.1התביעה באה בעקבות תאונת עבודה, אשר אירעה למנוח, מוסבאח ג'באלי ז"ל (להלן: "המנוח") ב- 18.7.85בבניין ברח' הברכה 15בתל-אביב (להלן: "הבניין"). ביום התאונה עסק המנוח בהרמת בלוקים של בטון לקומה השמינית של הבניין. הרמת הבלוקים נעשתה בעזרת כננת (המכונה בפי אנשי בנייה "הליקופטר" להלן: הכננת או ההליקופטר), בעלת כושר הרמה של 250ק"ג. תמיכתו ובטיחותו של המנוף למניעת התהפכות נעשתה על ידי שתי רגלי "מסקו" טלסקופיות, נתמכות כלפי תקרת הקומה, כשהן מונחות על הקרש הנמצא על זוג זרועות של בסיס המנוף. המנוח עמד בין הכננת לבין שפת הקומה, כאשר התפרקו זיקפי המתכת המעגנים את הכננת למבנה, וכל המתקן התמוטט מהקומה השמינית ארצה ועמו נפל המנוח ונהרג (להלן: "התאונה"). .2אתר הבנייה היה בשליטת חברת משה"ב בע"מ, הנתבעת השנייה (להלן: "משה"ב"), שמסרה את עבודת בניית השלד לקבלן המשנה, מר מאיר כחלון, הנתבע הראשון (להלן: "כחלון"). .3התובע הראשון, הינו עיזבונו של המנוח מוסבאח ג'באלי (יליד 22.8.56) בעלה של התובעת השנייה (ילידת 30.7.60) ואביהן של התובעת 3ו- 4(רחיק-ילידת 20.7.84ושירן-ילידת 4.9.85). התובעת השנייה, הינה אלמנת המנוח ואימם של התובעות 3ו-.4 האלמנה והילדות הן התלויות במנוח. תביעת העיזבון נבלעת בתביעת התובעות-התלויות ועל כן פסיקת הפיצוי להלן תתייחס לתובעות אלו. .4כחלון היה בתאריך התאונה קבלן המשנה, בביצוע עבודות בנייה בבניין ומעבידו של המנוח. משה"ב היא, כאמור, חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, אשר הקימה את הבניין הנ"ל והעסיקה את כחלון כקבלן משנה. .5בא-כוח התובעים טען בכתב התביעה והוא טוען בסיכומיו, כי כחלון התרשל במילוי חובת הזהירות, אשר מעביד חב לעובדו, וכתוצאה ישירה מהתרשלות זו, אירעה התאונה. כלפי משה"ב הועלתה הטענה, כי היא לא מילאה את החובות המוטלות עליה על פי חוק, וקיים קשר סיבתי בין אי-מילוי הוראות אלה לבין התאונה. לפיכך, טוען בא-כוח התובעים, כי הנתבעים אחראים ברשלנות לפי סעיף 35לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וגם בגין הפרת הוראות שבחוק, לפי סעיף 63לפקודה הנ"ל. בא-כוח התובעים העלה גם את הטענה, כי יש להפעיל את סעיף 38לפקודה האמורה, היינו, ההוראה הקובעת את חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים וכי הנתבעים לא השכילו להרים נטל ראיה זה. יש גם להחיל, לטענתם, את סעיף 41לפקודה זו, היינו, את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". .6בא-כוח הנתבעים כפרו באחריותם והעלו, לחלופין, טענה של אשם תורם כלפי המנוח עד כדי שיעור של %.100 קיימת כמו כן, מחלוקת, לגבי גובה הנזק אשר נגרם לתלויות, אם יימצא שהנתבעים אחראים לתאונה. .7כחלון הגיש הודעת צד שלישי, כנגד חברת "הסנה" בע"מ וכנגד חברת משה"ב. חברת "הסנה" ביטחה את כחלון בפוליסת אחריות מעבידים ולכן, לטענתו של כחלון, אם יימצא שהוא אחראי במידה כלשהי לתאונה, תהיה עליה (על חברת הביטוח) חובת הפיצוי והשיפוי. חברת משה"ב התחייבה בהסכם בינה לבין כחלון (נ/10, נ/10א') לבטח את כחלון במסגרת פוליסה לביטוח עבודות קבלניות ופוליסת ביטוח מעבידים, ולטענתו, הפרה התחייבות זו, משום שהיא לא ביטחה את כחלון בהיקף שהתחייב בהסכם. .8משה"ב שלחה הודעת-צד-שלישי לכחלון, על בסיס הטענה שקיים הסכם ביניהם בדבר העברת האחריות (נ/ 10ונספח להסכם נ/10א'), שלפיו אם תחוייב משה"ב לשלם לתובעים פיצויים כלשהם, היא (משה"ב) תהיה זכאית לקבל מכחלון שיפוי או דמי השתתפות, או פיצויים בגין תביעה זו, עד למלוא סכום התביעה כפי שייפסק כנגדה, לרבות הוצאות, הצמדה וריבית. .9אין מחלוקת כי כחלון היה מעבידו הישיר והספציפי של המנוח. מהפסיקה עולה, כי חובת הזהירות שהמעביד חב לעובדו, כוללת דאגה לשיטת עבודה נאותה ופיקוח על קיומה. בפסק-דין בע"א 707/79[1], קבע בית המשפט לאמור: "... הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56(1). חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע" (עמ' 211מול האותיות ו-ז) (ההדגשה אינה במקור). בע"א 284/64 [2], אומר כבוד השופט ברנזון: "... מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה ולהדריכו בדרכי עבודה נאותות, בייחוד כשהוא חדש ובלתי מנוסה. חוסר אזהרה והדרכה מתאימה, כשזו דרושה, מהווה רשלנות מצד המעביד (ע"א 220/60, 221/60). ההיפך מזה איננו נכון. כלומר, אין המעביד יוצא ידי חובת הזהירות הכללית, שהוא חב לעובדו ע"י מתן אזהרה על הסכנה