א. התובע הגיש תביעתו לפיצויי נזיקין בגין נזקי גוף שנגרמו לו, עקב תאונת עבודה שאונתה לו ביום 9.5.94, בעת שהיה כבן 17.5. התאונה אירעה כאשר נשלח התובע כפועל מטעם הנתבעת מס' 3, מעסיקתו של התובע, (להלן: "הסעות צלמון"), לעבודת שטיפת כלובים המשמשים להעברת עופות במפעל שבבעלות הנתבעת מס' 1 (להלן: "עוף טנא"). מן האמור בכתב התביעה עולה שהתאונה ארעה כתוצאה מהתנגשות פתאומית של מלגזה, שפעלה במקום, בשורת כלובי עופות שניצבו זה על גבי זה, במקום עבודתו של התובע. עקב ההתנגשות נפל אחד מכלובי המתכת הנ"ל על התובע ופגע בו (להלן:"התאונה"). ממקום התאונה הועבר התובע לחדר המיון בבית החולים הלל יפה בחדרה. לאחר קבלת טיפול רפואי ראשוני הועבר התובע לבית החולים ע"ש רבקה זיו בצפת. בחדר המיון אובחנו אצל התובע, בין היתר, שבר טרנסקונדילרי של שני "הקונדילים" בברך שמאל, ושבר של גליל האצבע השניה ביד שמאל. התובע נאלץ לעבור ניתוח בברך ובאצבע שנפגעו, לצורך קיבוע פנימי של חלקי הקונדילים השבורים של הפמור, ולקיבוע פנימי של הגליל הפרוקסימלי של האינדקס. התובע שוחרר מבית החולים ביום 24.5.94 להמשך מעקב במרפאות בית החולים, וכן עבר סדרת טיפולים פיזיותרפייים במשך למעלה מחמישה חודשים. ב. לטענת התובע, על הנתבעת מס' 1 "עוף טנא" לשאת באחריות להתרחשות תאונת העבודה, ולנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך, הואיל ו"עוף טנא" לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, ולא מנעה על ידי אמצעי בטיחות סבירים את קרות התאונה. עוד טוען התובע ש"עוף טנא", וכן הנתבעת מס' 3, "הסעות צלמון" (מעסיקתו של התובע), הפרו כלפיו את החובות הקבועות בחוק בכל הקשור ליצירת מצב בו התאפשרה התרחשות התאונה הנדונה, ומכאן חבותן הנטענת המבוססת על פקודת הנזיקין. הנתבעת מס' 2, "המגן" חב' לביטוח בע"מ, נתבעת בהיותה המבטחת של "עוף טנא" לכיסוי חבות מעבידים, ולכיסוי חבות צד שלישי. לחילופין, טוען התובע שהתאונה הנדונה היא תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ולפיכך על הנתבעת מס' 4 (להלן: "מעוז") לפצות את התובע בגין נזקי התאונה בהיותה חברת הביטוח שביטחה בביטוח חובה את המלגזות שבבעלות "עוף טנא". אולם, לטענת התובע, אם יתברר שלא קיים כיסוי ביטוחי, ואם יתברר כי זהותו של נהג המלגזה אינה ידועה, תהא הנתבעת מס' 5 (להלן: "קרנית") חייבת בפיצויו של התובע לפי חוק הפלת"ד. ג. באשר לאופן חישוב נזקיו של התובע, וכן לעניין שיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובע עקב התאונה הנדונה, טוען התובע שאם ייקבע על ידי בית המשפט כי התאונה אינה בגדר תאונת דרכים, יש להתחשב בנכות אשר נקבעה לו בחוות דעתו של האורתופד פרופ' מיכאל סודרי, אשר צורפה לכתב התביעה המקורי, ולפיה נותרה לתובע כתוצאה מהתאונה, נכות משוקללת של 25.6% לצמיתות, בגין פגיעותיו בברך וביד שמאל. מאידך, מוסיף התובע וטוען, שאם ייקבע כי מדובר בתאונת דרכים, מחייב שיעור הנכות אשר נקבע לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, בהיות התאונה הנדונה תאונת עבודה וקביעת המוסד לביטוח לאומי מחייבת בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע את נכותו הצמיתה כדלקמן: 10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות הברך - לפי סעיף 35 (1) (ב) של מבחני הנכות, ו-7% נכות עקב קשיון נח של אצבע מס' 2 ביד ימין - לפי סעיף 44 (3) של מבחני הנכות, כשסה"כ אחוזי הנכות הרפואית המשוקללת: 16.3% נכות לצמיתות. ד. לטענת הנתבעת מס' 3 ("הסעות צלמון") והנתבעת מס' 2 (להלן: "המגן"), שביטחה את "עוף טנא" בביטוח מעבידים ובביטוח לכיסוי חבות צד שלישי, יש לקבוע שהתאונה היא תאונת דרכים, וזאת לאור אופן התרחשות התאונה, וכפי שהארוע תואר על ידי התובע. כפועל יוצא מכך, אין לתובע עילת תביעה כנגד נתבעות אלה ולכן דין התביעה כנגדן להידחות. ואילו הנתבעות מס' 4 ומס' 5, "מעוז" ו"קרנית", טוענות שיש לקבוע כי התאונה הנדונה אינה תאונת דרכים, הואיל ולטענתן התאונה אירעה כתוצאה מכך שהתובע ניסה לטפס על כלובי הברזל על מנת לנקותם. כתוצאה מכך איבד אחד הכלובים את שיווי משקלו ונפל על התובע, וזאת ללא כל מעורבות של מלגזה כלשהי, ובניגוד לאופן שתיאר התובע את קרות האירוע. לחילופין, טוענות "מעוז" ו"קרנית", שגם אם ייקבע כי היתה מעורבת בתאונה מלגזה, הרי שאותה מלגזה, אשר פגעה כביכול בכלובי הברזל, אינה עונה להגדרתו של "רכב מנועי" לפי חוק הפלת"ד, ולכן בלאו הכי אין מדובר בתאונת דרכים. "מעוז" מוסיפה וטוענת שנהג המלגזה, שהתנגשה לפי הנטען בכלובי הברזל, אינו ידוע, ולכן, אם ייקבע כי התאונה היא תאונת דרכים, וכי המלגזה היא "רכב מנועי", אין "מעוז" נושאת בחבות לפיצוי התובע, לאור סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970, ומכל מקום יהיה על "קרנית" לשאת בפיצויו של התובע בגין כל נזקיו בתאונה דנן. "קרנית" עצמה דוחה טענה אחרונה זו מכל וכל. ה. בטרם אדרש לשאלות השנויות במחלוקת, אציין שעד למועד כתיבת פסק הדין, לא הגישה "עוף טנא" סיכומים מטעמה, וזאת על אף החלטה מפורשת אשר ניתנה בעניין זה עוד ביום 14.3.02, ולמרות החלטה מיום 4.6.02, והחלטה נוספת מיום 16.6.02 בה איפשרתי לב"כ הנתבעת מס' 1 אורכה של שבוע להגשת סיכומיו, מבלי שאלה הוגשו. בהחלטה מיום 11.8.02 (בש"א 10351/02 ובש"א 10744/02) קבעתי שהנתבעת מס' 1 נחשבת כמי שויתרה על הגשת סיכומיה. תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". דהיינו, על בית המשפט לנהוג לפי האמור בתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם יש לציין את אשר נאמר בעניין זה: ”...אם לא הגיש נתבע סיכומי טענות בכתב, אין התובע זכאי למתן פסק-דין, אלא על בית המשפט לבחון, על יסוד הראיות, מהו פסק הדין שמן הראוי לתתו". (עיינו: ספרו של ד"ר י. זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 513, הערת שוליים 217). בנסיבות הענין יינתן פסק דין זה על יסוד מכלול הראיות כפי שהובאו בפני בית המשפט, על אף העובדה ש"עוף טנא" בחרה שלא להגיש את סיכומיה עד למועד זה. ו. מחלוקת עיקרית שיש לדון ולהכריע בה היא האם התאונה הנדונה היא תאונת דרכים בהתאם להוראות חוק הפלת"ד. לטענת התובע אירעה התאונה כתוצאה מהתנגשותה של מלגזה בשורת כלובים שניצבו מסודרים, זה על גבי זה, סמוך למקום בו עבד התובע, , כשמעוצמת ההתנגשות איבד אחד מכלובי הברזל את שיווי משקלו, והוא נפל על התובע ופצע אותו. התובע תיאר את התרחשות התאונה כך: ”ניקיתי כלובים ריקים מהעופות בלחץ מים... אני מנקה אותם במים ויש שלוש שורות של כלובים כל פעם שני כלובים. בא המזלג לקח את השורה הראשונה שהיתה נקיה ואני עמדתי אחרי האחרונה וניקיתי, והוא בא ממהר המזלג, הוא כל הזמן ממהר שם, מסתובבים ברעש, אז המזלג דחף את השורה השניה על הראשונה... בא לקח את הראשונה אני עמדתי מאחורי השלישי, הייתי מנקה ובא המזלג דחף את