ביטול צוואה בגלל השתתפות בעריכתה הצוואה 1. המשיבים הגישו בקשה לקיום צוואה, שעשה לטענתם המנוח יחיא סעיד בוטה ז"ל ביום 27.11.95 (להלן: הצוואה). המשיבים, שניים מילדיו של המנוח, הגישו בקשה לקיימה. המבקשים (להלן: המתנגדים), שהם ילדיו האחרים של המנוח, מתנגדים לקיום הצוואה. טענות ההתנגדות יבחנו להלן. 2. על פי הצוואה, רכוש המנוח יחולק בין המשיבים (חלקו הארי למשיב 1) ואילו המבקשים קיבלו, כל אחד, שקל אחד בלבד. על-פי לשונה, הצוואה נחתמה בפני שני עדים - עו"ד סרגובי מאיר וגב' מאיה אהרונוב - אשר אישרו בחתימת ידם על פני הצוואה כי המנוח הצהיר בפניהם כי זו צוואתו וחתם עליה בפניהם. עו"ד סרגובי העיד כי הצוואה נערכה ונחתמה במשרדו, ביום שצויין בה (27.11.95), בנוכחות מזכירתו, היא הגב' אהרונוב. מן הבחינה הצורנית - הצוואה ערוכה על-פניה, כדין, ובנמצא שלושה עותקים הימנה, אשר כולם חתומים על-ידי המנוח והעדים. רקע עובדתי 3. המנוח נפטר בגיל 87, ביום 24.10.97, כשלוש שנים לאחר מות אשתו. לאחר שהתאלמן, התערערה מערכת היחסים בין המנוח לבין המבקשים-המתנגדים ונעשתה מורכבת וטעונה. לאחר מות האם, פנו המתנגדים 6 ו7- לערכאות, בטענם שמחצית המשק החקלאי היא בגדר עיזבונה של אמם המנוחה. פניית מתנגדת 6 לבית המשפט קדמה במספר ימים למועד עריכת הצוואה, ופניית מתנגד 7 - זמן מה לאחר מכן. אוסיף, כי המתנגדת 6 התגוררה עם המנוח במשק, בביתו, יחד עם בעלה וארבעת ילדיה. אולם לאחר הרעת היחסים, תבע המנוח את פינוייה, יחד עם בני משפחתה. מן העדויות שהובאו בפניי אף עולה כי זמן מה לאחר התאלמנותו, ביום 7.11.96, נישא המנוח בשנית, אולם ערך עם אשתו השנייה הסכם ממון לפיו, היא לא תהא רשאית לתבוע ו/או לדרוש כל זכות מעזבונו, אלא על פי צוואתו. בצוואה לא הותיר לה המנוח מאום. נימוקי ההתנגדות 4. המתנגדים טוענים כי הצוואה משוללת תוקף, מאחר שנעשתה מחמת לחצים שהפעילו הנהנים - המשיבים. בהקשר זה נטען כי המשיבים לקחו חלק בעריכת הצוואה, ואף הועלתה ההשערה כי הצוואה נערכה ונחתמה בנוכחותם (או בנוכחות אחד מהם), ותוך שלחצו על המנוח לחתום עליה. המתנגדים מטעימים כי הוכח שבעת עריכת הצוואה במשרדו של עו"ד סרגובי, המתין אחד הבנים לאביו בחוץ, דבר המלמד לשיטתם על מעורבותו והשפעתו. ע"פ טענתם, גם אם הנהנה לא נכח במקום חתימת הצוואה עצמה, בעצם המתנתו בקרבת מקום יש משום השפעה רבה. בנוסף טוענים המתנגדים כי הצוואה נעשתה כאשר המנוח היה תחת השפעת "תרופות וסמים קשים". לענין זה הם נשענים על הסכמת הצדדים שנרשמה בפרטיכל, לפיה המנוח היה חולה ונטל תרופות. 5. למתנגדים גם טענה חלופית - בהיעדר ידיעה ממשית לגבי נסיבות עשיית הצוואה - ולפיה חתימת המנוח על הצוואה זויפה על ידי המשיבים. בכלל זה גם נטען כי עדות עו"ד סרגובי, לענין עריכת הצוואה במשרדו, היא עדות שקר. המתנגדים מוסיפים כי אין לייחס אמינות לדברי המומחה מטעם המשיבים - יצחק חג'ג' (מומחה להשוואת כתבי יד) - אלא יש לאמץ את חוות הדעת הנוגדת של המומחה מטעמם - שאול הללי (גרפולוג) - אשר קבע כי החתימה על הצוואה לא נכתבה בידי המנוח. המומחה הללי הדגיש כי הרעידות הניכרות בחתימות המנוח על הצוואה אינן מופיעות בחתימות מאוחרות של המנוח. 