משקל ראייתי של תלושי שכר   1. מדובר בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשה שנתית, פדיון דמי הבראה, החזר הוצאות ביגוד וגמול עבודה בשעות נוספות, לרבות הפרשי הצמדה וריבית חוקית.   התובע ויתר על תביעתו לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.   2. העובדות א. התובע עבד בנתבעת כשומר במקומות עבודה שונים משנת 1986 עד 12/93, עת נותקו יחסי עובד ומעביד. בתביעתו תבע זכויותיו בגין תקופת עבודה זו.   ב. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת הכחישה הנתבעת טענות התובע, וטענה, בין היתר שתי טענות מקדמיות: האחת - חוסר יריבות, כי הנתבעת לא היתה מעבידתו של התובע, אלא התובע הועסק ע"י חברה בשם תפעול כח אדם בע"מ (להלן "תפעול"). השניה, טענת התיישנות - התובע הגיש תביעתו ב-16.7.96, ולפיכך עילות התביעה בגין התקופה שלפני 17.7.89 - התיישנו.   ג. בעקבות העלאת טענת חוסר היריבות, ביקש התובע לתקן את כתב תביעתו ולצרף את חברת "תפעול" כנתבעת נוספת, ובקשתו נענתה, אולם התובע חזר בו מבקשתו, לאחר שהובהר לו, כי הוצא צו פירוק נגד תפעול כח אדם בע"מ עוד ב-11.11.96, וכי לא ניתן לפתוח בהליכים משפטיים נגד החברה הנ"ל, ועמד על תביעתו וטענותיו נגד הנתבעת הנוכחית (הודעת התובע מיום 19.9.98), לטענתו הסתרת מידע זה על ידי הנתבעת מהווה ראיה להתנהגות בחוסר תום לב.   ד. באשר לטענת ההתיישנות - ניתן פס"ד חלקי על ידי מותב בראשות כב' השופט אברהמי, בו נקבע, כי תביעת התובע להפרשי שכר התיישנה בגין כל התקופה שלפני ה- 17.7.89. ובאשר לתביעתו לפדיון חופשה נקבע, כי התובע תבע פדיון בגין 3 שנות עבודתו האחרונות, ולפיכך יש לדון בתביעה זו. באשר לפדיון דמי ביגוד, נקבע, אם קיימת זכות לפדיון הרי זו קמה לאחר עבור 7 שנים ממועד סיום יחסי עובד ומעביד (פס"ד חלקי מיום 24.2.99 - תיק נו/630-3).   ה. הנתבעת הגישה בר"ע על פסה"ד החלקי לבית הדין הארצי לעבודה, אולם זו נדחתה על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 145/99 מיום 8.4.99). כן נדחתה בקשת הנתבעת לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל (החלטת כב' נשיא בית הדין הארצי מיום 2.5.99).   ו. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובע הגיש תצהירו והנתבעת תצהירו של יעקב גיטלמן, מנהלה של הנתבעת.   3. במסגרת הדיון המקדמי פורטו המוסכמות והפלוגתאות, הסכימו הצדדים, כי ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה חל על הנתבעת. ובאשר לפלוגתאות: (2). האם שררו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעת? (3). בכפוף לפלוגתא 2 - מה היתה תקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבעת? (4). בכפוף לפלוגתא 2 - מה היה היקף עבודתו של התובע בשירות הנתבעת? (5). בכפוף לפלוגתא 2 ו-4 - מה היה שכרו של התובע והאם הוא זכאי להשלמה לשכר מינימום,ואם כן - לכמה? (6). בכפוף לפלוגתא 2 ו-4 - האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות, ואם כן - לכמה? (7). האם זכאי התובע לפדיון חופשה, ואם כן - לכמה? (8). האם זכאי התובע לדמי הבראה, ואם כן - לכמה? (9). האם זכאי התובע לדמי ביגוד, ואם כן - לכמה? (10). האם התפטר התובע בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, ואם כן - לכמה? (11). האם זכאי התובע להפרשי הריבית על רכיבי תביעתו, לאור העובדה, כי תביעתו הוגשה כשלוש שנים לאחר סיום עבודתו?   4. שאלת קיום יחסי עובד ומעביד א. נטל הראיה חל על התובע להוכיח, כי בינו לבין הנתבעת נתקיימו יחסי עובד ומעביד.   ב. הנתבעת טוענת, כי התובע הועסק על ידי חברת "תפעול", התובע ידע זאת והא ראיה, כי תלושי השכר הונפקו על ידי "תפעול" (ת/1).   ג. לטענת התובע, הנתבעת היתה מעבידתו, ממשרדה ניתנו הוראות עבודה באמצעות מנהליה או עובדיה והתובע השתלב במערך הארגוני שלה. מדובר בשתי חברות שבעלי מניותיהן משותפים ושתיהן מנוהלות ו/או נוהלו על ידי האח נפתלי גיטלמן, כאשר ממילא רק הנתבעת רשאית היתה, עפ"י מטרותיה, להעסיק את התובע בעבודות שמירה.   ד. התובע טען בתצהירו במקום עדות ראשית, כי במשך כל תקופת עבודתו החל משנת 1986 עד דצמבר 93, עבד בנתבעת, שהינה חברה העוסקת במתן שירותי שמירה. התובע הצהיר, כי עבד בשירות הנתבעת בתפקיד של שומר במקומות שונים כגון בית קמה - אבשלום, מפעל לפרחים במבועים, מסעדת קוברה, באר-שבע בבניינים שונים, מצפה רמון, עזה ועוד. כל יום בהתאם להוראותיו של מנהל הנתבעת או מי מטעמו.   