השורה השניה על השלישית בבומבמה, רק שמעתי לא ראיתי. שמעתי את הרעש של הכלובים. מתי היה הכלוב על הרגל ראיתי את המזלג חוזר היה לידי כמעט” (עמ' 65-66 לפרוט'). התובע הוסיף וציין, לעניין הטענה שהועלתה על ידי הנתבעות "קרנית" ו"מעוז", לפיה נפגע התובע כתוצאה מכך שהוא טיפס על הכלובים, כי: ”אני אין לי מה לעשות למעלה. אני לא מטפס בשום אופן... אתה לא יכול לטפס למעלה, אין על מה לתפוס. אתה לא יכול לתפוס צינור מים ולטפס על הכלוב... אני לא קרה לי שעליתי על זה... אם אני טיפסתי על הכלוב, הוא יפול על הראש שלי או על החזה ולא על הרגל” (עמ' 81 לפרוט'). ז. גם האחראי על התובע מטעם "הסעות צלמון", מר מואפק חלאילה, שהיה נוכח במקום ביום התאונה העיד בבית המשפט כי: ”ביום התאונה יש גם עוד פועל אחד שהיה עובד עם התובע באותה מחלקה, הוא בא וקרא לי אמר לי שנפל כלוב על התובע... כשבאתי מצאתי היה כלוב אחד על התובע והשני לידו ומלגזה עומדת שם על יד הכלובים” (עמ' 39 לפרוט'). העד מואפק חלאילה העיד כי לא ייתכן שהתובע טיפס על הכלובים על מנת לנקותם, שכן נקיון הכלובים מתבצע באמצעות לחץ מים של צינור. העד חלאילה העיד לענין זה כי: ”הגובה של שני הכלובים ביחד בערך גובה של 1.80 מ' לא צריך לעלות למעלה מלמטה אפשר לנקות” (עמ' 40 לפרוט'). ובהמשך ציין כי: ”שמו שני כלובים אחד על השני והיה צינור לחץ, יש לפועל אפשרות להסתובב עם הצינור מסביב לכלוב... לדעתי הצינור לחץ שהיה שם יכול להגיע ל- 5 מטר גובה” (עמ' 47 לפרוט'). ח. מנגד העיד עד ההגנה, מר עבדאללה חליל, אחד מנהגי המלגזות שעבדו באותה עת במפעל "עוף טנא", כי ראה את כל התרחשות התאונה, וכי לא היתה מעורבת בה שום מלגזה. העד עבדאללה חליל תיאר את אשר אירע כך: ”...הבחור עלה על הכלוב, הוציא את העופות המתים, נפל לו הכלוב על היד שלו. אבל המזלג לא נתן, לא דחף אותו... אני עבדתי על המזלג” (עמ' 98 לפרוט'). העד חליל הוסיף שהוא, והמלגזן הנוסף, אלי, היו במרחק של 10 מטרים לפחות מהכלובים כשאירעה התאונה (עמ' 102 רישא לפרוט'). אולם, יש לציין כי בהמשך עדותו אומר העד עבדאללה חליל כי בעת התרחשות התאונה: ”הלכתי למכולה לשפוך את הזבל, שמעתי המקרה, שמעתי מרחוק, הכלוב נפל לו על הרצפה. הלכתי והרמתי את הכלוב והוצאתי את היד שלו” (ההדגשה שלי - י.ג.) (עמ' 99 לפרוט'). בחקירה החוזרת, עמ' 108 סיפא לפרוט', ציין העד חליל שהמרחק בין מקום הנפילה לבין מכולת הזבל היה 10 מ', אותו מרחק היה בין מקום הנפילה לבין מקום הימצאו של המזלגן הנוסף (אלי). מכאן, שהעד עבדאללה חליל היה, לדבריו, רחוק יחסית ממקום אירוע התאונה, ושמע את ההתרחשות ממרחק. יתרה מזאת, העד חליל מספר בעדותו כי הסתובב לכיוונו של התובע מכיוון המכולה, זאת מאחר ושמע את צעקתו של התובע, ואזי ראה את התובע כש"הוא תפס את הכלוב למעלה ונפל לו" (עמ' 105 סיפא לפרוט'), אולם, משנשאל העד חליל הכיצד יתכן ששמע את התובע צועק, כשהתובע עדיין למעלה על הכלוב, עוד בטרם הנפילה, הסברו היחיד היה כי: "היה למעלה אח"כ נפל לו מרחוק שמעתי" (עמ' 106 לפרוט') (ההדגשה שלי- י.ג.). ט. לעניין התרחשות התאונה העיד עד הגנה נוסף, מר מוחמד סאבר שיהאב, שעבד במקום באותה עת, כי צפה במתרחש בזמן שישב על שני מיכלים גבוהים באולם שבו עבד התובע בשטיפת הכלובים (מוצג נ/1, תמונה 10), ובמרחק של 5-3 מטרים ממנו בלבד, וכי ראה את התובע עולה על הכלוב ונופל יחד איתו, כשהוא מוסיף כי: "ת.... בפעם הזאת הבחור עלה על הכלוב ונפל יחד עם הכלוב. הכלוב התנדנד. ש. ראית אותו עולה למעלה. ת. כן ראיתי בעיניים שלי. המיכל של הוואקום גבוה ואני רואה את הכל..." (עמ' 109 לפרוט', סיפא). אולם, משנשאל העד מי היה הראשון שהגיע לסייע לתובע לאחר הנפילה, השיב כי שני נהגי המלגזות היו הראשונים להגיע, ורק לאחר מכן הוא עצמו הגיע [עמ' 121 לפרוט', שורות 9-1, וכן סעיף 9 במזכר נ/20 שעליו חתום העד סאבר], דבר אשר מעורר את התמיהה: הכיצד הספיקו להגיע שני נהגי המלגזה לפניו, לאחר שהעד מוחמד סאבר העיד כי היה קרוב כל כך לתובע בעת קרות התאונה (5-3 מ'), וכזכור העיד מר עבדאללה חליל שהוא, ונהג המלגזה השני, היו במרחק של 10 מטרים לפחות מהתובע. י. בנוסף, הוצגו בפני בית המשפט גליון חדר המיון מבית החולים הלל יפה (מוצג נ/14), וכן גליון קבלת חולה מבית החולים בצפת (מוצג נ/15), שניהם מיום התאונה. אף לא באחד ממוצגים אלה נרשם כי התובע נפגע כתוצאה ממעורבותה של מלגזה, אך למען שלמות התמונה ראוי לציין כי אף לא באחד ממסמכים אלה צויין אופן התרחשות הפגיעה. בגליון חדר המיון בי"ח הלל-יפה (מוצג נ/14) נרשם: "לדבריו בעבודתו נחבל ביד ורגל שמאל". בגליון קבלת החולה מבית החולים בצפת (מוצג נ/15) כל שנרשם ביחס לפגיעתו של התובע הוא כי "בזמן עבודה נפל משקל על הברך", וזאת מבלי שמצויינת הסיבה לכך. הדעת נותנת שברישום המתבצע בגליון חדר המיון, ובגליון הקבלה של הנפגע לצורך האשפוז בביה"ח, הדגש הינו, מטבע הדברים, על פגיעותיו של הנפגע, לצורך הטיפול הרפואי בו, בנוסף לשאלה האם הפגיעה היתה במהלך העבודה, אם לאו, אך מבלי להיכנס לפרטי התרחשותו של הארוע, שאינם רלוונטיים לצורך הטיפול הרפואי. י"א. בחוות הדעת של המומחה מר איתן מרכוס שהוגשה מטעם התובע בנושא בטיחות (מוצג ת/61), כותב המומחה כי: ”התופעה של התמוטטות ערומים במחסן הינה תופעה מוכרת, לעיתים היא קורית בשל נסיעה לא זהירה של המלגזה לאחור, לעיתים הנהג "חותך" סיבוב בצורה לא נכונה ולעיתים המשא שהוא נושא מסתיר לו את שדה הראיה... יוצרת חשיפה לסיכון מהסוג שגרם לתאונה בה נפגע התובע" (עמ' 3-4 של חוות הדעת). בעדותו בבית המשפט העיד המומחה לעניין התרחשות התאונה כי: ”לפי דעתי לא ניתן לעלות על הכלוב, והכלוב גם לא יכול ליפול אם מנסים לעלות עליו כי משקלו גדול מדי, והתובע הוא רזה אז הוא לא מסוגל להפוך את הכלוב כך שיפול עליו” (עמ' 87 לפרוט'). וכן העיד כי: ”...להערכתי כל כלוב 200 ק"ג, ריק" (עמ' 89 לפרוט'). ראוי להוסיף שעוד קודם לכן העיד התובע בעצמו, שהיה צורך בעזרתם של 3-4 אנשים על מנת שיוכלו לשחרר מעליו את הכלוב בשל כובדו, כך שאין זה סביר שהתובע, שהיה בעת התאונה כבן 17.5 בלבד, יכול היה להפיל לבד כלוב ברזל במשקל גדול שכזה. י"ב. עוד יש לציין שבטופס בל/205 אשר מולא על ידי מעבידתו של התובע עוד ביום 10.5.94 (מוצג ת/15) נכתב לעניין אופן קרות התאונה כי: ”העובד נפגע כתוצאה מהפלת כלוב ברזל ע"י נהג מלגזה שדחף כלוב אחר עם המלגזה” ב"כ הנתבעת מס' 4 ("מעוז") כותב בסיכומיו (עמ' 2) שהוא מטיל ספק ביחס למועד כתיבת החלק האנמנסטי של ת/15, כשמעדות מר עלי סוואעד (מנהלה של הנתבעת מס' 3, מעסיקתו של התובע) עולה שהוא מסר למישהו אחר את כתיבת תיאור אירוע התאונה במוצג ת/15. לדעת ב"כ הנתבעת מס' 4 הרעיון לקשור בין נפילת הכלוב לבין המלגזה היה של מר סוואעד, שסבר בדרך זו להסיר מעל עצמו אחריות כמעבידו של התובע. כמו כן טוען ב"כ "מעוז" שטענת העד סוואעד