.1לפנינו תביעה למתן פיצויים בגין נזק שנגרם לתובע בהיותו מאושפז במרכז הרפואי "בני-ציון" (להלן:נ-בית חולים "רוטשילד", כשמו בעבר), ביום 28/1/92לאחר שעבר ניתוח לכריתת בלוטת הערמונית, אך ללא קשר ישיר עם הניתוח, היינו התובע נפל ונפגע במסדרון המחלקה בה אושפז כפי שיתבהר בהמשך. .2הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בשאלת החבות בלבד, היינו, האם אחראית הנתבעת לקרות התאונה ולנזקים שבעקבותיה, וזאת בהתאם להסכם הדיוני (תנ/1), אליו הגיעו הצדדים בתיק ואשר נוסחו הוגש לבית-המשפט בתאריך 2/1/95וקיבל תוקף של החלטה (ראה פרוטוקול מיום 3/1/95): " .1הצדדים מתכבדים להודיע לב"כ ביהמ"ש, כי הואיל והטיפול בתיק הועבר לידי הח"מ עקב פרישת עו"ד א.כצנלסון, וכדי לקדם את הטיפול בתיק אופן עניני הגיעו הצדדים לידי הסכם כדלקמן: .2ביום 3.1.95ימשיך כב' ביהמ"ש לדון בשאלת החבות, ובעניין זה תשמע עדות מטעם הנתבעת. .3ביהמ"ש יתבקש להחליט בשאלת האחריות ויתן פס"ד חלקי בעניין זה. .4על סמך החלטת ביהמ"ש בשאלת החבות ינסו הצדדים להגיע להסדר בנוגע לשאלת הנזק". עוד הודיעו ב"כ הצדדים, כי אם לא יגיעו להסדר פשרה, ישקלו הכרעה עפ"י סעיף 79א' (א) לחוק בתי-המשפט תשמ"ד - 1984ומכל מקום, לא יחקרו את הרופאים. .3אביא, בקצרה, את השתלשלות העניינים ואת העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. התובע, יליד שנת 1924( 12במרץ), כיום כבן שבעים ואחת שנה. גילו בעת התאונה היה 67שנים ואחד עשר חודשים. כשנה לפני התאונה נשוא התביעה דנא, בתאריך 12/1/91, אירע לתובע ארוע מוחי אשר בעקבותיו נותר התובע משותק באופן חלקי בפלג ימין של גופו, וכן נזקק למנזק שתן קבוע (קטטר), שהביא להתפתחות זיהום בדרכי השתן. התובע עבר תהליך של שיקום בבית החולים ע"ש פלימן, ועם שחרורו היה מסוגל להתהלך בעזרת מקל ארבע רגליים ועם סד פיני, למניעת כף רגל צנוחה מימין. הדברים האמורים עולים הן מחוות דעתו של פרופ' ח.נחנזון, המומחה מטעם התובע והן מחוות-הדעת שנתן פרופ' שטיין, המומחה האורתופדי מטעם הנתבעת. התובע אושפז, יום לפני נפילתו (בתאריך 27/1/92) בבית החולים רוטשילד לצורך ביצוע ניתוח לכריתת בלוטת הערמונית. לאחר הניתוח הועבר התובע למחלקה האורולוגית בבית החולים, שם שכב בחדר מספר 6, הסמוך לתחנת האחיות במחלקה. למחרת, בתאריך 28/1/92, בשעות אחר הצהריים, הורד התובע ממיטתו על-ידי האחות האחראית במחלקה, הגברת דינה סיני (ענ/1), ואחות נוספת, לכורסה בסמוך למיטה. זמן מה לאחר שהורד מן המיטה לכורסה קם התובע והחל מתהלך במסדרון המחלקה האורולוגית כשהוא נעזר בהליכון. תוך כדי הליכה נפל התובע, נחבט בריצפה בצידו הימני, ונחבל בצוואר ירך ימין. הארועים המתוארים לעיל יכונו להלן:נ-"התאונה". .4הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מה