוקנו מתוכן. גם בהתחשב בשינוי העתים ובמגמות הגלובליזציה של המאה ה-21, מוסיפה לעמוד על כנה הדרישה לפיה מרבית הנסיבות יצביעו על קיומה של זיקה יציבה בין תובע הקצבה לבין ישראל. רק כך יתמלא תנאי התושבות, שאם לא כן יבַּקָע הקרום הדק העוטף את גבולות הפרשנות לתנאי התושבות שבחוק הביטוח הלאומי בדבר הזכאות לקצבת זקנה, עד שתוכנו של תנאי זה ירוקן מתוכן (עב"ל 1465/04 נוסייבה נ' המל"ל, ניתן ביום 18.5.06; עב"ל ג'אן טייץ נ' המל"ל, ניתן ביום 2.6.09). 6. השאלה העומדת, אפוא, להכרעה היא, האם בתקופה הרלבנטית להליך זה התקיימה בעניינה של התובעת זיקה יציבה ומהותית לישראל, שאין בה מן הזמניות או מן הארעיות, באופן שבו ניתן יהא לראות בתובעת כמי שמרכז חייה בישראל.   הכרעה 7. נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה, כי בבחינת מכלול נסיבות העניין, לאור התשתית העובדתית שנפרשה בפנינו ובשים לב להוראות החוק וההלכה הפסוקה הגענו למסקנה, כי תביעה זאת דינה - להדחות, כפי שיובהר להלן: א. התובעת ובעלה העתיקו את מקום מגוריהם לארה"ב ושם הם חיים , דרך קבע ,מאז 6/2003. הפסיקה קבעה, כי "מגורים מחוץ לישראל, מסיבות אישיות, במשך תקופה ממושכת שוללים את המעמד של 'תושבות בישראל'. .. מכיון שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום" (ר' הלכת דונייבסקי סעיף 16 והאסמכתאות שהובאו שם). ב. טענת התובעת כי המניע לשהייתה הממושכת עם בעלה בארה"ב נובעים ממצבו הבריאותי של הבעל ומחלתו , בגינם נאלצה "ללוותו" - לא הוכחה. לא זו בלבד שאין זכר לטענה בשאלון לקביעת תושבות, הגם שכאמור נדרשת התייחסות ספציפית ומפורשת לנסיבות השהייה בחו"ל - מטרתה, תקופת השהייה וכיוצ"ב , אלא שלא צורפו לשאלון ו/או לטפס התביעה, אף לא לכתב התביעה ולתצהיר התובעת ובכל שלב שהוא במהלך ניהולו של תיק זה, תימוכין אובייקטיביים לטענה. ודוק, לא נעלמו מעינינו שני האישורים הרפואיים אשר צורפו לאחר הדיון, אולם באף אחד מהם לא נאמר, כי בעלה של התובעת שוהה בארה"ב לצורך טיפול, כי שהייתו שם נדרשת לכך, או כי מקבל הוא שם טיפול שלא ניתן לקבלו בארץ ו/או כי מטעמים רפואיים ובגין מצבו, נבצר ממנו לשוב לארץ ולחיות בה. כל שעולה מן האישורים כי הוא מקבל תרופות כנגד חרדה ודכאון. לא הובהר מדוע אין הוא יכול ליטול את התרופות - בארץ. ג. העובדה כי לתובעת קרובי משפחה בארץ וכי היא מבקרת בה, אף בה אין כדי להועיל, משעולה מרישומי משטרת הגבולות, כי בחלקו הארי של הזמן שוהה היא בארה"ב ורק בחלקו המזערי שוהה היא בארץ , ביחס של 89% - בארה"ב ו 11% בלבד בארץ. הנתונים הנ"ל מתייחסים לפרק הזמן מאז עזבו בני הזוג את הארץ ב 6/03 ועד 12/08 , אולם עיון בדפים המצולמים מדרכונה של התובעת אשר צורפו לתיק מעלה וכך גם עפ"י הפירוט בסיכומיה, כי היחס הנ"ל נותר בעינו גם במהלך כל שנת 2009 , מששהתה התובעת בארץ במהלך יום אחד בחודש 6/09 וחודש במהלך 9/09 . שהייה בארץ לפרקי זמן כאמור , לאורך תקופה של 6 שנים, איננה יכולה להעיד כי מדובר במקום 'בו הוא חי' , ש'זה ביתו'. נוסיף , כי עפ"י הפסיקה, "ביקורים בארץ מעת לעת לצורך ביקור קרובים אין בהם , כשלעצמם, כדי ללמד על תושבות" (ר' דב"ע נד 201 - 0 מרגלית שביט ואחר', כפי שצוטט בהלכת דוניבסקי הנ"ל). מנגד, יש לזכור, כי לתובעת בת גם בארה"ב, שם שוהה היא כאמור בחלקו הארי של הזמן. ד. באשר לטענה, כי התובעת היא הבעלים של בית ברח' ליבריה בחיפה - אף בה אין כדי להועיל, בשים לב להלכה הפסוקה לפיה "עצם קיומו של רכוש בבעלותם של יחידים ותאגידים במדינה כלשהיא אינו מלמד, וודאי לא כראייה חלוטה, על היות המדינה מקום מושבם" (ראה פס"ד דוניבסקי הנ"ל, סע' 21). "בעלות תושבי חו"ל בדירה בישראל אינה כשלעצמה הוכחה שמרכז חייהם הוא בישראל (דב"ע נה 132 - 0 המל"ל נגד חלואני מלכה עלי). קל וחומר כך נוכח העובדה, כי במועדים הרלבנטיים מתגוררים בבית בנה של התובעת ובני משפחתו, עובדה שיש בה להעיד דווקא על כך, כי אכן אין לתובעת ולבעלה כל שימוש בנכס בארץ וכי אין הוא דרוש להם. באשר לחשבונות הארנונה והמים אשר הוצגו בפנינו, ברי כי כל עוד הנכס רשום ע"ש התובעת - הרי החשבונות מונפקים על שמה. לא הוכח כי התובעת היא שסילקה את החשבונות. עיון בקבלות מעלה כי החשבונות שולמו בתאריך 3.6.09 , מועד בו התובעת כלל לא שהתה בארץ ,אף לדבריה. באשר לחשבון המים יוער כי הוא מתייחס לצריכה בחודשים 3/09- 4/09, חודשים בהם התובעת לא שהתה בארץ וממילא לא צרכה את המים (ראה סעיף 18 לסיכומיה). ממילא, אף בחשבונות הללו אין כדי להעיד על זיקת תושבות לישראל. ה. באשר לעדות התובעת בדבר חשבון בנק, כרטיס אשראי וביטוח רפואי בארץ - בכל אלה אין כדי להעיד על תושבות בארץ בהינתן כי אין מחלוקת כי היא מחזיקה בכל אלה גם בארה"ב. כאמור, לתושבי חוץ רבים דירות וחשבונות בנק בארץ והם אינם בבחינת 'תושבי ישראל'. ו. מנגד, סבורים אנו, כי העובדה שבמהלך כל השנים בחרה התובעת, במודע ומרצון, שלא לקבל אזרחות ישראלית, אף לא הגישה בקשה לאזרחות, משהעדיפה להמשיך ולהחזיק באזרחות האוסטרלית בנוסף לאמריקאית, כך - אף משהשיקול הכלכלי שעמד ביסוד בחירתה , לדבריה, לא היה עוד רלבנטי, יש בה , במצטבר לכל האמור לעיל, כדי להעיד על זיקה שיש בה מן הארעיות בשהותה בישראל ולהטות את הכף לקביעה כי אין היא בבחינת "תושבת ישראל". ז. בטרם סיום נוסיף ונתייחס לפסה"ד בעניין ג'אן טייץ (עב"ל 83/06), עליו הסתמכה התובעת בסיכומיה: בעניין טייץ הנ"ל קבע ביה"ד הארצי כי יש לראות במערערת, אזרחית ישראלית שעלתה ארצה ביחד עם בעלה בשנת 1988 וחילקה זמנה בין ארה"ב וישראל באופן שווה, כ"תושבת" לצורך בחינת זכאותה לקצבת זקנה: לא זו בלבד שגם בפסק דין זה חזר ביה"ד הארצי על ההלכה, כי זכאותו של אדם לקצבת זקנה תבחן "על פי מבחן 'מירב הזיקות' ולחלופין לפי זיקה או זיקות מהותיות 'הקושרות יחיד למדינה מסוימת'" וכי "בחשבון הסופי תקבע הזיקה למעשה, זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה כדי להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל כמקום בו הוא חי שזה ביתו", אלא שנסיבות עניינה של התובעת דנן אינן דומות כלל לנסיבות העניין אשר נדונו בפסה"ד הנ"ל, בשים לב לכך כי שם דובר על בני זוג שעלו לארץ, רכשו נכס, הוכיחו כי מבקשים הם לחיות בארץ , התערו בקהילה ותרמו לה והוכיחו כי עת חילקו זמנם בין הארץ לארה"ב - שווה בשווה - עשו כן מתוך אילוץ, משלא הצליחו למצוא פרנסה בארץ. חרף זאת קשרו חייהם ובארץ ונסעו לארה"ב לצרכי עבודה ופרנסה בלבד, לתקופות מוגבלות. בענייננו, מנגד, מדובר בבני זוג שבמועדים הרלבנטיים ירדו מן הארץ, חיו בקביעות בארה"ב, ויתרו למעשה על חיים בארץ בנסיבות כמתואר בפרוטרוט לעיל בפס"ד זה ואף מבלי שהוכיחו כי עשו כן באילוץ. 8. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר הננו קובעים, כי , אין לראות בתובעת כמי שמרכז חייה בישראל, החל מ 6/03 ובכל המועדים הרלבנטיים להליך זה ומשכך בדין דחה המל"ל את תביעתה של התובעת לקצבת זקנה. אשר על כן, התביעה נדחית. כמקובל בתביעות שהן בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. לצדדים הזכות לערער על פס"ד זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסה"ד. קצבת זקנהארצות הברית (ארה"ב)