שהוא הופיע למחרת הארוע במפעל וביקש מ"ציון" (הכוונה לעד ההגנה מס' 5, מר ציון אביטבול) פרטים שלא נמסרו לו, הוכחה כחסרת בסיס, הן בעדותו של מר אביטבול, והן בעדות הגברת בן-עמי, לפיה כלל לא היה ידוע ל"עוף טנא" על המקרה. נתתי דעתי לטענותיו אלה של ב"כ "מעוז" אך אין הן מקובלות עלי. מעיון במוצג ת/15 עולה לכאורה שהוא נושא תאריך 10.5.94. לפי עדותו של מנהל "הסעות צלמון", מר עלי סוואעד, בעמ' 128 לפרוט', הוא חתם על המסמך ת/15: ”למחרת כשקרתה התאונה, לא זוכר אם למחרת או מחרתיים צריך לחתום שיקבל רפואה”. בהמשך דבריו בעמ' 128 לפרוט' הוסיף מר סוואעד שהמסמך ת/15 נכתב על ידי מישהו אחר, יכול להיות על ידי מנהל החשבונות, אך החתימה היא שלו. בהמשך הוסיף שהחלק של המסמך עד לתאור הארוע הינו בכתב ידו, ואילו מה שכתוב בשתי השורות שמתחת למלים "סוג העבודה", איננו כתב ידו, ויכול להיות שנכתב על ידי מנהל החשבונות (ובעמ' 129 לפרוט' אמר שיתכן ופקידה שלו כתבה את הדברים, ואולי הנהג שהיה איתו ברכב). כלומר, תאור הארוע במוצג ת/15 לא נכתב על ידי מר סוואעד, אם כי, כאמור, הוא חתום על המסמך. כאשר נשאל פעם נוספת, בהמשך, לגבי חתימתו על המסמך אמר "אולי אחרי שבוע אולי שבועיים לא זוכר". כמו כן, בעמ' 128 לפרוט', מספר מר סוואעד שהוא נסע ל"עוף טנא" לברר את הארוע וחתימתו נעשתה לאחר כל הבירורים. מר סוואעד סיפר עוד שב"עוף טנא" לא רצו לתת לו פרטים על המלגזה, הוא חזר לביתו, ואזי הוא או מנהל החשבונות כתבו בשתי השורות הנ"ל שבת/15 שסיבת התאונה היא המלגזה. בהמשך עדותו, בעמ' 129 לפרוט', נשאל מר סוואעד האם התובע אמר לו שבארוע מעורבת מלגזה ותשובת העד היתה "גם התובע אמר לי וגם העובדים". לשאלת ביהמ"ש בעמ' 130 לפרוט' אישר העד שהעובדים אמרו לו שנפל כלוב על התובע, ולאחר מכן הוא שאל את התובע והלה אמר שהכתוב נפל מהמלגזה. אינני סבור שעדות מר ציון אביטבול ועדותה של גב' מריאנה בן-עמי סותרות את גרסתו של מר עלי סוואעד. מר סוואעד סיפר בעמ' 132 לפרוט' שהוא פנה למפעל "עוף טנא" לברר את מספר המלגזה, הוא פנה ל"ציון", והלה השיב לו "לא יכול לתת לך כלום". אם נעיין עתה בעדות עד ההגנה מס' 5, מר ציון אביטבול, נראה כי הוא מספר בעדותו שבמועד הרלבנטי הוא היה בתפקיד מנהל ייצור. כאשר נאמר לו בעדותו שמישהו סיפר כי פנה אליו וביקש ממנו מספר של מלגזה, הואיל והיתה למישהו תאונה עם מלגזה, השיב מר אביטבול בעמ' 152 לפרוט' "אני לא זוכר שום דבר, הייתי באבל אבי נפטר בשנת 1994 לא הייתי בעבודה כחודש או חודשיים". כאשר נשאל מר אביטבול בהמשך, בעמ' 154 לפרוט', מתי נפטר אביו, השיב שהוא איננו זוכר את התאריך, אך היה זה בקיץ. העד גם נשאל בהמשך האם הוא זוכר את עלי סוואעד מצלמון, ותשובת העד היתה "לא זוכר". מר אביטבול אמר, בין יתר הדברים, בעמ' 153 לפרוט' "אני יודע שהיה קבלן. מה היה שמו לא זוכר, הכל יצא לי מהראש. אם אני נמצא במקום אחר אין לי יותר מחשבה על המפעל". אם לסכם: עדותו של מר ציון אביטבול איננה עומדת בסתירה לעדותו של מר סוואעד. בעיקרו של דבר, מר אביטבול איננו זוכר כיום את הנושאים הרלבנטיים לעניננו שהתרחשו בשנת 1994. כמו כן הוא מציין שעקב פטירת אביו ב-1994, הוא לא היה בעובדה חודש או חודשיים, אך הוא לא ידע למסור את התאריך המדוייק של פטירת אביו וציין שהיה זה בקיץ, ומכיוון שהתאונה נשוא הדיון התרחשה במאי 1994, לא ניתן לומר שהעדרותו מן המפעל היתה במועד התאונה. גם עדותה של הגב' מריאנה בן-עמי איננה סותרת את עדותו של מר עלי סוואעד. הגב' בן-עמי העידה בעמ' 136 סיפא לפרוט' שעל כך שטוענים כי היתה תאונה נודע לה לראשונה שבוע או שבועיים לאחר הארוע וזאת משמועות של עובדים. אין זה סותר את גרסתו של מר סוואעד, שהרי מר סוואעד העיד שהוא נסע למפעל כדי לקבל פרטים, ואולם לא רצו לתת לו פרטים על המלגזה (עמ' 129 לפרוט'), וכאשר פנה ל"ציון" אמר לו הלה שאינו יכול לתת לו כלום (עמ' 132 לפרוט'). גם מר סוואעד איננו טוען שהוא הצליח לוודא פרטים ב"עוף טנא", אלא שהוא ניסה לברר שם פרטים. מכאן, שעדות התובע שהוא מסר לעלי סוואעד את הגרסה לגבי אופן התרחשות התאונה, ביום התאונה, או יום לאחר מכן, והוא קיבל ממר סוואעד את הטופס בל/250 (הכוונה למוצג ת/15), שהוא טופס הפניית עובד לקבלת עזרה רפואית (עמ' 66 לפרוט', וכן בעמ' 68 לפרוט'), וכן עדותו של מר עלי סוואעד שהוא קיבל את פרטי הארוע מן התובע שאמר לו כי "הכלוב נפל מהמלגזה" (עמ' 130 לפרוט'), הינן עדויות שלמעשה לא נסתרו. גם אילו הייתי מניח שמוצג ת/15 נעשה לא למחרת התאונה אלא כשבוע או שבועיים לאחריה, גם אז מדובר עדיין בגרסה ראשונית, קרובה מאוד לתאריך ארוע התאונה, ומכאן שיש ליתן לתיאור הארוע במוצג ת/15 את המשקל הראייתי הראוי. גם בדו"ח הוועדה של המוסד לביטוח לאומי מיום 9.3.95 (מוצג ת/16) נכתב בסעיף 13, שם, כי: ”ארגזים שנפלו ממלגזה נפלו עליו ונחבל ברגל שמאל ובאצבע II יד שמאל” בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה (נ/6) שתאריכו 8.7.94, והוגש לביטוח הלאומי ביום 9.8.94, נכתב בפרק ג' המתיחס לתיאור ההתרחשות: ”כשניקיתי ארגזי עופות גדולים מלגזה הפילה עלי ארגזים על הברך ורגל שמאל" טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה נושא את חותמת המעבידה הסעות צלמון בע"מ. יש בכל האמור והמפורט לעיל כדי להצביע על כך שגירסת התובע, בכל הקשור להתרחשות התאונה, ולעצם מעורבותה של מלגזה באירוע, היא גירסה עקבית, ואיננה בגדר גירסה שהועלתה לראשונה לצורך המשפט. י"ג. מעיון במכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, מסקנתי היא שהתאונה אירעה בהתאם לגירסת התובע, שעדותו היתה עקבית, לא נסתרה ולא הופרכה, ומוצאת חיזוק בראיות שהובאו בפני בית המשפט. עדויות ההגנה שהובאו בענין זה, לא היו משכנעות, ולא היה בהן כדי לקעקע את גירסת התובע. אני קובע איפוא שהתאונה אירעה כתוצאה מפגיעתה של מלגזה בשורת כלובים, וכן אני קובע שהתובע לא טיפס על הכלובים בעת התאונה, כפי שנטען על ידי מי מהנתבעות. השאלה הבאה שיש להכריע בה היא האם המלגזה היא אכן "רכב מנועי" לפי ההגדרה שבחוק הפלת"ד. לפי סעיף 1 לחוק הפלת"ד, הגדרתו של "רכב מנועי", היא: ”רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". דהיינו, על מנת שהמלגזה במקרה שלפנינו תענה להגדרת "רכב מנועי" עליה לענות על ארבעת היסודות הבאים: א. רכב ב. הנע בכח מיכני ג. על פני הקרקע ד. עיקר ייעודו של הרכב לשמש לתחבורה יבשתית (ראה: ע"א 7984/99, רע"א 7987/99 אליהו נ' נסרה זאהי ו-4 אח', תק-על 2003(2), 2617, פיסקה 11). התובע העיד כי אינו זוכר איזו מלגזה פגעה בו. הוצגה בפני בית המשפט רשימת המלגזות אשר בבעלותה של "עוף טנא" (מוצג נ/25). מן הרשימה, שהוכנה על ידי אחראית כח-אדם ומשכורות ב"עוף טנא", הגב' מריאנה בן-עמי, עולה שיש ארבע מלגזות שונות אשר פועלות במפעל, שתיים מהן מסוג "מניטו", ושתיים נוספות מסוג "לינדה". לאחר בירור נוסף, התברר כי קיימת מלגזה חמישית מסוג "מיצובישי", אך לגביה העידה הגב' מריאנה בן-עמי, כי: ”...