היו נסיבות התאונה המדוייקות וכתוצאה מכך האם יש מקום להטיל על הנתבעת את האחריות לקרות התאונה. .5יצויין, כי במהלך הדיון שינה התובע חזית בטיעונו, באופן מוסכם וללא כל התנגדות, וטען כי התאונה ארעה תוך כדי הליכה במסדרון המחלקה האורולוגית, ולא כפי שנטען מלכתחילה בכתב התביעה - החלקה תוך כדי ירידה מן המיטה (כתב התביעה, סעיף 3ב'). הנתבעת טענה בסיכומיה, כי התובע לא הניח את התשתית העובדתית הנדרשת לביסוס טענותיו כלפי הנתבעת, ובמיוחד באשר לאופן ארוע התאונה כפי שהוצג בכתב התביעה. לטענת הנתבעת, ממכלול העדויות עולה, כי נסיבות התאונה שונות לחלוטין מן האמור בכתב התביעה, וכי הדברים האמורים שם הופרכו לחלוטין במהלך הדיון. אכן, תוך כדי הצגת הראיות ושמיעת העדויות הוברר כי התובע לא החליק ממיטתו תוך כדי ירידה, אלא נפל תוך כדי הליכה במסדרון המחלקה האורולוגית. אולם הוכחת נסיבות אלה כנסיבות התאונה, אין בה לשנות דבר לעניין שאלת האחריות ואין בה כדי לפגום בתביעתו של התובע מבחינת עילת התביעה. שינוי גירסתו של התובע באשר לאופן ארוע התאונה לא נתקל בהתנגדותה של הנתבעת, ומשכך אירע, לא נותר לי אלא לקבוע כי בעניין זה ולגבי השאלה העובדתית של אופן התרחשות התאונה נגרמה התאונה תוך כדי הליכת התובע במסדרון המחלקה האורולוגית. לא זו בלבד, אלא אכן גירסת הנתבעת היא שאכן נפל במסדרון, אך טענתה היא, כי בנסיבות העניין אין האחריות נופלת עליה. מן העדויות אשר הביאה הנתבעת עצמה עולה, כי התובע נפל לאחר הליכה לאורך מסדרון המחלקה. דברים אלה עולים הן מטופס הדיווח על ארוע חריג אשר נכתב בסמוך לקרות התאונה על-ידי אחות בית-החולים דינה סיני (ענ/1), מתצהיר עדות ראשית של העדה והן מן החקירה הנגדית. מן הדברים עולה, במקובץ ובמצטבר, כי התובע שהיה כ- 24שעות לאחר ניתוח ומשותק בפלג גופו הימני, התהלך במסדרון המחלקה, שאורכו כעשרים מטרים, מבלי שאיש מחברי הצוות הרפואי במחלקה הרגיש בו או חש אליו לעצור אותו ולהושיבו, בטרם יפול ארצה. .6הנתבעת מודה כי היא חבה בחובת זהירות מושגית ובחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, היינו, לעניין יחסי חולה - בית-החולים והצוות המטפל קיימים גם לדעתה "יחסי רעות" בקשר עם סוג הפעולות שנעשו כגון הטיפול הרפואי והסיעודי לעניין סוג הנזקים שנגרמו ובנסיבות שנגרמו. באשר לקיומה של החובה הקונקרטית, מוסכם על הצדדים, כי בין המזיק הקונקרטי, היינו, בית החולים והצוות הרפואי במחלקה בה אושפז התובע, לבין הניזוק הקונקרטי, היינו-התובע עצמו, קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל והנזק שנגרם למעשה. לעניין זה ברי, כי אם תוטל אחריות בגין הנזקים כתוצאה מתאונה זו, יהא בית-החולים אחראי באחריות שילוחית למעשי הצוות הרפואי ומחדליהם. השאלה הניצבת לפנינו היא, האם הפרה הנתבעת את החובה הקונקרטית. אכן, מן הבחינה הקונקרטית, יכולה היתה האחות דינה סיני (ענ/1), כאחות סבירה, לצפות כאפשרות ממשית, כי התובע ירצה לקום מן הכורסה בה הושיבה אותו, ולהתהלך, והיא אף צפתה, הלכה למעשה, את האפשרות לכך, כפי שכתוב בטופס הדיווח על ארוע חריג (ת/1). יתרה מזאת, לאמיתו של דבר, הצפיה להתרחשות זו היתה ברורה מאליה, שכן התובע ביקש במפורש, גם לפי דבריה, להתהלך (טופס דווח על ארוע חריג (ת/1) אשר ערכה העדה), ומקום שצריך היה למנוע ממנו הליכה כזו ללא עזרה, בשל מצב בריאותו, על צוות בית-החולים היתה מוטלת החובה למנוע ממנו אפשרות להתהלך כאמור, כחלק מן הטיפול הנאות בתובע וההשגחה הראויה עליו. בטופס דיווח על ארוע חריג נרשם על-ידי האחות דינה סיני (ענ/1) מיד לאחר התאונה: "החולה הורד מהמיטה כמקובל יום לאחר הניתוח. החולה סרב לשבת על כיסא והתעקש ללכת בעזרת הליכון. לאחר הליכה לאורך המסדרון נפל על צד ימין. הוזעקנו על-ידי החולים... לא נכחו רק שמעו חבטה". השאלה עתה היא, האם היה התובע, לאחר הניתוח, במצב גופני כזה שתבע הימנעות מהליכה, או לכל הפחות התהלכות תוך השגחה של אחות,ומן התשובה לכך נובעת שאלה נוספת והיא האם נקט צוות המחלקה אמצעים סבירים ונאותים כדי למנוע מהתובע להתהלך ולהפגע כפי שנגרם לו למעשה. .7כאמור, שנה לפני הניתוח לכריתת בלוטת הערמונית, בעטיו אושפז בבית-החולים, עבר התובע ארוע מוחי אשר הביא לשיתוק בפלג גופו הימני. פרופ' שטיין, המומחה מטעם הנתבעת, מעריך בחוות דעתו, כי קיימת סבירות שנפילת התובע היתה תוצאה של השיתוק בפלג גוף ימין (עמ' 2לחוות- הדעת). גם העדה, דינה סיני (ענ/1), מסרה בעדותה בבית המשפט כי התובע היה מוגבל לאחר הניתוח, יותר מאשר חולים אחרים. העדה היתה מודעת לעובדת השיתוק בפלג גוף ימין, והיא מצטטת -"...אז אני אמרתי לו שאסור לקום לבד לאחר ניתוח, במיוחד שהוא לא במצב יציב" (פרוטוקול, עמ' 5שורות 25, 26; ההדגשות שלי, ח.א.). במהלך חקירתה הנגדית העידה כי "...לאחרים זה ברור שאני אומרת לא לקום מהכיסא לאחר ניתוח. אצלו אני הדגשתי את זה משום שידעתי את מצבו כפי שפרטתי קודם, מצבו לא היה יציב" ובהמשך-"הוא היה אחרי הניתוח מוגבל ולכן שמתי יותר דגש להגיד לו שלא יקום וילך לבד בעצמו... אני זוכרת שהחולה הזה היה מוגבל בקשר למצב ניידותו, ולכן הוא בא עם הליכון" (פרוטוקול עמ' 6שורות 20- 29עמ' 8שורות 26-20; ההדגשות שלי-ח.א). מן הדברים האמורים עולה בברור, כי מדובר בחולה שהגיע למחלקה במצב פיזי מוגבל, וכי כושר ניידותו הוגבל עוד יותר לאחר הניתוח. ברור, כי הצוות הרפואי במחלקה היה מודע לעובדה זו, לאור האנמנזה הסעודית בתיקו הרפואי, העובדה כי בעת שהתאשפז לניתוח כבר הביא עמו הליכון, ובהתאם לעדות האחות בבית-המשפט. נראה, איפוא, כי מצבו הגופני של התובע לאחר הניתוח, ובהתחשב בשיתוק בפלג גופו הימני של התובע טרם האשפוז, חייב שלא ינתן לו להלך לבדו ולפחות היה צורך בהשגחה. .8יש, על כן, לבחון עתה את התנהגות הצוות הרפואי המטפל, ובמיוחד את השאלה האם ננקטו אמצעים נאותים כדי למנוע מן התובע להתהלך או, לכל הפחות, לצמצם את האפשרות שהתובע ינוע לבדו. .9כאמור, הורד התובע ממיטתו כיממה לאחר הניתוח לכריתת בלוטת הערמונית על-ידי אחות נוספת, והושב על כורסה. ארוע זה אינו בגדר חריג והוא מתבצע כנוהל שבשגרה לגבי מנותחים המאושפזים במחלקה. העדה מסרה בעדותה בבית-המשפט כי הדגישה באזני התובע "שאסור לקום לבד לאחר ניתוח במיוחד שהוא לא במצב יציב". לדברים אלה של העדה אין כל בסיס ברישומים הרפואיים (כגון בטופס דיווח על ארוע חריג ת/1) והם עולים לראשונה בתצהיר התובעת, כמו גם בעדותה בבית-המשפט. בעדותה של העדה בקשר עם עניין זה קיימת אי בהירות; בהתאם לכך ניתן לומר במידה מספקת, כי לא נוהלה שיחה כאמור בין האחות לבין התובע, וכי התובע לא הבין כלל את דבריה ואזהרותיה. ספק אם קיבלה האחות תגובה מהתובע כי הבין את הדברים. במיוחד לא ניתן ליישב בין הרישומים בדו"ח כי התובע "סרב לשבת על כסא והתעקש ללכת בעזרת הליכון" לבין חוסר הביטחון שהראתה העדה והססנותה באשר לתקשורת עם העד, דבריו ורמת הבנתו את דבריה. מנגד, עומדת חוות דעתו של דר' נחנזון, כי התובע מדבר מילים בלבד ועונה בתנועות ראש על שאלות פשוטות וברורות, כך שלא ניתן לנהל עמו שיחה. לאחר ששקלתי את עדותה של עדת הנתבעת, האחות דינה סיני, על כל סתירותיה, את האמור בתצהירה, ואת חוות דעתו של המומחה הרפואי, ברי, כי מצבו הרפואי של התובע בעת התאונה אינו מתאים לתאור המצב אותו מנסה הנתבעת להציג באמצעות העדה. מאחר שעדותה רצופה בסתירות שאינן ניתנות ליישוב אני מקבל את דעת המומחה וקובע שבהיותו מאושפז בבית-החולים עובר לתאונה, לא הוזהר התובע כראוי לבל יקום מן הכורסה ויתהלך וכי התובע לא היה מסוגל כמעט לדבר. האחות לא וידאה כי הוראותיה אם אכן ניתנו, דבר המוטל בספק, נקלטו, הלכה למעשה. אין די בנענוע ראשו של התובע במצב כפי שהיה, כדי לסמוך על כך שהתובע הבין את דברי האחות. במערכת היחסים של הצוות הרפואי ובית-החולים עם החולה, אין חובתו של בית-החולים באמצעות האחות מסתכמת באזהרה סתמית מפני סכנות ונזק אפשריים כדי לצאת ידי חובה, אלא תפקיד בית-החולים להזהיר, לפקח במישרין על התנהגות החולים במחלקה ולוודא כי הם אכן פועלים בהתאם להנחיות שניתנו להם, לשם שמירה על מצב בריאותם. בכל מקרה, לא היה מקום להשאיר את התובע לבד, מחשש שמא יקום וילך (לעניין זה ראה על דרך ההקשר לגבי עובד ומעביד ובבחינת קל וחומר ע.א. 707/79וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם פ"ד לה' (2) 209, 211-212). יתר על כן, התובע הושב בכורסה בחדרו, כשבקרבתו הליכון שהביא עמו כאשר התאשפז, מאחר שהיה מוגבל בכושר תנועתו בטרם אשפוזו. ממקום ישיבתו לא יכול היה התובע לעשות שימוש בפעמון הקריאה לאחות, במקרה של צורך בעזרה, מאחר שהכורסה מוקמה במרחק של שני מטרים מן המיטה, אליה צמוד הפעמון. יחד עם זאת, הפתרונות אשר הציעה העדה, האחות דינה סיני, תמוהים, ואף מעידים על חוסר רגישות למצבו של חולה שאינו רק מוגבל בתנועותיו וביכולת הניידות שלו בהיותו משותק חלקית, אלא אף סובל כאבים לאחר ניתוח קשה, ובנוסף לכך מוגבל ביכולת הדיבור; הערת ב"כ הנתבעת בסעיף 5ח(1) לסיכומיו כי הוכח שבעת אשפוזו היה התובע אדם בעל דיעה צלולה שהלך על שתי רגליו, הינה לעג לרש. על כל זאת, הציעה העדה כמה דרכי מוצא, המהוות פליאה בעיני, מן המצב אליו "נקלע" התובע, לפני שקם ללכת: "משום שיש חולים נוספים הוא יכול להעזר ולבקש מחולה אחר לצלצל או ללכת לקרוא לאחות... אילו הוא היה רוצה לבקש מאיתנו משהו כשהוא יושב על הכורסה, או להמתין שהאחות תגיע כל מספר דקות, או לבקש עזרה באמצעות אחד החולים או המבקרים לקרוא לי אישית ... אם לא היו לו מבקרים, הוא יכול היה לבקש מחולה אחר. אם היה לו קושי בדיבור, הוא יכול היה להגיד לחולה שלידו את המילה "אחות" והחולה היה יכול להבין שהוא רוצה לקרוא לאחות." (פרוטוקול עמ' 8-7). הדברים מדברים בעד עצמם, ומכל מקום, קל לעמוד על הפגם שבגישה האמורה של הנתבעת כלפי התובע, שהיה מוגבל כפי שציינו לעיל, ושהיה בהשגחתה. .11אכן, הלכה פסוקה היא כי שאלת הרשלנות נמדדת לא על סמך התוצאה שלאחר מעשה, אלא על-פי סבירות ההתנהגות בעת המעשה (ע.א. 22/85, חוגי נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא'(4) 65, 70). סבירות כזו היתה רחוקה מן המציאות במקרה שלפנינו והרשלנות ברורה. מן האמור לעיל עולה, במידה רבה של בהירות, כי הנתבעת לא מילאה אחר חובתה לנקוט אמצעי זהירות סבירים, למניעת התאונה, שלא לדבר על נקיטת האמצעי המינימלי, היינו שניתנו ההנחיות המתאימות ושהן נקלטו על-ידי התובע. הוכח, למעשה, היפוכו של דבר. בנסיבות המקרה, ברי כי התובע לא קיבל הנחייה ולחילופין לא הבינה ובכך קיימת רשלנות. יתר על כן, גם בכך לא סגי, בכל מקרה היה צריך לשמור על התובע ולוודא כי לא יקום וילך ונדרשה השגחה ישירה במיוחד לאור העובדה שהאחות הבינה כי ברצון התובע ללכת ושהתובע היה מוגבל בתנועה ובהבנת הדברים. במסגרת תבנית היחסים שבין התובע לנתבעת חובת הנתבעת היא בהשגחה על החולים המצויים בטיפולה, הן מפני פגיעות גורם חיצוני (למשל-הידבקות במחלות, תוך כדי השהות בבית-החולים) והן מפני פגיעה של החולה בעצמו, במידה שניתן למנוע זאת, משום שאין הוא מודע לסיכונים אליהם חשוף ואשר נשקפים למצב בריאותו כתוצאה מהתנהגויות אלה או אחרות שלו עצמו. לעניין זה, ניתן אולי ללמוד גם ממערכת יחסי עובד ומעביד או ממערכת היחסים שבין מורה לתלמיד, המתאפיינת בקשר של פיקוח והשגחה. אם שם כך, הרי מכוח קל וחומר ביחסי חולה ובית-החולים, כמי שאמון על ריפויו והשבתו ככל האפשר לאיתנו ועליו להזהר שבעתיים, לבל יגרום במעשיו או במחדלו להחמרה במצבו הרפואי של החולה. במיוחד במקרים כבמקרה דנא בו היתה התאונה צפויה לכל בר בי רב. לא די שהנתבעת לא הוכיחה שלא היתה התרשלות מטעמה, אלא שמן העדויות מטעמה עולה, כי התנהגות הצוות הרפואי לא ניחנה במידת האחריות ובמידת הרגישות הנדרשת ממי שלב לבה של עבודתו הוא טיפול בבני-אדם במצוקתם, בתקופות וברגעים של שפל בחייהם. מבחינה זו ומהבחינות האחרות שהובאו לעיל, ראוי כי תוטל אחריות על הנתבעת, בשל מעשיו הרשלניים של הצוות הרפואי ומחדליו. אכן, חובת ההשגחה של צוות בית-החולים על החולים המאושפזים במחלקות אינה מוחלטת, ויש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על החולים ומניעת תאונות והחמרה במצב בריאותם מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על החולים מצד שני, היינו-בעיה של משאבים כלכליים; אך במקרה דנא אין לומר כי נדרשה השגחה מתמדת במשך עשרים וארבע שעות על התובע, אלא אך ורק משנה זהירות במיקום הכורסה בה ישב התובע תוך דאגה ותשומת לב לצרכיו של התובע המסוים, והשגחה עליו שלא יקום ויתהלך בעצמו באמצעים מתאימים ופשוטים, כפי שהובאו לעיל. אין המדובר בהקצאה נוספת ועודפת של משאבים לצורך מניעת הנזק, אלא די היה ביתר תשומת לב לחולה ולצרכיו המיוחדים כדי למנוע את התאונה ואת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה. .12אשר לאשמו התורם של התובע, שלטענת הנתבעת מגיע כדי % 100(!!!) מאחר ש"אדם סביר לא היה נוהג כפי שנהג התובע בנסיבות העניין...": דייק ב"כ הנתבעת בהצביעו על הכלל כי יש לערוך את חלוקת האחריות בין המזיק לניזוק הנושא באשם התורם על-פי "מידת האשמה". בהתאם לכלל זה, עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, הערכת מידתם ומשקלם תוך שקילת מעשיו ומחדליו של כל צד (ע.א. 417/81, מלון רמדה נ' אמסלם, פ"ד לח' (1) 72, 81). העמדת מעשי הצוות הרפואי ומחדליו והתנהגותו של התובע אלה מול אלה, מביאה למסקנה הברורה המתבקשת מאליה כי אין הם כלל בני-השוואה, שהרי התובע לא הבין שמצבו הגופני והבריאותי אינו מאפשר לו התהלכות בכוחות עצמו, ואילו הצוות המטפל לא דאג להבהיר לו זאת, לא וידא כי אכן הבין, ולא פיקח עליו במידה הנדרשת לבל יגרום נזק לעצמו. לפיכך, בנסיבות המקרה, בהתחשב במצבו של התובע לפני התאונה כפי שהתאשפז בבית החולים, ולאחר הניתוח, אין להטיל עליו כל אשם תורם בקשר עם התאונה והנזק שנגרם לו. .13במצטבר מכל האמור לעיל עולה, וכך אני מחליט כי הנתבעת אחראית אחריותרפואהבית חולים