בפני בקשה מטעם הנתבע 2 (להלן: "המבקש" או "המכון"), לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. המבקש הינו המכון הישראלי ליצוא ולשיתוף פעולה בין-לאומי, אשר התובע שימש בו בעבר כמנכ"ל. הנתבע 1, מר ארצי, שימש בעבר יו"ר המכון. בא כוחו של הנתבע 1 הודיע כי הוא מצטרף לבקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה על-ידי המבקש. במבוא לכתב התביעה, מפרט התובע את טענותיו ולפיהן, הנתבעים, גרמו לכך שהוא יסכים לפרוש מעבודתו כמנכ"ל המכון, בתנאי הפרישה שהוצעו לו, ובתנאי שייחתם עימו הסכם ייעוץ לתקופה רצופה של 3 שנים בשכר של 20,000 ₪ (להלן: "הסכם הייעוץ"), ובסופו של דבר לא נחתם הסכם הייעוץ, למרות שעל בסיס המצג שהוצג בפני התובע ולפיו ייחתם אותו הסכם ייעוץ; הוא הסכים לפרוש מתפקידו כמנכ"ל המכון. התובע טען, כי אלמלא אותה הבטחה, הוא לא היה פורש מעבודתו, וכי התברר לו בדיעבד, כי הכוונה להעבירו מתפקידו נבעה משיקול פוליטי וזר. התובע טען כי כתוצאה מהתנהגותו ורשלנותו של יו"ר המכון ליצוא, הנתבע 1, ו"אחריותו הישירה ברשלנות ו/או עקב אחריותו השילוחית של המכון", נגרמו לו נזקים, "... בין כתוצאה מאובדן הכנסה כמנכ"ל המכון... ו/או עקב הימנעות ממציאת מקום עבודה חלופי ... וכן פגיעה בשמו הטוב..." בסעיף 29 לכתב התביעה נתבעו נזקים ממוניים בגין אובדן הכנסה ובסעיף 30 נתבע סכום של 500,000 ₪, בגין פגיעה בשם הטוב. תמצית טענות המבקש: הסמכות העניינית והייחודית לדון בתביעה הינה של בית הדין לעבודה. כתב התביעה מעלה טענות שעניינן יחסי העבודה בין התובע והמכון. ההתרשמות מקריאת כתב התביעה היא שהכול סובב סביב יחסי עובד-מעביד שהיו בין הצדדים לתביעה, ובעיקר מה שלא הושג במסגרת המשא ומתן ביניהם, דבר שהוביל לסכסוך ולתביעה. בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), כל הסכסוכים וכל הטענות הנובעים מיחסי עבודה יידונו בבית הדין לעבודה, בתקופת יחסי העבודה ולאחריהם, וזאת בהתאם למבחן 'העילה' ולא מבחן 'הסעד'. כך נקבע בין היתר, בפסק הדין , ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' ליפקונסקי ואח', פ"ד נט(3) 497 (להלן: "עניין פי.או.אס."); שם נקבע בסעיף ב (2) לפסק הדין: "סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על-פי הסעד אלא בחלק מהעניינים על-פי עילת התביעה, ובחלק מהעניינים על-פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת." הרציונל להכרעה בשאלת הסמכות העניינית הינו שאין די ב"ניסוח" כתב התביעה על דרך של הפנייה לפקודת הנזיקין או לעוולות נזיקיות, וכי מקום שהעילה נובעת מחוזה העבודה - קיימת סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה. המבקש מסתמך על פסיקה שדנה במקרים בהם הוגשו תביעות אזרחיות כגון, תרמית, רשלנות, כאשר בסיס התביעה היה כרוך ביחסי עבודה. בהלכות אלה נקבע שקיימות עילות תביעה שונות ומשונות שניתן לכלול בתביעה כדי לשלול, לכאורה, את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בתובענה. המבקש מצביע על מאמציו של התובע לעשות הפרדה בין המכון לבין הנתבע 1, על מנת להפנות את טענותיו כלפי הנתבע 1 כנושא עיקרי באחריות כלפיו, על דרך הפנייה לפקודת הנזיקין; וכי מדובר בהפרדה טקטית בלבד, שכן, אין מחלוקת על כך התובע עצמו מייחס את הפעולות והמעשים של הנתבע 1 לפעולותיו של המכון - מעבידו, תוך הפרת מחויבויותיו של הנתבע 1 כלפי מעבידו. תמצית טענות המשיב-התובע: התביעה היא נגד יו"ר המכון, והיא מתבססת על עילת התרמית ועילת הרשלנות אשר בפקודת הנזיקין, ואילו עילת התביעה נגד המכון הינה תולדה של התנהגותו הפסולה של יו"ר המכון ומבוססת על עילות שבפקודת הנזיקין המייחסות אחריות לאדם או גוף משפטי הנושא באחריות למעשיו של אחר בנסיבות המפורטות בסעיפים 12-15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: "הפקודה"). תביעות המבוססות על עילות תביעה שאינן חוזיות אלא עילות על פי דיני הנזיקין אינן בסמכותו של בית הדין לעבודה. אחת ההלכות עליה מתבסס המשיב-התובע הינה, ע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מואב, פדי, כז(1), 265, שם מובא, כי ההלכה הנוהגת היא שסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה צריכה להתפרש באופן דווקני ועל דרך הצמצום; עוד נאמר שם כי: "...משמצא לנכון המחוקק לשלול מבית הדין האזורי לעבודה את הסמכות לדון ולברר תביעות שעילתן בפקודת הנזיקין, כי אז אין בית הדין קונה סמכות לדון בתביעה דנן, שעילתה ויסודותיה בעוולת הרשלנות, הטעיה ותרמית .... " . סעיף 24 (א) (1) לחוק קובע את סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד - הוא מבחן הצדדים - עובד ומעביד, והאחר - הוא מבחן העניין, כלומר עילה חוזית שביחסי עבודה. סעיף זה אף הוציא במפורש מסמכותו של בית הדין את התביעות המבוססות על עילות שבפקודת הנזיקין. לשונו החד משמעית של סעיף 24 (א) (1) סיפא מבהירה, כי בתביעות רשלנות שבפקודת הנזיקין, הסמכות אינה לבית הדין האזורי לעבודה, אלא לבית המשפט האזרחי. תמצית הטענות בתשובה לתגובה: המבקש חוזר על עיקר טענותיו בבקשה וכן מוסיף כי אין מחלוקת לעניין יחסי עובד-מעביד בין המבקש למשיב. מובא ארוכות פירוט עובדתי מתוך כתב התביעה המצביע על כך שהעילה הינה חוזית, שכן הפירוט נוגע לעניין הסכם הפרישה, המשך העסקתו של המשיב-התובע כיועץ של המכון לאחר פרישתו, התנאים וההטבות שיקטינו את רוע הגזירה כחלק "מחבילת הפרישה" של המשיב-התובע מן המכון. הרי שמדובר בהמשך יחסי עבודה בין הצדדים. טענותיו הנזיקיות של המשיב-התובע נועדו על מנת "לחמוק" מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והן בגדר "טפל ההולך אחר העיקר". המשיב-התובע הביא אסמכתאות לא רלוונטיות שעסקו בעניינים פליליים, שלא הולמות את נסיבות המקרה הנדון. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה אכן אין סמכות עניינית לבימ"ש שלום לדון בתובענה מהנימוקים כדלקמן: לצורך הכרעה בבקשה, יש לבחון את מהות התביעה. כאשר מעיינים בכתב התביעה ניתן להווכח כי עסקינן בזכויות שמקורן ביחסי העבודה בין הצדדים, שכן מכתב התביעה עולה כי: הצדדים לבקשה אינם חולקים על עצם יחסי עובד-מעביד. התשתית העובדתית שהניח המשיב-התובע בתובענה, מכוונת אך ורק לנזקים שנגרמו לו עקב פיטוריו ובמסגרת המשא ומתן לקראת הסכם הייעוץ, אשר לא נחתם בסופו של דבר; עניינים אלה הם בגדר סמכותו של בית הדין מכוח סעיף 24 לחוק: "(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו; ראה למשל סעיפים 1, 5, 6, 8, 10, 14, 15, 22, 28 ו-29 לכתב התביעה; מהם עולה כי מהות הטענות אינה נזיקית אלא חוזית, כפי שפירט ב"כ המבקש בסעיף 2 לתשובה לתגובה. התביעה מתבססת על כך שהמשיב-התובע לא זכה להמשיך את יחסי העבודה לאחר פרישתו במסגרת הסכם ייעוץ שהובטח לו. המשיב-התובע בחר להגיש את התביעה ולקבל סעד על הנזקים שנרגמו לו משנסתיימו יחסי עובד-מעביד. כתב התביעה מנוסח באופן שהוא מתבסס על עילת התרמית ועילת הרשלנות נגד הנתבע 1, ונגד המכון - המבקש מעסיקו של הנתבע 1, במסגרת אחריות שילוחית (סעיפים 12-15, 35, 56 לפקודה), אך למרות זאת דין התביעה להתברר בבית הדין לעבודה. הכל בהתאם לפרשנותו של המונח המשפטי "עילה" בעניין פי.או.אס. (סעיף 15 לפסק הדין), שם נקבע: "במקרים רבים סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה נקבעת על-פי ה"עילה". מה פירוש "עילה"? מדובר במונח משפטי שמשמעותו משתנה בהתאם להקשר שבו הוא משמש..." "עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה פורשה כך שמשמעה מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה, יודגש כי מדובר בזכויות (או חובות) שמקורן בדיני עבודה וביחסי עבודה ולא במקור הסכסוך (הרי סכסוך בין עובד למעביד יכול להוביל אף להקמתן של זכויות לפי דין אחר". נחה דעתי לאחר עיון בכתב התביעה ובטיעוני הצדדים כי התביעה אשר הוגשה על-ידי המשיב-התובע נגד מעסיקו לשעבר ונגד יו"ר המכון, שהוא מעסיקו לשעבר;היא במהותה תביעה שעילתה צריכה להתברר בבית הדין לעבודה ולא בבית משפט השלום. עוד אציין; כי גם הפיצוי הנתבע בגין פגיעה בשם הטוב, הוא בגין עילה שיש לדון בה בבית דין לעבודה. המשיב-התובע דורש בין היתר, נזק בגין פגיעה בשמו הטוב (סעיף 30 לכתב התביעה). לבית הדין לעבודה ישנה סמכות ייחודית לדון בתביעה שעילתה עוולת לשון הרע, בהתאם לסעיף 24(א)(ד1) להלן: "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965;..." כבוד השופט בנימין ארנון בת"א 8370-02-10 (מחוזי מרכז) גמא ניהול וסליקה בע"מ נ' חלמיש ואח', פירט 3 יסודות מצטברים לשם כינון סמכות ייחודית לבית דין לעבודה, כאשר עסקינן בתביעת לשון הרע: 1. מבחן זהות הצדדים - נקבע כי סיום יחסי עובד מעביד לא שוללים את סמכותו של בית הדין לעבודה. 2. מבחן העילה - כאשר תביעה מבוססת על חוק איסור לשון הרע, ו"פגיעה בשם טוב", כנטען בסעיף 30 לכתב התביעה; היא פגיעה שכזו. 3. מבחן הקשר הסיבתי - קשר בין עילת התביעה לבין יחסי העבודה הקיימים או שהיו בין הצדדים. בענייננו, קיימים כל היסודות הדרושים. לסיכום: לאור האמור לעיל, אין סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בתובענה. המשיב - התובע לא ביקש לחלופין להעביר התובענה לבית דין לעבודה; לפיכך, לא מצאתי להורות על העברת התביעה מיוזמתי. אשר על כן; אני מורה על מחיקת התביעה. לא מצאתי לנכון להורות על דחיית התובענה (תקנה 101 נוקטת בלשון "רשאי" ולא "חייב"), שכן אין הצדקה לנקוט בסעד קיצוני שכזה. המשיב-התובע יישא בהוצאות הנתבע 1 ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, ובהוצאות הנתבע 2 ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ג' אדר ב תשע"א, 09 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. פגיעה בשם הטובלשון הרע / הוצאת דיבה