לפי המצב זה מלגזה שעמדה שם כגרוטאה שנים רואים לפי היובש והחלודה” (עמ' 139 לפרוט'). וזאת על אף שמלגזה זו נמצאת במצבת הכלים המבוטחים ב"עוף טנא". בנוסף הוצגו בפני בית המשפט מספר תמונות של המלגזות השונות שברשותה של "עוף טנא" (מוצגים נ/1, נ/9, ת/17), ומהן עולה בבירור שכל אחת מאותן המלגזות נעה באמצעות 4 גלגלים והגה, וכן יש לציין כי מהירות נסיעתן נעה בין 12.5 לבין 24 קמ"ש בהתאם לסוג המלגזה (מוצג נ/37, תעודת עובד ציבור של מר דוד גרינברג ממשרד התחבורה, אגף הרכב, גף ציוד מכני הנדסי, כשלתעודה זו מצורפים נספחים שהם פרוספקטים ונתוני מהירויות של המלגזות הרלבנטיות). מכל האמור עולה שכל אחת מן המלגזות הנ"ל עונה לשלושת היסודות הראשונים שבהגדרת "רכב מנועי", ועל כן נותר רק לדון ביסוד הרביעי להגדרה, דהיינו, יש לבחון ולברר האם עיקר ייעודן של מלגזות אלה הינו "לשמש לתחבורה יבשתית". י"ד. ב-רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום ו-3 אח', פ"ד נא(4), 659, נקבע כי: ”בביטוי "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" מגולמות שתי דרישות נפרדות, ומצטברות. הדרישה הראשונה היא שלפחות אחד מייעודיו של הרכב יהיה לשמש לתחבורה יבשתית. הדרישה השניה היא שייעוד תחבורתי זה יהיה "עיקר ייעודו" של הרכב. במסגרת זו, עלינו להתמקד בבחינת ייעודו של כלי הרכב, על פי טיבו. ההכרעה בשאלה אם מדובר בכלי רכב המשמש לתחבורה יבשתית, אינה תלויה בנסיבות המיוחדות שבהן הופעל הכלי בעת קרות התאונה למשיב. אין נפקא מינה, בשלב הנוכחי, אם כלי הרכב הספציפי, אשר היה מעורב במאורע החשוד כתאונת דרכים, שימש אותה שעה ל"עיקר ייעודו" שהוא "תחבורה יבשתית", אם לאו. בשלב הנוכחי, שבו אנו נדרשים להכריע אם מדובר ב"רכב מנועי", יש להסתפק בבחינת השאלה מהו ייעודו העיקרי של הרכב, על פי טיבו, היינו, למה נועד הרכב לשמש בדרך כלל” (שם, בעמ' 666-667). בהמשך נקבע שם כי: ”ייעודה של המלגזה, על פי טיבה, הוא אשר קובע אם טמון בה סיכון תעבורתי... דומני כי אין חולק כי למלגזות ככלל, שני ייעודים שכיחים. ייעוד אחד, שעליו עמדתי לעיל, הוא להוביל מטענים ולשאתם ממקום למקום. ייעוד זה הינו ייעוד תעבורתי..". (שם, בעמ' 668). ט"ו. מהתם להכא: כפי שהעידו העדים השונים, מטרתן העיקרית של המלגזות במפעל "עוף טנא" בכל הקשור לשטיפת הכלובים היתה להוביל את הכלובים הריקים אשר באים מהמשחטה אל מקום שטיפתם, דהיינו, המקום בו עבד התובע, במילים אחרות, עיקר עבודתה של המלגזה הינו להגיע ממקום למקום, במטרה לפרוק או לטעון כלובי ברזל. על כן, ובהתאם ל-ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3), 819: ”הדרישה כי "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" משמעותה, כי התחבורה היבשתית צריכה להיות הפונקציה העיקרית - אם כי לא הבלעדית - של הרכב. על כן, מכונית משא ועליה מנוף לפריקה ולטעינה של מטען לצורכי הובלתו ממלאת דרישה זו, שכן עיקר ייעודה של המשאית הוא לתחבורה יבשתית. הפריקה והטעינה הם שימוש לוואי”. (שם, בעמ' 830). על כך יש להוסיף את דברי המחבר המלומד, פרופ' י' אנגלרד, בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שניה, בעמוד 24: "רעיון התחבורה הוא הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום". על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי במקרה שלפנינו מדובר במלגזות אשר עונות להגדרה של "רכב מנועי". התובע נפגע כתוצאה מן השימוש במלגזה שהיא "רכב מנועי", כך שחוק הפלת"ד חל על הארוע נשוא הדיון. ט"ז. אעבור עתה לדון בשאלת הכיסוי הביטוחי: בעניננו לא זוהה נהג המלגזה שהתנגש בכלובים. גם לא ניתן היה לאתר לאחר התאונה את הנהג הפוגע. כפי שהעיד מר גיל סייג, קצין בטיחות ב"עוף טנא", אין במפעל רישום איזה נהג נוהג באיזו מלגזה, ובאיזו שעה, ולכן העד אינו יכול לדעת מי נהג במלגזה הפוגעת בעת התאונה. (עמ' 56 לפרוט'). התובע עצמו אינו יכול להצביע על נהג המלגזה, כשהוא מעיד כי "יש הרבה נהגים יש יותר משני מזלגים לא זוכר אותם" (עמ' 74 לפרוט'). גם הגב' מריאנה בן-עמי העידה שלפי כרטיס העבודה רק ניתן לדעת מי עבד כנהג מלגזה באותו היום, אך לא יודעים מי נהג על איזה כלי (עמ' 143 לפרוט'). טוענת "מעוז", כאמור, כי מאחר ואין אפשרות לדעת בוודאות מיהו נהג המלגזה, חבה קרנית בפיצוי התובע בגין התאונה דנן, לפי סעיף 12 לחוק הפלת"ד. סעיף 12 לחוק הפלת"ד קובע כי: ”תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע; (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; הוראה זו לא תחול לגבי נפגע שאינו ישראלי אשר נהג ברכב המכוסה בכרטיס ביטוח רכב בין-לאומי לפי הוראות פקודת הביטוח. (2א) למבטח מונה מנהל מורשה לפי סעיף 68(א)(3) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - מנהל מורשה), בהוראת המפקח על הביטוח, כמשמעו בחוק האמור, בשל כך שהמבטח אינו יכול לקיים התחייבויותיו, ושר האוצר, לפי המלצת המפקח על הביטוח, אישר כי מן הראוי שהקרן תפעל לפי סעיף זה; (3) המבטח נמצא בפירוק”. אביא עתה את דברי המחבר המלומד, פרופ' י. אנגלרד בספרו, "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שניה, בעמ' 102-103: ”כוונתה העיקרית של ההוראה היא לתאונות פגע וברח. אך לפי הרישא של סעיף 12(א) לחוק, הנסיבה של אי-ידיעת הנהג האחראי צריכה לגרום לאי-היכולת לתבוע פיצויים מאת המבטח. העובדה בלבד שהנוהג אינו ידוע אינה מזכה את הנפגע לתביעה כלפי הקרן, אם עדיין עומדת לו תביעה כלפי מבטח. כך, למשל, אדם שנפגע על ידי מכונית של חברת אוטובוסים יכול לתבוע את המבטח, גם אם אינו מצליח לזהות את הנהג המיוחד שהיה מעורב בתאונה. החברה אחראית בתור מתירה את השימוש ברכבה, לפי סעיף 2 (ב) לחוק. ביד הנפגע לתבוע פיצויים מאת המבטח, ואין לו צורך להיזקק לאפשרות התביעה כלפי הקרן. העדר הצורך משמעותו כאן היא העדר זכות” (ההדגשה שלי - י.