3 אחוז נכות עקב שבר בעצם הבריח

א. כללי 1. בתאונת דרכים שארעה ביום 7.9.97 נהרג המנוח עמיהוד בן יאיר ים ז"ל (להלן:בבבב "המנוח") ואשתו חגית בן יאיר ים (להלן:וווו "התובעת") נפצעה. בשל תוצאות התאונה הוגשו שתי תביעות - ת.א. 3330/97 עניינו תביעת התלויים במנוח, ת.א. 3092/98 עניינו תביעתה של התובעת. פסק הדין מתייחס לשתי התביעות במאוחד. 2. בן 33 היה המנוח, יליד 6.5.65, בעת פטירתו והוא הותיר אחריו את אשתו התובעת ושתי בנות. המנוח היה עורך-דין במקצועו, והוסמך לעריכת דין ביום 18.5.95. המנוח שירת בגולני במשך כשבע שנים, והגיע לדרגת רב סרן במילואים בתפקיד מ"פ ביחידת חי"ר. במהלך לימודיו האקדמיים עבד בביטחון באוניברסיטה העברית בירושלים, והגיע לדרגת אחראי משמרת. ביוני 1995, החל לעבוד כעו"ד במשרד ע"וד אריה תוסיה-כהן בירושלים; באוגוסט 1996 העתיק את מגוריו עם משפחתו למושב ישע, ועבר לעבוד במשרדו של עו"ד גדעון פנר בבאר שבע, שם עבד עד אשר התאונה קיפדה את חייו. 3. התובעת ילידת 3.1.1967 נפגעה בתאונה וכתוצאה מכך אושפזה בבית חולים כארבעה ימים. המומחים הרפואיים שמונו קבעו כי נותרו לתובעת נכויות בשל פגיעותיה. פרופ' גולדהמר שמונה כמומחה בתחום הנוירולוגיה פסק לתובעת 5% נכות "עבור כאבי הראש והליקויים בתחושה במצח, סעיף מותאם 29 (6) א-ב" לתקנות המל"ל. ד"ר אילסר, המומחה בתחום העיניים, קבע כי לתובעת לא נותרה נכות בתחום העיניים אך פסק לה 10% נכות בגין "צלקות הפנים והצוואר, מכערות (סעיף 75 (2) ב". המומחה אף ציין כי הצלקות שהן באיזור המצח והעפעפיים בצד שמאל אינן גורמות להפרעה פונקציונלית אלא שגורמות ל"כיעור קל", ומשמדובר באישה צעירה יש להתחשב בכך. הצלקות המתוארות בחוות דעתו של ד"ר אילסר תוארו אף בחוות דעתו של ד"ר נוימן, המומחה לפלסטיקה, שפסק לתובעת נכות בגובה 6% לפי סעיף 75 (1) ו- 75 (2). במכתבו לב"כ התובעת ציין ד"ר נויימן כי "הצלקות לגמרי לא רעות מלבד הצלקת במצח שאותה ניתן וכדאי לשפר". ד"ר צ'צ'יק המומחה בתחום האורטופדיה קבע לתובעת נכויות זמניות של 100% לכל התקופה שבה היה לה אישור לחופשת מחלה. המומחה העניק לתובעת נכות צמיתה של 3% עקב שבר בעצם הבריח מותאם לסעיף 39 (1), 1% עקב פריקת מרפק לפי סעיף 41 (5) א- ב או 35 (1) א-ב, ו- 10% עקב שבר בקרסול לפי סעיף 48 (3) א. פרופ' טיאנו בתחום הפסיכיאטרי קבע שלתובעת 10% נכות לפי סעיף 34ב לתקופה של שלוש שנים מיום התאונה, וכי היא זכאית לטיפול פסיכותרפויטי התנהגותי קוגנטיבי לתקופה של שישה חודשים בתדירות של פעם בשבוע בעלות ממוצעת של 300 ₪ לפגישה. בעת אירוע התאונה התובעת למדה חינוך לגיל הרך במכללת קיי בבאר שבע. את לימודיה החלה בשנת 1996, משך הלימודים ארבע שנים. בשנת 2000 היתה התובעת אמורה לסיים את לימודיה. התובעת סובלת ממחלה ניוונית של מערכת העצבים, מחלת שרקו מרי. המחלה אובחנה שנים ספורות לפני אירוע התאונה. ד"ר צ'צ'יק ציין בחוות דעתו כי המחלה מתבטאת "באי יציבות, בהליכה איטית, וחוסר רפלקסים ברגליים". פרופ' גולדהמר תאר את המחלה כ-:ננננ "מחלה גנטית של העצבים הפריפריים המתבטאת בין השאר בחולשה של כפות הרגליים, העדר החזרים גידיים וליקויים בתחושה". 4. למנוח ולתובעת שתי בנות, אור ילידת 14.10.94 ומעיין ילידת 10.7.97. בשעת אירוע התאונה המשפחה גרה במושב ישע המרוחק 50 ק"מ מבאר שבע. במושב מתגוררים הורי התובעת והיא והמנוח עברו להתגורר שם בדירה שכורה על מנת שהתובעת תוכל ללמוד במכללת קיי בבאר שבע. באוקטובר 1998 עברו התובעת ובנותיה להתגורר בבאר שבע. ב. אובדן תמיכת המנוח מצבו הרפואי של המנוח לפני התאונה 5. בשלהי המשפט מונה, לבקשת הנתבעת, מומחה בתחום הנפרולוגיה, פרופ' פופוביצר, לקביעת מצבו הרפואי של המנוח לפני התאונה. המומחה הגיש חוות דעת, בה פירט את הבעיות הרפואיות שמצא את איזכוריהן ברישומים הרפואיים של המנוח, ואף התייחס לנושא תוחלת חייו הפוטנציאלית של המנוח לולא התאונה. הנתבעת בסיכומיה טענה כי אינה מבקשת הכרעה באשר לתוחלת חייו של המנוח. עיקר טענתה שלנוכח מצבו הרפואי של המנוח, כפי שתואר בחוות הדעת של המומחה, יש להניח שהיה נשאר שכיר, פורש מעבודתו בגיל צעיר ומוגבל בתפקודו הן בתחום המקצועי והן בעזרה לבני משפחתו. טענת התביעה הינה כי הבעיות הרפואיות שהמומחה מנה בחוות דעתו כבעיות שהפריעו למנוח לתפקד, בחלקן טופלו והמנוח לא סבל מהן, ובחלקן אף ללא טיפול לא הפריעו למנוח להגיע לתפקוד מעולה הן בעבודתו והן בביתו. 6. חוות דעת המומחה מבוססת על רישומים רפואיים קודמים, שנעשו על-ידי רופאיו של המנוח בביקוריו במרפאות קופות חולים במהלך השנים 1997- 1992. על סמך רישומים אלו, 65 במספר, מתוכם 17 לא קריאים, איבחן המומחה מספר בעיות רפואיות שלטענתו המנוח סבל מהן, העיקרית שבהן מחלת כליות מסוג Polycystic Kidneys Disease, (להלן:בבבב פ.ק.ד). כמו כן ציין שהמנוח סבל מדלקת פרקים - גאוט, השמנת יתר, יתר לחץ דם, דלקות לוע, ואי ספיקה קלה של הכליות. באשר לתפקודו של המנוח צויין בחוות הדעת:וווו "יש להניח שבשנתיים האחרונות לחייו כושר העבודה שלו (המנוח - ר.א.) היה לקוי בגלל מחלת הפרקים הקשה וכן אירועים תכופים של דלקת גרון ושלשול... שיעור המוגבלות בכושר עבודה לא ניתן להערכה כמותית מדויקת באחוזים ולשם כך יש להיעזר בבדיקת מספר ההיעדרויות מעבודתו וכו'". בנוגע לתוחלת החיים הפוטנציאלית של המנוח, נאמר בחוות הדעת כי "באופן גס ניתן לומר שהמחלה (פ.ק.ד - ר.א) מקצרת את החיים בכ- 20 שנה", וכי במקרה של המנוח "הפרוגנוזה היא פחות טובה בגלל יתר לחץ דם וכן מחלות נוספות שהן השמנת יתר, רמות שומן גבוהות בדם ודלקות פרקים". המומחה איזכר ארבעה מאמרים, אשר בהם הסתייע בעת כתיבת חוות הדעת. 7. המומחה זומן לחקירה נגדית, במהלכה, לאחר שהוצגו בפניו נתונים שונים, בהגינותו, למעשה חזר בו מכל קביעותיו בחוות הדעת. אשר למחלת פ.ק.ד טען כי אינו בטוח שלמנוח היתה מחלה זו (עמ' 71 לפרוט'), והסביר כי ציין בחוות הדעת שהמנוח לקה בה, כיוון שהסטטיסטיקאית שבה נעזר לצורך חישוב תוחלת החיים, אמרה לו (שם) "... שצריך לצאת מתוך הנחה שכאילו היתה לו פ.ק.ד עם ציון העובדה שהנתונים הם בעייתים...". אי וודאותו של המומחה אם למנוח אכן היתה מחלת פ.ק.ד נבעה מכך שלא התאפשר לו לראות בדיקת אולטרסאונד שנעשתה למנוח. הנתבעת טענה כי התובעים אינם יכולים להיבנות מהחוסר בראיות עליו הלין המומחה, כיוון שאלה ברשותם. טענה זו יש להוכיח. משניתן לנתבעת טופס ויתור על סודיות רפואיות לא היתה מניעה שתגיע לאותן ראיות שהמומחה סבר שחסרו לו כדי להגיע למסקנות ברורות יותר. לפיכך, אין לזקוף את הנזק הראייתי לצד כלשהו. עלה מעדות המומחה כי מחלת פ.ק.ד מתחלקת לשלושה סוגים, לשניים מהם התייחס המומחה בעדותו - פ.ק.ד 1, ופ.ק.ד 2. סיכויי החולים בפ.ק.ד. 2 לשמירה על תפקוד כליותיהם טובים בהרבה מסיכויי החולים בפ.ק.ד. 1. בעוד שבמחלת פ.ק.ד. 1 45% מהחולים נזקקים לדיאליזה בגיל 60 ואילך, אצל החולים בפ.ק.ד. 2 הפרוגנוזה טובה יותר. בצטטו את אחד המאמרים שעליהם הסתמך, אמר המומחה (עמ' 67 לפרוט') "רק אצל מחצית מהחולים קיים סיבוך של אי ספיקת כליות". המומחה אף ציין (עמ' 66 לפרוט') "... אנחנו מצאנו שחולים עם סכרת ומחלת פ.ק.ד מגיעים לדיאליזה בין גיל 70 ל- 80 ...". זאת ועוד, המומחה העיד "אני מסכים איתך שיש הרבה חולים עם פ.ק.