שהוא עומד בפניה ואף על ידי הדרכתו בדרכי עבודה נאותות, נוכח הסכנה הצפוייה לו... החובה היא חובה פוזיטיבית המחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלך הרגיל של עבודתו..." (עמ' 376לאחר האות ז עד עמ' 377לפני האות ב). (ראה גם ע"א 477/85[3], בעמ' 420). .10פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- 1970(להלן: "פקודת הבטיחות"), קובעת בסעיף 79, כי כננת כלולה בהגדרה של מכונת הרמה. סעיף 80לפקודת הבטיחות קובע, כי: "מכונת הרמה על כל חלקיה תהיה ממבנה טוב, מחומר בריא, מחוזק מספיק וללא פגם גלוי ותקויים כראוי". סעיף 81קובע, כי: "מכונת הרמה על כל חלקיה תבדק ביסודיות, לפחות אחת ל- 14חודשים, ע"י בודק מוסמך". החובה על-פי ההוראות האמורות, היא אבסולוטית. סעיף 86, קובע כי: "מכונת הרמה לא תוכנס בשימוש במפעל, אלא אם נוסתה וכל חלקיה נבדקו ביסודיות ע"י בודק מוסמך ונתקבל תסקיר המפרש את עומסי העבודה הבטוחים של מכונת ההרמה והחיתוך, ע"י הבודק המוסמך שעשה את הניסוי והבדיקה...". בעדותו (עמ' 13) מודה כחלון כי שום בודק מוסמך לא בדק את תקינות ההליקופטר. גם מפקח העבודה, מר סימיון סגל, אשר חקר את התאונה ודבריו מהימנים עליי, מציין בדו"ח החקירה (ת/1) את דעתו, כי "ההליקופטר", היינו הכננת, לא עברה בדיקה של בודק מוסמך. אין מחלוקת, כי ההליקופטר היה בבעלותו של כחלון וחובתו היתה לדאוג, כי מכשיר זה יעבור בדיקה כפי שנדרש בחוק, הגם שמדובר היה במכשיר לא-חדש וכחלון לא היה בעליו המקורי. .11לגבי שאלת הקשר הסיבתי בין היעדר הבדיקה כאמור לבין התאונה, אומר המפקח סגל בעמ' 2לדו"ח החקירה (ת/1): "... אילו היו מבטיחים את מנוף נגד התהפכות, על ידי קשירותו בגוף יציב של המבנה, במשקל נגדי מתאים והמנוף לאחר הרכבתו, היה עובר בדיקה של בודק מוסמך, התאונה היתה נמנעת" (ההדגשה אינה במקור). .12כחלון העיד על עצמו והודה, כי מעולם לא הרכיב ולא ידע כיצד לתפעל כננת מסוג "הליקופטר" (עמ' 116). כחלון לא מצא לנכון לקבל תידרוך מאיש מקצוע לגבי תיפעול בטיחותי של מכשיר זה, וכמו כן לא דאג לבדוק ביסודיות את מידת ידיעתו של המנוח לגבי הסכנות הכרוכות בתיפעול ה"הליקופטר". הוא הסתפק בדבריו של המנוח, לטענתו, כי הוא (המנוח) יודע להפעיל מכשיר מעין זה, מבלי לוודא זאת. .13כחלון אף נתן הוראות למנוח לגבי התקנת המכשיר. בעמ' 118אומר כחלון: "...אני ודאי קובע לו איפה לשים את ההליקופטר" ... בעמ' 122הוא אומר: "אני מבחינת בטיחות אמרתי למנוח שצריכים להיות שני רגליים שצריך לחזק אותן ולתמוך אותן לפני העבודה ליד ההליקופטר, יש צינורית שהיא מיועדת לחזק כל פעם את הרגליים ואם זה מזדעזע אז כל ארבע או חמש העגלות, הוא צריך לחזק את זה, הדבר האחרון הוא ידע אני לא אמרתי לו" (ההדגשה אינה במקור). רשלנותו של כחלון, בין היתר, באה לידי ביטוי בשימוש שהתיר במתקן ובמתן "הוראות בטיחות" לגבי אותו מכשיר, אשר הוא עצמו לא ידע להפעילו וכן בהיעדר ביצוע, פיקוח ווידוא של שיטת עבודה נכונה ובטוחה. בעדותו בבית המשפט בעמ' 110התייחס המומחה, ד"ר אייל ביקלס, אשר עדותו מקובלת עליי, לאופן התקנת ההליקופטר: "... צריך לשים משקל נגדי... ולא להשתמש ברגלי מסקו... משקל נגדי הוא טוב יותר מרגלי מסקו, כי רגלי מסקו קשורים להבטיח את המשקל בעוד שמשקל נגדי נותן את הביטחון של המשקל האחר. רגלי מסקו לא נועדו בכלל לעניין זה, הם נועדו ליציקת בטון". .14עולה מתוך עדות המומחה ד"ר אייל, כי ההנחייה אשר נתן כחלון למנוח לא עלתה בקנה אחד עם חובתו להדריך את העובד. בא-כוח כחלון מסתמך על פסק הדין בע"א 10/88 [4], שם נאמר, כי האחריות לתאונה בגלל אי מילוי הוראות החוק המופיעות בתקנות הבטיחות בעבודה רובצת כולה על הקבלן הראשי, כשקיימים קבלן ראשי וקבלן משנה. בעקבות זאת הוא טוען כי לא חלה חובת אחריות על מרשו. אין אני מקבל טענה זו. ראשית, אין בהכרח קשר בין הפרת חובת הזהירות שחב כחלון למנוח, קרי, חובת הפיקוח והאזהרה מפני סכנות, העלולות להופיע במהלך העבודה, לבין הדרישות בחוק ובתקנות הבטיחות. יתר-על כן, גם אם על קבלן המשנה אין חלות תקנות הבטיחות, הרי מוטלת עליו חובת הזהירות הכללית, החלה על מעביד, לדאוג ולפקח על בטיחותו של העובד, כפי שנאמר לעיל. שנית, באותו פסק-דין לא היה קבלן המשנה בעל דין, וממילא לא דן בית המשפט בקביעת חלוקת האחריות בינו לבין הקבלן הראשי. יש להניח, כי אילו נזקק בית המשפט לעניין זה, הוא היה קובע גם את אחריות קבלן המשנה. במקרה שלפנינו, ניתן