ג.) י"ז. העדה הגב' מריאנה בן-עמי (רובין לשעבר), אחראית על כח-אדם ומשכורות ב"עוף טנא", העידה שכל המלגזות שעבדו באותה תקופה במפעל של "עוף טנא" אכן היו בבעלותה של "עוף טנא" (עמ' 145 לפרוט' שורה 31, עמ' 146 ש' 1, וכן, עיינו בשאלונים שהופנו ל"עוף טנא" נ/23 + נ/24, מכתב התשובות של העדה גב' בן-עמי נ/25, ותצהיר התשובות נ/27). העד מר רון ארבל, סוכן הביטוח של "עוף טנא", העיד בעמ' 92, 93 ו-94 לפרוט' שכל המלגזות של מפעל "עוף טנא" היו מבוטחות על ידי חברת הביטוח "מעוז". כך גם צויין במפורש במכתב התשובות ששלחה הגב' מריאנה בן-עמי, מיום 27.12.98 (מוצג נ/25). הוא הדין באשר למלגזה החמישית מתוצרת "מיצובישי", המופיעה בפירוט 5 המלגזות שבוטחו במועד התאונה ע"י "מעוז", לפי תצהירו של מר שלמה וינשטוק, מנהל מחלקת ביטוח כללי ב"מעוז", מוצג נ/36. על יסוד האמור לעיל, אינני סבור שהמקרה אשר בפנינו נכנס ל-ד' אמותיו של סעיף 12 לחוק הפלת"ד, דהיינו, הסעיף הקובע את המקרים בהם על קרנית לפצות את הנפגע. הטעם לכך הוא, שאי זיהויו הספציפי של נהג המלגזה אינו מונע זיהוי הבעלים של המלגזות ומתירת השימוש בהן, משמע, הנתבעת מס' 1 "עוף טנא", וכן זיהוי חברת הביטוח שביטחה את המלגזות של המפעל. לכן, די בכך ש"עוף טנא" היא בעלת המלגזות שבמפעלה, ומי שהתירה את השימוש בהן, וכן שחברת הביטוח "מעוז" היא המבטחת היחידה של כל המלגזות שפעלו במועד הרלוונטי במפעל "עוף טנא", על מנת שחברת הביטוח "מעוז" תישא בחבות לפיצוי התובע, וזאת ביחד ולחוד עם המבוטחת, "עוף טנא. י"ח. בסיכומיו, עמ' 8-4, טוען בא כחה של "מעוז", שלא הוכח איזו מלגזה פגעה בתובע והיכן היו מבוטחות המלגזות, וכי הנתבעות מס' 2 ומס' 3, ובהיבט מסויים גם "קרנית", ניסו להוכיח ולטעון שכל המלגזות שבמפעל בוטחו על ידי "מעוז", ולכן אין זה משנה איזו מלגזה פגעה בתובע. עמדת ב"כ "מעוז" בסיכומיו היא שלא הוכח שכל המלגזות שמספריהן נמסרו כמלגזות השייכות למפעל היו מבוטחות ב"מעוז", וכן לא הוכח שהמלגזות שמספריהן נמסרו היו כל המלגזות שב"עוף טנא". ב"כ "מעוז" מפרט את מספרי המלגזות לפי המוצגים נ/2, נ/3, נ/4, נ/5, תוך הצלבה לתצהירה של "מעוז", תצהיר שבו פורטו חמש המלגזות שאותן ביטחה "מעוז" בביטוח חובה במועד ארוע התאונה (תצהיר מר שלמה וינשטוק, נ/36). טוען ב"כ "מעוז" כי מהצלבת הנתונים עולה שרק המלגזה 86295 היא מלגזה שלגביה אין מחלוקת על כך שהיא היתה במועד הרלבנטי בבעלות "עוף טנא" ובכיסוי ביטוחי של "מעוז". מוסיף וטוען ב"כ "מעוז" שלא ברור ממה נובעים השינויים בין מספרי המלגזות, כפי שנמסרו בתצהירה של הגב' מריאנה בן-עמי (נ/27) לעומת נתוני המלגזות שבנ/2 - נ/5, ובהצלבה לתצהיר התשובות של "מעוז" (נ/36), וכן טוען ב"כ "מעוז" שלא די בכך שהעדות בביהמ"ש לגבי מספרי המלגזות והבעלות נמסרה על ידי האחראית על מחלקת כח-אדם, מבלי שהובאו לעדות לא קצין הרכב שבמפעל, ולא העובדת של "עוף טנא" בשם חדווה כהן, שהיא זו שמסרה את הנתונים של מספרי המלגזות והמידע הקשור בכך לגב' בן-עמי. בנוסף טוען ב"כ "מעוז" שהגב' בן-עמי העידה בעדותה על ארבע מלגזות שאותן הזכירה בתצהירה נ/27, ובמכתבה נ/25, ואילו בחקירתה הנגדית היא נחקרה אודות מלגזה חמישית מסוג מיצובישי, זו המלגזה הנזכרת במוצג נ/36 כמלגזה שבוטחה גם היא ב"מעוז", ואזי הביאה הגב' בן-עמי את ההסבר שמדובר במלגזה מושבתת. מוסיף וטוען ב"כ "מעוז" שהרישום שעשתה הגב' בן-עמי בתצהירה נ/27 ביחס למספרי המלגזות, איננו נכון. כך מתברר שהמלגזה שמספרה מופיע במוצג נ/2 (62192-6) איננה מופיעה בין ארבע המלגזות שצויינו בתצהירה של גב' בן-עמי נ/27, ובמכתבה נ/25. לטענת ב"כ "מעוז", הגב' בן-עמי לא עשתה כל בדיקה של עצמה ועדותה נשענת על כרעי מידע שנמסר לה מאחרים, מידע שהיה כנראה בלתי מבוסס. מכאן שלא הוכח איזו מלגזה פגעה בכלובי העופות (אם אמנם מלגזה היא זו שפגעה), ולא הוכח שמלגזה זו היתה שייכת ל"עוף טנא" או מבוטחת אצל "מעוז". כמו כן, כך טוען ב"כ "מעוז", לא הוכח שמלגזות המפעל בוטחו אך ורק ב"מעוז". י"ט. עוד ובנוסף טוען ב"כ "מעוז" שנהג המלגזה איננו ידוע ולכן, ובשים לב להוראת סעיף 19 של פקודת הביטוח, לא ניתן לתת פסק דין כנגד "מעוז", ומתקיימות הנסיבות המקימות עילת תביעה כנגד "קרנית". עצם העובדה שהגב' בן-עמי העידה שרק שלושה נהגים נהגו במלגזות ב"עוף טנא", ולכן יש להניח כי אחד מהם הוא זה שנהג - אין די בה, הואיל והשאלה היא האם מי שנהג במלגזה בפועל במועד הארוע היה מורשה לנהוג בה. העובדה שרק שלושה נהגים במפעל היו מורשים לנהוג במלגזה, מגדילה בפועל את הסיכוי לכך שעובר לארוע נהג במלגזה נהג בלתי מורשה מכלל עובדי המפעל, והרי על התובע להוכיח שמי שנהג במלגזה, עשה זאת ברשותו של בעל הפוליסה. אחד משלושת הנהגים המורשים הופיע כעד, הכוונה לעד הגנה מס' 1, עבדאללה חליל, ושלל מעורבותו בתאונה. שואל ב"כ "מעוז" מדוע לא הביאה "עוף טנא" את שני הנהגים הנוספים למתן עדות. לדעת ב"כ "מעוז", הסיבה לכך היא ש"עוף טנא" עצמה יודעת שלא הם שנהגו במלגזה הואיל ו"עוף טנא" בעצמה טוענת שהתאונה לא ארעה עקב מעורבותה של מלגזה, כעולה מן האמור בבקשתו של ב"כ "עוף טנא", מוצג נ/29. מסקנת ב"כ "מעוז" היא ש"עוף טנא" בוודאי ביררה עם שלושת נהגי המלגזות המורשים אצלה את הטענה לפיה מלגזה גרמה לפגיעה בתובע והעלתה, כך סבור ב"כ "מעוז", שלא היתה כלל מעורבות של מלגזה בתאונה זו, או שהתברר שבמלגזה נהג מישהו אחר בלתי מורשה (בענין זה גם מפנה ב"כ "מעוז" לאמור בתצהירה של הגב' מריאנה רובין (בן-עמי), סעיף 9, מוצג נ/27). טוען איפוא ב"כ "מעוז" בעמ' 8 של סיכומיו כי הוכח שאם אמנם היתה מלגזה מעורבת בתאונה, הרי נהג המלגזה הוא בלתי ידוע, כמו כן לא הוכח מי היה המבטח של אותה מלגזה בלתי מזוהית, ולכן לא ניתן לתת פסק דין כנגד "מעוז". כ. לטענותיו אלה של ב"כ "מעוז", לפיהן לא הוכח איזו מלגזה פגעה בתובע, וכן שלא הוכח שכל המלגזות שמספריהן נמסרו כמלגזות השייכות ל"עוף טנא" היו מבוטחות ב"מעוז", וכן שלא הוכח כי המלגזות שמספריהן נמסרו היו כל המלגזות שבמפעל, משיב ב"כ "קרנית" בסיכומיו, עמ' 6, וטוען שכל המלגזות שהיו "בעוף טנא" בזמן הארוע היו מבוטחות ב"מעוז". באותה סוגיה כותב ב"כ "המגן", בסיכומיו עמ' 4 סיפא, את הדברים הבאים, שבהחלט מקובלים עלי, ולכן אצטט את דבריו במפורט: ”אחת היא לנו, איזו מלגזה בדיוק פגעה בתובע. הנתבעת 1 המציאה את פרטי כל המלגזות שהיו ברשותה בעת התאונה (ר' נ/23 - נ/27 וכן נ/2 - נ/5) ומבחינת סיווג הארוע כת.ד, אין כל חשיבות לשאלה אם מלגזה פלונית או אלמונית, פגעה בתובע. כל המלגזות מהוות כלי רכב וכולן אגב בוטחו בחברת "מעוז" בביטוח חובה בר-תוקף. ר' נ/2 - נ/5, נ/23 - נ/27 וכן עדות הסוכן ארבל בעמ' 94 שורות 20 - 26 ועדות קצין הבטיחות בעמ' 53. כן ראה תעודת עוה"צ נ/37". בא-כחה של "קרנית" מוסיף ומפרט בסיכומיו את הנתונים ביחס למלגזות הרלבנטיות. לגבי המלגזה שמספר הרישום שלה הוא 62192-6 (נשוא מוצג נ/2), מציין בא-כחה של קרנית שמלגזה זו נרשמה בתאריך 5.3.95. תאריך זה איננו רלבנטי לעניננו הואיל והתאונה התרחשה בתאריך 9.5.94, וברשימת המלגזות שהיו בבעלות "עוף טנא" ביום 9.5.94 אין מלגזה זו נזכרת, כעולה מעיון בסעיף 2 של התצהיר נ/27. לגבי מלגזה מספר 68453-6, שהיא מלגזה מסוג לינדה, נכתב בסעיף 4 של תעודת עובד הציבור נ/37 ש"עוף טנא" העבירה בעלות במלגזה זו לכח אלקטרו מניע 1985 בע"מ, וחברה זו הודיעה שהציוד מושבת לגבי מלגזה מספר 86379-7 - לפי תעודת עובד הציבור נ/37, מספר הרישום במע"צ של מלגזה זו הינו 86379-7, ואילו מספר השלדה שלה הוא 103-998 (עיינו בנספחים לתעודת עובד הציבור נ/37). לכן, כשרואים אנו במוצג נ/4 תעודת ביטוח חובה של "מעוז" ביחס למספר רישוי 103-998, מלגזה מסוג מניטו, יש לקרוא זאת ביחד עם