6. הטענה העיקרית השלישית נוגעת למסת הנכסים שהצוואה מתייחסת אליה, ולפיה הצוואה מתייחסת לרכוש שאינו בגדר עיזבון המנוח, לרבות תוספות לבית ושיפורים אותם הוסיפו המתנגדים מכספם. ע"פ טענה זו, בהכללת הנכסים בעיזבון המנוח, על פי הצוואה, יש משום פגיעה בזכות קניינם. בכלל זה נטען כי אין לאשר מכח הצוואה את מינוי משיב 1 כבן ממשיך במשק. היקף העזבון 7. בין באי כח הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי קיומו של הסדר דיוני, לפיו ההליך לא יתייחס להיקף העזבון. בא כח המשיבים טוען שכך הוסכם, בין במפורש ובין מכללא. ב"כ המתנגדים מכחיש הסכמה כזו. איני רואה מקום לעסוק במחלוקת זו: מקובלות עלי טענות המשיבים לפיהן הליך צו קיום צוואה, מעצם מהותו, לא נועד לקביעת היקף העזבון, אלא לקביעת היורשים (ע"פ הצוואה), וראו ע"א 12/83 לוי עמרם נ' דוד עמרם ו-3 אח', פ"ד לח (3), 556 בו נאמר: "צו הירושה אינו אלא צו המצהיר, מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון בהתאם לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (ע"א 570/70, בעמ' 346 מול אות השולים ז). אין בית המשפט קובע בהליך הנדון את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסוים מעבר לחלקו על-פי חוק הירושה, מכוח הסכם שעשה אותו יורש עם יורש אחר או מכוח רכישה שרכש מהמנוח עצמו לפני פטירתו" (שם, 559). וכן ראו גולדברג, פלומין, מעוז "דיני ירושה ועזבון" (מהדורה חמישית) בעמ' 47. בהלכות אלו יש גם כדי לספק את רצון המתנגדים: מאחר שהדיון אינו עוסק במסת נכסי העזבון, ממילא אין בו גם כדי להפקיע מידם קנין לגבי נכס כלשהו. אוסיף ואציין כי אין בהוראות הצוואה כשלעצמן כדי למנוע טענה הנוגעת להיקף העזבון. נטל ההוכחה 8. בפתח הדיון, אקדים ואומר כי הנטל להוכיח את העדר תוקפה של הצוואה - הערוכה כדין כצוואה בעדים - ולהראות שזו נעשתה, כביכול, תחת השפעה בלתי הוגנת - מוטל על המתנגדים. לעניין זה ראו: ע"א 133/84 רכטמן נ. זיסמן פ"ד ל"ט(4) 769, 773; ע"א 510/90 כצנשטיין נ. סידרנסקי פ"ד מ"ה(2) 221, 224; ע"א 137/89 ששון נ. מרזב פ"ד מ"ו(2) 209, 211. נטל זה אינו קל להרמה, כעולה מע"א 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד ל"ח (3), 101, 105 וכן, ע"א 279/87 רבינוביץ' נ' קוייזל, פ"ד מ"ג(1), 760, 761. כאשר הצוואה תקינה על פניה ולא נפלו בה פגמים צורניים, קמה לגביה חזקת קיום, וראו: ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, פ"ד ל"ט (4) 639, 643, עז' (ירושלים) 1306/97 בענין צוואתו של אבנר שחל נ' אוסנת ילין, תקדין מחוזי, כרך 2000 (1), תשס"א, 746, עמ' 748. נסיבות עריכת הצוואה 9. אין מחלוקת כי איש מהמתנגדים לא נכח במעמד עשיית הצוואה. כך בעדותו של המתנגד 7 (ציון) (בעמ' 19 לפר' מיום 5.9.00) נאמר: "ש. היית נוכח כשאביך חתם על הצוואה הזו? ת. לא. ש. זאת אומרת כשאתה אומר שאתה יודע מידיעה אישית, אין לך ידיעה אישית? ת. לא ראיתי בעיניים שלי." בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, בהיעדר ידיעה אישית, יש ביד המתנגדים להסתמך אך ורק על עדויות