ד שלא יודעים שיש להם את המחלה, ושיש הרבה חולים עם פ.ק.ד שגם אם הם יודעים על המחלה הביטוי שלה בחיים היומיומיים שלהם הוא קל ביותר. אין לנו נתון כמה חולים עם פ.ק.ד מגיעים לדיאליזה". בהנחה שלמנוח היתה מחלת פ.ק.ד הרי שהמומחה הביע את דעתו כי הוא נוטה להאמין שהמחלה היתה מהסוג פ.ק.ד 2 (עמ' 73 לפרוט'). המומחה נחקר אף על תוחלת חייהם ותפקודם של חולי דיאליזה ומושתלי כליה. לגבי חולי דיאליזה ציין שאוכלסיית חולי הדיאליזה הולכת ומזדקנת ורוב החולים היום הם מעל גיל פרישה. המומחה הוסיף שאין מניעה שחולי דיאליזה יעבדו ובפועל יש חולים שעובדים. לגבי מושתלי כליה אמר המומחה כי תוחלת חייהם מתקרבת לתוחלת החיים של האוכלוסיה הכללית. לטענת המומחה, שהסתמך על מחקרים בנושא, "הפרוגנוזה (לגבי חולי פ.ק.ד - ר.א.) משתפרת עם התקדמות הטיפול במחלה, קליני ותרופתי, ובסיבוכיה" (עמ 68 לפרוט'). אשר ליתר לחץ דם והשמנת היתר שהמומחה ציין כבעיות רפואיות העלולות להשפיע על תוחלת החיים של המנוח, המומחה אישר כי המנוח הצליח בעזרת טיפול תרופתי, לאזן את יתר לחץ הדם שממנו סבל ולהגיע לערכים תקינים. לאחר שהמומחה הגיע למסקנה שהבעיה של יתר לחץ דם טופלה הודה המומחה (עמ' 63 לפרוט') "נכון שאין לי כל דרך לדעת מה היה קורה למנוח מבחינת תוחלת חיים לאחר טיפול ביתר לחץ דם". לגבי השמנת היתר, שהמומחה ציין כגורם סיכון, הסתבר שהנתונים שהיו בפניו ושאליהם התייחס היו מהשנים 1994 ו- 1995. המומחה אישר כי לאחר אותן שנים לא מצא רישומים לגבי השמנת יתר בתיעוד הרפואי של המנוח, וכי על בעיה זו ניתן להתגבר. דלקות הלוע שהמומחה הזכיר בחוות דעתו, דהיינו דלקות גרון, לא השפיעו, לדברי המומחה, על קביעותיו באשר לתוחלת חייו של המנוח. גם הגאוט, שהמנוח סבל ממנו, המומחה אישר, לא השליך על תוחלת חייו. המומחה הסביר כי הגאוט שהיה למנוח היה מוגבל לבוהן הרגל, ונגרם כתוצאה מחומצה השוקעת בפרקים ומעוררת תגובה דלקתית קשה. מבין שתי הסיבות הגורמות לעליה בריכוז החומצה, המומחה הביע דעתו כי זו שהמנוח סבל ממנה לא היתה גורמת לו לנזק כילייתי. אבחנה נוספת שהמומחה ציין בחוות דעתו שהמנוח סבל ממנה היתה אי ספיקת כליות קלה. כאשר נשאל על כך במהלך החקירה הנגדית, אמר (עמ' 61 לפרוט') "... באבחנה Mild Renal Failures הכוונה לאי ספיקת כליות קלה, או אי תפקוד כליות קל, ואני מוכן לשנות את האבחנה הזאת, באופן שאני אוסיף לאבחנה סימן שאלה". ובהמשך (עמ' 62 לפרוט') "... כפי שציינתי בחוות הדעת אין מדידות מדוייקות של תפקוד כליות, ולכן אני אינני יכול לקבוע בוודאות מה היה תפקוד הכליות". 8. המומחה חזר בו במהלך עדותו גם מקביעותיו בחוות דעתו לגבי תוחלת חייו של המנוח. לאחר שאישר כי לחץ הדם של המנוח אוזן באמצעות תרופת נורמיטן (עמ' 58 לפרוט') אף אישר (עמ' 63 לפרוט') "נכון שאין לי כל דרך לדעת מה היה קורה למנוח מבחינת תוחלת חיים לאחר טיפול ביתר לחץ דם". כאשר נשאל המומחה לאיזה אבחנות התייחס כאשר קבע את תוחלת חייו של המנוח השיב (עמ' 70 לפרוט'):ננננ "... שאני חושב שהגבלתי את עצמי לאבחנה של פ.ק.ד בכללותה, לאבחנה של יתר לחץ דם, לאבחנה של השמנת יתר...". כאמור, לגבי האבחנה של יתר לחץ דם, המומחה הסכים שבעיה זו טופלה, לגבי בעיית השמנת היתר לא נמצאו רישומים על כך שהמנוח סבל ממנה לאחר שנת 1995, דהיינו שנתיים לפני אירוע התאונה, ובאשר למחלת הפ.ק.ד המומחה, כאמור, ציין כי לא היה בטוח שהמנוח אכן סבל ממנה, ואם סבל ממנה אזי הניח שהיתה מהסוג של פ.ק.ד 2 , שבה הפרוגנוזה טובה. התברר מעדות המומחה כי לצורך מתן הערכה לגבי תוחלת חייו של המנוח, הוא נעזר בסטטיסטיקאית. לא ניתנה לנו אפשרות לבחון את עבודתה של אותה סטטיסטיקאית וההנחות שהניחה לצורך עבודתה. המומחה הסביר כי בבואו ליתן תשובה באשר לתוחלת חייו של המנוח, כפי שנתבקש לעשות (עמ' 71 לפרוט') "אני לא התייחסתי למנוח, התייחסתי למחלות שלו, וכמיטב יכולתי עשיתי ניתוח של הידוע בספרות בקשר למחלות האלה. לא כתבתי בחוות דעתי מה תוחלת חייו של המנוח, וגם אני לא יכול לחזות את תוחלת חייו של המנוח". לנוכח האמור בעדות המומחה, סבורתני שלא הוכח קיצור תוחלת חייו של המנוח. המומחה, כאמור, העלה ספקות אם המנוח אכן לקה במחלת פ.ק.ד, והביע דעה שאם חלה, הרי שלקה בפ.ק.ד. 2. הבעיות הרפואיות שהמנוח סבל מהן, ושעלולות להשפיע על תוחלת החיים - יתר לחץ דם והשמנה - טופולו או שניתנות לטיפול. גם מחלת הפ.ק.ד על סיבוכיה ניתנת לטיפול, כפי שהעיד המומחה, ומתנהלים כל העת מחקרים שמגמתם לשפר הטיפול בחולים באותה מחלה וסיבוכיה. גם כאשר נזקקים החולים בפ.ק.ד לדיאליזה או השתלת כליה עדיין אין זאת אומרת, בהכרח, שתוחלת החיים התקצרה. תלוי באיזה גיל נזקקים החולים לטיפולים אלה, והתברר שיש חולי דיאליזה הממשיכים לעבוד. 9. צרוף עדות המומחה למכלול העדויות שהוצגו במהלך המשפט - אתייחס לעדויות אלו בהמשך - שכנעני כי מצבו הבריאותי של המנוח לא השפיע על תפקודו. מאחר שעל העתיד לומדים אנו, בין היתר, מהעבר, דעתי היא כי לאור מבנה אישיותו של המנוח, כפי שהצטיירה מעדויות עדי התביעה, גם בעתיד בעיות בריאות, ככל שהיו למנוח, לא היו משפיעות או משליכות על תפקודו, ואם היו משפיעות, אזי במידה מועטה. כושר השתכרותו של המנוח 10. התביעה טענה כי את הפסד תמיכת המנוח יש לחשב על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק. השאלה בה יש להכריע לטענתה, היא מתי היה המנוח מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק, והתשובה לשאלה זו, אליבא דגירסת התביעה, לאור הראיות בדבר מגמת העלייה בשכרו, היא יום 1.9.1998. נטען על-ידי הנתבעת, כי לא הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת, כי המנוח היה מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק, והיא מציעה כי בסיס השכר יחושב לפי השכר שהשתכר המנוח ערב התאונה. לחילופין, מבקשת הנתבעת, כי אם יקבע שהמנוח היה מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק, אזי תחושב העליה בשכר על-פי ההנחה שהיה עולה בשיעור של 1,000 ש"ח בכל שנתיים, עד הגיעו לשילוש השכר. 11. כמו-כן, חלוקות ביניהן ההגנה והתביעה באשר למהות "שילוש השכר הממוצע במשק", לצורך קביעת תקרת הפיצוי. נטען על-ידי התביעה, כי תקרת הפיצוי איננה מתייחסת לשילוש השכר הממוצע במשק כולו, אלא לשילוש השכר הממוצע של עורכי-הדין. הנתבעת טענה כי אין לקבל פירוש זה. דעתי היא כדעת הנתבעת בעניין זה. תכלית חקיקת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היתה לאפשר לכלל הנפגעים בתאונות דרכים לזכות בפיצוי. כדי שאכן ניתן יהיה להעניק פיצוי לכל נפגע, נקבע בסיס פיצוי אחיד לכל הנפגעים. הדבר נכון הן לגבי הפיצוי בגין כאב וסבל, והן לגבי אובדן כושר ההשתכרות. באובדן כושר ההשתכרות הועמד הפיצוי המקסימלי על שילוש השכר הממוצע במשק. קבלת טענת התביעה כי הסכום המקסימלי הינו שילוש השכר הממוצע של עורכי הדין אינו מתיישב עם תכלית החקיקה, ולפיכך הנני דוחה טענה זו. 12. את טענתה בדבר הצלחתו הפוטנציאלית של המנוח בתחום המקצועי, מבססת התביעה, בין השאר, על עדויותיהם של עדי התביעה עו"ד פנר, מעסיקו של המנוח, מר אלעזר זוננשטיין, לקוח של משרד עו"ד פנר, ועו"ד וינברגר, עמית למקצוע. מעדות עו"ד פנר, כמו גם מההספד שנשא בהלווית המנוח, עולה כי המנוח היה עורך-דין מוכשר, מקצועי, אחראי, ומסור. לא אחת קיבל עו"ד פנר תגובות חיוביות מלקוחות מרוצים שהמנוח טיפל בתיקיהם, ולהנחתו, צפוי היה למנוח עתיד מזהיר כעורך דין. זמן קצר לפני התאונה, העלה עו"ד פנר את משכורתו של המנוח, מתוך רצון שישאר במשרדו לאורך זמן. לשאלה אם העלה בפני המנוח את האפשרות שהלה ישאר במשרדו כשותף, ענה (עמ' 26 לפרוט' ):בבבב "ככל שהדבר היה תלוי בי אני בהחלט רציתי לראות את עמיהוד נשאר במשרד לאורך זמן כאשר התנאים היו פתוחים למו"מ, לא דיברנו עוד אבל אני הבנתי שכדי שהוא ישאר הייתי צריך להציע לו משהו מפתה כמו למשל אחוזים וכו' כדי שגם לו יהיה עניין להשאר". מר אלעזר זוננשטיין, יועץ בחברת ההיי-טק "דייב-קום", העיד כי המנוח מילא את תפקידו כעו"ד החברה מעל ומעבר, בעת ניהול מו"מ מול חברת השקעות, וכי הוא היה מרוצה מאד מרמתו המקצועית של המנוח. עוד, ציין כי "דייב-קום" פנו למנוח בגמר המו"מ, והציעו לו להיות לקוחות שלו, אם וכאשר יפתח משרד עורכי דין, על מנת שיוכל לטפל בכל ענייניה המשפטיים של החברה. בעדותו הוסיף כי ההצעה באה בעקבות שאלת המנוח "מה יקרה אם הוא יפתח משרד" (עמ' 12 לפרוט'). עו"ד פנר העיד, כי לאחר מות המנוח אותה חברה ניתקה את קשריה עם משרדו, וכאשר נשאל לדעתו לסיבה לכך, השיב (עמ' 26 לפרוט'):וווו "הסיבה שאני מעריך שבעטיה עזב דייב-קום את משרדי, כי אני לא הייתי מסוגל לתת שירות ראוי לחממה הטכנולוגית בערד כי עמיהוד עשה את התפקיד הזה, ולא מצאתי מי שימלא את מקומו, ואני לא יכולתי מפאת העומס עלי לקחת את התפקיד הזה ולהגיד שאני עושה שירות ראוי, דבר שני דייב קום פרשה כנפיים ויצאה מהחממה והטיפול בה דרש התמחות מיוחדת שאין לי אותה". עו"ד וינברגר, עבד לצד המנוח במשרד עו"ד תוסיה-כהן, ולאחר שעזב את המשרד, פתח משרד עצמאי. בתצהירו ציין כי פנה למנוח מספר חודשים לפני מותו, בהצעה להקים סניף בבאר-שבע, בו המנוח יהיה שותף או שכיר. 13. לצד עדויות אלו, הגישה התביעה תצהירים ומכתבים של עדים שלא נחקרו בבית המשפט. עדים אלה הם האלוף (מיל) אורי שגיא, האלוף גבי אופיר, תא"ל שוקי שחרור, סא"ל יובל בזק, ומר רימר, קצין הבטחון באוניברסיטה העברית. מתצהירים ומכתבים אלו עולה כי המנוח היה אדם עתיר כישורים, וכי תרומתו לצה"ל וליחידת האבטחה באוניברסיטה הייתה רבה. המנוח סיים קורס מ"פ בצה"ל ולאחר מכן שירת כמ"פ בגולני. מפקדיו בצה"ל ציינו כי היה קצין מעולה בעל כישורים גבוהים, הם ניסו לשכנעו, ללא הצלחה, להמשיך בשירותו הצבאי. טוענת התביעה כי יש להסיק ממכלול ראיותיה כי הקריירה של המנוח הייתה בנסיקה, ולכן כאמור, תוך שנה ממועד התאונה היה מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק. 14. הנתבעת לעומת זאת גרסה כי אין בעדויות עו"ד פנר, מר זוננשטיין ועו"ד וינברגר, כדי ללמד על מגמת עליה בשכרו של המנוח. עו"ד פנר, על אף ששיבח את יכולות המנוח, לא ציין כי שכר המנוח היה עולה, ולטענת הנתבעת, לא בכדי. העלאת המשכורת עובר לתאונה, טוענת הנתבעת, אין בה כדי ללמד על מגמה, והיא היתה העלאה חד פעמית כתוצאה מאיומי המנוח שיעזוב את המשרד. הנתבעת מבססת טענתה זו על עדות התובעת כי (עמ' 17 לפרוט'):ננננ "הוא (המנוח- ר.א) פנה לפנר בדרישה להעלות את השכר, ובדרישה לקבל מעמד גבוה יותר במשרד, ופנר קיבל את דרישותיו. הוא הסכים שתהיה העלאה נוספת כעבור תקופה נוספת בהתאם לביצועים של עמיהוד. לשאלתך אם עמיהוד תכנן לעזוב את פנר אילו פנר לא היה מקבל את בקשותיו אני משיבה שהיתה לו עוד הצעה אחת מאד מוגדרת של עו"ד רפי וינברגר שעמיהוד שקל אותה מאד ברצינות, ופנר שמע אותה והציע לו הצעה יותר טובה כדי שעמיהוד ישאר". לא הוכח, טוענת הנתבעת, כי שכר המנוח היה ממשיך לעלות בהדרגתיות במשרד עו"ד פנר, אף אם היה הופך, בשלב מסוים, לשותף. אשר לאפשרות כניסת המנוח לשותפות עם עו"ד וינברגר, לפי עדותו של עו"ד וינברגר, לא דובר על סכומים קונקרטיים, ומכאן, לטענת הנתבעת, שאין ללמוד מאפשרות זו על מגמת עלייה בשכר. הנתבעת אף ציינה כי הסיכוי שהמנוח היה נכנס לשותפות עם עו"ד וינברגר מוטל בספק, שכן לאחר שקיבל את העלאת השכר אצל עו"ד פנר נשאר לעבוד במשרדו. לגבי האפשרות כי המנוח היה פותח משרד פרטי, נטען על-ידי הנתבעת, כי לא הונח בסיס לאפשרות זו, וכן כי בשל מצבו הרפואי של המנוח, שלו טענה הנתבעת, יש להניח כי לא היה לוקח סיכונים מקצועיים הכרוכים בפתיחת משרד, ולא היה יכול לעבוד במקצועו שנים רבות. 15. הנתבעת העידה מטעמה את הכלכלן מר אהוד נייגר שהגיש "חוות דעת כלכלית על התנהגות שכר עורכי דין שכירים ועצמאיים". מחוות דעתו של מר נייגר עולה, כי העלייה החדה במספר בוגרי הפקולטאות והמכללות למשפטים, החל מ- 1994, גרמה להיצע גדול מאד של עורכי דין, אשר עולה על הביקוש בשירותים משפטיים. כתוצאה מכך נשחק שכר עורכי הדין, בעוד שבשכר הממוצע במשק הייתה עלייה. אינדיקציה לשחיקה בשכר עורכי הדין מצא מר נייגר בניסיונות להעלות על סדר היום הציבורי את סוגיית המשכורות של עורכי דין, וביוזמות חקיקה לשיפור תנאי העסקתם. אליבא דמר נייגר, התחרות בין עורכי הדין השכירים, גרמה ליציאת רבים מהם לפתיחת משרדים פרטיים, מה שגרם לתחרות עניפה גם במסלול זה, ולירידת תעריפי השירות המשפטי. יש להניח, כך חוות הדעת, כי מגמת המשרדים הקטנים תיעצר, בעקבות המגמה של מיזוג משרדי עורכי-דין למשרדים גדולים בעלי מחלקות להתמחות בנושאים שונים. מגמת המיזוגים מורידה את האטרקטיביות של המשרדים הקטנים. המומחה צרף לחוות דעתו טבלה (לוח 7), של נתונים שנלקחו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המשווה בין שכרם החודשי של נותני "שירותי עו"ד ונוטריון", לשכרם החודשי של העוסקים במקצועות אחרים במהלך השנים 1995 עד 1998. שכרם של נותני השירותים המשפטיים, כעולה מהטבלה, נע בין 4,588 ש"ח ל- 4,815 ₪ לחודש, דהיינו גידול בשכר של 0.9%, שהוא קטן משמעותית מהגידול בשכר במקצועות האחרים שבטבלה. 16. התביעה תוקפת בסיכומיה את חוות דעתו של מר נייגר. בין היתר טענה כי חוות הדעת איננה מבוססת על עובדות מספיקות, שמהן ניתן ללמוד על יכולת השתכרות המנוח. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהוצגו בלוח 7 אינם מתייחסים, לטענת התביעה, אך לעורכי-דין, כי אם לקשת רחבה של עוסקים בשירותים משפטיים, כגון מתמחים, נוטריונים וכד' - ולעובדה זו לא הייתה התייחסות בחוות הדעת. 17. לא התרשמתי כי ניתן לבסס ממצאים כלשהם על חוות דעתו של מר נייגר מעבר לכך שחל גידול במספר עורכי הדין בשוק. יתר האמור בחוות הדעת הינו בעיקר הנחות כלליות שעם גידול ההיצע של עורכי הדין בשוק הכנסותיהם תרדנה. מר נייגר טען בעדותו כי דיבר "עם חמישה שישה משרדי עורכי דין" אך בסופו של דבר לא כתב את הנתונים שקיבל מהם בחוות דעתו ואף לא ערך רישומים של מה שנאמר לו. ניתן היה לצפות כי במסגרת חוות דעתו על "התנהגות שכר עורכי דין" היה המומחה אוסף נתונים רבים ככל שניתן, כדי לבסס את מסקנותיו. בהעדר ביסוס למסקנות בחוות הדעת, מעבר לאלה המובאות בה, כאמור לא מצאתי כי, ראוי להסתמך עליה. אף אם סברתי כי ניתן להסתמך על האמור בחוות הדעת הרי שמשקלה בעינייננו קטן, מר נייגר עצמו הודה (עמ' 33 לפרוט') "... שיש משתנים שונים שמשפיעים על שכרו של עו"ד בין היתר כישוריו והותק... אני מסכים איתך שלפעמים כישורים גוברים על נושא הותק בעניין גובה השכר, הכל תלוי במשתנים שונים". 18. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי לא ניתן ללמוד על קצב עליית שכרו של המנוח מעליית השכר שלה זכה עובר לאירוע התאונה, או מהכנסותיו של עו"ד וינברגר, שהעיד כי הגיע להכנסה שהיא שילוש השכר הממוצע במשק תוך פחות משנתיים מקבלת הרישיון לעסוק בעריכת דין. דא עקא, שניתן ללמוד מהעדויות על פוטנציאל ההשתכרות שהיה למנוח, ולדברי העדים, המהמנים עלי, היה לו פוטנציאל גבוה. המנוח היה עורך דין צעיר, בראשית דרכו, שכעולה מהעדויות שהובאו היה עורך דין מוכשר שהצליח בעבודתו. לאור נתוניו האישיים - כפי שתוארו על ידי אנשי הצבא שמסרו תצהירים ומכתבים אודותיו ועדות האחראי על הבטחון באוניברסיטה - אין לי ספק שהמנוח היה מתקדם במהירות במקצוע שבחר, וכי הכנסתו היתה מגיעה לשילוש השכר הממוצע במשק תוך זמן קצר יחסית. לאחר כשנתיים במקצוע, היתה הכנסת המנוח ערב התאונה 9,856 ₪ שזה היה בקירוב כפול מהשכר הממוצע במשק. יצויין שהמנוח הגיע לשכר של 9,856 ₪ לאחר שעבד אך כשנה אצל עו"ד פנר. המנוח עבד אצל עו"ד פנר מיום 15.8.96 ועד יום 7.9.97. בנוסף לשכרו, המנוח היה זכאי לקבל מעו"ד פנר ביטוח מנהלים. הנני מעריכה, לאור מכלול הראיות, שהמנוח היה מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק תוך ארבע שנים מיום התאונה, דהיינו ביום 6.9.2001. השכר מיום התאונה ועד ליום 6.9.2001 יחושב על פי הממוצע בין השכר האחרון שהמנוח השתכר אצל עו"ד פנר - 9,856 ₪ ובערכים של היום 11,180 ₪ , לבין שילוש השכר הממוצע במשק היום שהוא הסכום של 21,198 ₪. לכן חישוב הפסד תמיכת המנוח עבור התקופה מיום התאונה ועד יום 6.9.2001 יעשה על בסיס שכר של 16,189₪ בניכוי מס הכנסה כמצוות חוק הפיצויים. משלא הובאו ראיות לגבי העלות של ביטוח מנהלים לא נכללה עלות זו במסגרת שכר המנוח בעת אירוע התאונה. 19. אליבא דגירסת הנתבעת היה המנוח פורש מעבודתו בגיל 55 שנה בשל מצבו הבריאותי. התובעים לעומת זאת טענו כי המנוח היה ממשיך בעבודתו עד הגיעו לגיל 70 שנה. כאמור, לא נראה לי שהוכח קיצור תוחלת חייו של המנוח, ונשאלת השאלה האם היה ממשיך בעבודתו, כטענת התובעים, עד לגיל 70. אילמלא הרישומים המרובים בתיקיו הרפואיים של המנוח ניתן היה להניח כי אכן היה ממשיך לעבוד עד לגיל 70 (ע.א. 7942/99 עזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר ואח'). משנראה לי שרישומים אלה, למרות הקביעות בפסק הדין, מלמדים על כך שמצב בריאותו של המנוח היה, במידת מה, שונה מהמקובל אצל בני גילו, הנני מעריכה כי היה פורש מעבודתו בהגיעו לגיל 68. אורך תקופת התלות 20. התובעים טענו כי התובע היה תומך בבנותיו עד הגיען לגיל 23, שכן היה תומך בהן במהלך לימודיהן במוסדות להשכלה גבוהה, שלוש שנים לאחר סיומן את שירותן הצבאי. לטענת הנתבעת התביעה לא הביאה ראיות להוכחת טענה זו. ייתכן שהגיעה העת לקבוע שבמציאות הישראלית, במשפחות מהשכבה הסוציואקונומית שמשפחת המנוח השתייכה אליה, ההורים ממשיכים לתמוך בילדיהם עוד מספר שנים לאחר סיום השירות הצבאי, אלא שקביעה זו צריכה להתבסס על ראיות. בענייננו, טענה התובעת (סעיף 21 לתצהירה מיום 14.5.99) כי המנוח היה מעודד את בנותיו להמשיך בלימודי השכלה גבוהה והיה תומך בהן לפחות עד סיום לימודיהן "כנהוג במשפחתו ובמשפחתי". דא עקא מעדות התובעת עלה כי המנוח והיא עבדו בתקופת לימודיהם - ולא הובהר אם אכן נתמכו כלכלית על ידי הוריהם. אמירתה של התובעת כי המנוח היה תומך בבנותיו גם לאחר שרותן הצבאי, כאשר התובעת ניסתה לבסס את דבריה על "המקובל" במשפחותיהם, חושבתני שאינה הוכחה מספקת לקביעת ממצא עובדתי. לכן, משלא הוכח שהמנוח אכן היה תומך בבנותיו עד הגיען לגיל 23, יש לפסוק להן פיצוי בגין אובדן תמיכת אביהן עד הגיען לגיל 20. הפסד פנסיית המנוח 21. גם אם טרם שולמה פרמיה בגין פוליסת ביטוח מנהלים למנוח, הרי שלנוכח עדותו של עו"ד פנר הוכח כי המנוח היה מבוטח בביטוח מנהלים. אמנם, לא הוכחו תנאי פוליסת ביטוח המנהלים אך נראה כי הנתבעת אימצה בסיכומיה (עמ' 30) את הנתונים שהובאו בחוות הדעת האקטוארית של מר וילוז'ני. הנתונים המופיעים בחוות דעת זו מבוססים על ההנחה שהמנוח היה ממשיך להיות שכיר במשך כל שנות עבודתו. הנחה זו אינה מתיישבת עם הנטען על ידי התובעים, טענה שהתקבלה על ידי, כי "קרוב לוודאי כי במהרה (המנוח - ר.א.) היה פותח בקריירה של עו"ד עצמאי..." (עמ' 9 סיכומי התובעות). בהעדר נתונים בדבר הפנסיה שהמנוח היה זכאי לה עם פרישתו מעבודתו, והפרמיה שהיה אמור לשלם בגינה, הנני נמנעת מפסיקת פיצוי בראש נזיקין זה. סיכום 22. מאחר שהצדדים הודיעו כי יעזרו באקטואר כדי לחשב הפסד אובדן תמיכת המנוח, לגבי כל אחת מהתובעות, מתבקשים הם לעשות כן בהתאם לאמור לעיל תוך 30 יום. יצויין כי הנתבעת קיבלה על עצמה לעשות החישוב האמור. התובעת תקבל שתי ידות וכל אחת מהבנות ידה אחת. מסכום הפיצוי יש לנכות, באופן יחסי, כמקובל לגבי כל תובעת, תקבולי מל"ל, ותשלומים תכופים. ג. מידת אובדן כושר השתכרותה של התובעת 23. הוסכם בין הצדדים כי כושר השתכרותה של התובעת הינו השכר הממוצע במשק. נותרה איפוא לדיון השאלה באיזו מידה נפגע כושר השתכרותה של התובעת כתוצאה מהתאונה. עבור העבר טענה התובעת כי מכיוון שטרם החלה לעבוד ובשל התאונה התארכו לימודיה יש לפסוק לה פיצוי בגין הפסד מלא של כושר ההשתכרות. אשר לעתיד נטען כי בשל נכותה התפקודית כושר השתכרותה נפגע ב- 45% משכרה. הנתבעת לעומת זאת טענה כי לתובעת נכות תפקודית של 14.5% שכן עיקר הפגיעות מהן סבלה בעקבות התאונה אינן פגיעות תפקודיות. הנכות האורטופדית של 10% עקב השבר בקרסול, נטען על ידי הנתבעת, הינה נכות תפקודית, ואילו הנכות הנוירולוגית של 5%, הינה תפקודית בחלקה. בתצהירה מיום 10.1.2000 טענה התובעת כי לפני התאונה, למרות מחלתה, לא נתקלה בקשיים כלשהם בתפקודה וניהלה אורח חיים תקין. לאחר הפגיעה, לגרסתה, תפקודה נפגע עד כי היא מוגבלת בתפקוד היומיומי שלה, כולל שהיא מתקשה לטפל בבנותיה ולבצע את עבודות משק הבית. 24. נשאלת השאלה האם הפגיעות שנגרמו לתובעת בתאונה אכן גרמו להחמרת המחלה. לשאלה זו נדרשו המומחים פרופ' גולדהמר וד"ר צ'צ'יק. פרופ' גולדהמר ציין בחוות דעתו כי מצא בבדיקה סימנים האופיינים למחלה שהתובעת סובלת ממנה, שהיו, בין היתר, "... חולשה דיסלטית קלה של שתי כפות הרגליים, החזרים גידיים חסרים בארבע הגפיים, תחושה ירודה ברגליים בצורת גרביים...". התובעת התלוננה בפניו על כאבי ראש חזקים והפרעה בשימוש ביד שמאל. לגבי ההפרעה בשימוש ביד שמאל ציין כי לא היו ממצאים אוביקטיביים שיסבירו תלונה זו, ובגין כאבי הראש וליקוי תחושה במצח משמאל, פסק לה אחוזי נכות. ד"ר צ'צ'יק נשאל על ידי התביעה שאלות הבהרה. בין היתר, נשאל האם ההדרדרות בתפקוד התובעת בשל מחלתה נגרמה בעקבות התאונה. תשובתו לכך היתה "מצבה התפקודי של התובעת קשור למחלתה הבסיסית". המומחה אף נשאל האם הוא מאשר כי התובעת סובלת מהתלונות שאותן תארה בתצהירה, ועל כך השיב:בבבב "ייתכן, אך לדעתי זה לא קשור לתאונה". יחד עם זאת, ד"ר צ'צ'יק אישר כי הוא מסכים עם הדעה שהועלתה בספרות הרפואית, כי טראומה חיצונית, כגון חבלה, עלולה לגרום להתדרדרות של המחלה ולגרום לשינויים ניווניים משמעותיים בעתיד. ד"ר צ'צ'יק אף אישר כי קיים קשר בין קצב שיקומה של התובעת מבחינה תיפקודית למחלתה. כאן המקום לציין כי מידת הפגיעה בתפקוד התובעת משליכה הן לעניין הפגיעה בכושר השתכרותה והן לעניין מידת היזקקותה לעזרת צד שלישי. מאמינה אני לתובעת כי נזקקה לתקופת שיקום ארוכה יותר מזו שהיתה נזקקת לה אילמלא מחלתה. כן מאמינה אני לתובעת כי היא סובלת מהתלונות שתארה בעדותה, אם כי איני שוללת את האפשרות שבמידת מה הגזימה בתאוריה. הנתבעת הצביעה על סתירה בדברי התובעת:וווו בעוד שבעדותה טענה התובעת כי לפני התאונה היא והמנוח ביצעו את כל עבודות הבית מבלי שנזקקו לעזרה כלשהי, הרי שבתצהיר שמסרה בבקשה לתשלום תכוף טענה כי הם הוציאו 1,000 ₪ לחודש עבור עזרה בעבודות הבית. לתובעת לא היה הסבר לסתירה. אף כי המומחים הרפואיים לא יחסו את תלונות התובעת באשר להחמרה במחלתה לתוצאות התאונה, הרי שנראה לי, שהוכח על ידי התביעה, במידת הנדרש במשפט אזרחי, כי עיקר תלונות אלה הן כתוצאה מהתאונה. ד"ר צ'צ'יק, כאמור, אישר במסגרת התשובות שנתן לשאלות ההבהרה שנשאל, כי בספרות המדעית מוכרת התופעה שחבלה עלולה לגרום להחמרת המחלה. משמוכרת תופעה שכזו, ולאור עדות התובעת שבעיקרה מהימנה עלי, בדבר ההחמרה במחלה בעקבות התאונה, התביעה הוכיחה כי ההחמרה, במידת מה, היא כתוצאה מהפגיעות שנגרמו לתובעת בתאונה. לפיכך, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מצבה של התובעת כיום והפגיעות שסבלה בתאונה. 25. טענה התובעת כי היא מתקשה לעבוד כמורה לגיל הרך, שזה המקצוע שבחרה לעצמה, כיוון שהיא מתקשה לעמוד שעות רבות, כנדרש באותו מקצוע, לבצע הפעילויות הפיזיות המצופות ממורים, וכן לשאת תיקים כבדים ואביזרי לימוד. כן ציינה התובעת שבשל הצלקות הפוגעות לדעתה במראה החיצוני, היא מתקשה לעמוד בפני קהל, שזה חלק מתנאי העבודה של מי שעוסקת בהוראה. בעת אירוע התאונה היתה התובעת בת 30, רק שנה קודם לכן החלה ללמוד במכללה את מקצוע ההוראה. אם אכן מתקשה התובעת, כטענתה, לעבוד במקצוע שבחרה, שומה עליה לבחור לעצמה עיסוק אחר, שבו תוכל להשתכר. בעבר התובעת עבדה כפקידה בחברת הביטוח של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. עבודה מסוג זה ייתכן מתאימה יותר לתובעת לנוכח תלונותיה. יצויין, כי התובעת העידה שבדעתה לעבוד בחינוך המיוחד ושאז תוכל לעבוד בישיבה ולהעזר בסייעת. התביעה ציינה בסיכומיה כי התובעת סובלת מכאבי ראש המקשים עליה לעבוד. בגין תלונותיה על כאבי ראש העניק פרופ' גולדהמר לתובעת אחוזי נכות, ונכות זו היא נכות תפקודית. יחד עם זאת, יצויין כי התובעת עוד במהלך שירותה הצבאי סבלה ממגרנות שבעטיין הורד הפרופיל הרפואי שלה. התובעת, כאמור, אף טענה כי בשל הצלקות שנותרו על גופה היא מתקשה לעמוד מול קהל. הנתבעת בסיכומיה טענה כי בפעמים שהתובעת העידה בבית המשפט לא ניתן היה להבחין בצלקות, ואין המדובר בצלקות מכערות. יש ממש בטענות הנתבעת, ואולם סבורתני שראוי שלא אחליף את מראה עיני במראה עיניהם של המומחים הרפואיים שהעניקו לתובעת אחוזי נכות בגין הצלקות. 26. לנוכח טענות התובעת באשר לפגיעותיה, והאפשרויות הפתוחות בפניה - אם תבקש לעזוב את מקצוע ההוראה - לבחור לעצמה עיסוק אחר, שבו ההפרעה לעסוק בו, בשל הפגיעות, תהיה פחותה ככל שניתן, הנני קובעת כי הפגיעה בכושר השתכרותה הינה בגובה של 20% הן לעבר והן לעתיד. התובעת היתה אמורה לסיים את לימודיה בשנת 2000. עד לסיום לימודיה לא היה בדעתה לעבוד, אף כי לטענתה בשנת 1999 עבדה במשך כחודשיים כמורה מחליפה, אך חדלה בשל כך שהתקשתה. משעד שנת 2000 בין כה וכה התובעת לא היתה אמורה לעבוד, הנני פוסקת לה פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעבר עבור התקופה מספטמבר 2000 ועד ליום מתן פסק הדין. הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות התובעת הוא על בסיס השכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה, ועד הגיע התובעת לגיל 65. השכר הממוצע במשק 7,068 ₪. מס הכנסה מסכום זה הוא 1,314 ₪. פיצוי עבור העבר:ננננ 17,262 ₪ = 15 X 20% X 5,754 ₪ בתוספת ריבית ממוצעת - 17,607 ₪. פיצוי עבור העתיד:בבבב 274,355 ₪ = 238.4043 X 20% X 5,754 ₪ הפסד פנסיה 27. התביעה עתרה לפסיקת פיצוי בגין הפסד שנטען שיגרם לתובעת בתשלומי הפנסיה, לנוכח הפגיעה בכושר השתכרותה. יש ממש בטענות הנתבעת כי הנחות התביעה באשר להפסדים הצפויים בפנסיה מבוססים על כך שהתובעת תזכה בפנסיה תקציבית. על התביעה היה להוכיח כי התובעת אמורה לזכות בפנסיה תקציבית ולא בפנסיה אחרת. בגין פנסיה צוברת או פנסיה המשולמת על ידי אחת מקופות הגמל, על העובד להפריש במהלך השנים חלק ממשכורתו. כדי לחשב את הפסדי הפנסיה יש לכלול בחישוב את החסכון בהפרשת העובד. בהעדר ראיות כלשהן לגבי הפנסיה ותנאיה שהתובעת אמורה לקבל לאחר שנות עבודתה הנני נמנעת מפסיקת פיצוי בראש נזק זה. ד. אובדן שרותי המנוח, ועזרת צד שלישי לתובעת 28. ראשי נזק אלה כרוכים זה בזה, ולפיכך ידונו במאוחד, גם כדי למנוע כפל פיצוי. התובעת ציינה בתצהירה כי במשך שלושה חודשים לאחר התאונה, נזקקה לכסא גלגלים, לאחר מכן נזקקה לקביים, עד לחודש יוני 1999. מיגבלות אלה, בנוסף לפריקת המרפק, והפגיעה הנוירולוגית, הקשו עליה להתמודד עם מטלות היום - יום, והטיפול בבנותיה. במועד התאונה הבת הצעירה, מעיין, הייתה בת שבעה שבועות בלבד, והבוגרת, אור, הייתה בת שנתיים. בראש הנזק של אובדן שירותי המנוח, נטען על-ידי התביעה כי מות המנוח גרם לתובעות להפסד של שירותים רבים שהיה מעניק להן. התובעת העידה, כי לפני התאונה היא והמנוח התחלקו שווה בשווה במטלות הבית, ולא העסיקו עובדים לצרכים אלו. לדבריה, המנוח סייע בטיפול בבנותיהם, ובאשר לעבודות הבית טענה כי הבישול היה תפקידו; ואת עבודות הניקיון היו עושים יחד בסופי השבוע. התביעה טוענת, כי יש לפצות את התובעות לגבי העבר, בגין כל העזרה שקיבלה מאז התאונה. בתקופה מיד לאחר התאונה, נעזרה התובעת באמה, הגב' יהודית ים, ובאחותה, הגב' מירב ים, שעזבה למשך חודשיים את עבודתה ועברה להתגורר בבית התובעת. בנוסף לעזרה זו, נעזרה התובעת בשירותיהן של עוזרות ומטפלות, הראשונה אזרחית ישראל, והשתיים שאחריה עובדות זרות. העובדות התגוררו בביתה של התובעת וסייעו לה בניקיון, בישול, וטיפול בבנותיה. מידי פעם, כאשר העובדות היו עוזבות לסוף השבוע, היתה התובעת נעזרת באמה. לגבי העתיד, התביעה מבקשת כי יפסק פיצוי עבור עוזרת קבועה בשכר עד הגיע הבת הבכורה לגיל 12; מהגיע הבת לגיל 12 ועד לתום ימיה של התובעת, מבוקש פיצוי עבור העסקת עוזרת ל- 15 שעות שבועיות בעלות של 35 ₪ לשעה. עוד, מבקשת התביעה כי יפסק סכום גלובלי של 400,000 ש"ח לכל אחת מבנותיו של המנוח, עבור אבדן שירותי אב. 29. הנתבעת טוענת, כי אין לפצות את התובעת על עזרת צד שלישי מאחר שקשיה בעבודות הבית מקורם במחלתה ולא בתאונה. באשר לתביעה בגין אובדן שרותי המנוח נטען שהינה מוגזמת ומופרכת. הנתבעת מבססת טענותיה על עדות התובעת, כי טרם התאונה הייתה אמה מטפלת בבנות ללא תשלום, וכי סוכם בינה לבין התובעת והמנוח, כי תעשה כן עד שמעיין תלך לגן. היות שעזרה זו הייתה ניתנת בין כה וכה, הרי שאין לפצות את התובעת כעת על העזרה לה היא נזקקה. כן נטען על-ידי הנתבעת כי אין לקבוע שהמנוח היה לוקח חלק שווה לתובעת בעבודות משק הבית, לאור טענות התובעת באשר לשעות הרבות שהשקיע בעבודתו, וכי לעיתים היה אף לוקח את העבודה הביתה. אובדן שירותי המנוח 30. עדות התובעת, כי המנוח לקח חלק במטלות הבית, מקובלת עלי. יחד עם זאת, לנוכח שעות העבודה הרבות שהשקיע בעבודתו לא נראה לי כי חלקו במטלות הבית היה כפי שתואר על ידי התובעת. כאמור, בעדותה טענה התובעת כי עד לתאונה לא נזקקה לעזרה במשק הבית. דבריה אלה לא מתיישבים עם הנטען בתביעה לתשלום תכוף שם טענה כי לפני התאונה הוציאה 1,000 ₪ לחודש עבור עזרה במשק בית. אשר לטיפול בבנות, התובעת העידה כי אמה קיבלה על עצמה לטפל בהן בשעות שהיא והמנוח היו מחוץ לבית, מכיוון שהתובעת והמנוח היו במרבית שעות היום מחוץ לביתם הבנות היו בטיפול סבתן. בשים לב לעובדות שהוכחו, דהיינו:וווו שהמנוח היה ברוב שעות היום מחוץ לבית ועבד שעות ארוכות, הבנות טופלו במרבית שעות היום על ידי סבתן, והמנוח ואשתו הסתייעו בעזרה בשכר עבור חלק מעבודות משק הבית ואת היתר עשו בסופי שבוע, נראה לי כי ניתן להעריך את אובדן שרותי המנוח לתובעות בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה בסכום של 1,000 ₪ לחודש. מטבע הדברים עם חלוף הזמן אובדן שרותי המנוח היו מצטמצמים במידת מה. המנוח שהיה אמור להגיע לשילוש השכר הממוצע במשק היה, יש להניח, נעזר בעזרה בשכר לחלק מהמטלות שמילא במשק ביתו קודם לכן. זאת ועוד, ככל שהבנות היו גדלות כך גם הצורך בעזרת המנוח - שהיא בת פיצוי בדיני נזיקין - היתה פוחתת. יחד עם זאת, ראוי לציין כי בשירותי המנוח נכללים גם עזרה שהמנוח היה מושיט לבנותיו בשיעורי הבית, בהסעות, סידורים וצרכים אחרים שדרכם של הורים ליתן לילדיהם. עם עזיבתן של הבנות את הבית היו שרותי המנוח מצטמצמים עוד - הן משלא היה עוד צורך בהם והן מאחר שלצורך ביצוע חלק משרותים אלה היו, כאמור, נשכרים על ידי המנוח עובדים שהיו מבצעים אותם. עם התבגרותו של המנוח והגיעו לגיל 55 שנה סבורתני שהיה מסתייע באחרים לביצוע השירותים האמורים, ולכן איני רואה מקום לפסוק פיצוי בגין התקופה שלאחר מכן. לפיכך, הנני קובעת כי עד הגיע אור לגיל 12 שנים באוקטובר 2006, יש להעמיד הפיצוי בגין אובדן שרותי המנוח עבור שלושת התובעות, התובעת ובנותיה, על הסכום של 1,000 ₪ לחודש. החל מאוקטובר 2006 ועד לאוקטובר 2014 (המועד הממוצע של עזיבת הבנות את הבית) הנני מעמידה הפיצוי האמור עבור שלוש התובעות על הסכום של 650 ₪ לחודש. לאחר מועד זה ועד הגיע המנוח לגיל 55 שנה, אילמלא התאונה, דהיינו עד מאי 2020, הפיצוי החודשי הנפסק לתובעת הינו בסכום של 200 ₪. אובדן שרותי המנוח עד לאוקטובר 2014 יחולק בין התובעות באופן שהתובעת תקבל מחצית הסכום וכל אחת מהבנות, אור ומעיין רבע מהסכום. מיולי 2014 ועד למאי 2020 הפיצוי נפסק לתובעת בלבד. פיצוי עבור העבר:ננננ 51,000 ₪ = 51 X 1,000 ₪ בצירוף ריבית ממוצעת 55,080 ₪ = 1.08 X 51,000 ₪ פיצוי עבור העתיד:בבבב עד אוקטובר 2006:וווו 55,652 ₪ = 55.6523 X 1,000 ₪ עד אוקטובר 2014: 47,801 ₪ =0.8626 X 82.2546 X 650 ₪ עד מאי 2020: 8,276 ₪ = 0.6809X 60.7726 X 200 ₪ סיכום הפיצוי לתובעת: 87,543 ₪ הפיצוי לכל אחת מהבנות: 39,633 ₪. עזרת צד שלישי לתובעת 31. כאמור, טוענת התובעת כי מאז אירוע התאונה נזקקה לעזרה רבה הן בטיפול בבנותיה והן בעבודות משק הבית. במהלך כתשעה חודשים לאחר התאונה נעזרה התובעת על ידי בני משפחתה ועובדת בשכר, הגב' פרץ. לאחר מכן, ועד למועד שבו מסרה את עדותה השניה, נעזרה התובעת בעובדת זרה שהתגוררה בביתה. הנתבעת, כאמור, טענה כי אין הצדקה להטיל עליה ההוצאות הנתבעות משהן מופרזות ואם אכן נזקקת התובעת לעזרה כה רבה הרי שזה אך בגין מחלתה. נקבע כי מחלתה של התובעת הוחמרה, במידת מה, בשל הפגיעות שנגרמו לה בתאונה. כמו כן, לנוכח מצבה הבריאותי נזקקה התובעת לפרק זמן ארוך יחסית כדי להחלים. כפי שצויין, עוד בטרם ארעה התאונה נעזרה התובעת באמה לגידול בנותיה. העזרה שניתנה בטיפול בבנות לאחר אירוע התאונה היתה בין כה ניתנת, אף אילמלא ארעה. זאת ועוד, מטבע הדברים התובעת שלמדה והמנוח שעבד שעות רבות, נזקקו לעזרה בגידול בנותיהן. לכן, אין לחייב את הנתבעת בתשלום סכומים שהתובעת והמנוח היו מוציאים על טיפול בבנותיהן גם אילמלא אירוע התאונה. 32. לגרסת התובעת, בעת שהעידה, נבצר ממנה לבצע כמעט את כל עבודות הבית וחלק מהטיפול בבנותיה. לעניין זה, ראוי להביא את תשובתו של ד"ר צ'צי'ק לשאלות ב"כ התובעת לפיה - "...בד"כ חולים במחלה זו אינם מוגבלים במידה המחייבת עזרה קבועה". כפי שצויין התרשמתי שהתובעת הפריזה, במידה מסויימת, בתיאור מצבה. לא שוכנעתי שנבצר ממנה לבצע את מרבית עבודות הבית. לדוגמא נטען על ידי התובעת כי סל הכביסה כבד לה ולכן אינה יכולה לטעון את מכונת הכביסה - מיותר לומר שאם אכן זהו מצבה, שניתן להתגבר על קושי זה בהרמה, בכל פעם, של חלק מסל הכביסה. התובעת ציינה כי לפעמים היא מכניסה כלים למדיח, לא ברור מה מונע אותה מלהכניס הכלים בפעמים האחרות. גם הנימוק שניתן לאי יכולתה לשטוף הרצפה לא משכנע לאור הנכות שנפסקה לה. לא נראה, לנוכח ההסבר שנתנה, שיש גם הצדקה לכך שהיא נמנעת מלבשל. יחד עם זאת מוכנה אני להניח שהתובעת אכן מתקשה בעבודות משק הבית, לכן ראויה היא לפיצוי שיאפשר לה להעזר, באופן חלקי, בעזרת הזולת לביצוען של אותן עבודות. 33. התובעת טענה כי מאז התאונה הוציאה עבור עזרת צד שלישי כ - 3,500 ₪ לחודש. כמו כן עתרה לפסיקת פיצוי עבור עזרת בני משפחתה - בעיקר אמה ואחותה. ההוצאה עבור עזרת צד שלישי היתה לא רק עבור עבודות משק הבית, אלא אף עבור טיפול בבנות - הוצאה שהתובעת גם אילמלא התאונה היתה נזקקת להוציא, במידה שאמה היתה מפסיקה לטפל בהן. זאת ועוד, בסכום שהוצא על ידי התובעת לעזרת צד שלישי גלום גם אובדן שרותי המנוח - אין לפסוק כפל פיצוי. הפיצוי לו זכאית התובעת בגין עזרת צד שלישי הינו אותו סכום שהיה עליה להוציא בעקבות התאונה ושאילמלא התאונה לא היתה נדרשת להוציאו, ובניכוי אובדן שרותי המנוח. מאחר שעד אוקטובר 98 המשיכה התובעת להתגורר במושב ונעזרה באמה, כפי שנעזרה קודם אירוע התאונה הרי שניתן להניח שהסכום של כ- 3,500 ₪ לחודש שהוציאה עבור עזרת צד שלישי הוצא בשל פציעתה. זאת ועוד, במהלך החודשיים הראשונים שלאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרת אחותה, שהעידה שבשל כך נאלצה להעדר מעבודתה והפסידה שכר של כ- 11,000 ₪. לנוכח נסיבות התאונה, שבהן התובעת נפצעה, המנוח קיפד את חייו והתובעת נותרה עם שתי בנות קטנות מאד, סבורתני שהתביעה לפיצוי בגין העזרה שהושיטה אחותה של התובעת, בנוסף לעזרה האחרת שהתובעת קיבלה, אינה חורגת מתחום הסביר. מאחר שנפסק פיצוי בגין אובדן שרותי המנוח, יש להפחית סכום זה מהפיצוי שלו זכאית התובעת בגין עזרת צד שלישי. לפיכך, עבור התקופה מאז התאונה ועד אוקטובר 98 - 13 חודשים - הנני פוסקת לתובעת הסכום של 51,793 ₪ עבור עזרת צד שלישי. 32,500 ₪ = 13 חודשים X 2,500 ₪. בצירוף ריבית ממוצעת (0.14%) והפרשי הצמדה, ובתוספת 11,000 ₪ = 51,793 ₪. 34. לאחר עבור התובעת לבאר שבע באוקטובר 98 ממילא כבר לא יכלה להעזר באימה באותה מידה כפי שנעזרה בה קודם לכן. לפיכך, אף אילמלא התאונה היתה נזקקת לעזרה בטיפול בבנות. נטען בסיכומי התביעה כי העלות החודשית של עזרת צד שלישי היא בסכום של 3,500 ₪ (לעבר - עמ' 17 לסיכומים, לעתיד - עמ' 24 לסיכומים). בהפחתת אובדן שרותי המנוח וההוצאה שהתובעת היתה נזקקת בין כה וכה להוציא על טיפול בבנותיה, הפיצוי החודשי לו זכאית התובעת עבור שרותי צד שלישי הוא הסכום של 1,000 ₪ לחודש. לפיכך, עבור העבר, מאוקטובר 98 ועד למתן פסק הדין - הפיצוי הינו : 37,000 ₪ = 37 חודשים X 1,000 ₪. בצירוף ריבית ממוצעת (0.06%) והפרשי הצמדה - 42,835 ₪. 35. בשל גילן הצעיר של בנותיה, סבורתני שהתובעת תזקק לעזרת צד שלישי, עד הגיע אור לגיל 12 שנים, בדומה לזו שהיא נזקקה לה בעת שהעידה, דהיינו הסכום של 1,000 ₪ לחודש. ההוצאה הכוללת עבור עזרת צד שלישי יתכן כי תקטן, שכן התובעת לא תדרש לעזרה בטיפול בבנותיה באותה מידה שלה היא נדרשת כעת. אף על פי כן, ההוצאה עבור עזרת צד שלישי שהתובעת, זקוקה לה בעקבות התאונה, לא נראה לי שתקטן במהלך שנים אלה. כאמור, לא נפסק פיצוי לתובעת עבור עזרת צד שלישי בטיפול בבנותיה שהיה עליה להוציא גם אילמלא התאונה. עזרה זו היא העזרה שייתכן שתפחת כאשר הבנות תגדלנה אך התובעת עדיין תזקק לעזרה בעבודות משק הבית, שבתקופה זו תהינה יחסית מוגברות בשל גיל בנותיה, לעומת תקופות מאוחרות יותר. לכן, עבור התקופה ממתן פסק הדין ועד הגיע אור לגיל 12 באוקטובר 2006 הפיצוי הינו 55,652 ₪ = 55.6523 X 1,000 ₪ 36. לאחר הגיע אור לגיל 12 באוקטובר 2006 ועד צאת הבנות מהבית באופן הדרגתי יפחת הצורך של התובעת להעזר בעזרת צד שלישי. הטיפול הפיזי בבנות ילך ויפסק והתובעת תזקק לעזרת צד שלישי אך בחלק מהעבודות במשק ביתה. באופן ממוצע תזקק התובעת לעזרת צד שלישי מהגיע אור לגיל 12 באוקטובר 2006 ועד הגיע מעיין לגיל 17 ביולי 2014 בשווי של 500 ₪ לחודש. 35,750 ₪ = 0.8626 X 82.8881 X 500 ₪. 37. כמו המנוח, כך גם התובעת, בשלב מסויים של חייה, תזדקק לעזרה בשכר בין כה וכה. זאת ועוד, לאחר צאת הבנות את הבית ממילא יצטמצם היקף עבודות הבית שהתובעת תדרש להן. לכן, לאחר אוקטובר 2014 ועד הגיע התובעת לגיל 60 שנה בינואר 2027 יעמוד הפיצוי בגין עזרת צד שלישי על הסכום של 300 ₪ לחודש. לאחר הגיע התובעת לגיל 60 שנה ממילא היא תדרש לעזרת צד שלישי בהיקף שכזה עד כי הפגיעות שסבלה בעקבות התאונה לא מצדיקות פסיקת פיצוי נוסף. 25,102 ₪ = 0.6809 X 122.8876 X 300 ₪. סיכום סה"כ הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לתובעת הינו בסכום של 211,132 ₪. ה. הוצאות שונות עבר ועתיד החזר הוצאות עבור טיפולים רפואיים, עזרים רפואיים וכדומה 38. במהלך תקופת ההחלמה של התובעת, נטען על-ידי התביעה, הוצאו על ידי התובעת הוצאות רבות שלא היתה מוציאה אלמלא התאונה. התובעת צרפה קבלות על חלק מהוצאות אלו, הכוללות עזרים רפואיים, תרופות, טיפולים שונים, ונסיעות. בגין עזרים רפואיים כולל מחשב עתרה התובעת לתשלום סכום של 17,248 ₪. הקבלות שצרפה התובעת לתצהירה מוכיחות שקנתה נעליים אורטופדיות מיוחדות, קרסוליות, מגן מרפק, מכשיר לרפלקסולוגיה ומשקפיים. עלותן הכוללת של ההוצאות הללו הינה 1,078 ₪. אין הצדקה לפסוק פיצוי עבור עזרים רפואיים מעבר לסכום זה משלא פורט בתצהיר התובעת באיזה עזרים נוספים המדובר. נטען על-ידי התובעת, כי נאלצה לרכוש מחשב על מנת שתוכל להמשיך בלימודיה שכן התקשתה לכתוב בשל שבר במרפק ורעד בידיים. מסכימה אני עם טענות הנתבעת, הן כי הרעד בידיים לא הוזכר באף אחת מחוות הדעת, והן כי מחשב הינו כלי בית נפוץ, שממילא היה נרכש על ידי התובעת, גם אילמלא היתה, לטענתה, נזקקת לו מטעמים רפואיים. אשר על כן, יפסק פיצוי חלקי בגין רכישת המחשב, וזאת אך בשל כך שייתכן שבשל התאונה הקדימה לרוכשו, ואילמלא התאונה היתה רוכשת אותו מאוחר יותר. לפיכך, הפיצוי הנפסק בגין רכישת אביזרים רפואיים בצירוף פיצוי חלקי בגין המחשב הינו הסכום של 3,000 ₪. סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית. 39. התובעת גם טענה כי יש לפסוק לה פיצוי בגין תרופות וטיפולים רפואיים. לא הוכח שהתובעת נזקקה לתרופות שלא יכלה לקבל מקופ"ח, ולכן לא יפסק פיצוי עבור תרופות. אשר להוצאות בגין טיפולים רפואיים צרפה התובעת קבלות על טיפולים נפשיים שקיבלה במסגרת ת.ל.מ, בתדירות של פעם בשבוע במהלך השנים 1998 ו- 1999. עלותם הכוללת של הטיפולים על פי הקבלות שצורפו הינה 15,996 ש"ח. פרופ' טיאנו, בחוות דעתו הפסיכיאטרית, קבע כי התובעת נזקקת לטיפול פסיכותרפויטי, לתקופה של 6 חודשים, בתדירות של פעם בשבוע בעלות ממוצעת של 300 ש"ח לפגישה. נטען על-ידי הנתבעת, כי יש לפצות את התובעת רק עבור הטיפול כפי שנקבע בחוות דעתו של פרופ' טיאנו. נראה לי כי ראוי לפצות התובעת על הטיפול שלו נזקקה בפועל, כל עוד אינו חורג מתחום הסבירות. הטיפול הנפשי שהתובעת קיבלה לא חרג מתחום הסבירות. לכן פוסקת לתובעת הסכום של 15,996 ₪ ובמשוערך להיום בצירוף ריבית ממוצעת 18,549 ₪. כמו-כן, הגישה התובעת חשבוניות על טיפולי שיאצו ורפלקסולוגיה, בעלות כוללת של 2,985 ש"ח, שהיוו, לדבריה, ניסיונות כנים להקטין את הנזק. נטען על-ידי הנתבעת כי אין לפצות התובעת עבור הוצאות אלו, בהעדר הוכחות רפואיות על הצורך בטיפולים האלטרנטיביים. דעתי היא כי יש לפצות התובעת בגין ההוצאות האמורות, הגם שאין ראיה על נחיצות הטיפולים. פניותיהם של נפגעים לטיפולים שונים במהלך החלמתם מפגיעות שסבלו מקורן ברצון למצוא מזור לסבלם. יש שהטיפולים אף עוזרים. כל עוד פניתה של התובעת לטיפולים האלטרנטיביים היתה בגבולות הסבירות - כפי שאכן היתה - יש לאשר תביעתה. לכן מחייבת הנתבעת להשיב לתובעת הסכום של 2,985 ₪ ובמשוערך להיום בצירוף ריבית ממוצעת 3,475 ₪. התובעת אף תבעה השבת תשלום עבור יעוץ שקיבלה מהנוירולוג פרופ' רכס. הנתבעת טוענת כי הפניה לפרופ' רכס היא כתוצאה ממחלת התובעת. בהעדר הוכחה כי הפניה לפרופ' רכס אכן היתה בשל התאונה, אין לחייב הנתבעת בהשבת ההוצאה שהתובעת הוציאה עבור קבלת יעוץ מפרופ' רכס. החזר הוצאות עבור ניידות 40. התובעת צרפה קבלות על הוצאות דלק, מוניות, חניונים, השכרת רכב, אמבולנסים, ושירותי הסעות, בעלות כוללת של 8,782 ש"ח. לטענתה הקבלות שצרפה מהוות רק חלק מהסכום שהוצא על ידה עבור הוצאות נסיעה, שאותם היא העריכה ב- 37,000 ש"ח. לדבריה, לאחר התאונה היתה מרותקת לכסא גלגלים, ונזקקה לנהג צמוד, תפקיד שאותו מילא אחיה. האח הסיעה במכונית ששכר ללימודים, טיפולים רפואיים, ופגישות עם מומחים רפואיים לרבות המומחים מטעם בית-משפט. כן נזקקה, בסמוך לאחר התאונה, שלוש פעמים לשירותיהם של אמבולנסים לצורך פינוי רפואי. לאחר שהחלימה מעט עדיין נזקקה, לטענתה, להוצאות מוגברות בגין דלק, מוניות, חניונים, ושירותי הסעה, כדי להגיע לטיפולים רפואיים ונפשיים להם נזקקה תדירות. הנתבעת טוענת כי דרישות התובעת מוגזמות ומופרזות, וכי רוב ההוצאות הן בגין נסיעות ללימודים וחזרה, ולא קשורות כלל לתאונה. הנתבעת מציינת כי איש מהמומחים לא ציין קשיי ניידות, ולכן אין לפצותה עבור נסיעות כלל, ולחילופין- מציעה פיצוי גלובלי בסך 2,000 ₪. אמנם, המומחים הרפואיים לא קבעו כי לתובעת נגרמו קשיי ניידות צמיתים, ואולם, יש לפצותה עבור הוצאות בגין ניידות שאותם נזקקה להוציא כתוצאה מהתאונה. התובעת העידה כי נעדרה מהלימודים כחמישה שישה חודשים (עמ' 46 לפרוט'), והחלה לנהוג בסמסטר השני, בסביבות מרס - אפריל 98. עולה איפוא מהאמור כי טענת הנתבעת כי מרבית הנסיעות שבעטיין התבקש פיצוי היו נסיעות שממילא היתה עושה ללימודיה דינה להידחות. זאת ועוד, מקובל עלי שלאחר התאונה נבצר מהתובעת תקופה כלשהי לנהוג, ולכן אילו נזקקה להסעות ללימודיה באותה תקופה, זכאית היתה לפיצויי בגין ההוצאות שהוציאה, שכן אלה היו הוצאות שאילמלא התאונה לא היתה נזקקת להוציא. התובעת לא פירטה כיצד בנתה את הערכתה כי ההוצאה בראש נזק זה הגיעה לסכום של 37,000 ₪. לפיכך, הסכום שייפסק הוא על פי אומדן כאשר עיקרו אף מגובה בקבלות, והנני פוסקת לתובעת את הסכום של 14,000 ₪. הוצאות בעתיד 41. התובעת מבקשת סכום של 147,860 ש"ח עבור הוצאות בעתיד. ההוצאות כוללות, נסיעות לטיפולים שלהם תזדקק, תרופות, והמשך טיפולים משלימים ונפשיים. הנתבעת טוענת כי את הטיפול הנפשי שלו הזדקקה התובעת לפי חוות-דעת פרופ' טיאנו היא סיימה כבר, וכל טיפול נפשי נוסף, לרבות טיפולים אלטרנטיביים, איננו נדרש לצורך החלמה. לגבי טיפולים רפואיים נוספים, כגון ניתוח בקרסול שיתכן שלו תזדקק התובעת, טוענת הנתבעת כי הטיפולים מכוסים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. לא מצאתי כי הוכח שהתובעת תזדקק בעתיד להוצאות רפואיות שאינן נכללות בסל הבריאות כפי שנקבע בחוק. לכן איני מוצאת הצדקה לפסיקת פיצויי בגין הוצאות רפואיות בעתיד. זאת ועוד, לא הוכח שהתובעת תזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, לכן איני מוצאת כי יש לפסוק עבור נסיעות לשם קבלתם. אשר לטיפול הנפשי שפרופ' טיאנו קבע בחוות דעתו שהתובעת תזדקק לו הרי שקביעתו של פרופ' טיאנו ניתנה בחוות דעת מאוקטובר 1999. התובעת קיבלה הטיפולים הפסיכולוגיים בת.ל.מ במהלך השנים 1998, 1999, דהיינו לפני שחוות הדעת נערכה. אין לפסול את האפשרות שמצבה הנפשי של התובעת היה כזה שלא נקבעה לה נכות צמיתה בשל אותם טיפולים. לפיכך, משאת מרבית הטיפולים הנפשיים קיבלה התובעת עוד לפני שניתנה חוות הדעת, הנני פוסקת לה עבור הטיפולים הנפשיים שפרופ' טיאנו קבע שהיא תזדקק להם את הסכום של 8,000 ₪ (דהיינו הסכום של 7,860 ₪ במעוגל). ו. כאב וסבל התובעת 42. מאחר ושני מומחים רפואיים העניקו לתובעת אחוזי נכות בגין אותן צלקות, בחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל נכללו אך אחוזי הנכות של 10% שד"ר אילסר העניק לתובעת ולא נכללו 6% אחוזי הנכות שד"ר נויימן העניק לה. לאור האמור, בתשובות ד"ר צ'צ'יק לשאלות התביעה לא מצאתי כי יש מקום להגדיל אחוזי הנכות שפסק לתובעת. לכן, הפיצוי בגין כאב וסבל הנפסק לתובעת מבוסס על % 26.105 אחוזי נכות וארבעה ימי אשפוז והוא מגיע לסכום של 42,768 ₪ (כפי שחושב בעזרת המשערכת). ז. הוצאות קבורה 43. התביעה מבקשת סכום של 26,000 ש"ח בעבור הוצאות קבורה ומצבה, על-פי עדותה של התובעת (עמ' 18 לפרוט'): "אני הייתי אחרי התאונה והייתי במצב פיזי מאד קשה ולא אני טיפלתי בנושא הוצאות המצבה, והוצאות נוספות. ביקשו ממני כסף וחתמתי על שיקים, זה היה מצבה, שלושה שיקים לאיש המצבות ואני לאו יודעת איפה הקבלות. אני יודעת שה- 26,000 ש"ח הלכו על המצבה, והאירוח שהיה בבית כל הזמן, מי שטיפל בזה היו האנשים שהיו סביב דודו של עמיהוד הוריי, ואני רק חתמתי על שיקים." התובעת לא צרפה קבלות או חשבוניות על סכום זה. הנתבעת טוענת כי יש לפסוק לתובעים סכום הקטן בהרבה מזה שנתבע, היות שלא הוצגו ראיות על ההוצאה. כן, מפנה הנתבעת, כי בכתב התביעה נדרש סכום של 15,000 ש"ח בלבד; וכי בתשובה לשאלה 52 של הנתבעת, בדבר הוצאות הקבורה, השיבה התובעת: "16,000 ש"ח מצבה, כ- 10,000 ש"ח הוצאות שבעה, הלוויה וכו''". יש לפצות עבור הוצאות קבורה בלבד. לכן, פוסקת לתובעת סכום של 20,000 ₪ בשים לב למחיר המצבה ומשהוצאות הקבורה כוללות אף הנסיעה להלוויה. ח. השבת הלוואה והוצאות משפט 45. התובעת תבעה השבת הלוואה שקיבלה מעו"ד פנר. לטענתה, ההלוואה מהווה הטבה לפי החוק, ולפיכך מצמיחה עילה למיטיב כנגד המזיק. הענות לתביעה תהיה בבחינת מתן פיצוי כפול, ולכן פרעון ההלוואה יעשה מתוך הפיצוי שנפסק. 46. התובעת מבקשת כי יפסקו לה הוצאות משפט, הכוללות אגרות, הוצאות בגין נסיעות לבית המשפט, הוצאות עבור הכנת חוות דעת לרבות חוות דעת אקטואריות, והתייעצות עם מומחה לצורך חקירת פרופ' פופוביצר. הנתבעת מסכימה לתשלום עבור האגרות והנסיעות, אולם טוענת כי הן חוות הדעת האקטואריות, והן ההתייעצות עם המומחה, לא נדרשו ואין לדרוש ממנה לפצות עבורן. הנתבעת טענה כי הסכום שנדרש הינו מוגזם, ולא הוכח. יש לפסוק לצד הזוכה השבת הוצאותיו, במידה שהיו סבירות. חקירתו של פרופ' פופוביצר הצריכה הכנה מוקדמת, וברי כי נעשתה לאחר התייעצות עם איש מקצוע. אמנם, ראוי כי תשלום ההוצאות יעשה לאחר שהוכחו בקבלות, אך בעניין זה משחזקה על ב"כ התובעות שהמדובר בהוצאות שהוצאו על ידי משרדו מוכנה אני לראות באמור בסיכומים הצהרת הפרקליט כי אכן הוצאות אלה הוצאו, ולכן פוסקת הסכום של 15,000 ₪ . ט. ניכויים 47. מעבר לניכויים בגין תקבולי מל"ל ותשלומים תכופים שהתובעות קיבלו, ושאותם יש לנכות, טענה הנתבעת כי יש לנכות מהפיצויים אף את הסכום של 10,000 ₪ שקיבלו מעו"ד פנר כפיצויי פיטורין בעקבות מותו של המנוח. בסיכומיה (עמ' 32) ציטטה הנתבעת מתוך ספרו של קציר שם נאמר כי יש לנכות פיצויי פיטורין מפיצויים עבור אובדן פנסיה "... אם הוברר שהמנוח עצמו לא היה זוכה, לפי חוזה העבודה, בפיצויים...". בענייננו, העיד עו"ד פנר (עמ' 26 לפרוט'): "כאשר עורכי דין עוזבים את משרדי אני משלים להם פיצויי פיטורין". עולה מהאמור שהמנוח היה זוכה בתשלום פיצויי הפיטורין גם כאשר היה עוזב את המשרד בחייו מכל סיבה שהיא. לכן, אין לנכות מהפיצויים שנפסקו את פיצויי הפיטורין שהתובעות קיבלו בסכום של 10,000 ₪. זאת ועוד, בענייננו, לא נפסק פיצוי עבור אובדן פנסיה של המנוח. י. סיכום 48. הפיצוי שנפסק לתובעת: אובדן תמיכת המנוח (יחושב על-ידי אקטואר) אובדן כושר השתכרות של התובעת - 291,962 ₪ אובדן שירותי המנוח- 87,543 ₪ עזרת צד ג'- 211,132 ₪ הוצאות עבור טיפולים רפואיים, עזרים רפואיים וכד' עבר ועתיד- 33,024 ₪ הוצאות עבור ניידות- 14,000 ₪ כאב וסבל- 42,768 ₪ הוצאות קבורה - 20,000 ₪ הוצאות משפט 15,000 ₪ 49. הפיצוי שנפסק לכל אחת מהתובעות, אור ומעין בן יאיר ים הינו: אובדן תמיכת המנוח (יחושב על ידי אקטואר) אובדן שירותי המנוח- 39,633 ₪ כאמור, מהפיצוי שנפסק בגין אובדן תמיכת המנוח יש להפחית הניכויים. 50. בנוסף לפיצויים שנפסקו תשלם הנתבעת לתובעות הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין על פי חוק הפיצויים. לשכר טרחת עורך הדין יתווסף המע"מ כחוק. הפיצוי שנפסק, שכ"ט עו"ד וההוצאות יהיו צמודים למדד הידוע היום וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומם המלא בפועל. 51. תוך 30 יום מיום תשלום הפיצוי, מתבקש ב"כ התובעות, לדאוג להפקדת הפיצוי שנפסק לתובעות הקטינות אור ומעיין בתוכניות חסכון בחשבונות בנק. הפיצוי יופקד בתוכניות חסכון על פי הנחיות האפוטרופוס הכללי לגבי חשבונות קטינים. מבוקש לדאוג כי יצויין בחשבונות שיפתחו על שם הקטינות, כי אין לאפשר הוצאת הכספים מתוך החשבונות, עד הגיען של הקטינות לבגרות, אלא באישור מבית המשפט. עם פתיחת החשבונות כאמור, מתבקש ב"כ התובעות להודיע על כך לבית המשפט ולאפוטרופוס הכללי. ניתן היום י"ז בכסלו, תשס"ב (2 בדצמבר 2001) בהעדר הצדדים. ר. אבידע - שופטתס. נשיא אחוזי נכותעצם הבריחנכותשבר