נ/37, ואזי מסתבר שהמלגזה שמספר השילדה שלה הוא 103-998 מסוג מניטו, רשומה במשרד הרישוי לפי מספר 86379-7. מלגזה זו מבוטחת ב"מעוז" גם לפי תצהיר מר וינשטוק מ"מעוז" וזאת לפי המספר 103-998, וכן תצהיר גב' בן-עמי נ/27. לגבי מלגזה מס' 86295-0 אין מחלוקת בין הצדדים כי זו אכן מבוטחת בביטוח חובה אצל "מעוז". לגבי מלגזה מס' 324012 אישרה "מעוז" בתצהירה נ/36 שהיא ביטחה מלגזה זו של "עוף טנא" נכון למועד ארוע התאונה, ותעודת ביטוח חובה גם הוגשה לביהמ"ש במסגרת נ/3. לגבי מלגזת מיצובישי 8604301 אישרה "מעוז" בתצהירה נ/36 שהיא ביטחה מלגזה זו בביטוח חובה נכון למועד התאונה. לגבי מלגזה 68261-9, זו מוזכרת במכתב גב' בן-עמי (נ/25), ובתצהירה נ/27, וכן בתעודת עובד ציבור נ/37, כמלגזה שבבעלות "עוף טנא", וכן בתצהירה של "מעוז" נ/36. כ"א. בנוסף לפירוט הנ"ל מפנה בא כחה של קרנית לתצהירה של הגב' מריאנה רובין (בן-עמי) מטעם "עוף טנא" נ/27, שציינה בסעיף 1 של תצהירה: ”כל המלגזות אשר פעלו במפעל היו מבוטחות אצל "מעוז" חברה לביטוח בע"מ מרח' הכנסת 4 עפולה. תקופת הביטוח מ-1.4.94 ועד 31.12.94" כמו כן מפנה ב"כ קרנית לעדותו של סוכן הביטוח, מר רון ארבל. מר ארבל נשאל בעמ' 94 רישא לפרוט': ”ש. למיטב ידיעתך היו מלגזות של המפעל שלא בוטחו על ידך. ת. להנחתי לא." בשלב זה שאל ביהמ"ש את מר ארבל על מה מבוססת הנחתו ועל כך השיב מר ארבל באותו עמוד: ”בזמנו כאשר ביטחנו את חברת עוף טנא שהיא חלק מקבוצת מאיר עזרא, נעשו דיונים ארוכים בהם אותרו כל כלי הרכב של כל הקבוצה למיטב ידיעתי וכל המערכת הזו הועברה לביטוח שלנו". בנוסף מפנה ב"כ קרנית לעדותה של הגב' מריאנה בן-עמי שנשאלה בעמ' 145 לפרוט' ש' 31 האם כל המלגזות שהיו באותה תקופה במפעל היו בבעלות "עוף טנא". העדה אישרה זאת (עמ' 146 רישא). גם האפשרות שהיו במפעל באותו מועד מלגזות שכורות נשללת בשים לב לעדותה של הגב' בן-עמי בעמ' 141 לפרוט', שנשאלה האם הועסקו מלגזות שכורות במפעל: ”לא, אין לנו מלגזות ולא כלי רכב שכורים. אין דבר כזה אצלנו." כ"ב. על יסוד כל האמור לעיל, אציין שמקובלת עלי עמדתם של ב"כ חברת "המגן", וב"כ "קרנית", כפי שבאה לידי ביטוי בסיכומיהם, דהיינו, עולה מן הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש שהמלגזות שפעלו במועד הרלבנטי במפעלה של "עוף טנא" היו מלגזות שבבעלות "עוף טנא" וכל המלגזות של "עוף טנא" נכון למועד הארוע היו אכן מבוטחות בביטוח חובה אצל הנתבעת מס' 4, "מעוז". כ"ג. כזכור, סוגיה נוספת שהעלה ב"כ "מעוז" בסיכומיו היא שנהג המלגזה הינו בלתי ידוע, וכן הוסיף וטען שעצם העובדה שבמועד התאונה היו רק שלושה נהגים במפעל "עוף טנא" המורשים לנהוג במלגזות, מגדילה את הסיכוי שעובר לארוע נהג במלגזה אדם בלתי מורשה מתוך כלל עובדי המפעל, והרי על התובע הנטל להוכיח שמי שנהג במלגזה במועד הארוע, נהג ברשותו של בעל הפוליסה על מנת לחסות בצל הכיסוי הביטוחי. לטענת ב"כ "מעוז", גם החזקה שמי שנוהג ברכב נוהג ברשות הבעלים, אינה מסייעת לתובע במקרה שלפנינו. נוכח האפשרות שלפחות אחת מן המלגזות לא היתה בבעלות "עוף טנא", הרי לפחות כלפיה לא ניתן להפעיל חזקה זו, כלומר: טענת ב"כ "מעוז" היא שבהעדר ידיעה מי נהג במלגזה הספציפית, בהעדר ידיעה מי היה הבעלים של אותה מלגזה, ובהעדר ידיעה האם בוטחה אותה מלגזה ב"מעוז", לא ניתן לומר לגביה מכח חזקה כלשהי שהיתה זו מלגזה מבוטחת שנהגה ידוע או מורשה. כ"ד. טענתו זו של ב"כ "מעוז" איננה מקובלת עלי. לענין הבעלות במלגזות כבר התיחסתי קודם לכן וציינתי שמן הראיות עולה שכל המלגזות שפעלו במועד הרלבנטי לתאונה היו בבעלות "עוף טנא", ומבוטחות בחברת הביטוח "מעוז". עוד אני סבור שבעניננו יש להפעיל את החזקה לפיה מי שנוהג ברכב נוהג ברשות הבעלים, מה עוד שבעניננו המדובר במלגזה שפעלה בתחום המפעל "עוף טנא" שבבעלותו מספר מלגזות. בע"א 259/63 אפרים חיים נ' קלקשטין ואח', י"ח(3) פד"י, עמ' 662, קובע ביהמ"ש העליון לענין החזקה שמי שנוהג ברכב, נוהג ברשותו של בעל הרכב: ”יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר." (שם, בעמ' 666). פסק הדין שבע"א 259/63 ניתן בביהמ"ש העליון ב-1964. חלפו להן כ-25 שנה, ובע"א 31/85 (שניתן ב-1989) חזר והתיחס ביהמ"ש העליון לאמור בע"א 259/63, וכוונתי לפסק הדין שניתן בע"א 31/85 בדיר ואח' נ' טסה ואח' (שאליו מפנה ב"כ קרנית בסיכומיו) מ"ג(2) פד"י, עמ' 81, בעמ' 86: ”מימצא זה עומד בניגוד לחזקה עובדתית המוכרת בפסיקתו של בימ"ש זה, הקובעת כי בהעדר הוכחה סותרת, הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או נוהג ברשותו". ובהמשך, באותו עמוד, לאחר שביהמ"ש העליון מביא את דברי החזקה הנ"ל מתוך ע"א 259/63, מוסיף וכותב ביהמ"ש העליון: ”אמנם המקרים הנ"ל בהם אומצה חזקה זו היו מקרים בהם הרכב הפוגע היה שייך לגוף אשר בבעלותו כלי רכב ונהגים רבים. דבר זה הוסיף יתר תוקף לחזקה, שהרי לגוף המחזיק צי של כלי רכב יש נתונים בנוגע לזהותו של הנהג בכל עת, ואילו לנפגע יש קושי מיוחד באיתור הנהג המסויים שפגע בו. אולם עובדה זו אינה מצמצמת את תחולתה של החזקה, והיא חלה אף במקרה בו מדובר ברכב פרטי, הואיל וגם אז מתקיים ה"נוהג שבעולם" כדברי השופט זילברג, לפיו אדם נוסע ברכבו שלו". כ"ה. האמור לעיל חל בעניננו, אך אני מסכים גם עם טענת ב"כ קרנית בסיכומיו עמ' 9-8 שמחומר הראיות עולה שבמלגזות נהגו רק מלגזנים בעלי רשיון שהורשו לנהוג במלגזות על ידי "עוף טנא". קצין הבטיחות של "עוף טנא", גיל סייג, העיד בעמ' 57 לפרוט' שבמפעל מקפידים על כך שלמי שנוהג במלגזה יהא רשיון נהיגה, שכיום (הכוונה למועד מתן עדותו), נוהגים במלגזות עובדי קבלן, וזאת בהיתר של "עוף טנא", כשמר סייג בודק את הרשיונות ויש לו צילומי הרשיונות. העד עבדאללה חליל שהיה במועד הרלבנטי אחד משלושת המלגזנים ב"עוף טנא", ואשר עבד שם כארבע שנים, העיד בעמ' 105 לפרוט', ואמר בין היתר כשנשאל האם היו לו תאונות ב"עוף טנא": ”לא. יש שם בוחן הוא לא יתן לאף אחד לעלות על המזלג כשאין לו רשיון כנדרש." כמו כן העיד עבדאללה חליל בעמ' 106 לפרוט' ואמר שרק לו ולנהג נוסף בשם אלי היה רשיון על מלגזה ולכן רק הוא ואותו אלי נהגו על שתי המלגזות. העד מוחמד סאבר שיהאב העיד בעמ' 129 לפרוט' כך: ”ש. בעוף טנא הקפידו שמי שינהג על המלגזות רק מי שיש לו רשיון לכך. ת. כן בדיוק... ש. באולם של המשחטה היו רק שתי המלגזות האלה. ת. כן. ש. השניים היחידים שנהגו עליהם היו ג'מיל ואלי ת. בדיוק. ש. לא ראית אז אנשים אחרים נוהגים על המלגזות האלה במשחטה. ת. נכון". (הערה: למניעת ספק אציין שכאשר נאמר בעדות "ג'מיל", הכוונה לאחד מנהגי המלגזה, העד עבדאללה חליל ואני מפנה לעמ' 107 רישא לפרו'). העדה גב' מריאנה בן-עמי, האחראית על מחלקת כח-אדם ב"עוף טנא", העידה בעמ' 143 לפרוט', כשנאמר לה שהיא איננה יכולה לדעת אם אולי "התחשק" למישהו מעובדי המפעל לנהוג במלגזה מבלי שהוא