עדי הצוואה ועל עדות משיב 1. העדה אהרונוב זיהתה את חתימתה על שלושת עותקי הצוואה, ובעדותה (פר' מיום 4.10.99, עמ' 1-2) הבהירה כי איש מהמשיבים לא נכח בעת עריכתה, ואולם "אחד הילדים" חיכה לו למטה: "ש. הצוואה נערכה ונחתמה באותו יום? ת. כן. ש. באותו יום בא המצווה, באותו יום הכנתם צוואה ובאותו יום חתם עליו? ת. כן. ש. מי היה איתו? ת. רק אנחנו. ש. מי בא איתו למשרד? ת. הוא הגיע למשרד לבד, אם זכור לי נכון הוא אמר לי שאחד הילדים מחכה לו למטה... למשרד הוא הגיע לבד. הוא היה לבד כשהוא חתם על הצוואה וכשהם ערכו את הצוואה. ש. אחד הילדים חיכה לו למטה או במסדרון או בחדר קבלה במשרד? ת. במסדרון הוא לא היה. הוא חיכה לו למטה". מעדותה של גב' אהרונוב השתמע כי חדלה לעבוד אצל עו"ד סרגובי קודם למתן עדותה. עדות גב' אהרונוב היתה עקבית ומהימנה. לא ראיתי טעם שיביא אותה להעיד עדות שקר, ודי בעדותה כדי לבסס את הטענה כי הצוואה נערכה על-ידי עו"ד סרגובי שלא בנוכחות המשיבים. 10. גם עו"ד סרגובי העיד כי ערך את הצוואה ע"פ רצון המנוח, שלא בנוכחות המשיבים. המתנגדים טענו כנגד מהימנותו, בהצביעם על סתירות בין תצהירו לעדותו במשפט. הסתירות נוגעות בעיקרן למספר עותקי הצוואה שהוצאו ונחתמו במשרדו, כאשר בתחילה הצהיר על שניים, ורק לאחר שהתגלה השלישי אישר כי היו שלושה: "ש: אתה אומר שהיו שלושה עותקים, ובכל זאת לא כתבת את זה, למה? ת: הייתה לי תחושה שהיו שלושה עותקים. זו הייתה בחירה אסטרטגית, כלומר, אם לא תופיע הצוואה השלישית מה אני עושה..." (עמ' 7 לפרו' מיום 5.9.00). חרף שינוי זה אני רואה לנכון לקבל את עדותו של עו"ד סרגובי כמהימנה בנושאים החשובים הקשורים לעריכת הצוואה. אכן עלה מדבריו כי בחר מטעמים "אסטרטגיים" לציין תחילה את מספר עותקי הצוואה כשניים אף כי לא היה בטוח שכך מדובר, ואולם בדבריו הבהיר גם שלא ייחס לענין זה חשיבות. אכן, מדובר בענין שולי, שלגביו ניתן להכיר בקושי טבעי לזכור פרטים. מדברי סרגובי גם עלה כי זכרונו רוענן בעת הדיון: "ש: מה מביא אותך עכשיו, אחרי חלוף כל כך הרבה זמן, שתזכור משהו שלא אמרת בתצהיר? ת: ראיתי אותם. בכולם החתימות שלי, החתימות שלו והחתימות של מיה. ... ש: בגלל קיומם של השלושה? ת: כן" (שם, עמ' 6). גם מעדות משיב 1 עלה כי לא נכח בעת עשיית הצוואה אלא המתין לאביו למרגלות משרדו של עו"ד סרגובי. טענת השפעה בלתי הוגנת ונטילת חלק בעריכת הצוואה 11. כאמור, המתנגדים טוענים כי המשיבים השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת לענין עשיית הצוואה ואף נטלו חלק בעריכתה. סעיף 30 (א) לחוק הירושה, התשנ"ה1965- מורה כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". וסעיף 35 לאותו חוק קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה -בטלה". עילת ההשפעה הבלתי הוגנת ע"פ סעיף 30 רחבה וכוללת מצבים הנכנסים גם לגדר סעיף 35. ניתן לאמר כי סעיף 35 מניח קיום השפעה בלתי הוגנת בהתקיים תנאים מסוימים, ובכללם, נטילת חלק בעריכת הצוואה. לעניין זה נקבע בע"א 3828/98 רחל מיכקשוילי ו-2 אח' נ' דוד מחקשוילי ואח', פ"ד נ"ד(2) 337, עמ' 343. "שתי עילות הבטלות הספציפיות בסעיף 35 לחוק - עריכת צוואה על-ידי הזוכה והיותו עד לעריכתה - הן קשיחות. לעומתן, העילה השלישית - השתתפות הזוכה בדרך אחרת בעריכת הצוואה - אינה מגדירה את הפעולות הפוסלות צוואה, והצוואה תיפסל במקרה בו פעולות הזוכה, הקשורות לעשיית הצוואה, מעלות חשש להשפעה לא-הוגנת". ע"פ הפסיקה, הפרשנות האופיינית לשתי עילות הבטלות הראשונות בסעיף 35, הנוגעות למי שערך את הצוואה ולמי שהיה עד לעשייתה, היא דווקנית. ואולם, לגבי העילה הנוגעת למי שנטל חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר" נקוטה פרשנות מרחיבה. בכל מקרה נדרשת מעורבות ממשית של הנהנים כדי להביא לפסילת הצוואה. בלשונו של כב' השופט א. ריבלין בע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נ"ד(1) 19, נאמרו הדברים כך: "ככלל אין בנוכחות בלבד של נהנה מן הצוואה בעת חתימתה, כדי לפגוע בכשרותה... מעורבותו של הנהנה נבחנת על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. ברוח זו נפסק כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי המערער אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה... ביצוע שליחות מטעם המצווה אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה - אינה חלק מעריכת הצוואה... העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה, אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה... ... לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין... כאשר פעילותו אינה מצטמצמת לפעולה מכאנית של העברת רצון המנוח כאשר "הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר" (שם, עמ' 29-30). 12. בעניין דנן, ע"פ העדויות שבפני, הצוואה נערכה על-ידי עו"ד סרגובי, במשרדו, שלא בנוכחות איש מהמשיבים. גם משיב 1 העיד כי לא נכח בעת עריכת הצוואה (אלא המתין לאביו למטה). לאור האמור, אני קובעת כי הצוואה לא נערכה על ידי אחד המשיבים. אין ביד המתנגדים אפוא להישען על עילות הבטלות שברישא לסעיף 35. אין גם לאמר כי הוכח שהנהנים לקחו באופן אחר חלק בעריכת הצוואה. המנוח חתם על הצוואה בנוכחות עו"ד, כאשר איש מהנהנים על פי הצוואה לא נכח כאמור. ע"פ הפסיקה, אין בעובדה שאחד מהם המתין לו בחוץ כדי ללמד על השפעה כזו (ר' דברי כב' השופט ריבלין לעיל). ויוטעם, משיב 1 אישר כי המתין למנוח בקרבת משרדו של עו"ד סרגובי, ואולם אין למצוא בדבריו בסיס לטענה כי השפיע על תוכן הצוואה: "ת: אני לא ידעתי על הצוואה. אבא ביקש שלי ממני יום אחד שאקח אותו לעו"ד. ואז בכניסה שם הוא אמר לי תחכה לי באוטו יש לי מה לעשות במשרד. אני לא ידעתי מה הוא רצה לעשות אצל העו"ד. אני ידעתי שהוא רוצה לעשות צוואה אבל לא הייתי בטוח בזה" (פר' מיום 15.12.99, עמ' 6). 13. לא הונח גם יסוד לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, כמשמעותה הרחבה שבסעיף 30 לחוק. ע"פ הפסיקה, תלות יסודית ומקיפה בנהנה, שפגמה ברצונו החופשי של המוריש והביאה אותו לפעול מתוך כפיה, יש בה כדי ללמד על השפעה כזו, ראו ע"א 3828/98 רחל מיכקשוילי ו-2 אח' נ' דוד מחקשוילי ואח', הנזכר לעיל. ע"פ הפסיקה, נסיבות המלמדות על השפעה בלתי הוגנת הן נסיבות המלמדות "על כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה", ראו ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, הנזכר לעיל, שם, עמ' 772. באותו ענין צויינו (מפי כב' הנשיא שמגר) בהקשר זה איומים, וכן ניצול תלות גופנית או נפשית עקב מצב חמור של מחלה. לא הונחה בפני תשתית ראייתית המצדיקה קביעה כי המשיבים ניצלו מצב של יחסי תלות שיש בהם כדי להקים חזקה ראייתית בדבר ההשפעה הבלתי הוגנת מצידם. עובדה היא כי זמן קצר לאחר מות אשתו נישא המנוח בשנית, ואין ראיה שנזקק באופן כלשהו לכך שילדיו יסעדו אותו. גם לא הוכח שמצב בריאותו פגע בצלילותו והביא לתלות כזו. בענין מצב בריאותו של המנוח מצויה בפני הסכמת הצדדים (כפי שנרשמה בפר' מיום 5.9.00 עמ' 21) כדלקמן: "הגענו לכלל הסכמה כי המנוח התלונן בפני הרופאה המטפלת על דפיקות לב, כאב ראש, בעיות עם שינה, קשיי נשימה וחוסר תיאבון. כן אנו מסכימים שהוא סבל ממחלת לב והיה לו קוצב לב משנת 1995, וגם כי קיבל טיפול תרופתי" מתוכן הסכמה זו אין להסיק אותה תלות שיש בה, כשלעצמה, כדי לבסס טענת השפעה בלתי הוגנת. המנוח היה בן 85 בעת עשיית הצוואה וסבל מבעיות פיזיות של זקנה, כמתאים לגילו. המחלות שצויינו אופייניות לגיל מבוגר (שבו בד"כ עורכים צוואות). ואולם, אין ראיה כי היה תשוש ותלוי בכל הנוגע לסיפוק צרכיו במשיבים. לענין זה יוטעם כי עלה ביד המנוח להגיע לעורך דין (ולא היה צורך בהבאת עורך הדין אליו), והוא גם הגיע לא פעם לעו"ד גולדשטיין, שטיפל בענייניו האחרים (פר' מיום 15.12.99, עמ' 4). לא ניתן אפוא להגיע למסקנה כי הצוואה הוכתבה לו למעשה על-ידי המשיבים, מכח השפעתם הרבה ומכח תלותו. ויוטעם, אין כל סיבה לקבוע כי בשל אותן מחלות נפגעה צלילות דעתו של המנוח. רבים מתפקדים עם אותן מחלות בצלילות מלאה. 14. אין ספק כי קשריו של המנוח עם המשיבים היו טובים, והדעת נותנת שרצה להיטיב עמהם, בין השאר לאור היחס הטוב שקיבל מהם. ואולם, אין לראות ביחס האמור כשלעצמו משום השפעה בלתי הוגנת. הפסיקה עמדה על כך שיש להבחין בין נסיבות חיצוניות המצביעות על השפעה לגיטימית וטבעית על רצונו של המצווה לבין נסיבות שעל פניהן מקימות חשש להשפעה פסולה הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה, ראו דברי כבוד השופטת ד. ביניש בע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית, פ"ד נ(3) 338, בעמ' 342. הפסיקה הכירה (ר' שם) בקושי להבחין בין קיומו של רצון טבעי וכן של אדם המצווה את רכושו כשהוא מבקש לגמול למי שסעד אותו בחוליו או בזקנתו, לבין מצב בו פועל המצווה בהשפעת מיטיבו באופן שאין הוא עוד אדון לרצונו אלא מבטלו מפני מי שבכורח הנסיבות נעשה להיות תלוי בו. ואולם בענייננו לא קיים קושי זה. כאמור, לא הובאה ראיה המלמדת כי המנוח היה תלוי באופן כלשהו במשיבים. 15. גם בחינת הנסיבות המרוחקות יותר, הנוגעות למערכת היחסים בין המנוח למתנגדים, מובילה למסקנה כי האמור בצוואה ביטא את רצונו של המנוח. כאמור, יחסיו הגרועים עם המתנגדים הגיעו לבית המשפט בתקופה הסמוכה לחתימה על הצוואה. מתצהירי המנוח שהוגשו בהליכים שנוהלו בינו ובין המתנגדים והמצויים בפני, עולה כי גם בתקופה שקדמה לעריכת הצוואה חי בתחושה של עימות ברור לפחות עם חלק מהמתנגדים, והעימות התרחב לאחר עריכת הצוואה. על מערכת טעונה זו ניתן היה ללמוד גם מעדותו של עו"ד רמי גולדשטיין, שייצג אותו בתקופה הרלבנטית (ואשר העדיף כי הצוואה תיערך בסיוע עו"ד אחר). לאור האמור, מתבקשת המסקנה כי אין מקום לייחס את תוכן הצוואה לרצונם של המשיבים, שהוכתב למנוח, מאחר שלמנוח היו סיבות משלו לקבוע את תכנה כפי שקבע. יודגש כי המנוח הביע רצונו כי משיב 1 יהיה "בן ממשיך" במשק עוד קודם לפניית חלק מהמתנגדים לערכאות. תצהיר של המנוח שהוגש באחד ההליכים הבהיר כי קביעה זו נעשתה עוד בחיי אשתו, וזאת מאחר שמשיב 1 טיפל במשק יחד עמו. ענין זה גם הוא מעיד כי הצוואה משקפת רצון עקבי של המנוח, למצער בנושא זה בתקופה שקדמה לעריכתה. 16. לענייננו יש חשיבות גם לכך שהצוואה נערכה כשנתיים לפני פטירת המנוח, והיא מבטאת, על כן, לא רק מצב חולף, שהרי היה ביד המנוח לחזור בו מאוחר יותר ולצוות רכושו באופן אחר. וראו סעיף 31 לחוק הירושה לענין אי ביטול צוואה פגומה. לאור האמור, מתבקשת המסקנה שהמתנגדים לא הרימו את הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת על המנוח, לרבות השפעה מתמשכת מצד המשיבים. טענות בדבר זיוף חתימת המצווה 17. טענת המתנגדים לענין הזיוף נשענה על חוות דעת הגרפולוג הללי, המדגישה כאמור את נושא הרעד שבחתימות. הללי מצא כי החתימה על הצוואה שונה מחתימות אחרות של המנוח בצורות האותיות בתנועה, ובעיקר באיכות הקווים: הקווים נעשו בתנועה רועדת ובלתי יציבה וזאת לעומת החתימות שניתנו כדוגמאות מתאריכים שונים לאחר הצוואה. הללי ציין כי הגיע למסקנה זו ברמת הסתברות "הקרובה לוודאות". מנגד - המומחה מטעם המשיבים - מר חג'ג', שהוא מומחה להשוואת כתבי יד, קבע בחוות דעתו כי קיימת "סבירות גבוהה ביותר" כי שלושת החתימות שבמחלוקת - בשלושת עותקי הצוואה - נכתבו על ידי המנוח. לדבריו, מצא - בהשוואה של החתימה על הצוואה לחתימת המנוח - תכונות זיהוי במבנה האותיות, בקווים התחלתיים, בקווי הסיום, בנטיה ובמוטוריקה הקווית. המתנגדים טוענים כי אין לקבל את עדות חג'ג', בין השאר מאחר שנמנע מלבחון את כתב ידו של המנוח במועד המאוחר יותר לצוואה. הם מוסיפים כי חוסר מקצועיותו של חג'ג' מתבטא בכך שלא וידא שהחתימות על דוגמאות החתימה שניתנו לו להשוואה הן אכן של המנוח. המתנגדים גם מצביעים על ביקורת שנמתחה בפסקי דין על יכולתו המקצועית. 18. אני סבורה כי אין ביד המתנגדים, להביא למסקנה שהצוואה זוייפה באמצעות חוות הדעת של המומחה מטעמם. השיקול העיקרי המבסס מסקנה זו נוגע למהימנות עדותם של עו"ד סרגובי ומזכירתו אהרונוב. בפי המתנגדים לא היו טענות של ממש לגבי מהימנות עדות מזכירתו לשעבר, גב' אהרונוב. סרגובי ואהרונוב ראו את המנוח חותם על הצוואה במו עיניהם. אין ביד עדות סברה להתמודד עם עדות ישירה ומהימנה כזו. באשר ליחס בין עדות ישירה ועדות סברה הפנה ב"כ המשיבים לע"א 2590/93 חביב עאסי נ' הילאנה כאמל עאסי. תק' על כרך 95(2) 1005, עמ' 1010, שבו נאמר מפי כב' השופט צ. טל: "עדות מומחה היא לעולם עדות סברה והיא נדחית מפני עדות מהימנה וישירה". ראיה נוספת המוכיחה כי אין מדובר בזיוף היא נסיבתית: עדותו של עו"ד רמי גולדשטיין, המאשרת כי תוכן הצוואה שביקש המנוח לעשות עולה בקנה אחד עם רצונו להנות מרכושו את המשיבים, ולא את ילדיו האחרים (פר' מיום 15.12.99, עמ' 2). לענין זה יודגש כי קבלת טענת הזיוף, משמעותה למעשה ייחוס מעשה מרמה לעו"ד סרגובי ולגב' אהרונוב וגם לעו"ד גולדשטיין, שהיה מעורב בעקיפין בעריכתה. אין ספק כי הנטל המוטל על המתנגדים להוכיח זאת כבד, וראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589. 19. כמו כן, ובהתייחס לחות הדעת האמורות, אציין כי אפילו היתה חוות דעת המומחה חג'ג' פגומה מטעמים שצויינו על-ידי המתנגדים - ואיני רואה לנכון לקבוע כך - למצער היה בה כדי להצביע על בעיה של ממש בחוות הדעת של הללי. הללי השווה בין חתימות שהן חתימות שרבוט ובין החתימה על הצוואה, שהיא חתימה מלאה. יצויין כי מעדותו של עו"ד סרגובי עלה כי הוא שהבהיר למנוח כי עליו לחתום חתימה מלאה על הצוואה. נראה, לפי מספר חתימות השרבוט במסמכים שהצדדים התייחסו אליהם, כי המנוח נהג לחתום חתימת שרבוט, ואולם ככל הנראה נמנע מעשות כן בצוואה בעצת עו"ד סרגובי. עו"ד סרגובי אף הסביר קיומו של "קשקוש" על אחד מעותקי הצוואה בכך שהמנוח החל לחתום באופן אחר, ולאחר מכן חתם חתימה מלאה בעקבות ההערה האמורה. המומחה חג'ג' הבהיר כי ההשוואה ההולמת היא בין חתימות מאותו סוג. טענה זו משכנעת על פניה. הללי ציין כי "יש דברים שהם לא משתנים: תנועה, לחץ, איכות קווים, זה בנפשו של הכותב" (פר' מיום 14.11.00 עמ' 24), וכן אמר כי גם אם בשרבוטים לא מופיעות כל האותיות "היו שם רכיבים מאוד חשובים של צורת הכתיבה, הרצף, הלחץ, קווים מאוד חשובים". הללי שלל את הטענה "שצורה מול צורה - זה הכי חשוב". ואולם, עדיין תמוה מדוע הללי לא ביקש גם חתימה מלאה של המנוח וראה לנכון להסתפק בהשוואת שרבוטים לחתימה המלאה שעל הצוואה. אני סבורה כי יש הגיון בהערכה שהרעד המצוי בחתימת שרבוט (הנחתמת בד"כ במהירות ובתנופה), יהיה שונה מזה המצוי בחתימה המפרטת כל אחת מהאותיות, במיוחד אם אין אדם מורגל בה. 20. באשר לטענות המתנגדים כנגד המומחה חג'ג', אציין כי איני רואה קושי של ממש בכל הנוגע למספר דוגמאות החתימה שעמדו בפניו. לענין זה יצויין כי אחת מהן - בפתק שעליו נכתב "אני מבקש לתת את הצוואה לעורך דין רמי" - נקשרה ע"פ הראיות לבקשת המנוח מעו"ד סרגובי שימסור את הצוואה לעו"ד רמי גולדשטיין. אכן, עו"ד סרגובי לא ראה את המנוח חותם על המסמך אבל עלה גם כי המסמך נחתם במשרדו. נראה אפוא כי די בכך כדי לייחס למנוח את החתימה עצמה. חתימה אחרת הופיעה על תצהיר שמעדות גולדשטיין (פר' מיום 15.12.99, עמ' 4) עלה כי נחתם על-ידי המנוח בפניו. גם לגבי הדוגמא הנוספת - חתימת המנוח על חוזה, נראה כי קל להגיע למסקנה שאכן מדובר בחוזה עליו חתם המנוח - כאשר לגבי עותק אחר של חוזה זה ובו חתימה דומה לא התעוררה בעיית ייחוס החתימה. מכל מקום, גם אם הדבר לא הוכח בראיה של עד שראה אותו בשעת החתימה, אין במחדל זה כדי להשליך על מהימנות המומחה. הדעת נותנת, כי משנמסרו לחג'ג' אותן דוגמאות חתימה על-ידי ב"כ המשיבים, סבר כי אכן מדובר בחתימות שאין חולק שהן של המנוח. יצויין כי גם החתימות האחרות שנבדקו מצויות על גבי מסמכים שנראים אוטנטיים. מכל מקום, כאמור, לפחות שתי דוגמאות חתימה אינן מעוררות בעיה. כמו כן, יצויין כי בצד פסקי דין שבהם לא ראו בתי המשפט לנכון להישען על דברי חג'ג', הוצגו גם שורת פסקי דין אחרים, שמהם עלה כי בתי המשפט סמכו ידם על מומחיותו. לענין זה יצויין כי מפירוט שהובא בחוות דעתו לענין מומחיותו, עולה כי למד את נושא בדיקת מסמכים במשך שנים רבות, השתלם בנושא זה גם בחו"ל ושימש כמומחה לבדיקת מסמכים במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל בין השנים 1960-1975. הכשרתו ונסיונו איפוא מרשימים. 21. לאור מסקנותי דלעיל, לא ראיתי צורך להכריע בשאלה אם אכן המומחיות הנדרשת לענין בחינת הזיוף היא המומחיות להשוואת כתבי יד, אשר נרכשה על-ידי המומחה חג'ג' במשך שנים רבות, בהבדל מהמומחיות הגרפולוגית (פסיכולוגית) של הללי. כך טוען נחרצות ב"כ המשיבים. הכרעה כזו אינה נדרשת בענין שבפני. די בעדויות הישירות לענין החתימה, כדי לקבוע שהמתנגדים לא עמדו בנטל להוכיח את טענת הזיוף, ובוודאי שכך כאשר אין מקום להעדיף את חוות דעתו של הללי על חוות דעתו של חג'ג' מהטעמים שצויינו. 22. על אף התוצאה הקשה העולה מלשון הצוואה, לפיה המנוח הפלה בין ילדיו, עולה מכלל הנסיבות כי זה היה רצונו ומשכך, אין לנו אלא לקיימו. לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א. גולדברג בע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ו4- אח', פ"ד מח(3), 705: "אין עוררין כי צוואה בה מדיר אב את בנו, משום שלדעתו אין הבן מכבדו כראוי - תקפה, אפילו נחשב הבן בעיני הבריות כבן מסור לעילא. שכן חוק הירושה "מקבל" את המצווה כפי שהוא, על מומיו, מגרעותיו פגמיו וחולשותיו. אמת המידה האובייקטיבית לא אומצה על ידי חוק הירושה, ואין בהיקף הסטיה מן הסטנדרט האוביקטיבי טעם מספיק לאכיפתו של סטנדרט זה בצוואה. חוק הירושה מכבד את צוואתו של בעל "הגולגולת הדקיקה", כשם שהוא מכבד את בעל ה"הגולגולת הדקה".... (שם, 746). סבורני כי דין אחד לכל המקרים בהם משקפת הצוואה את מטענו הרגשי, הערכי והשכלי של המצווה, ואין מקום להחליף את הרצון המעוות שלו ברצונו של האדם הסביר באותן נסיבות" (שם, 747). לענייננו, גם אם רצון המנוח כפי שבוטא בצוואה לא היה סביר, ואב אחר היה נוהג עם ילדיו באופן שונה, אין בידינו אלא לתת נפקות לרצון זה. לאור הראיות שבפני הגעתי למסקנה שהצוואה מיום 27.11.95 היא צוואת המנוח והיא נעשתה מרצונו החופשי, כשדעתו צלולה, ומבלי שהופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת כדי שייטיב עם המשיבים. בכל מקרה, המתנגדים לא הרימו את הנטל הראייתי להראות שהופעלה השפעה בלתי הוגנת כזו, במובנה הרחב. הם גם לא עמדו בנטל הראייתי להוכיח כי הצוואה זוייפה. 23. לאור האמור - ההתנגדות נדחית. אני קובעת כי הצוואה היא צוואת המנוח וכי המשיבים הם הזוכים על פי הצוואה, ובכך מקבלת את הבקשה לקיום הצוואה. המתנגדים ישלמו למשיבים הוצאות הבקשה (מיום הוצאתן) ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כדין. צוואהירושה