היה לצפות שהמעביד (כחלון) ידאג בצורה שוטפת ומסודרת לפקח ולוודא שהמנוח יעבוד בתנאי בטיחות ראויים ואף מירביים. כן היה על המעביד (קבלן המשנה כחלון), להתריע כלפי משה"ב (הקבלן הראשי) כנגד אי-מילוי הוראות בטיחות, כפי שקובע החוק, גם אם מילוי הוראות אלה, אינו חל ישירות עליו. בא-כוח משה"ב טען בכתב ההגנה וטוען בסיכומיו, כי חברת משה"ב מילאה את כל החובות המוטלות עליה על פי דין, לרבות פקודת הבטיחות בעבודה, ותקנות הבטיחות בעבודה. תקנה 7(א) קובעת: "עוסק בביצוע פעולות בנייה, קבלן ראשי יראוהו כמבצע הבנייה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע בנייה, מוטלות עליו". תקנה 7(ב) קובעת: "עוסק בביצוע פעולות בנייה קבלן משנה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבנייה, כאמור בתקנת משנה א', אך אם קיים קבלן משנה את הוראות תקנות אלה, יראוהו כאילו קיים אותן הקבלן הראשי". תקנה 7(ג) קובעת: "הוראות תקנות משנה א' ו-ב', לא יחולו אם מבוצעות פעולות הבנייה שלא באמצעות קבלן ראשי אחד". לעניין הגדרת מיהו "מבצע הבנייה", נקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 655/80[5]: "... ככלל, יחשב היוזם והמטפל באירגון ובהוצאה לפועל של עבודות בנייה, בתור מבצע הבנייה. אם אותו אדם, מעסיק קבלן ראשי, וזה עוסק בביצוע פעולות הבנייה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבנייה, והחובות המוטלות בתקנות על 'מבצע הבנייה' מוטלות עליו-על הקבלן הראשי. אולם מקום שפעולות הבנייה מבוצעות שלא באמצעות קבלן ראשי אחד, לא משתחרר האדם היוזם ומארגן את פעולות הבנייה, מחובותיו, כמבצע הבנייה" (עמ' 600מול האות ג) (ההדגשה אינה במקור). עולה, איפוא, כי משה"ב, הקבלן הראשי, היא בבחינת "מבצע הבנייה". נציגי חברת משה"ב עסקו בכל נושאי האירגון ואף מינו מנהל עבודה מטעמם, מר דוד הרשקוביץ, אשר עסק בתאום שעות העבודה ובהסדרים מעין אלה. .16בא-כוח משה"ב מנסה להיבנות מההסכם (נ/10), בינה לבין כחלון, שם נאמר, בסעיף 19: "... 19- אחריות בקשר לפקודת הבטיחות בעבודה, 1946: קבלן המשנה מצהיר בזה, שהוא מכיר את חוק אירגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954, ופקודת הבטיחות בעבודה, 1946, והתקנות שפורסמו ויפורסמו על פיהם, כגון: 1) תקנות בדבר עבודת בנייה... וכי הוא מקבל על עצמו לנהוג לפיהן ולוקח על עצמו את כל האחריות (ההדגשה אינה במקור), בקשר לכל תביעה שתוגש נגדו או נגד משה"ב, עקב עבירה על ההוראות והתקנות הנ"ל. לצורך ביצוע העבודות רואה את עצמו קבלן המשנה בלבד כ'מבצע הבנייה', וכ'מנהל עבודה' ונוטל על עצמו את כל החובות המוטלות על מבצע הבנייה ומנהל העבודה לפי התקנות והפקודות הנ"ל, והוא מתחייב בזה לפצות ולשפות את משה"ב בעד כל תביעה ו/או נזק אחר שיגרם למשה"ב בגין כל האמור לעיל". טוען בא-כוח משה"ב, כי מכוח הסכם זה מועברת אחריותה לכחלון. אדון בסוגיה הכוללת של מערכת היחסים בין הנתבעים בהמשך, אך לעניין הרשלנות, מן הראוי כבר כאן לציין את תקנה 3ב לתקנות בטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשט"ו-1955, האומרת: "... לא יתמנה אדם ולא ישמש מנהל עבודה.]. אלא אם עבר קורס לבטיחות בעבודות בנייה, שאישר לעניין תקנה זו, מפקח העבודה הראשי". כחלון לא עבר קורס בטיחות ולכן לא יכול היה לשמש כמנהל עבודה באתר (פרוטוקול מיום 9.11.90, עמ' 10שורה 30). עולה מכך, כי הסכמת הצדדים, לפיה קבלן המשנה כחלון ישמש כמנהל עבודה, אינה עולה בקנה אחד עם דרישות החוק (ראה והשווה עם ע"א 600/86[6] 01הדן בנזקי רכוש, בעמ' 247האותיות ב ג ו-ז ובעמ' 248מול האות ד. ראה גם לעניין נטל הראיה להלן בעמ' 240, מול האותיות ד ו-ה). כאן קיימת, איפוא, רשלנות של כחלון משום שקיבל על עצמו תפקיד זה, מבלי שיהיה מוסמך לכך, אך קיימת גם קיימת רשלנות של משה"ב. משה"ב היתה חייבת לדעת, כי אין מר כחלון כשיר לשמש כמנהל עבודה. הנפגע מרשלנותם של הנתבעים היה המנוח אשר הופקר על-ידי שניהם. .17יתירה מכך. אין זה סביר כי על כחלון יוטלו בדרך של הסכם כל החובות אשר החוק מטיל על הקבלן הראשי. נראה לי, כי תקנת הציבור דורשת כי נושאי הסדרי הבטיחות באתר הבנייה, יהיו בפיקוחה של חברת הבנייה, היינו, על הקבלן הראשי, אשר לו השליטה על מכלול העבודות באתר ואשר חובתו היא להעסיק עובד מתאים לכך. אין הוא יכול להעביר חובה זו לאדם אשר אין לו הכישורים הדרושים והמתאימים. .18משה"ב שהיתה מבצעת הבנייה היתה בעלת החובה למנות מנהל עבודה אשר יפקח על הבטיחות. בא-כוח משה"ב טוען גם כי עצם עובדת היות המנוח עובדו של כחלון והבעלים של ההליקופטר, פוטרת את משה"ב מאחריותה. גם טענה זו אינה נראית לי. היא אינה מתיישבת עם ההוראות שהובאו לעיל (ראה גם והשווה עם ת"א 2481/82[17]). משה"ב בהיותה מבצעת הבנייה לא עמדה כאמור בהתחייבויותיה על פי החוק. .19ומכאן לפיקוח עצמו. תקנה 2לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשט"ו-1955, קובעת: "מבצע בנייה אחראי לכך כי כל עבודת בנייה תתנהל תחת השגחתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה, שנתמנה על ידיו". מנהל העבודה מטעם משה"ב, מר דוד הרשקוביץ אומר, בין היתר (בעמ' 149): "אני למעשה לא פיקחתי לגמרי על פעולת המנוף, ולא פיקחתי על עובדיו של מאיר כחלון, אני פיקחתי על טיב העבודה, אמרתי לו שצריך לעשות עבודה טובה, אני לא פיקחתי על הבטיחות בעבודתו של כחלון, לא עליו ולא על עובדיו". זוהי הודאה מפיו של מנהל העבודה, כי למעשה לא קיים את חובתו כנדרש בחוק. משה"ב אחראית באחריות שילוחית לחובה זו. כתוצאה מאותה הזנחה בוטה, לא הוסדרו נושאי הבטיחות במתקן, אשר היה בהם כדי למנוע תאונה כזו. תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), עוסקות גם בייצוב הכננת. על-פי התקן, יש להתקין בריצפת המבנה אמצעי עגינה וקביעה, בהם ניתן לקשור ולרתום כננת. על-פי התקנות, יש להתקין כננת שעל זרועותיה התחתונות יונחו משקולות, שיהוו משקל נגדי למטען המונף. יועץ הבטיחות ד"ר אלעזר אייל, אומר בחוות דעתו (ת/ 9עמ' 3): "... במקרה הנדון, ריתום הכננת, אינו מתאים לדרישות התקנות והתקנים. השיטה שנקטו באתר הבנייה הנדון, כל תזוזה מקרית יכולה להזיז הכננת מתחת ללוח העץ המונח על זרועות הכננת. שכן הלוח נח על הזרועות ללא ריתום, ומצידן מונחות הזרועות על ריצפת בטון. במצב זה, כל תזוזה יכולה לגרום לחילוץ הזרועות-מחד ולתזוזה וחילוץ זיקפי המתכת שאינם רתומים למבנה או לזרועות-מאידך. לדעתי, הכננת לא היתה רתומה כלל ורק בנס לא קרתה התאונה בתקופה שקדמה לה". דעה זו מקובלת עליי. בא-כוח הנתבעים ניסו לסתור קביעה זו בטענה, כי שיטת העבודה שהונהגה במקום היתה מקובלת בענף הבנייה. לטענה זו אין יסוד (ראה בעניין זה גם ע"א 422/62[7] בעמ' 592). במקרה שלפנינו אין ספק, כי השיטה של אבטחה על ידי שתי רגלי "מסקו", לא תאמה את אופי העבודה והעמידה את העובד בסכנה מתמדת. העובדה, שגם אחרים נהגו כך, אין בה כדי לשחרר את הנתבעים מאחריות. כל עוד קיימת חובה לנקוט אמצעי זהירות, אין בעל החובה משתחרר ממנה בטענה שגם אחרים מתרשלים. .20דבר נוסף המצביע על רשלנות במקרה שלפנינו, הינו היעדר משטח גידור מתאים. תקנה 10לתקנות הבטיחות קובעת: ".. משטח העבודה או מדרכת מעבר, שמהם עלול אדם ליפול לעומק העולה על 2מ' יהיו גדורים במעקה מתאים שימנע בעד נפילת אדם ובלוחות רגליים בגובה מתאים, שימנעו בעד נפילתם של חומרים או ציוד". תקנה 89קובעת: "... מבצע הבנייה אחראי לכך, שכל חלק מסוכן של מכונה וכל ממסרת המשמשת בפעולת בנייה, יהיו גדורים לבטח, או שיותקן לידו מנגנון בטיחות יעיל". תקנה 94קובעת: "...מחייבות תקנות אלה, התקנת אמצעי בטיחות, למנוע נפילת אדם לעומק העולה על 3מ' ואין זה בגדר אפשרות מעשית בנסיבות הנתונות לעשות כן, יותקנו רשתות או שטיחים, או יסופקו חגורות ביטחון להשגת אותה מטרה, אלא אם לעובד אחיזה ומקום עמידה בטוחים". לסוגיית אי-גידור המשטח (היעדר מעקה), מתייחס המומחה ד"ר אייל בחוות דעתו בעמ' 7(ת/9): "... לדעתי, גידור המשטח במעקה כחוק היה מונע נפילת המנוח, גם כאשר הכננת נעתקה ממקומה... מותר בתנאים מסויים להסיר מעקה. אבל אז, צריך להתקין סידורים מיוחדים למנוע נפילת אדם, אני חושב שאמצעי טוב היא חגורת בטיחות". בעמ' 109לפרוטוקול, אומר ד"ר אייל: "... אם המעקה שהתקינו היה במקום והותקן כפי שדרוש, מעקה כזה לא היה נופל ביחד עם ההליקופטר". הדברים האמורים מקובלים עליי. בא-כוח משה"ב טוען בסיכומיו, כי אין לקבל את חוות דעתו של ד"ר אייל לגבי המשמעות של היעדר מעקה כגורם לתוצאה שנגרמה עקב התאונה, משום שלטענתו, לא הובאה כל ראיה, כי אכן לא היה גידור במקום. טענה זו אינה מתיישבת עם דברי כחלון (בישיבה מיום 9.11.90בעמ' 10) המקובלים עליי, באומרו: "... בזמן התאונה לא היה מעקה". .21באי-כוח הנתבעים טוענים, כי לא הוכח, כי נפילת המנוח נגרמה בשל חולשת רגלי המסקו וכן אין ודאות כי גידור היה מונע את התאונה. אכן, לא הובאו ראיות המצביעות באופן ישיר על כך, אולם, הדבר מסתבר מעצם המקרה וניתן גם להפעיל כאן את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", כפי שהוא מופיע בסעיף 41לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ב-ע"א 375/62[8] הוזכרו שלושת התנאים להחלת הכלל האמור, היינו: א. התובע אינו יודע, או אין לו אפשרות לדעת את נסיבות האירוע שגרם לנזק. ב. הנזק נגרם, על ידי דבר אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו. בעניין זה נקבע, כי השליטה אינה חייבת להיות רצופה, העיקר הוא שבזמן התאונה, והדגש הוא על זמן זה, היתה לנתבע שליטה גמורה, במובן זה שאין לייחס למישהו זולתו התערבות פעילה במצב העניינים שיכלה לגרום או לתרום למה שאירע. ג. הנסיבות מצביעות, כי אירוע המקרה, שגרם את הנזק, מתיישב עם אי-שמירתו של הנתבע על זהירות מתקבלת על הדעת, יותר מאשר עם שמירתו על זהירות כזאת (ראה עמ' 168-170). נראה לי, שהכלל האמור חל במקרה שלפנינו (אף שגם בלי "עזרתו" הוכחה כדבעי רשלנות הנתבעים). במקרה שלפנינו, אין ראיות המצביעות על פעולותיו האחרונות של המנוח, אשר קדמו לתאונה. לקבלן המשנה (כחלון) היתה שליטה מלאה על המכשיר וזאת גם בזמן התאונה, ואם אכן היה המכשיר פגום, או לא מותקן כהלכה, היה בידי כחלון ומנהל העבודה מטעם משה"ב, לדאוג לתיקון המצב. מהראיות עולה גם, כי הסדרי הבטיחות היו מתחת לרמה הנדרשת ויש יסוד מוצק להנחה, כי התאונה אירעה עקב הסדרי הבטיחות הלקויים באתר הבנייה. בנוסף לכך, ניתן גם להחיל את סעיף 38לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], משום שניתן לראות בהליקופטר (הכננת) מכשיר מסוכן וחובת הראיה להוכיח שלא היתה רשלנות עוברת, כזכור, לנתבעים. בנסיבות אלה, אין כחלון ומשה"ב יכולים להשתחרר מאחריותם כלפי העובד, לנוכח האמצעים הדלים שנקטו לבטיחותו. משה"ב (נתבעת 2) אשמה גם בכך שלא דאגה לוודא כי המכשיר עבר בדיקה, כפי שנדרש בתקנה 81לתקנות בטיחות בעבודה, תש"ל-.1970 בא-כוח משה"ב טוען בסיכומיו, כי לא היתה הפרה של תקנה 81, משום שתקנה זו מתייחסת אך ורק לתקינות המכונה ולא לאופן הצבתה. זוהי פרשנות מצומצמת לתקנה .81לדעתי, יש להתייחס להוראה זו ככוללת גם בדיקה של אופן ההצבה. מה גם שתקנה 80אומרת מפורשות כי מכונת ההרמה חייבת להיות מחוזקת מספיק. המסקנה הבלתי-נמנעת מכל האמור לעיל היא שגם כחלון וגם משה"ב אחראים לתוצאות התאונה, היינו, למותו של המנוח. .22באי-כוח הנתבעים העלו, כטענה חלופית, טענה של "אשם תורם" כלפי הנפגע על בסיס ההנחה שהמנוח היה מיומן ומנוסה בהפעלת ההליקופטר, והסיבה לתאונה היתה התקנה לקוייה של המנוף על ידי המנוח. נטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע, מוטל על שכם הנתבעים. ב-ע"א 16/85[9] חוזר בית המשפט בעמ' 655, ואומר, כי מבחינת האשם התורם של הניזוק, ככל שמדובר בתאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו, המבחן הוא של "מידת האשמה". מבחן זה (כמצוטט מ ע"א 449/81[10] בעמ' 75מול אותיות ה-ו) הוא: "... בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם, משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית, עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר, במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט" ועוד (שם מול אותיות א-ב): "... אולם ככל שמדובר בתאונה, שארעה לעובד תוך כדי עבודתו, נוטה הכף ליישומו של המבחן השני ("מידת האשמה") כשנקודת המוצא היא, כי ראש לכל עומדת חובתו של המעביד להגן על העובד מפני סיכונים צפויים". מעדויות הנתבעים עולה כי היסוד להנחה שהמנוח היה, כביכול, מומחה בהפעלת הליקופטר, נובע מדברים ששמע כחלון, לטענתו, מהמנוח ומאחיו. בעמ' 11אומר כחלון לגבי המנוח "הוא אמר לי שהוא עבד כבר קודם על ההליקופטר אצל אחיו והוא יודע לעבוד על ההליקופטר". עוד הוסיף כחלון, כי אחיו של המנוח, אשר הביא את המנוח לעבודה, מסר לנתבע כי המנוח ידע לעבוד על ההליקופטר: "... נאמר לי שהוא יודע לעבוד על הליקופטר". התביעה הביאה עדויות אשר סותרות גירסה זו. אחיו של המנוח, ביניהם האח ג'אבר עבדול ג'אבר, אשר הביא את המנוח לעבודה אצל כחלון ואשר לגביו נטען כי אמר שלאחיו יש ניסיון בהפעלת הליקופטר, הכחישו טענה זו. בעדותו מתאריך 19.9.91עמ' 1אומר ג'אבר עבדול ג'אבר: "...אחי לא עבד קודם בהליקופטר, לא נכון שאמרתי לכחלון, שאחי יודע לעבוד על הליקופטר". לא שוכנעתי, כי המנוח היה מיומן דיו בהפעלת ההליקופטר על מנת שאוכל להתייחס אליו כאל מומחה. נראה לי, על-פי הראיות שלפניי, כי המנוח לא קיבל הדרכה מקצועית לגבי אופן הפעלת המכשיר וכי אפשר שפיתח לעצמו שיטת עבודה אשר נתגלתה, בדיעבד, כלקוייה. אין לראות בכך רשלנות חמורה מצידו. היה על כחלון ועל מנהל העבודה לוודא כיצד פועל העובד ולבדוק אם לא נשקפת לו ולאחרים סכנה. המומחה ד"ר אייל בחוות דעתו (ת/ 9בעמ' 3) קובע "את זיקפי הכננת על מנהל העבודה של מבצע הבנייה להציב על אדנים, לאחר שהתשתית נבדקה על ידו ונמצאה ישרה". ברי גם, שהמנוח לא קיבל הדרכה כלשהי. כחלון מודה בכך בעדותו (עמ' 13): "...לא נתתי למנוח הנחייה איך לעבוד". ב-ע"א 148/58[11], אומר בית המשפט העליון, כי כאשר המעביד אינו דואג לבטיחות מספקת של עובדיו, העובדים ליד מכונה מסוכנת, הוא גורם למעשה לכך שהם לא יהיו ערים ושלא יתנו דעתם לסיכון הרובץ לפיתחם. האחריות היא על המעביד ואין לראות בחוסר עירנות גרידא, מטעם העובד שנפגע, רשלנות תורמת. ב-ע"א 226/60[12], נאמר: "...שעומדות זו כנגד זו, חובתו הסטטוטורית של המערער (המעביד) וחובת הזהירות הרגילה של המשיב (העובד), יש להקל על הפועל בחישוב אחוז רשלנותו התורמת, יותר מאשר במקרה של רשלנות רגילה של המעביד שלא על פי הוראה סטטוטורית מפורשת שהותקנה למען בטיחותו של הפועל" (עמ' 1662מול אותיות א-ב). בפסק-הדין ע"א 477/85[3], נאמר, בין היתר, לעניין האשם התורם: "...עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד, ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך רשלנות תורמת" (בעמ' 425מול האות ב). בהתחשב בכך שהמנוח לא הוזהר לגבי הסכנה שבשיטת העבודה ובכך שסדרי הבטיחות באתר הבנייה היו, בלשון המעטה, רחוקים מלהשביע רצון, יש מקום לייחס למנוח אשם תורם בשיעור נמוך יחסית. אני סבור, שהמנוח לא העריך את הסכנה כהלכה, אך בהתחשב בכך שכחלון עצמו שהיה צריך להיות ער לסכנה, התעלם ממנה ורק לאחר התאונה, כפי שהעיד, מצא לנכון לקבל הנחיות ממשרד העבודה לגבי הפעלה בטיחותית של ההליקופטר, ובהתחשב בכל הגורמים וההוראות שמנינו לעיל ובאשמה הכבדה הרובצת על הנתבעים, יש לייחס למנוח אשם תורם בשיעור של % 10בלבד. בא-כוח כחלון, הסתמך בסיכומיו על פסק הדין בעניין: sons& norris v. Moss[19] (1954) שם עובד שהועסק כמומחה לדבר, הכין פיגום בצורה פגומה ונפגע כשניסה לתקן את שגיאתו בשיטה מוטעית. נקבע, כי הפרת החובה של המעביד הינה נומינלית גרידא וכי התאונה נגרמה בעטייה של התנהגות בלתי אחראית מצד העובד. בא-כוח כחלון ממשיך וטוען, כי זוהי אסמכתא לכך שאין לחייב את קבלן המשנה באחריות למשגה של העובד (אם היה משגה). מעיון בפסק-דין זה עולה, כי המקרה אינו דומה כלל למקרה שלפנינו. באותו פסק-דין, המעשה המוטעה של העובד המומחה היווה את הסיבה היחידה והמכרעת בהתרחשות התאונה, בעוד שלפנינו גם אם שגה או טעה המנוח, הרי אמצעי בטיחות הולמים שהיו מוטלים על הנתבעים, לו ננקטו, היו מונעים קרוב לוודאי את התאונה. מה עוד שבמקרה שלפנינו אין מדובר בעובד מומחה, כאמור שם. .23ומכאן למערכת היחסים שבין הנתבעים, לבין "הצדדים השלישיים". בין כחלון למשה"ב נחתם הסכם לביצוע עבודות שלד (נ/ 10ונספח להסכם נ/10 א'). סעיף 20להסכם קובע: "קבלן המשנה מקבל על עצמו אחריות לכל תאונה... והוא מתחייב בזאת לפצות ולשפות את משה"ב בעד כל תביעה או נזק שיגרם למשה"ב בגין כל האמור לעיל". בעניין זה, הגישה משה"ב הודעת צד ג' כנגד כחלון. בא-כוח משה"ב טוען, כי סעיף זה מחייב את כחלון בפיצוי ובשיפוי משה"ב אם ייקבע כי משה"ב נושאת באחריות כלשהי. מאידך גיסא, טוען בא-כוח כחלון, כי חובת הפיצוי והשיפוי היא אך ורק לגבי נזקים שנגרמו לחברת משה"ב עצמה ומכיוון שחברת משה"ב היתה מבוטחת על ידי חברת הביטוח "הסנה" (צד שלישי 1בהודעת צד ג' שהגיש כחלון), אין סעיף זה חל במקרה שלפנינו. במילים אחרות, לטענת כחלון, סעיף זה חל אך ורק במצבים של היעדר כיסוי ביטוחי. .24אין אני מקבל פירוש זה. נזדמן לי לדון בהסכם דומה בעניין ת"א 2481/82[17], שם נדון סעיף בהסכם, אשר לפיו משחרר הקבלן את החברה המזמינה ומתחייב לשפותה בגין נזק או פגיעה. באותו פסק-דין, הסתמכתי על פסיקתו של בית המשפט העליון, כי שחרור צד מאחריות והטלתה על אחר, צריכים להיעשות בצורה ברורה ומפורשת (ראה ע"א 541/67[13], וכן ע"א 686/75[14]). בהיעדר הוראה ברורה מתאימה, הגעתי שם למסקנה כי הפטור היה מוגבל בלבד. נראה לי גם כאן, כי סעיף 20במקרה שלפנינו יש לפרשו כסעיף הקובע, כי קבלן המשנה (במקרה שלנו, כחלון) משחרר ומתחייב לשפות את החברה (משה"ב) בגין נזק או פגיעה שייגרמו למאן-דהוא בגין מעשים שיעשו על ידיו (על ידי כחלון) ושבגינם עלולה משה"ב להיות אחראית. אין עולה מלשון הסעיף באופן ברור ומפורש שכחלון אמור לפצות ולשפות את משה"ב בגין נזקים הנגרמים בגין רשלנותה של משה"ב בעצמה. .25בנספח לחוזה בין משה"ב לכחלון (נ/10א') בוטל סעיף 21להסכם ונאמר בהמשך: "ב. קבלן המשנה יבוטח ע"י משה"ב במסגרת פוליסת אחריות מעבידים ואחריות צד ג' בלבד. ג. קבלן המשנה, יהא אחראי אישית לחומרים וכלי העבודה, מתקנים וציוד קל לרבות עצים לבנייה, תבניות וכד', השייכים לו וכן לפרטים שסופקו על ידו וטרם הורכבו וידאג לביטוחים. ד. הוראות סעיף זה, לא יגרעו מאחריותו של קבלן המשנה לנזקים לגוף או לרכוש שיגרמו עקב עבודתו". בא-כוח כחלון טוען, כי סעיף ב' בנספח קובע, כי במידה שחברת "הסנה" לא תכסה את חבותו של כחלון, בפוליסת אחריות מעבידים, שהינה הפוליסה הרלוונטית למקרה דנן, הרי תהיה זו הפרה של סעיף ב' הנ"ל מצד משה"ב, לפיה היא התחייבה לבטח את כחלון. אין עוררין, כי חברת "הסנה" אכן ביטחה את כחלון. פוליסת הביטוח הוגשה לבית המשפט, אך בא-כוח משה"ב, המייצג גם את "הסנה", טוען, כי סעיפים ג' ו-ד' לנספח הנ"ל מרוקנים, למעשה, מכל תוכן את סעיף ב', וחברת "הסנה" אינה חייבת לעמוד בהתחייבויותיה המופיעות בפוליסת ביטוח המעבידים. זוהי טענה תמוהה, בלתי-מבוססת ואין לקבלה. בע"א 185/75, 353, 484[15], נאמר, כי בפוליסה, בה מופיעים תחת הכותרת "המבוטח" קבלני משנה, יש לתת לדברים פירוש הכולל את קבלני המשנה, אשר מועסקים בביצוע העבודה המיוחדת המתוארת שם: "... הפרוש המסחרי הפשוט והסביר של הפוליסה הוא, שהיא באה לבטח כל קבלני משנה העוסקים בעבודות המתוארות בה, ואין נפקא מינה, אם קבלני משנה ישירים או משניים הם" (עמ' 826, מול האות ה'). .26אין ספק שחברת "הסנה" ביטחה את כחלון בפוליסת אחריות מעבידים (נ/11א') ובפוליסת קבלנים הכוללת ביטוח רכוש (פרק א') וביטוח צד ג' (פרק ב' בפוליסה נ/11ב'). בשתי הפוליסות נכלל מועד התאונה, ואין כל ספק כי כחלון שייך לאותם קבלני משנה, אשר עבורם נערכה הפוליסה ויש לו יסוד סביר להסתמך עליה (אין לראות בעין יפה את התנהגותה של חברת הביטוח אשר ניסתה להתנער מחבותה, מבלי שתהיה לכך סיבה מוצדקת). סוכנות ביטוח "לוונטהל", שפעלה עבור "הסנה" כותבת במכתבה ל"הסנה" (נ/19): "... נשגב מאיתנו להבין כיצד חב' במעמד כשלכם, מנסה להתנער בדרכים לא מקובלות מאחריות הברורה, והמוחלטת כמשתמע מהפוליסה שבנדון"). בע"א 418/74 [17] התייחס בית המשפט למצב דומה של נסיון ל"ריקון הפוליסה": "...אחת המטרות החשובות ביותר של הביטוח, היא פיזור הנזק לשם הבטחת עתידו של הנפגע, כלומר, למנוע מצב שבו בגלל סיבה כלכלית כלשהי לא יוכל המעביד לפרוע את חובו, לעובד הנפגע" (בעמ' 305, מול האותיות ד ו-ה). .27לגבי הטענה של בא-כוח משה"ב, כי קיימת סתירה בין סעיף ב' לנספח, לבין סעיפים ג' ו-ד' לנספח הנ"ל, וכתוצאה מכך הפירוש הנכון הוא, כי אין התחייבות חוזית לכך שמשה"ב תהא אחראית לביטוחו של כחלון, אינה נראית לי כלל ועיקר. הפירוש הנכון לדעתי הוא, כי הצדדים התכוונו בסעיף ב' כי חברת משה"ב תבטח את כחלון ועובדיו בפוליסת אחריות מעבידים. סעיף ג' לנספח, מתייחס לנזקים שייגרמו לרכוש ואין לו כל קשר לנזקי גוף. סעיף ד' לנספח, מתייחס לאחריותו הישירה של קבלן המשנה לפצות עבור נזקי גוף, אשר נגרמו לכל אדם זולת קבלן המשנה ועובדיה. כלומר, על פי פירוש זה, אין בסעיף ד' לנספח, כל סתירה לחובתה של משה"ב לבטח את העובדים כפי שנקבע בסעיף ב' לנספח וכמובן שעל חברת "הסנה" חובת הפיצוי והשיפוי. המסקנה היא, כי בפוליסת הביטוח כיסוי לכל אחריות אשר תיקבע כנגד כחלון בהקשר לתאונה זו. .28עולה מכל המקובץ לעיל, כי כחלון (הנתבע 1) ומשה"ב (נתבעת 2), אחראים אחריות הדדית לתוצאות התאונה שאירעה למנוח והם חייבים לפצות את התובעות. בהתחשב בכך שיש להטיל על המנוח אשם תורם של %10, יהיה הפיצוי בשיעור של % 90מהנזק. .29הייתי קובע את האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, לפי פקודת הנזיקין, ללא הסכמים ביניהם, שווה בשווה. .30באשר להודעות לצדדים השלישיים: א. הודעת צד ג' של משה"ב כנגד כחלון - תידחה. ב. הודעות צד ג' של כחלון נגד משה"ב וחברת הביטוח "הסנה" - תתקבלנה. .31ועתה לעניין גובה הנזק. המנוח היה, כאמור, פועל בניין שהועסק כעובד טפסן ומפעיל מנוף. לטענת בא-כוח התובע, היו למנוח תכניות להתקדם ולהגיע למעמד של קבלן עצמאי. לא הובאו לפניי ראיות המצביעות על צעדים כלשהם של המנוח בכיוון זה. ראה קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, פרק 13, עמ' 46, שם נאמר, באשר לסוגיית תכניותיו של הנפגע: "תוכניות הנפגע, מלפני התאונה, לא תובאנה בחשבון בדרך כלל, בגדר כושרו הפוטנציאלי להשתכר, אם לא נעשו על ידו, צעדים ממשיים להגשמתן. דברים שבלב אינם בגדר 'עובדות' שניתן להתחשב בהן בקביעת הכנסתו הפוטנציאלית של התובע אלמלא נפגע". (ראה גם ת"א (נצ') 335/83 [18], בעמ' 475). כקנה מידה להשתכרות המנוח, יקבע שכרו אצל כחלון הנתבע .1 .32מעדותו של כחלון (עמ' 121ביום 9.11.90), אנו למדים כי עובד בתפקידו של המנוח, יכול היה להשתכר כ 60ש"ח נטו ליום. סכום זה בשיערוך להיום הוא 80 ש"ח (במעוגל). .33מכאן ששכרו החודשי נטו של עובד במקצועו של המנוח, לפי עדות כחלון, המקובלת עליי, בשיערוך להיום, הוא 000, 2ש"ח. לפי טבלאות הניכויים משכר, לפי חוקי מס הכנסה, שכר נטו של 000, 2ש"ח, לנשוי (כפי שהדבר במקרה שלנו) הוא תוצאה של שכר ברוטו של 150, 2ש"ח (במעוגל). שכר זה, יהווה בסיס לחישוב הפיצוי. .34לא הוספתי ריבית בגין תשלומי עבר המגיעים לתובע, מחד גיסא, וגם לא הוספתי ריבית לתשלומי עבר, שנתקבלו על ידי התובעים ושיש לנכותם, מאידך גיסא, מאחר שלא הובאו לפניי נתונים מדוייקים. יחד עם זאת, יהא בכך, פחות או יותר, קיזוז של הריבית בתשלומים האמורים. .35אני מקבל את גירסת בא-כוח התובעים, כי יש לחשב את הפסד התמיכה בתלויים על בסיס שיטת הידות, כך שהמנוח היה תומך בבנותיו עד גיל 20(ולא עד גיל 18על פי התחשיב האקטוארי מטעם הנתבעים). .36אני מקבל גם את הטענה, שיש לחשב בהפסד התמיכה לעתיד, גם את הפסד הפנסיה המשוערת לעתיד לבוא, אולם רק מחצית מהחישוב שבא-כוח התובע מציע. זאת בהתחשב בחוסר הוודאות לגבי תשלומי הפנסיה בעתיד ובהתחשב בכך שהמנוח היה צריך להפריש משכרו לצורך יצירת הפנסיה. .37לפיכך, אני מקבל, עקרונית, את החישוב שערך בא-כוח התובעים (בעמ' 13- 12לסיכום טענותיו, בפריטים 4-1), בכפוף לאמור לעיל בעניין הפנסיה. החישובים לעבר ולעתיד יישארו מותאמים למועד עריכתם על-ידי בא-כוח התובעים. עידכונם להיום לא יביא לשינוי בהתחשב בנתונים עליהם מתבסס החישוב. בסיס ההפסד לא יהיה לפי שכר של 114, 3ש"ח לחודש (ליום 1.1.92) כפי שביקש בא-כוח התובעים, אלא יושתת על בסיס השכר האמור של 150, 2ש"ח לחודש, להיום. החישוב לגבי הפסד תמיכה לתלויים יהא, איפוא, כדלקמן: הפסד תמיכה לעבר: 360, 151ש"ח. הפסד תמיכה לעתיד, קבורה מצבה ואבל, בסך 552, 372ש"ח. הפסדי פנסיה: 100, 29ש"ח. סך הכל - 012, 553ש"ח (במעוגל 000, 553ש"ח) .38אני מקבל, חלקית, את טענת התובעים, בדבר הפסד עבודות אחזקה של המנוח בבית, בסכום גלובלי של 000, 10ש"ח. הנתבעים ישלמו סכום גלובלי עבור הוצאות קבורה, מצבה ואבל, בסך - 000, 5ש"ח. .39סך הכל הפיצוי המגיע לתלויות הוא: 000, 568ש"ח מסכום זה, יש להפחית % 10בגין אשם תורם, וכתוצאה מכך, הסכום יהיה 200, 511ש"ח כן יש לנכות את הסכום שהתובעים קיבלו מקרן הפנסיה משוערכים להיום, בסכום של 326, 2ש"ח הניכוי של תשלומי גימלאות המוסד לביטוח לאומי לעבר ולעתיד המשוערכים להיום (על פי חוות הדעת של האקטואר, שי ספור, מיום 6.11.91) הוא: 332, 341ש"ח. אני סבור, שיש להביא בחשבון לצורך הניכוי, את כל הגימלאות המוזכרות בחוות הדעת בהתחשב בנסיבות ובסכום הפיצוי. יש להניח שכל התשלומים האמורים ישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי. .40לפיכך, מסתכם סך הפיצוי המגיע לתלויות במנוח .לאחר כל הניכויים, 868, 169ש"ח. סכום זה, אני פוסק לתובעות, כאמור, ואני מחייב את הנתבעים, הדדית, בתשלומו. הסכום יחולק ביניהן, יחסית, לחלוקת הידות, כפי שנערכה לעיל. הנתבעים, הדדית, ישלמו גם את אגרת המשפט. כן ישלמו שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של % 15מהסכום שנפסק, בצירוף מע"מ כדין. בא-כוח התובעים יגיש תוך 15יום תכנית השקעה לכספי הקטינות. כן אני מחייב כל אחד מהצדדים השלישיים, משה"ב וחברת הביטוח "הסנה", להחזיר לכחלון כל סכום שהוא חייב לשלם לתובעים, לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד כפי שנפסקו לעיל. בנוסף לכך, ישלם כל אחד מהם עוד 000, 10ש"ח, בצירוף מע"מ כדין, כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהודעת צד ג'. פיגוםחובת המעביד