היה מורשה לעשות זאת, ועל כך השיבה העדה, שם, שכל המפתחות נמצאים אצל מנהל המחלקה וכדבריה: ”זה לא מונח בהפקר, אצלנו לא עולים על מלגזה בלי רשיון". ובעמ' 144 לפרוט' חזרה העדה על כך שעל פי הידע והנסיון שלה בתקופת עבודתה במפעל, איש אינו עולה לנהוג על מלגזות ללא אישור, ובנוסף, בזמן קליטת עובדים לעבודה, בודקים האם יש להם רשיון (עמ' 145 לפרוט'). העדה גב' בן-עמי הוסיפה ואישרה שעל פי נוהל העבודה ב"עוף טנא", מי שאין לו רשיון אינו נוהג על מלגזות, המפתחות מצויים ברשותו של מנהל המחלקה והוא מוסר את המלגזות רק למלגזנים (עמ' 146 לפרוט). כמו כן העיד מי ששימש כמנהל היצור ב"עוף טנא", העד ציון אביטבול שהמפתחות של המלגזות הוחזקו בידי האחראי על המלגזות (עמ' 155 לפרוט'). כ"ו. על יסוד כל אלה, מקובלת עלי בענין זה עמדת ב"כ קרנית בעמ' 9 של סיכומיו כי הוכח בעניננו שמי שנהג במלגזות במפעל "עוף טנא" עשה זאת בהיתר מבעל המפעל כשברשותו רשיון נהיגה, כך עולה בבירור מן הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, וזו המסקנה המתבקשת מן הראיות, גם ללא החזקה הקיימת בהתאם לפסיקה, שאותה ציטטתי לעיל, לפיה מי שנוהג ברכב הינו או בעליו או מי שנוהג ברשותו. המסקנה היא שאמנם אין אנו יודעים את זהותו של הנהג הספציפי אשר נהג ביום התאונה במלגזה שפגעה בשורת כלובי העופות, וגרמה לנפילתו של אחד הכלובים, שבנפילתו פגע בתובע, ואולם המסקנה המתבקשת מן הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש היא שהמלגזה שפגעה, כאמור לעיל, היא בבעלות "עוף טנא", ומבוטחת בביטוח חובה בחברת הביטוח "מעוז", ומי שנהג במלגזה היה אכן מורשה לנהוג במלגזה, ולכן יש לדחות בענין זה את טענותיו של ב"כ "מעוז". בהתאם להוראת סעיף 8 של חוק הפלת"ד עילת התביעה של התובע היא אך ורק כנגד "מעוז", הנתבעת מס' 4, וכנגד המבוטחת, "עוף טנא", הנתבעת מס' 1, שהיא הבעלים של המלגזות אשר במפעל ומתירת השימוש בהן, בהתאם לראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, במלגזות אלה נהגו אך ורק נהגים מורשים. אין לתובע עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין. על יסוד כל המוסבר לעיל, מי שנושאות בחבות כלפי התובע הינן הנתבעת מס' 1 ("עוף טנא") והנתבעת מס' 4 ("מעוז"), ביחד ולחוד, וזאת בהתאם לחוק הפלת"ד, ואילו את התביעה כנגד הנתבעות מס' 2 , מס' 3, ומס' 5, יש לדחות. כ"ז. הואיל ועסקינן בתאונת עבודה שהיא תאונת דרכים, הרי לצורך חישוב שיעור נזקיו של התובע, נכותו הרפואית של התובע כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי עקב פגיעתו בעבודה, דהיינו, נכות משוקללת של 16.3%, היא הנכות על פי דין אשר מחייבת לפי סעיף 6 ב' של חוק הפלת"ד. בשים לב לאמור לעיל, אין מקום לדון בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק, הואיל והקביעה המחייבת היא הקביעה על פי דין על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע היה מאושפז על פני תקופה כוללת של 15 יום. הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאיננו ממוני לפי נכות צמיתה בשיעור של 16.3%, וכן 15 ימי אשפוז, בצרוף רבית מיום היווצרות עילת התביעה עד היום, מסתכם ב-40,277 ₪. כ"ח. התובע, יליד דצמבר 1976, היה עדיין קטין (כבן 17.5) כשהתרחשה התאונה, והספיק לעבוד מעט מעל חודש עד לתאונה (עמ' 64 לפרוט', ש' 31). (תאריך תחילת עבודתו ב"הסעות צלמון": 1.4.94, לפי תלוש השכר ת/56) . שכרו של התובע באפריל 1994 היה 1,710 ₪ כשהשווי המשוערך להיום : 2,833 ₪ לחודש. התובע היה בתקופת אי-כושר עבודה ממועד התאונה עד 13.10.94 כעולה מדו"ח הועדה הרפואית ת/16 (פיסקה 14). התובע זכאי איפוא לפיצוי בגין הפסד השתכרות מלא לתקופה של חמישה חודשים: 2,833 ₪ לחודש X 5 חודשים = 14,165 ₪. לא אוסיף רבית על הפסדי העבר של התובע הואיל ובמקביל לא אוסיף רבית על תשלומי המוסד לביטוח לאומי שאותם יש לנכות. כ"ט. בשנת 1998 ניתן לתובע רשיון נהיגה לרכב כבד והוא מועסק אצל בני מ. נעאמנה בע"מ בכפר עראבה כנהג מערבל בטון. עבודתו מתבצעת, לפי עדותו, בכפרים שבסביבה (עמ' 72 לפרוט'). הוגשו ששה תלושי שכר של התובע בעבודתו כנהג מערבל בטון: שלושה מאוקטובר 99 - דצמבר 99, מוצגים נ/17, נ/18, נ/19, ושלושה משנת 2000. אתיחס לתלושי השכר משנת 2000: מרץ 2000 - 4,252 ₪ - ת/58. אפריל 2000 - 4,504 ₪ - ת/59. מאי 2000 - 4,504 ₪ - ת/60. ממוצע השכר : 4,420 ₪, משוערך מאפריל 2000 עד היום = 4,773 ₪. ערכתי את חישוב מס ההכנסה המגיע לפי עמ' 152 בירחון "חשב" לחודש מאי 2004, כך שהשכר נטו אחרי ניכוי מס הוא: 4,518 ₪ לחודש. ל. ב"כ התובע מציעה בסיכומיה לערוך את חישוב הפיצוי על בסיס מחצית השכר הממוצע במשק מיום התאונה עד היום, כשבתקופה עד מרץ 2000 ההפסד הוא מלא, וממרץ 2000 עד היום יחושב הפיצוי לפי 25%, ולעתיד לפי נכות של 16.3% מן השכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעת מס' 4 מציע בסיכומיו, עמ' 10-9, לערוך את חישוב הפיצוי על בסיס שכרו המשוערך של התובע ערב התאונה, בהתאם לדרגות הנכות שקבע המוסד לביטוח לאומי, ולעתיד על בסיס שכרו הנוכחי של התובע (4,500 ₪). נראה לי שנכון יהיה לפסוק את הפיצוי המגיע לתובע בגין התקופה שלאחר תום אי-הכושר המלא ועד היום, בהתאם לשכרו של התובע, כנהג מערבל בטון בחברת בני מ. נעאמנה בע"מ, דהיינו, 4,518 ₪ (נטו לחודש), ובשים לב לדרגות הנכות הזמנית, ובהמשך הנכות הצמיתה, כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. אין בידי לקבל את הצעת ב"כ התובע לפסוק את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות לעתיד לפי השכר הממוצע במשק. התובע העיד בעמ' 72 לפרוט' שהוא למד שמונה כיתות בלבד. גם אין בפנינו כל ראיה על כך שהתובע עבר הכשרה מקצועית מעבר לרשיון הנהיגה לרכב כבד. יש אמנם לקחת בחשבון התקדמות מסויימת בשכרו של התובע לעתיד, אך בנסיבות כפי שפירטתי לעיל, הייתי מעמיד את בסיס השכר לחישוב הפסד ההשתכרות לעתיד על 5,000 ₪ נטו לחודש. ל"א. התובע העיד בעמ' 72 לפרוט' שהוא מקבל מסדרן העבודה עבודות קלות בגלל מגבלותיו, ונסיעותיו הינן למרחקים קצרים, אך יש גם לעיין בעדות אמו של התובע, הגב' נאיפה מריסאת, בעמ' 60 לפרוט', שהתובע יוצא בבקר בשעה 08:00 וחוזר בערך בשעה 16:30 אחה"צ. אמו הוסיפה וציינה, בעמ' 61 לפרוט', שהתובע חוזר עייף ועצבני מאד. נראה לי שנכון יהיה לקבוע שנכותו הרפואית של התובע כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי (16.3%) משקפת את נכותו התפקודית. לפיכך, חישוב הפיצוי המגיע בגין הפסד השתכרות לאחר תום תקופת דמי הפגיעה יהא כדלקמן: לתקופה מיום 14.10.94 עד 31.12.94 נקבעו לתובע 30% נכות X 4,518 ₪ לחודש X 2 וחצי חודשים = 3,389 ₪. לתקופה מיום 1.1.95 עד 31.5.96 נקבעו לתובע 20% נכות X 4,518 ₪ לחודש X 17 חודשים = 15,361 ₪. הנכות הצמיתה בשיעור של 16.3% בתוקף מיום 1.6.96 (ת/51) לכן זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות לתקופה מיום 1.6.96 עד היום : 4,518 ₪ לחודש X 16.3% נכות X 97 חודשים = 71,434 ₪ . ל"ב. לענין הפסד השתכרות לעתיד נראה לי שבזכות גילו הצעיר עמדו לו כוחותיו של התובע להתמודד במידה רבה עם נכותו, אך יש לזכור שפרט לנהיגת רכב כבד אין לתובע הכשרה מקצועית כלשהי, השכלתו איננה עולה על שמונה שנות לימוד, ולפניו עוד שנות עבודה רבות עד הגיעו לגיל 67. אם יפוטר התובע מעבודתו כנהג, ויהא עליו להתמודד על השגת מקום עבודה עם עובדים אחרים שלא עברו תאונה, כי אז יבואו נכותו ומגבלותיו לידי ביטוי לעומת עובדים אחרים שאינם סובלים מנכות. ראוי איפוא לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות לעתיד, לפי נכותו הרפואית, שמשקפת לדעתי את שיעור נכותו התפקודית, וזאת על בסיס כושר השתכרות של 5,000 ₪ נטו לחודש, כפי שכבר ציינתי לעיל. החישוב לעתיד ייערך לפי 5,000 ₪ נטו לחודש X 16.3% נכות X 12 חודשים X מקדם היוון 22.8 (עד הגיע התובע לגיל 67) = 222,984 ₪. ל"ג. אני סבור שיש לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין הפסד יחסי של הפנסיה. נכון הדבר שהתובע לא הוכיח שהוא חבר בקרן פנסיה וכי מופרשים עבורו כספים להבטחת זכויות הפנסיה שלו, אך יש לזכור שצפויה לתובע תקופה של כ-39 שנות עבודה לעתיד. יש לצאת מתוך נקודת הנחה שבמהלך השנים לעתיד יועסק התובע במסגרת שתבטיח את זכויות הפנסיה שלו, ולכן אערוך את חישוב ההפסד היחסי של הפנסיה כדלקמן: 5,000 ₪ נטו לחודש X 70% פנסיה X 16.3% נכות X 12 חודשים X מקדם היוון 9.954 לתקופה של 12 שנה (ממועד הגיע התובע לגיל 67) X מקדם היוון כפול 0.3157 (מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67) = 21,513 ₪. הואיל ויש לקחת בחשבון שעל העובד עצמו להשתתף גם כן בחלק יחסי מן ההפרשות להבטחת זכויות הפנסיה שלו, הייתי מעמיד את הפיצוי בגין הפסד יחסי של זכויות הפנסיה על סכום של 12,000 ₪, לפי אומדן גלובאלי. ל"ד. ב"כ התובע מבקשת בסיכומיה לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין עזרת בני משפחה שקיבל התובע בעבר, וזאת גם אם לבני המשפחה לא נגרם נזק ממון. ב"כ התובע מבקשת לחשב את הפיצוי לפי סך של 2,000 ₪ לחודש למשך שלוש שנים. מעדות אמו של התובע, גב' נאיפה מריסאת, עמ' 58 לפרוט', עולה שהיה עליה לרחוץ את התובע, לקחת אותו לשירותים, לתת לו אוכל, להושיב אותו על עגלה, להוציא אותו למרפסת, לתת לו מים, לסייע לו לקום מן המיטה, ולהניע את רגלו. הדבר נמשך כשלושה חודשים. גם לאחר הסרת הגבס עזרה האם לתובע הואיל והוא לא יכול היה לטפל בעצמו מכיוון שרגלו כאבה לו (עמ' 59 לפרוט'). אחיו של התובע מוחמד מריסאת, העיד בעמ' 62 לפרוט', שלאחר שהתובע חזר מביה"ח הביתה, עזר האח ע"י כך שלקח את התובע לבדיקות הואיל והתובע לא היה מסוגל ללכת. אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי בגין עזרת בני משפחה, עיינו: ע"א 92/83 שמש נ. בר-דוד, מ' (1) פד"י, עמ' 225, בעמ' 229: ”ואכן, הלכה פסוקה היא, כי ניזוק שקיבל טובת הנאה מצד שלישי, אשר פעל ללא חובה חוקית אלא מתוך מניע מוסרי, ושאותה עליו להחזיר ולוא רק מתוך חובה מוסרית, זכאי לתבוע את מלוא נזקיו מהמזיק......הרעיון הוא, כי הצד השלישי ביקש להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק.....” וכן, ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואג"ד, כ"ח (1) פד"י, עמ' 277, בעמ' 280: ”היו ראיות שהמערערת לא העסיקה עוזרת בתקופה הנ"ל בגלל חוסר אמצעים כספיים. במקרה כגון זה על בית-המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק” הייתי מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בגין עזרת בני משפחה בסכום גלובאלי של 20,000 ₪ נכון להיום. ב"כ התובע מבקשת בסיכומיה לפסוק פיצוי גם בגין עזרה ביתית והפסדי ניידות בעתיד לפי 1,300 ₪ לחודש, לפי תוחלת החיים הטבעית של התובע. אין בידי לקבל טענה זו של ב"כ התובע. אינני סבור שקיימת בפנינו תשתית ראייתית המצדיקה פסיקת פיצוי בגין עזרה מעבר לפיצוי שנפסק לעיל בגין עזרת בני המשפחה. גם אין בפנינו תשתית ראייתית שיהא בה כדי להצדיק פיצוי בגין הפסדי ניידות לעתיד. ל"ה. סכום הנזקים: נזק שאיננו ממוני 40,277 ₪ הפסד השתכרות מלא לעבר לתקופה של חמישה חודשים 14,165 ₪ הפסד השתכרות לעבר מיום 14.10.94 עד 31.12.94 3,389 ₪ הפסד השתכרות לעבר מיום 1.1.95 עד 31.5.96 15,361 ₪ הפסד השתכרות לעבר מיום 1.6.96 עד היום 71,434 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 222,984 ₪ הפסד פנסיה 12,000 ₪ עזרה בעבר 20,000 ₪ סה"כ 399,610 ₪ ל"ו. מסכום הנזקים הנ"ל יש להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי שקיבל התובע בהתאם לאישור התשלומים, נ/34, כשכל תשלום שבוצע נושא הפרשי הצמדה למדד (בלי רבית) ממועד תשלומו עד היום. הנתבעת מס' 1 "עוף טנא" והנתבעת מס' 4, "מעוז" חברה לביטוח בע"מ, ביחד ולחוד, ובהתאם לעילת התביעה המבוססת על חוק הפלת"ד, תשלמנה לתובע את סכום הנזקים, לאחר הפחתת תשלומי המוסד לביטוח לאומי כמצויין לעיל, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה. כמו כן תשלמנה הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 4 לתובע, ביחד ולחוד, את אגרת המשפט שהתובע נשא בה בסכום של 593 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה למדד (בלי רבית) מיום 12.2.96 עד היום. על תשלום יתרת אגרת המשפט בגין ההליך שבתיק זה, יחולו הוראות תקנה 6 של תקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח-1987. ל"ז. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות מס' 2 ("המגן"), מס' 3 ("הסעות צלמון") ומס' 5 ("קרנית"). באשר לנתבעות מס' 2 מס' 3 ומס' 5, אני מחייב את "מעוז" (הנתבעת מס' 4) לשלם לכל אחת משלוש הנתבעות הנ"ל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסכום של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. כמו כן אני דוחה את כל ההודעות לצד ג' שנשלחו בתיק זה (הסעות צלמון כנגד עוף טנא, קרנית כנגד עוף טנא, עוף טנא כנגד הסעות צלמון) ללא צו להוצאות. הנתבעות מס' 1 ומס' 4, ביחד ולחוד, תשלמנה את הסכומים שנפסקו לחובתן על פי פסק דין זה בתוך 21 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום א' בתמוז, תשס"ד (20 ביוני 2004), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין אל: ב"כ התובע - עוה"ד ש. ברוידה, חיפה. ב"כ הנתבעת מס' 1 - עוה"ד א. אור, תל-אביב. ב"כ הנתבעת מס' 2 - עוה"ד ע. שגיא, חיפה. ב"כ הנתבעת מס' 3 - עוה"ד י. גורי , חיפה. ב"כ הנתבעת מס' 4 - עוה"ד א. שור, חיפה. ב"כ הנתבעת מס' 5 - עוה"ד א. ירון, תל-אביב. וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה. י. גריל, שופט ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזה