1. נגד המערער, עורך דין במקצועו, הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ, ובבית משפט השלום בחדרה, בפני כב' הרשם א. קפלן התנהל דיון בו ביקש המערער, שייצג את עצמו בדיון, לבטל את הצו. כב' הרשם קפלן החליט שלא לבטל את הצו, ובעודו מקריא את החלטתו, התקרב אליו המערער, התפרץ כלפיו ואיים עליו, כמתואר בכתב האישום שהוגש נגד המערער לבית משפט השלום בחיפה, שבו הואשם המערער בעבירה של איומים - לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 ובעבירה של העלבת עובד ציבור - לפי סעיף 288 של חוק העונשין. לאחר שמיעת ראיות החליט כב' ס. הנשיא רקם להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובגזר הדין הוא הטיל עליו ענישה זו: קנס בסך 6000 ש"ח לשלמו ב - 3 תשלומים חודשיים שוים ורצופים, או 120 ימי מאסר תמורתו, וכן חתימה על התחייבות להימנע מעבירה בסך 25,000 ש"ח לבל יעבור המערער עבירה מהעבירות בהן הורשע, למשך שנתיים, אחרת ייאסר לתקופה של 60 ימים. נ המערער מלין על ההרשעה, ובערעורו הוא טוען כי לא עבר כל עבירה, ומבקש כי נבטל את פסק הדין של הערכאה הראשונה, ונזכה אותו מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ב 2. בתיק הערכאה הראשונה מצוי פרוטוקול הדיון שהתנהל בפני כב' הרשם קפלן (תיק הוצל"פ 12-06889-98-5, בש"א 1085/98). כב' הרשם קפלן החליט שלא לבטל את הצו, אלא אם כן יפקיד המערער בקופת ביהמ"ש סך של 490,000 ש"ח ואז נרשם בעמ' 16 לפרוטוקול: "בשלב זה עו"ד אעלימי מתפרץ כלפי בזו הלשון: 'אולי תקרא את המכתב שכתבתי לשופט ברק נגדך, בושה וחרפה, הקשרים שלי עם השופט ברק חזקים יותר מהכול ואני יעכב אותך כרשם לעוד 50 שנה'." בכתב האישום מתואר כי הדיון התנהל בפני כב' הרשם קפלן ביום 24.3.99, וההתנהגות הפלילית המיוחסת למערער היא כדלקמן: "4. לאחר שהקריא הרשם את החלטתו לפיה תעוכב יציאתו מן הארץ של הנאשם, התפרץ הנאשם לעבר הרשם ואיים עליו באומרו: 'אולי תקרא את המכתב שכתבתי לשופט ברק נגדך, בושה וחרפה, הקשרים שלי עם השופט ברק חזקים יותר מהכול ואני יעכב אותך כרשם לעוד 50 שנה'.וו5. הנאשם הוסיף ואמר לרשם כי 'יש לי קשרים עם פוליטיקאים וחכ"ים וכולם מלקקים לי את התחת, וכן יש לי קשרים עם השופט ברק והוא ידאג שאתה תשב על הכסא הזה עוד 50 שנה' כדבריו. באומרו את הדברים הללו, התקרב הנאשם אל הרשם בצורה מאיימת.ננ6. במעשים המתוארים לעיל איים הנאשם על הרשם בפגיעה שלא כדין בפרנסתו ובשמו הטוב, בכוונה להפחידו או להקניטו, וכן העליב הנאשם עובד ציבור כשהוא ממלא את תפקידו ובנוגע למילוי תפקידו." 3. סעיפי החוק שבהם הואשם המערער הם כאמור לעיל, בגין עבירות של איומים והעלבת עובד ציבור, כדלקמן: "192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים.בבהעלבת עובד הציבור288. המעליב בתנועות במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר וועדת חקירה לפי חוק וועדות חקירה, תשכ"ט - 1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים." כתב האישום לא ייחס למערער עבירה של זילת ביהמ"ש, כמוגדר בסעיף 255 של חוק העונשין: "255. האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה תיטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה." 4. בהכרעת הדין ציין כב' השופט רקם, כי המערער הודה במיוחס לו בסעיף 4 לכתב האישום וכי הוכח שהוא אמר גם את הדברים ככתוב בסעיף 5 לכתב האישום. באשר להתנהגות המערער, קבע כב' השופט רקם כי הוא שוכנע שהמערער היה במצב של "אי שקט, קרב לדוכנו של הרשם ונופף בידיו בצורה מאיימת וטון דבריו היה מאיים". עם זאת, על סמך עדותו של כב' הרשם קפלן, הוא קבע כי הרשם "לא ראה בהתנהגות זו של הנאשם נסיון לתקוף אותו פיזית." בהמשך הכרעת הדין נקבע כדלקמן, בקשר לעבירת האיומים: "התנהגותו הפיזית והמילולית של הנאשם שכוונה כלפי הרשם, היתה גסה ושלוחת רסן.וו...ננמשהוכח כי הנאשם אמר את הדברים המיוחסים לו בסעיפים 4 ו - 5 בכתב האישום בפומבי - באולם בית המשפט, הוא לא הסתפק בציון העובדה כי פנה במכתב תלונה לנשיא ברק - זכות לגיטימית ומותרת, אלא הוסיף כי קשריו עם השופט ברק חזקים מהכל, ... מכאן משתמע כי בשל קשריו אלה ידאג כפי שטרח לציין - לעכב את התקדמותו של הרשם ולהשאירו בתפקידו כרשם ... מהווים הדברים שנאמרו על ידו איום על פי המבחן האוביקטיבי.בב...וושוכנעתי כי דברי הנאשם ... נועדו לפגוע בשמו הטוב של הרשם ואפשר שאף בפרנסתו שכן עיכובו כרשם, פירושו אי קידום לתפקיד שופט, ואי קידום כזה, טומן בחובו גם פגיעה בפרנסה צפויה משופרת.ננ...בבאני סבור כי הפגיעה בשמו הטוב של הרשם נגרמה כאשר הזכיר הנאשם את מכתב התלונה שכתב ... איום מפורש זה טומן בחובו מהבחינה האוביקטיבית פגיעה בשמו הטוב של הרשם, הן בתפקידו המקצועי כרשם והן באופן אישי כאדם.וו...ננהדברים שנאמרו ע"י הנאשם היו בכוונה להקניט את הרשם." כמו כן קבע כב' השופט רקם כי המערער העליב את הרשם שכן "תוכן דבריו של הנאשם היה מעליב, והמלים "בושה וחרפה" ועזות המצח של הנאשם בדבריו כלפי הרשם כי הוא יעכב אותו כרשם 50 שנה - מהווים עלבון הן בבחינה אוביקטיבית והן בבחינה סוביקטיבית כעולה מעדותו של הרשם על הרגשתו באותה עת, ...". ב כב' השופט רקם לא קיבל את טענת המערער, כאילו העבירה של העלבת עובד ציבור חוסה בצילו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 שכן העלבון התרחש תוך כדי מהלך דיון משפטי. הוא נימק זאת בנימוק פורמלי, לפיו לא נעשה העלבון "תוך כדי דיון" אלא "עם סיום הדיון המשפטי", וכן דחה את הטענה הזאת מבחינה מהותית, בהעדיפו את פסיקתו של בימ"ש זה בע.פ. (חיפה) 359/96 ונונו נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי 96(3), 1889, בניגוד לדעת הרוב של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בע.פ. 1181/83 מאיר זיו נ' מדינת ישראל, פסקים מחוזיים מח(1) עמ' 224. עוד הסתמך כב' השופט רקם על ע.פ. (תל אביב) 1021/91 סובול נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי 97(2) 171. 5. בערעורו טוען המערער כי טעה כב' השופט רקם כאשר סבר שהעובדות הנטענות בכתב האישום הוכחו בראיות. כמו כן טען שחוסה עליו ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965. עמדת המשיבה היא כי יש לדחות את הערעור. אין הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של כב' השופט רקם, ואין להחיל את ההגנה שבסעיף 13(5) הנ"ל על העבירה של העלבת עובד ציבור. 6. נראה לי כי מסקנתו של כב' השופט רקם לפיה בעדויות הוכחו כדבעי העובדות המפורטות בכתב האישום, היא מסקנה נכונה, ומעוגנת בראיות שעמדו בפני כב' השופט רקם בערכאה הראשונה. העד דרור קלוס, המאבטח שנכח באולם הסביר כיצד התקרב המערער אל הרשם, והוא החליט לעמוד בינו לבין הרשם לאחר שהמערער הניף ידיים לעברו. כב' הרשם קפלן העיד כי המערער "התקרב אלי כמעט למרחק אפס, ואז אמר את המיוחס לו בכתב האישום ו"המשיך לצעוק וחזר על אותם הדברים שוב ושוב. ביקשתי שיצא וכאשר לא יצא, קראתי למאבטחים והוא יצא לבד מבלי שהצטרכו להוציאו... הטון היה חוצפני ומעליב. הוא התקרב אלי לטווח ממש אפס והתחיל לצעוק היתה הרגשה מאוד משפילה, הרגשה איומה כאילו אני חייב לו עוד משהו". עו"ד בז'רנו אשר הגיש את התלונה נגד המערער העיד כי הרשם היה המום, היתה מהומה באולם, הכל התרחש "ממש בדוכנו של הרשם", והוא הגדיר זאת כ"התנהגות מאיימת לחלוטין". אני דוחה על כן את טענות המערער באשר לקביעות העובדתיות שבפסק דינה של הערכאה הראשונה, שעל יסודן הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ו 7. נראה לי שעל יסוד הקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הראשונה, היה זה אכן מוצדק להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הוא איים לפגוע בשמו הטוב של כב' הרשם קפלן, תוך כדי הקנטתו במהלך הדיון, לאור החלטתו של כב' הרשם שלא לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ. הוא העליב את הרשם והציגו כמי שאינו מוכשר לתפקידו כרשם, כמי שאינו יכול לזכות לקידום בגלל זה. מסקנתי היא על כן כי התמלאו במקרה דנן יסודות שתי העבירות דלעיל. נ 8. נותרה השאלה המשפטית והיא, האם עומדת למערער ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. אני מסופק אם ניתן לראות באירוע כדבר שהתרחש לאור תום הדיון המשפטי. נוכל להפנות לדברי כב' השופטת ברמן בע"פ 1181/83 מאיר זיו נ' מ. ישראל, פס"מ מח(1) 224, כי "אין זה משנה אם הם (הדברים) נאמרו באמצע הדיון, לפני התחלת הדיון או לאחריו", שכן החיסוי "משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים." בעניננו, עדיין לא הסתיים אז הדיון בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ; הרשם טרם קם מכסאו, הוא היה נתון עדיין בהקראת החלטתו, בטרם נעל את הדיון. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, קובע, לגבי מצב כזה, כי דברים המהווים לשון הרע, "לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי". טוען על כן המערער, כי הם לא יכולים לשמש עילה לתביעה הפלילית נגדו, בעבירות האמורות לעיל. פרשנות זו אינה נראית לי. כאשר אדם מפרסם לשון הרע, הוא מבצע עוולה אזרחית, כאשר הפרסום נעשה "לאדם או יותר זולת הנפגע" (ס' 7 לחוק איסור לשון הרע). הפרסום הוא גם מעשה פלילי, כמוגדר בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, ודינו מאסר שנה. לפיכך, כאשר מדבר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע על כך שבמקרים הנכללים בו לא יהווה הפרסום עילה למשפט פלילי או אזרחי, הכוונה למשפט פלילי על פי ס' 6 לחוק איסור לשון הרע, או למשפט אזרחי על פי ס' 7 לחוק האמור. לא היתה זאת כוונת המחוקק להרחיב את ההגנה הנ"ל מעבר לזה, ולא היה זה הגיוני או נחוץ להורות כן. שאם תאמר אחרת, ייפתח פתח נרחב לביצוע עבירות תוך ניסיון לחמוק מאחריות על סמך ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. בעמדה זו צידדה עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים סטרשנוב וטימן), בע"פ (תל אביב) 1021/95 סובול נ' מ. ישראל תקדין מחוזי 97(2) 151, והיא אושרה בבית המשפט העליון ברע"פ 3817/97 סובול דב נ' מדינת ישראל, פד נב(3), 247, לגבי עבירה על ס' 255 לחוק העונשין, ואותו הכלל יפה גם לעבירות אחרות. אפנה גם לדברים שכתבתי בע"פ 359/96 ונונו נ' מ. ישראל, תקדין מחוזי 96(3), 1889. 9. אני מציע כי נדחה את הערעור. ש. ברלינר - שופט השופט י. דר: אני מסכים. ב י. דר - שופט השופט י. עמית: אני מסכים לפסק דינו של כב' השופט ברלינר, ואוסיף מלים מספר משל עצמי. 1. הערעור שלפנינו מעורר את הסוגיה שנדונה פעמים מספר בפסיקה והיא, היחס שבין האיסור הפלילי לבין ההגנות בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, קובע כלהלן: 13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור (הדגשה שלי - י.ע.) נוסחו הקודם של הסעיף כלל תנאי כי הדברים ייאמרו "לצורך ניהול המשפט ובקשר אליו" אך תנאי זה, הושמט בתיקון הראשון לחוק איסור לשון הרע - א. שנהר "דיני לשון הרע" (נבו תשנ"ז) עמ' 200 טכסט לה"ש 47. ו בפסיקה ובספרות אנו מוצאים התייחסות להגנות המוענקות על פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע - ראה, לדוגמה, שנהר, לעיל בעמ' 191. לטעמי, ראוי לדייק ולהבחין בין ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק איסור לשון הרע (הגנת אמת בפרסום והגנת תום לב) לבין פרסומים מותרים כאמור בכותרתו של סעיף 13 לחוק. סעיף 13 קובע רשימה של פרסומים שמלכתחילה לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי בשל הוצאת לשון הרע. מי שחוסה בצילו של סעיף 13 נהנה אפוא מהגנה מוחלטת המוענקת לו על פי החוק, מבלי שייזקק להגנות הקבועות בסעיפים 14 ו - 15. לכן, ולשם הבהירות, אשתמש להלן במילה חסינות, כדי להבחין בין פרסום המוגן על ידי סעיף 13 באופן מוחלט מלכתחילה, לבין המונח הגנה, שעניינו הגנה בדיעבד על פרסום לפי סעיפים 14-15 לחוק איסור לשון הרע. נ על כך שסעיף 13 לחוק עניינו בחסינות מוחלטת ראה ע"א 211/82 לאה ננס נ. ד"ר סוזי פלורו, פ"ד מ (1) 210. עוד על ההבחנה בין החסינות המוחלטת לפי סעיף 13 לחוק לבין ההגנה לפי סעיף 15 לחוק ראה ע"א 348/85 יהושע בן ציון נ. הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב (1) 797 . ב החסינות שמקנה סעיף 13 (5) היא אפוא חסינות מוחלטת, והתנאי היחיד שהחוק מציב לתחולתה הוא, שהפרסום ייעשה תוך כדי דיון בפני הגוף המשפטי, ללא תלות בנכונותם של הדברים או בהגינותם. זאת, להבדיל מהחסינות לפי ס"ק 13 (7), (8) ו - (11) המותנית בפרסום הוגן, שאז יבחן בית המשפט את הגינות הפרסום - ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ. הלוי, פ"מ תשנ"ז (א) 424. במקרים אלו, בדיקת החסינות תיעשה בדיעבד, על פי הגינות הדברים. 2. הקדמתי דברים על טיבו של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, באשר בפסיקה ובספרות, נדונה השאלה אם ההגנות והחסינויות בחוק איסור לשון הרע, חלות על האיסור הפלילי של זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור. התשובה לשאלה בפסיקה, נגזרת מהמסקנה של בית המשפט באשר לערך המוגן על ידי האיסור. בקליפת אגוז, כאשר בית המשפט זיהה את הערך המוגן כמעמדה של הרשות השלטונית, להבדיל מכבודו האישי של השופט או של עובד הציבור, לא החיל בית המשפט את ההגנות והחסינויות שבחוק איסור לשון הרע. ולהיפך, מקום בו בית המשפט זיהה את הערך המוגן ככבודו של עובד הציבור, הוחלו החסינויות וההגנות בחוק איסור לשון הרע. 3. בקטיגוריה הראשונה, נמצא את פסקי הדין סובול וזיו שעסקו בעבירה של זילות בית המשפט לפי סעיף 255 לחוק העונשין ונזכרו בסעיף 8 לפסק דינו של חברי, השופט ברלינר. בפרשת סובול - כפי שנפסק בבית המשפט העליון ועל פי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (השופט סטרשנוב והשופט טימן), ובפרשת זיו - דעת המיעוט של השופטת ברמן. מנגד, אנו מוצאים את גישת הרוב בפסק דין זיו ואת דעת המיעוט של השופט מודריק בפרשת סובול. בדומה, כך נפסק ביחס לסעיף 131 לפקודת החוק הפלילי - שהוא הורתו של האיסור דהיום על זילות בית המשפט - בע"פ 53/40 וייל נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ג, 93. כך גם באשר לאיסור של העלבת ציבור, שהוא האישום הרלוונטי לענייננו. כאשר בית המשפט הגיע למסקנה כי האיסור נועד למנוע פגיעה אישית בעובד הציבור, נקבע כי חלים הסייגים של חוק איסור לשון הרע - דעת הרוב בפרשת זיו לעיל, לעומת פסק דינו של חברי, השופט ברלינר, בפרשת ונונו, שם נקבע כי הערך המוגן הוא אמון הציבור ולכן אין תחולה לחוק איסור לשון הרע. עוד על היחס בין חוק איסור לשון הרע לבין האיסור הפלילי של זילות בית משפט או העלבת עובד ציבור, ראה שנהר לעיל, עמ' 176 - 183. [במאמר מוסגר, אציין כי מאלף להשוות את דעת הרוב של כב' השופט גרוס בפרשת זיו, עם דעתו המאוחרת בע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ. עו"ד טריינין גורן, פ"מ תשנ"ד (א) 441. באותו מקרה, הוגשה קובלנה פלילית כנגד באת כוח אחד הצדדים, שהטיחה דברים קשים בבעל הדין שכנגד, במהלך ביקור בשטח שקיים מומחה בית המשפט (ללא נוכחות שופט). כב' השופט גרוס קבע, כי לצורך סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, יש לקבל הטענה כי הדברים הושמעו "תוך כדי הדיון". בהמשך הדברים, הוא מסייג את החסינות על פי סעיף 13 (5) באומרו כי ייתכנו מקרים, ולו גם חריגים ויוצאי דופן, שבהם לא יכול פרקליט או בעל דין להסתתר מאחורי החיסוי, מקרים שבהם "הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעיני כל". שאם לא כן, תיווצר תוצאה שאין הדעת סובלתה ולפיה ניתן יהא להשתלח באופן בלתי מרוסן ובתת-רמה התואמת ביב שופכין. מטעם זה, סבר השופט גרוס כי לא היה מקום לביטול הקובלנה הפלילית על הסף, ובכך, סטה, לטעמי, מהחסינות המוחלטת שייחס לסעיף 13 (5) ביחס לעבירה של זילות בית משפט. לביקורת על פסק הדין, ראה ת. גדרון "חופש הביטוי וחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965", המשפט ה (תשס"א - 2001)9 בעמ' 14-15). ו 4. לאחרונה, נמתחה ביקורת מלומדים על האיסור הרחב של זילות בית משפט והעלבת עובד ציבור, נוכח המשקל שיש ליתן לחופש הביטוי - ראם שגב (בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר) "חופש הביטוי נגד רשויות המדינה - הצעה לביטול האיסורים על ביטויים הפוגעים במעמדם של שופטים ועובדי ציבור" (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2001). המחבר קורא לצמצום, עד כדי ביטול מוחלט, של עבירות זילות בית משפט והעלבת עובד ציבור, תוך מתן חופש ביטוי מוחלט בכל הנוגע לתפקודן של רשויות השלטון ולביקורת עליהן. בדרכו אל המלצתו לביטול מוחלט של האיסורים, מסכים המחבר המלומד, כי ראוי להפריד בין האיסורים המיועדים להגן על מעמדן של רשויות השלטון ובין דיני לשון הרע, בשל השוני באינטרס המוגן. אלא, שלגישתו "כל עוד תקף האיסור הקיים על זילות בית המשפט על נוסחו הרחב והלקוי… יש הגיון בעמדת המיעוט בפסיקה בישראל ובעמדת הפסיקה בשיטות משפט אחרות המחילה עליו את הגנות חוק איסור לשון הרע" (שם, עמ' 313). מסקנה זו אני מתקשה לקבל. אכן, העבירות של זילות בית משפט והעלבת עובד ציבור מנוסחות באופן רחב וגורף. אלא שהפתרון לאותם ליקויים עליהם מצביע המחבר המלומד, אינו על ידי עירוב של עבירות שונות שלהן יסודות וערכים מוגנים שונים. ככל שהחוק נדרש לתיקון ולעידון, עניין הוא למחוקק לענות בו. עד לאותה עת, יש להעמיד את רשויות החוק בחזקתן כי ידאגו לאכיפה מושכלת של עבירות אלו, תוך שימוש בהגיון בריא, חוש פרופורציה, ומתן משקל לחופש הביטוי, כל מקרה ונסיבותיו. שאם לא יעשו כן, חזקה על בתי המשפט כי לא יחסכו שבט קולמוסם במקרה בו יימצא כי הגשת כתב האישום נעשתה תוך שימוש לרעה בסמכות - ע"פ 523/72 עזראן נ. מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 128, וכן ראם, לעיל, בעמ' 369. 5. צא ולמד כי אם נקבל את דעת הרוב בפרשת זיו, הנתמכת על ידי ראם בספרו הנ"ל, נגיע לתוצאה הבאה: פלוני העולב בשופט באולם בית המשפט, תוך כדי דיון, בנוכחות קהל ועדה כאשר כל העם רואים ושומעים את הקולות, ייהנה מחסינות לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. מנגד, פלוני שיעלוב בשופט בלשכתו ב"ארבע עיניים" או במכתב שישלח לעיניו של השופט בלבד, לא תעמוד לו החסינות לפי סעיף 13 (5) - או כל הגנה אחרת לפי חוק איסור לשון הרע - באשר הדברים לא נאמרו תוך כדי דיון. קשה להלום תוצאה אבסורדית זו, הממחישה את חולשתה של הגישה המצדדת בתחולת ההגנות והחסינויות של חוק איסור לשון הרע, לצד העבירה של העלבת עובד ציבור או זילות בית משפט. מעניין להשוות את החסינות לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, להגנת תום הלב לפי סעיף 15 (4) לחוק הקובע כלהלן : "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;(הדגשה שלי - י.ע.)" קשה להלום כי המחוקק צמצם בסעיף 15 את הגנת תום הלב בפרסום על התנהגות שופט, אך ורק למשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, אך קבע בסעיף 13 חסינות מלאה וגורפת, לכל איסור פלילי אחר, המתייחס לשופט או אדם בעל סמכות שיפוטית. 6. מכל מקום, במחלוקת שנתגלעה בפסיקה, חלקי עם אלו הגורסים כי מטרתם של איסור העלבת עובד ציבור או זילות בית המשפט, היא הגנה על מעמדן של רשויות השלטון. אני אף נכון "לזהות" אינטרס זה באופן מצמצם ומדוייק יותר, ולהגדירו כ"אמון המוצדק של הציבור בהיבטים הרלבנטיים לתפקוד הנאות של הרשות השלטונית הדרוש לשם הגנה על אינטרסים חשובים של פרטים" (ראם, עמ' 219). אם בזילות בית משפט עסקינן, התכלית היא להגן על מוסד השפיטה ולא על כבודו האישי של השופט - י. ויסמן "כבוד השופט", משפטים יא (תשמ"א - 1981) 7, עמ' 10-11. עוד על ההבחנה בין השופט כ"מוסד" לבין השופט כ"אדם" ראה בג"ץ 506/89 ידידיה בארי, עו"ד נ. אמירה כוכבא שבתאי, פ"ד מד(1) 604, וע"פ (ת"א) 164/83 לביב נ. מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ד (ג) 150, 156 מול האות ד. מאחר ולא "כבוד השופט" הוא הערך המוגן אלא "כבוד בית המשפט" אין לקבל גם הגנת "אמת דיברתי" , לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, מקום בו תוכן הפרסום נחשב כמבזה כלפי מערכת המשפט, ועל כן לא יוכל הנאשם להינות מהנסיון להוכיח כי דבריו לגבי שופט פלוני היו אמת (ויסמן, לעיל, בעמ' 11). ואם בעבירה של העלבת עובד ציבור עסקינן, כמו במקרה שלפנינו, לא את עלבונו של כב' הרשם קפלן, תובעת המאשימה מהמערער, אלא את עלבונה של הרשות השלטונית, שהיא במקרה דכאן מערכת המשפט, שכב' הרשם מהווה חלק ממנה. 7. בקביעת הערך המוגן, איננו נכנסים לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. לכן, אין נפקא מינה אם הביטוי הפוגע הופץ למספר משמעותי של אנשים, או שנעשה, כמו במקרה שלפנינו, באולמו של הרשם ובפני מספר קטן של נוכחים. הביטויים והאיומים שהשמיע המערער כלפי כב' הרשם קפלן, נוגעים להיבט רלבנטי לתיפקודו (ראם, עמ' 232 - 239) תוך השמעת ביטויים והערכות קונקרטיות כלפיו (שם, עמ' 247 ואילך) ויש בהם כדי למלא אחר היסוד העובדתי של "תנועות במלים או במעשים.. תוך מילוי תפקידו" כנדרש בעבירה של העלבת עובד ציבור. אין בחוק דרישה לקיומה של הסתברות לפגיעה באמון הציבור, ואיני סבור כי עלינו לקרוא אל תוך החוק, יסוד של סכנה לפגיעה משמעותית (בניגוד להצעתו של ראם בספרו בעמ' 269 ואילך). 8. תמיכה נוספת בעמדה השוללת תחולת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע על עבירה של העלבת עובד ציבור, אני מוצא בסעיף 20 לחוק איסור לשון הרע הקובע כי "חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על פי דין אחר…. ". מסקנת שופטי הרוב בפרשת זיו (ודעת המיעוט בפרשת סובול בערכאת בית המשפט המחוזי), לפיה החסינות בסעיף 13 חלה לאור לשון הסעיף על כל "פרסום", ולאו דווקא על "פרסום לשון הרע" מוקשית, שהרי לשיטתם, כל מעשה המהווה "פרסום" ואסור על פי חוק אחר, יהיה מותר אם נעשה באחת הנסיבות המפורטות שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. כך, קשה להלום כי עבירה של עדות שקר, הנעשית באמצעות "פרסום" בנסיבות הקבועות בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תהא מוגנת, שאם לא כן, נמצאת מבטל את עבירה של עדות שקר (שנהר לעיל עמ' 179-180). 9. זאת ועוד. מקום בו רצה המחוקק להחיל הגנות או חסינויות שבחוק איסור לשון הרע, לצדה של עבירה פלילית או עוולה אזרחית, ידע לעשות כך במפורש. כך, בסעיף 168 לחוק העונשין, שעניינו חילול כבודם של גדולי מדינת חוץ : המפרסם ללא צידוק או הצדק שהיו מתקבלים במשפט בשל לשון הרע על אדם פרטי, פרסום העלול להשפיל, לחרף או לחשוף לשנאה או לבוז מלך, נשיא, שליט, שגריר או אחד מרמי המעלה האחרים של מדינת חוץ, דינו - קנס; ואם הפרסום עלול או מכוון להפריע את השלום והידידות בין ישראל למדינה אחרת - דינו מאסר שלוש שנים" (הדגשה שלי - י.ע.). וכך עשה המחוקק בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 : "18.במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 ; (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א)… (ו)הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 19675". סופו של דבר, ומנימוקים אלו, אני מסכים לדעתם של חברי כי הרשעתו של המערער בדין יסודה. 10. בשולי הדברים, אציין כי המערער לא הועמד לדין על זילות בית המשפט, באשר אמר את שאמר כלפי רשם שאינו שופט. כשלעצמי, איני משוכנע כי עניינו של המערער לא נכנס לגדרו של סעיף 255 לחוק העונשין, באשר את המילה "שופט" בסעיף הנ"ל, ייתכן לפרש בדרך מרחיבה, הכוללת גם מי שממלא תפקיד שיפוטי מובהק, כפי שעשה כב' הרשם קפלן במקרה שלפנינו. לעניין זה, אפנה להוראת סעיף 104 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 המעניקה לרשם את כל הסמכויות שיש לשופט לצורך ניהול הדיון, כאמור בסעיפים 68-73 לחוק. כן ראה סעיפים 105 א ו - 105 ב הקובעים כי לעניין שיפוט משמעתי ולעניין טענת פסלות, דינו של רשם שאינו שופט, כדין שופט. איני נדרש לקבוע מסמרות בסוגיה, ואותיר אותה בצריך עיון לשעתה. 11. לפני סיום, לאחר שצעדנו במשעולי חוק העונשין וחוק איסור לשון הרע, נחזור ונזכיר כי המערער נקט לשון בוטה ומעליבה, תוך פגיעה בכבוד בית המשפט. לא זה הסגנון לו ניתן לצפות מעורך דין, ובוודאי שסגנון זה אינו עולה בקנה אחד עם חובתו של עורך הדין לשמור על כבוד בית המשפט, כמתחייב גם מסעיף 32 (א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו - 1986. יפים לענייננו, הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט בעל"ע 9/89 רמי יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד מד(1) 705, 707: "…. לשונו וסגנונו של עורך דין אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק, ואל להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליבה. כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים, הנאמרים ומושמעים על ידי עורך דין, יהיו מנומסים ומאופקים, ועל עורך דין להימנע מלתת דרור לכעסו בלשון שאינה נקייה - בין נאמרת ובין נכתבת.." (והדברים צוטטו בהסכמה, לאחרונה, בעל"ע 4045/98 שמחה ניר נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב, דינים נו 962). י. עמית - שופט הוחלט, פה אחד, לדחות את הערעור. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כח הצדדים, בדואר. ניתן היום כ' באייר תשס"ב, 2 במאי 2002 בהעדר בעלי הדין. י. עמית - שופט י. דר - שופט ש. ברלינר - שופט[אב"ד] עיכוב יציאה מהארץצוויםעורך דין