התובע פנה למנהל בנתבעת, אדם בשם נתי, בכל העניינים הקשורים לשכרו, למשל בדצמבר 93 דרש לשלם לו שכר כחוק, לרבות בגין גמול עבודה בשעות נוספות, אולם סורב בתוקף ונתי הודיע לתובע, כי אם איננו מרוצה משכרו יכול ללכת (סעיף 14 לתצהיר). בעדותו טען, כי נתי פיטר אותו מהעובדה (עמ' 5 לפרוטוקול), כאשר הגדיר את נתי כמנהל החברה(עמ' 3 לפרוטוקול). כן העיד, כי נתי אמר לו היכן לשמור (עמ' 6 לפרוטוקול).   אמנם טען, כי תלושי השכר הונפקו על ידי חברת "תפעול כח אדם" בע"מ, אולם בפועל שכרו שולם לו על ידי הנתבעת. מחקירתו בבית הדין עולה, כי מפקח בנתבעת בשם ראובן פיקח על עבודתו וקיבל ממנו הוראות, וכן מאדם בשם סויסה שעובד כיום בחברת "תפעול" (עמ' 3 לפרוטוקול). מי מהשניים לא זומן להעיד על ידו, והתובע לא ידע להסביר הסיבה מדוע.   לטענתו קיבל שכרו בהמחאות בסכום שפורט בתלוש השכר, אך לא המציא צילומי ההמחאות, שכן לטענתו נתבקש על ידי הבנק לשלם 2,000 ₪ לצורך הוצאות וכן הוסיף, כי מנהל הבנק סירב ליתן לו (עמ' 4 לפרוטוקול).   ה. התובע לא ידע להעיד במדוייק היכן המקום בו התייצב לעבודתו וקיבל הוראות, אלא העיד "אחרי המוסך של המשטרה בבאר-שבע, בעיר העתיקה" (עמ' 6 לפרוטוקול).   ו. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של יעקב גיטלמן, בעל מניות ומנהל בנתבעת. מחקירתו הנגדית וכן מהאמור בנסח הרישום של שתי החברות, עולה, כי העד ואחיו, נפתלי גיטלמן, הינם בעלי מניות יחד עם אחרים, בנתבעת ושני האחים מנהלים בלעדיים בנתבעת. אחיו של העד, נפתלי גיטלמן, הינו בעל מניות, יחד עם אחרים, בחברת "תפעול" ומנהל בלעדי בחברה הנ"ל.   לגירסת העד, אחיו אינו מנהל פעיל בנתבעת (עמ' 6 לפרוטוקול). אין קשר משפטי בין שתי החברות, אלא חברת "תפעול" הינה קבלן משנה של הנתבעת לביצוע עבודות שמירה שקיבלה על עצמה הנתבעת (עמ' 7 לפרוטוקול). העד הסביר, כי הנתבעת קיבלה פרוייקטים לביצוע השמירה באתרים מסויימים, אולם העבירה את הביצוע לקבלני משנה, כגון לחב' "תפעול", כאשר הגדיר את הנתבעת כ"מעביד ראשי מבחינת מקבל העבודה" (עמ' 7 לפרוטוקול). את התמורה הכספית בגין עבודות השמירה קיבלה הנתבעת והיתה מנפיקה חשבוניות מטעמה למזמין העבודה, למשל במקום השמירה בכפרייה בשם קוברה בצומת בית קמה, בה עבד התובע (עמ' 7 לפרוטוקול ו-ת/2 - ת/4).   העד אישר, כי בין הנתבעת לבין חב' "תפעול" נקשרו הסכמים עסקיים, מנהל סניף הנתבעת בבאר-שבע הוא זה שערך ההסכמים (עמ' 12 לפרוטוקול). אולם לא הציג כל הסכם או חשבונית המעידה על תשלומים ששילמה הנתבעת לחב' "תפעול" עבור עבודות השמירה שבוצעו על ידה באתרים מטעם הנתבעת וטען, כי עברו הרבה שנים מאז (עמ' 8 לפרוטוקול).   הנתבעת, עפ"י עדות העד, מעסיקה כ-2,000 עובדים באתרים רבים, חלקם ישירות וחלקם באמצעות קבלני משנה (עמ' 12 לפרוטוקול), אך הדגיש, כי הנתבעת היתה מפקחת על העבודה שביצעה חב' "תפעול" עבורה (עמ' 7 ו-9 לפרוטוקול). משרדי הנתבעת בבאר-שבע היו ברח' אנילביץ 9, אך העד לא יכול היה להגיב וממילא לא סתר את גירסת התובע, כי במשרדים אלה גוייס התובע לעבודה וקיבל הוראות, אך טוען, כי "ייתכן" (עמ' 10 לפרוטוקול). יחד עם זאת אינו חולק על העובדה, כי במקום זה נוהלה פעילות מטעם הנתבעת ופיקוח על עבודות חב' "תפעול" וקבלנים אחרים (עמ' 10 לפרוטוקול).   לגירסתו, חב' "תפעול" ניהלה את הפעילות שלה ברח' בארי 9 בתל אביב שהינו משרדה הרשום של החברה הנ"ל עפ"י האמור בנסח רשם החברות. העד לא ידע להשיב האם "תפעול" מעסיקה שומרים באופן עצמאי (עמ' 12 לפרוטוקול), וכן לא יכול היה לאשר מקומות העבודה בהם עבד התובע ושפורטו בפניו, אך אישר, כי בעזה הנתבעת אינה מעסיקה עובדים, כך גם באשר לביצוע הסעות שנטען על ידי התובע, כי ביצע במהלך עבודתו בנתבעת. העד לא יכול היה לאשר תנאי כלשהו מתנאי עבודתו של התובע.   ז. התובע בסיכום טענותיו מפנה לפסק הדין החלקי, בו צויין ע"י כב' השופט אברהמי, כי אין חולק, כי בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד משנת 1986 עד דצמבר 1993 בתמיכה לטענתו בדבר חוסר יריבות בינו לבין הנתבעת. אין לראות קביעה זו בבחינת "מעשה בית דין" כפי שמבקש התובע לטעון. אין ספק, כי הצדדים היו חלוקים בנקודה זו, כפי שעולה מכתבי טענותיהם, טרם מתן פסק הדין החלקי ואף לאחריו. העילה שבגינה ניתן פסק הדין החלקי, הינה באשר לטענת ההתיישנות, ולא באשר לזהות המעביד. כך גם ניתן להסיק מהחלטת נשיא בית הדין הארצי לעבודה מיום 5.5.99 במסגרת הבקשה לעיון חוזר שהוגשה מטעם הנתבעת. למותר לציין, כי מדובר במחלוקת שפורטה כפלוגתא במהלך הדיון המקדמי.   ח. הנתבעת בסיכום טענותיה סומכת טענתה לשלילת יחסי עובד ומעביד בטענה, כי מדובר בשתי חברות שונות שהקשר בין השתיים היה קשר עיסקי של מסירת ביצוע שמירה מפעם לפעם. חברת "תפעול" סיפקה לנתבעת שירותים וככזו אין עובדיה הופכים להיות עובדי הנתבעת, וכך התובע אינו הופך להיות עובד של הנתבעת.   בתמיכה לגירסתה מפנה את בית הדין לפסיקה, בה נקבע, כי "מקום בו מפעל זקוק לשירותים של מפעל והמפעל האחר תפקידו לספק שירותי כח אדם, כגון שירותי שמירה, מעבידו של העובד הוא המפעל המספק את השירותים" (דב"ע מג/22-2 יואב גבע נ' מדינת ישראל, פד"ע טז' 318), וכן טוענת, כי "יכול שיהיה מפעל המספק שירותים למפעל אחר כחלק מפעילותו של המפעל הראשון" (דב"ע שם/129-3 יוסף הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע יב' 255). אין מחלוקת, כי לעיתים פעילותו של מפעל תעשה על ידי אחר וכי אין מפעל חייב לבצע פעילותו על ידי עובדיו - הוא דווקא (דב"ע מט/70-3 עודד חריזי ואח' - מדינת ישראל, פד"ע כא' 208).   ט. למרות האמור לעיל, מסקנתינו, כי הנתבעת היתה מעסיקתו בפועל של התובע ומן הנסיבות שיפורטו להלן.   חב' "תפעול כח אדם" הינה חברה שמטרתה, עפ"י האמור בנסח רשם החברות שהוצג בפנינו, מסחר כללי.   כלומר, אין מדובר בחברה אשר ניתן להגדירה כחברה למתן שרותי כח אדם, כהגדרה בסעיף 1 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, התשנ"ו - 1996, היינו, "מי שעיסוקו במתן שירותי כח אדם של עובדיו לשם עבודה אצל זולתו...". כמו כן לא נטען ולא הוכח, כי "תפעול" הינה חברה שמטרתה מתן שירותי שמירה או אספקת כח אדם לשמירה. מאידך, הנתבעת, עפ"י תקנונה ומטרותיה, הינה חברה שמטרתה ניהול עבודות שמירה ואבטחה, ואמנם מעדות עד הנתבעת עולה, כי ההתקשרות העסקית למתן שירותי השמירה נחתם עימה ישירות והוכח, כי כך היה לפחות במקום עבודה אחד, בו שמר התובע (קוברה).   לפיכך, המקרה שלפנינו שונה מהעובדות שפורטו בפסק דין גבע, שם חברת ש.ש.ח.ר. שרותי שמירה וחקירות פרטיות בע"מ, עפ"י תזכירה ומטרותיה, היתה חברה שמטרתה לספק שירותי שמירה, והוכרה כמי שנתנה שירות שמירה עבור המדינה. לפיכך, נדחתה טענת המערער באותו עניין, כי לכאורה נוצרו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המדינה, כאשר המערער היה אחד מהשומרים שנשלח על ידי החברה לביצוע השמירה עבור המדינה.   טענת הנתבעת, כי "תפעול" היתה קבלן משנה, לא הוכחה. הטענה הועלתה לראשונה בעדות מנהל הנתבעת, עובדה אשר לכל הדעות היתה צריכה להטען בתצהיר עדות ראשית של עד הנתבעת. יש ליתן משקל לעובדה, כי מדובר בשתי חברות הקשורות זו בזו בקשר משפחתי. אחיו של עד הנתבעת, שהינו הבעלים של "תפעול", משמש גם כבעל מניות ומנהל בנתבעת. טענת הנתבעת כי האח אינו מנהל פעיל בנתבעת, לא הוכחה.   טענת הנתבעת, כי בין שתי החברות נחתמו הסכמים מהם ניתן להסיק, כי "תפעול" שימשה קבלן משנה ביחסיה עם הנתבעת, לא הוכחה כלל. חובת הנתבעת היה להציג הסכמים אלה כדי לתמוך בגירסתה, ואם אכן נכונה טענתה ולו באשר למקומות בהם הועסק התובע, היה עליה להצהיר על כך במסגרת תצהיר גילוי המסמכים שצוותה להגיש, באשר היתה מודעת למחלוקת בין הצדדים, אך בא-כוחה הצהיר, כי אין לנתבעת כל מסמך הנוגע לתביעה זו (פרוטוקול מיום 3.2.98).   כמו כן לא הוכחה גירסת הנתבעת, כי הנתבעת שילמה ל"תפעול" כקבלן משנה עבור מתן שרותי שמירה, אלא ההיפך הוא הנכון. התובע השכיל להוכיח, כי הנתבעת היא זו שעמה נקשרו הסכמי העסקה למתן שרותי שמירה והיא זו שקיבלה התמורה בגינם, ולו באשר למקום עבודתו של התובע ב"קוברה", כאשר בתשובה לשאלת בית הדין לא שלל עד הנתבעת, כי התובע עבד גם במקומות אחרים (עמ' 11 לפרוטוקול). מנהל הנתבעת הגדיר את הנתבעת כ"מעביד ראשי". באותם מקומות, אשר ביצע עבודת שמירה באמצעות תיפעול כ"קבלן משנה" עובדות אלה, מובילות למסקנה כי התובע ביצע עבודת שמירה עבור הנתבעת ובגינה קיבלה הנתבעת תמורה ישירות מהמזמין ולמותר לציין נהנתה מרווחים בגין עבודתו.   התובע אף השכיל להוכיח, כי ביחסיו עם הנתבעת התקיימו המבחנים שפורטו בפסיקת בית הדין ל"זיהוי המעביד".   התובע השכיל להוכיח, וגרסתו לא נסתרה, כי במשך כל תקופת העסקתו הכיר רק את הנתבעת, לרבות אנשים שעבדו מטעמה. כל שהעיד התובע, כי ידע שעבד עבור הנתבעת ולא הכיר מעולם שם אחר של מעביד. התובע העיד, כי הנתבעת היא זו שסיפקה לו ביגוד ונשק, היינו את כלי העבודה, על מנת למלא את תפקיד השמירה עבורה (עמ' 8 לפרוטוקול). התובע העיד, כי התקבל לעבודה ע"י הנתבעת, במשרדיה, ושם הורו לו מנהלי הנתבעת או עובדיה היכן לעבוד. גם טענה זו לא נסתרה. כמו כן, כאשר התעוררה שאלה באשר לשיעור שכרו, פנה לנתי, מנהל בנתבעת או מנהל הנתבעת, וגירסתו זו לא נסתרה.   הוכח כי התובע בעבודתו ובמהותה השתלב למעשה במערך האירגוני של הנתבעת כחברה שמטרתה ניהול עבודות שמירה וביצוען.     אין די בהנפקת תלושי שכר כדי לקבוע זהות המעביד, אף אם התובע לא הציג כל המחאה על שם הנתבעת, אשר לטענתו שילמה לו את שכרו.   זהות המעביד נבחנת עפ"י מספר מבחנים שפורטו בפסיקת בית הדין, ומתן משקל ראוי לכל מבחן ומבחן בנסיבות המקרה הנדון בפני בית הדין. הנפקת תלושי שכר על ידי חברת "תפעול" לעובדי שמירה כאשר מדובר בחברה שאינה מוגדרת כחברה לאספקת כח אדם ולמותר לציין, אינה מוגדרת כ"חברה למתן שרותי שמירה" ולא הוכח כי הינה קבלן משנה מובילה למסקנה כי "תפעול" שימשה צינור להעברת כספים בלבד, כאשר החובה המשפטית לתשלום השכר באמצעות "תפעול", מוטלת על הנתבעת.   התובע בסיכום טענותיו מגדיר את חב' "תפעול" כ"חברת קש", אשר כל תפקידה היה לשמש המעביד הפורמלי של עובדי הנתבעת, כאשר הנתבעת היא זו המעסיקה בפועל של התובע.   וכפי שנפסק: "בהעדר חקיקה מגינה על עובדים - המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים - מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית ולשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם את מטרותיהם של חוקים אלה". (דב"ע נד/96-3 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ - חליל עבד אלרחמן עבד ואח', פד"ע כט 151).   יא. ככל שהוכח בפנינו מטרת "תפעול" אינה מתן שירותי שמירה. לא הוכח, כי מדובר בחברה אשר בבעלותה כל האמצעים לביצוע המשימה, לרבות חומרים, כלים, עובדים רגילים, מנהלים, מפקחים, משרדים וכיוצ"ב. כמו כן לא הוכח, כי מדובר במתן שרות, שהינו העסק העיקרי של חברת "תפעול" ושיש לה המיומנות המיוחדת למתן השרותים הנ"ל. מעדות התובע עולה המסקנה ההפוכה, כי כל הקשר, סיכום הדברים, הפניה למקום העבודה, תשלום השכר ושיעורו, ודין ודברים בכתב נעשה עם מנהלים או נציגים בנתבעת, עובדה שלא הוכחשה.     יב. עקרון על במסגרת יחסי עובד ומעביד - חובת תום הלב. טענת הנתבעת בפנינו בדבר חוסר יריבות ללא תמיכה ראייתית כלשהיא בגירסתה. המנעותה מגילוי גירסתה האמיתית בתצהיר מנהל הנתבעת ובעקבות כך אי הצגת מסמכים הנוגעים לתביעה הנ"ל, אשר יכול והיו תומכים בגירסת התובע, או לחילופין בגירסתה כי בקבלן משנה מדובר, כאשר לא הוכח כל מניעה לעשות כן, מובילים למסקנה כי טענות הנתבעת, במקרה שבפנינו, הינן טענות של בחוסר תום לב שנטענו על מנת להתחמק מתשלום חובתה כמעבידתו של התובע ועל רקע מסקנתנו זו ולאור שנאמר לעיל, די בראיות שהוצגו מטעם התובע, ומעדות מנהל הנתבעת, כדי להסיק כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבעת היתה מעבידתו בפועל.   5. מהי תקופת עבודתו של התובע בנתבעת? א. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח תקופת עבודתו ושיעור שכרו (דב"ע נד 23-3 פרינץ - גפן פד"ע 547). נטל הראיה להוכיח רציפות בעבודה חל על התובע (דב"ע לה/61-3 זיסו יוזיפוף נ' יעקב חנוני, פד"ע ז' 3). הרוצה להוכיח כי חל ניתוק ברציפות היחסים - עליו הנטל.   ב. עפ"י פסה"ד החלקי, התקופה שבמחלוקת לצורך חישוב זכויותיו של התובע, הינה החל מ-17.7.89 עד לסיום תקופת עבודת התובע.   ג. התובע בחקירתו הנגדית לא ידע להגדיר במדוייק מתי החל לעבוד ומתי סיים (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 10.6.02). התובע הצהיר, כי עבד ברציפות מ-1986 עד 12/93, הציג תלושי שכר בגין חלק מתקופת עבודתו הנטענת (ת/1). מדובר בתלושי שכר המעידים, כי עבד ב-5/88, 7/88, 2/89, בשנת 90, 91 ו-93, היינו למעט שנת 92 הציג התובע תלושי שכר בגין עבודתובשנים הנ"ל ולו בחלקם.     ד. הנתבעת בסיכום טענותיה טוענת, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי עבד תקופה רצופה ולו החל מיום 17.7.89 עד לניתוק יחסי עובד-מעביד, אלא כל שהוכח על ידי התובע כי עבד בחודשים שבגינם הציג תלושי שכר מטעמו (ת/1).   בנסיבות אלה טוענת הנתבעת בסיכום טענותיה, כי התובע החל לעבוד ב-2/89 ועבד ברציפות עד לחודש 10/91. מחודש 11/91 עד לחודש 12/92 לא עבד כלל, שכן לא הציג תלושי שכר. התובע שב וחזר לעבודה בחודש 1/93, לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד לתקופה העולה על שנה, ועובדה זו נלמדת מהאמור בתלושי השכר לשנת 1993 בהן צויין כי מועד תחילת עבודתו של התובע הוא 1/93.   גם באשר לתלוש השכר משנת 1988, טוענת הנתבעת, כי בהתאם לתלוש השכר מחודש 7/88 החל התובע לעבוד אצל הנתבעת בחודש 5/88 ומאחר והתובע לא עבד אצל חברת "תפעול" למעלה מ-3 חודשים וחזר לעבוד רק ב-2/89, נכתב בתלוש השכר, כי מועד תחילת עבודתו בחודש 2/89. בתגובה טוען התובע, כי אין ליתן משקל לתקופות העבודה שפורטו בתלושי השכר, שכן רישומם נעשה באופן פיקטיבי ומפנה לתלוש השכר של 3/89 שם נרשם מועד תחילת העבודה - 2/89, בעוד שתחילת העבודה עפ"י תלוש 7/88 הוא חודש 5/88 (סעיף 8 לסיכום טענותיו).   ה. הכלל הוא, כי "המוציא מחברו עליו הראיה ועל כן הנטל להוכיח את תביעת התובע מוטל עליו. בדרך כלל נטל זה יכלול הן את נטל הבאת הראיות והן את נטל השכנוע. במקרים מיוחדים, כאשר העובדות הרלוונטיות מצויות בידי אחד הצדדים, יתכן, כי נטל הבאת הראיות יעבור אל כתפיו, אולם אין בכך די על מנת להעביר את נטל השכנוע מהתובע. נטל השכנוע יעבור מהתובע אל הנתבע רק במקרים מיוחדים, כגון טענת "הודעה והדחה" או טענת "פרעתי"".       כאשר מוכיח העובד את מועד תחילת העבודה ומועד סיום העבודה, הרי בכך הוא מרים את חובת הראיה הראשונית, ומראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שני מועדים אלה. בשלב זה עוברת חובת הראיה למעביד, אשר עליו להביא ראיות להוכחת הפסקה בעבודה במהלך אותה תקופה, אם כמובן הוא טוען להפסקה כזו (דב"ע נא/7-3 מרים עדאוי - פ.א.ב. שירותים בע"מ, פד"ע כב 325). הביא המעביד ראיות להוכחתה של הפסקה בעבודה, ישוב הנטל לעובד, ועליו יהיה להוכיח, כי התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק, והתקיימה לפיכך רציפות בעבודה על אף ההפסקה (דב"ע נא/158-3 תחנת דלק בת-ים בע"מ - רפי מגלאשווילי, "עובדה ועוד", עבודה ארצי א(1) 251, בפסקה 10 לפסק-הדין).   ו. הנתבעת בסיכום טענותיה טוענת, כי אף אם מדובר בחברת "תפעול" שהינה חברה בפירוק, לא הוכחה כל מניעה מצד התובע להציג מסמכים התומכים בתקופת עבודתו הרצופה, וזאת על ידי פניה למפרק החברה ודרישה לקבלת תלושי השכר או בפניה לבנק בו הופקדו הכספים והוצאת תדפיסים ו/או צילומי ההמחאות.   ז. כפי שנפסק, "ער בית דין זה לקשיים העלולים לעמוד בדרכו של עובד ... בבוא לקבוע את אשר החוק בא להקנות לו, אם יצטרך לעמוד בנטל ההוכחה כי משתמע מן האמור לעיל. אך הדרך להתגבר על קושי זה אינה בהתעלמות מקיום הלכות בסיסיות מתחום הראיות, אלא ביישומו המלא של החוק, על תקנותיו ועל המתחייב לעניין ביצוע או פיקוח. התרופה אינה בידי בית הדין אלא בידי כלי העזר שבהם דובר בסעיף 6 בחלק ו' דלעיל ..." (דב"ע נד/ 23-3 שצוטט לעיל; ודב"ע נד/248-3 שוניה רוזנטל נ' שמירה ובטחון בע"מ (לא פורסם).   ח. בנסיבות המקרה שבפנינו, מסקנתנו, כי בכפוף ולמרות האמור לעיל, התובע השכיל להוכיח, כי עבד ברציפות בתקופה שבמחלוקת, אף אם לא המציא תלושי שכר בגין כל תקופת עבודתו הרצופה. עדותו של התובע הינה עדות בעל דין ולפיכך, כאשר גירסתו מהימנה על בית הדין, די באמור בעדותו ובראיותיו, כדי לבסס ממצא עובדתי (ראה יעקב קדמי/ על הראיות/ חלק שלישי/ מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"ט - 1999 עמ' 1036 ואילך). התובע הצהיר על תקופת עבודתו, אף בגין תקופה שהתיישנה בתלוש השכר לחודש 7/88 תומך בגירסתו. תצהירו ועדותו לא ניסתרו בחקירתו הנגדית או בעדות אחרת מטעם הנתבעת. הנתבעת הצהירה כי אין בידה כל מסמכים הקשורים לתקופת עבודתו של התובע בטענה כי אינה מעבידתו, אולם בפסק דין זה נדחתה תביעתה. לדעתינו, די בתצהיר התובע, עדותו והתרשמותנו בדבר אמיתותה, לרבות הצגת תלושי השכר לתקופות עבודה שונות כראיה מספקת מטעמו כדי להעתר לתביעתו.   ובאשר לטענת הנתבעת בדבר הפסקת רציפות עבודתו של התובע, אין די בטיעונה כדי להסיק בדבר הפסקה ברציפות עבודתו של התובע, שכן אין ליתן משקל ראייתי חד משמעי לאמור בתלושי השכר אשר ממילא הוכח, כי לא הונפקו על ידי מעבידתו בפועל של התובע.   אמנם נפסק, כי תלושי שכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם, אלא אם הוכח בראיות אמינות אחרת (דב"ע מז 146-3 יוסף חוז'ירת - שלום גל ואחרים, פד"ע כ 19). אולם, העובדה שנפסק, כי תלושי השכר לא הונפקו על ידי המעבידה בפועל, והמנעות הנתבעת מהצגת גירסה ו/או ראיות כלשהן אשר יש בהן כדי להוכיח טענתה בדבר אי רציפות התובע בעבודתו, למעט האמור בתלושי השכר, אין בהם כדי לשלול גירסת התובע שנשמעה בפנינו, הן בתצהירו והן בעדותו.   לפיכך יש לקבל גירסת התובע, כי עבד ברציפות, ולו בגין התקופה מ-7/89 עד לניתוק יחסי עובד ומעביד.   6. התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות: א. התובע בתצהירו במקום עדות ראשית שניתן לאחר מתן פסק הדין החלקי תובע גמול עבודה בשעות נוספות בגין כל תקופת עבודתו מיום 17.7.89 עד לחודש 12/93 בסך 832.05 ₪ לחודש וסך כולל של 44,540 ₪ כאשר הצהיר, כי עבד בממוצע 15 שעות ליום לרבות עבודה במנוחה שבועית ברציפות מיום חמישי בשעה 15:00 עד ליום ראשון בבוקר בשעה 08:30 - 09:00 ובסך הכל הצהיר, כי עבד בכל חודש כ- 450 שעות מתוכם 250 שעות נוספות.   ב. התובע לא פרט אופן החישוב הגמול בתצהירו אלא בטיעון כוללני בלבד.   ג. בחקירתו הנגדית השיב, כי אינו יכול להסביר הסכום שתבע, שכן אינו קורא וכותב ועורך הדין עשה החישוב מטעמו (עמ' 4 לפרוטוקול). כמו כן עולה מעדותו, כי עבד במקומות רבים וכי אין מדובר בשעות עבודה זהות בכל מקום עבודה הן באשר לתחילת מועד תחילת העבודה והן לסיומה (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע העיד, כי דו"ח המפרט את שעות השמירה שלו נמצא אצל אגודת השומרים אולם כאמור לא הוצג הדו"ח הנ"ל כראיה מטעם התובע.   ד. בסיכום טענותיו, כל שציין התובע, כי תובע השכר שפרט בתצהירו (סעיף 4.2 לסיכום הטענות) תוך הפניית בית הדין לטענתו, כי על הנתבעת נטל הראיה להכחשת גירסתו שכן בשל העובדה , כי הנתבעת לא הכחישה את עצם המצאות המסמכים בידיה אלא העדיף להטלות בטענה כי אינה מעבידתו של התובע . במצב דברים זה ניהול ההליכים על ידי הנתבעת נעשה בחוסר תום לב ומכח עקרון זה יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת ובמעשים אלה גרמה נזק ראיתי לתובע היינו שלא הגישה את יומני העבודה וכרטיסי העבודה שלו ושללה מהתובע את זכותו להוכיח את תביעתו. ה. אף אם הוחלט בפסק דין זה , כי הנתבתע היתה מעבידתו למעשה של התובע אין ספק, כי תלושי השכר הונפקו על ידי חברת תפעול ולא הוכחה כל מניעה להמציא את תלושי השכר של התובע בגין כל תקופת עבודתו ולפחות לנקוט בהליך דיוני כדי להציג התלושים. התובע לא נקט בהליך כלשהו ומדובר בתובע המלווה בייצוג משפטי. ובאשר לנזק הראיתי , אין די בהעלת הטענה כדי להעביר את הנטל לנתבעת במקרה הנדון כאשר מדובר בתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות. לא הוכח, כי התובע פנה לנתבעת בהליך מקדמי כלשהו לגלות המסמכים אשר נטענים על ידו, כי נמצאים בחזקת הנתבעת. לא הוכח בפנינו על ידי התובע, כי אומנם חתם על כרטיסי העבודה. בנסיבות אלה, אין בפנינו כל ראיה, להיקף שעות עבודתו של התובע, לתקופת עבודתו הנטענת ודי בעובדה זו כדי לדחות תביעתו לגמול עבודה בגין שעות נוספות. אין בידינו כל ראיה ממנה ניתן להסיק, על פי הודעת הנתבעת היקף משרתו המינימלית של התובע.   ו. טענות הנתבעת בסיכום טענותיה בעילה זו מקובלות על בית הדין לרבות הפסיקה שצוטטה בסיכום הטענות ואין לחזור עליהם פעם נוספת . לפיכך דין התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות - להידחות.   7. תביעה להפרשי שכר מינימום: א. התובע בסיכום טענותיו תובע תלושי שכר בשעור 1,000 ₪ בחודש החל מיום 17.8.98 עד ל-12/93 ובשעור 53,500 ₪ . התובע לא פרט כל ראיה ממנה ניתן להסיק, כי התובע זוכה בשכר פחות משכר מינימום באותה עת. כמו כן לא המציא כל חישוב ממנו ניתן להסיק, כי מדובר בהפרשי שכר מינימום בשעור העולה על כ- 1,000 ₪ בחודש. בתצהירו במקום עדות ראשית טוען, כי משכורתו האחרונה היתה בסך 2,000 ₪ נטו וכי שכר מינימום עמד באותה תקופה על סך ממוצע של 6.66 ₪ לשעה לפיכך היה זכאי למשכורת בשעור מינמום בסך של כ- 3,000 ₪ ולפיכך תובע הפרשי שכר בסך של 1,000 ₪ בגין כל תקופת עבודתו.   ב. הנתבעת טוענת , כי יש לדחות התביעה שכן התובע לא השכיל להוכיח מה היה שכרו והאם זכאי להשלמה לשכר מינימום ואם כן לכמה. לגירסתה מדובר בהערכה ובחישוב של ממוצעים ולא ניתן לקבוע על בסיס ממוצע ולחילופין נטען , כי יש לחשב שעור ההפרש לפי מספר חודשי העבודה של התובע כפי שעולה מתלושי השכר בכפוף לטענת ההתיישנות מיום 17.7.89.   ג. בסיום תקופת עבודתו של התובע שכר המינימום כפי שעולה מטבלת שכר מינימום, השכר הממוצע במשק וסכומי המקסימום בפשיטת רגל (הסכמים קיבוציים כרך חמישי פרק 991.3.1 הינו בסך 1,396.77 ₪.) לפיכך טענת התובע, כי מדובר בשכר מינימום בשיעור של 3,000 ₪ כאשר החישוב נעשה בגין כל תקופת עבודתו ללא מתן משקל לחודשי עבודתו שפורטו בתלושי השכר שהציג לא הוכחה מלכתחילה התובע מציין בתצהירו כי מדובר בהפרשי שכר מינימום ללא גמול בשעות נוספות.   ד. ככלל כאשר התובע לא ערך חישוב לצורך הוכחת תביעתו בית הדין לא ישמש לבלרו של התובע לצורך עריכת חישוב . דברים אלה, נכונים במקרה הנדון בשים לב , כי התובע היה מלווה בייצוג משפטי. אמנם, מתוך עיון בתלושי השכר שהגיש התובע עולה, כי עד לתחילת עבודתו ב-1/93 שכרו חושב על פי שעות עבודתו, וכפי שניתן להסיק מתעריף יום שפורט בתלוש, לא זוכה התובע בתעריף המינימלי היומי בכפוף לשבוע עבודה בן שישה ימים אולם התובע כלל לא התייחס לראיה זו בכתבי טענותיו או בסיכומיו. שכרו של התובע החל מ-1/93 שולם בשכר חודשי אם כי צויין בחלק מתלושי השכר תעריף יומי שהינו נמוך על פי חוק תעריף מינימום וסך משכורתו ברוב רובם של החודשים אינה נופלת משכר המינימום. למרות האמור לעיל אין בידי בית הדין כל ראיות לפיהן ניתן לחשב תלושי שכר מינימום בגין תקופת עבודתו של התובע שפורטה בתלושי השכר שהוצגו מטעמו שכן לא הובאה בפנינו כל ראיה לאופן חישוב השכר שפורט בתלושים ולפיכך הננו דוחים התביעה לגמול בגין הפרשי שכר מינימום בשיעור שנקבע על ידי התובע ואשר לא הוכח בפנינו.   8. התביעה לפדיון חופשה: א. התובע תובע פדיון חופשה בשיעור 3,072 ₪ בגין 55 ימי חופשה.   ב. הנתבעת טוענת בסיכום טענותיה, כי מעביד מחוייב עפ"י דין לנהל פנקס חופשה, אולם אין מוטלת עליו חובה לנהל רישום זה באופן שוטף בתלוש השכר, ולפיכך העובדה שאין רישום בתלושי השכר אינה מעידה על אי ניהול יומן חופשה, ואין בכך כדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת.   הנתבעת מפנה לשיעורים משתנים שתבע התובע בגין פדיון חופשה בכתב תביעתו, בתצהירו ובסיכום טענותיו, וטוענת כי הסך הנתבע בגין 55 ימי זכאות נתבע ללא התחשבות בטענת ההתיישנות.   ג. נטל הראיה מוטל על הנתבעת, כי התובע זוכה בדמי חופשה ו/או פדיונם.   ד. מעיון בתלושי השכר אין להסיק, כי התובע זוכה בדמי חופשה במהלך תקופת עבודתו. הנתבעת לא הפנתה את בית הדין לנתון כלשהו בתלושי שכר ממנו ניתן להסיק עובדה זו אף אם טוענת בסיכום טענותיה, כי ניתן לנהל פנקס חופשה באמצעות תלוש שכר.   ה. במסגרת פסק הדין החלקי נדחתה טענת הנתבעת באשר להתיישנות תביעתו של התובע לפדיון חופשה. עפ"י הפסיקה ובהתאם לסעיף 6 ו-7 לחוק חופשה שנתית, יכול עובד לתבוע זכויות חופשה עבור שנת העבודה החמישית שלפני התביעה ("דיני עבודה"/מ. גולדברג, פרק 9, עמ' 24). לפיכך נדחתה טענת ההתיישנות מטעם הנתבעת בפסק הדין החלקי בגין פדיון חופשה שנתית שתבע התובע.   ו. כאמור, מעיון בתלושי השכר שהוצגו בפנינו, לא ניתן להסיק, כי לתובע שולמו דמי חופשה במהלך תקופת עבודתו שצויינה בתלושי השכר, ולפיכך כאשר הנתבעת לא המציאה כל ראיה לסתור טענת התובע, יש להעתר לתביעתו.   ז. בשים לב לתקופת עבודתו הרצופה של התובע, לרבות ויתקו והאמור בסעיף 3 ו-31 לחוק חופשה שנתית, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בגין 55 ימי חופשה בסך 3,072 ₪.   9. התביעה לפדיון דמי הבראה: א. התובע תובע פדיון דמי הבראה בגין 14 ימים ובסך כולל של 2,310 ₪.   ב. הנתבעת דוחה תביעת התובע הן מהטעם, כי לא הוכיח, כי עבד שתי שניים רצופות עובר לניתוק יחסי עובד מעביד (התובע לא הציג תלושי שכר מחודש 11/91 עד 12/92) והן מהטעם, כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הנתבעת זכאות לדמי הבראה משולמת או תשולם רק בגין תביעה בפועל להבראה.   ג. התובע זכאי לפדיון דמי הבראה בגין תקופת עבודתו בת שנתיים ימים עובר לניתוק יחסי עובד מעביד ואין ספק, כי דמי הבראה לא שולמו ולו בתקופה בגינה הוצגו תלושי שכר והנתבעת לא השכילה להוכיח, כי אכן שולמו דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו של התובע. טענת הנתבעת, כי התובע אינו זכאי לפדיון הזכות בהסתמך על האמור בהוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה החל עליה, אינה מקובלת עלינו ונדחתה זה מכבר על ידי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה (דב"ע 98/ 76-3 גאנם ואסם ואח' נ' חברת צ'אם מוצרי מזון בע"מ (פסק דין מיום 15.12.98).   ד. בנסיבות אלה הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פדיון דמי הבראה בשעור 2,310 ₪.   10. התביעה לדמי ביגוד נזנחה בסיכום טענות התובע אולם למען הסר ספק יצויין, כי מדובר בזכות נלוות ועל פי הפסיקה אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד מעביד (ע"ע 98/ 30080 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופתוח בע"מ).   11. התביעה לפיצויי פיטורין: א. התובע טוען, כי זכאי לפיצויי פיטורין מכח העובדה, כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורין על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים התש"ח - 1973, היינו בגין העובדה, כי במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו הזכויות שתבע, לרבות גמול עבודה בשעות נוספות. התובע פרט גירסתו בתצהירו. לחילופין טוען, כי זכאי לפיצויי פיטורים שכן הובטח לו על ידי מנהל הנתבעת שאמר לו כי יסיים עבודתו עד ל- 15 לחודש, יקבל מכתב פיטורים ואת כל הזכויות המגיעות לו.   ב. הנתבעת טוענת, כי יש לדחות התביעה. ראשית מהטעם, כי התובע תובע פיצויי פיטורים בגין התפטרות ולחילופין בגין פיטורים. ודי בעובדה זו כדי לדחות התביעה. כן נטען, כי בתצהירו ציין, כי התפטר בגין אי תשלום זכויות סוציאליות לרבות גמול עבודה בשעות נוספות אולם בחקירתו הנגדית ציין, כי דרש העלאת שכר שכן עוסק גם בנקיון, גם בשמירה וגם בהסעת שומרים. הנתבעת מפנה את בית הדין לעובדה, כי התובע לא השכיל להוכיח תקופת עבודה רצופה ואינו זכאי לפיצויי פיטורים גם מהטעם, כי חזר לעבודתו בחברת תפעול בחוד 1/93 כפי שעולה מתלוש השכר של החודש הנ"ל, ומאחר ולא הוצגה כל ראיה כי עבד בשנת 1992 יש בכך משום ניתוק יחסי עובד ומעביד ובגין 8 חודשי עבודתו בשנת 1993 ממילא אינו זכאי לפיצויי פיטורים בשים לב להוראות החוק.   ג. התובע השכיל להוכיח העילה האמיתית בגינה התפטר מעבודתו, היינו בגין אי תשלום זכויותיו המוגנות. כפי שעולה מתצהירו, שלא הוכחש, פנה לקבלת הזכויות הנ"ל והלין על כך כי לא שולמו לו, אולם בקשתו לא נעתרה והצהיר, כי מנהלו בשם נתי סירב בתוקף לשלם לו גמול עבודה בשעות נוספות שדרש והודיע לו, כי אם איננו מרוצה מהשכר "יכול ללכת" (סעיף 14 לתצהיר). כן הצהיר בסעיף 15, כי בגין תנאי עבודתו המקפחים ובניגוד לחוק, נאלץ להפסיק עבודתו. אף אם התובע מעלה מספר גירסאות לניתוק יחסי עובד ומעביד, כפי שצויינו בסיכום טענות הנתבעת, הרי מעיון בתצהירו עולה, כי התפטר מעבודתו בגין נסיבות שבהן לא יכול היה להמשיך לעבוד, היינו אי תשלום זכויותיו המוגנות.   טענת הפיטורים שבפי התובע הינה למעשה פרשנות דבריו של מנהל העבודה, אשר סירב להעתר לבקשתו לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות ואמר לו, כי "יכול ללכת".   בשים לב לעובדה, כי גירסה זו של התובע לא נסתרה בחקירתו הנגדית או בראיה כלשהי מטעם הנתבעת, שנקבע בפסק דין זה שהינה מעבידתו האמיתית, הרי התובע השכיל להוכיח טענתו, כי זכאי לפיצויי פיטורים בגין התפטרותו. אף אם לא נפסקו לתובע סכומים בגין גמול עבודה בשעות נוספות, אין בכך כדי לקבוע באופן חד משמעי, כי אכן התובע לא עבד שעות נוספות, אלא העילה לדחיית תביעתו הינה העובדה, כי לא הוכיח שיעור השעות, התקופות בהן עבד וכדומה. כמו כן הוכח, כי התובע לא זוכה בפדיון חופשה, וכן מעיון בתלושי השכר עולה, כי שיעור השכר השעתי בגין חלק מתלושי השכר שצורפו על ידו הינו בשיעור הנמוך משכר המינימום.   די באמור לעיל כדי לזכותו בפיצויי פיטורים.   ובאשר לשיעור הפיצויים, התובע תובע פיצויי פיטורים בשיעור שכר מינימום הידוע לדצמבר 93. מתלושי השכר שהוצגו מטעמו לתקופות השונות, עולה, כי עבד גם בשנת 88. לפיכך יש לזכותו בפיצויי פיטורים, ולו החל מ-5/88, ובסך של 6,518.25 ₪.   12. זכאות התובע להפרשי ריבית בגין רכיבי תביעתו א. מדובר בפלוגתא שפורטה במסגרת הדיון המקדמי.   ב. התובע לא טען בסיכום טענותיו לפלוגתא הנ"ל ותבע בסיכום טענותיו כדלקמן: "אשר על כן מתבקש בית הדין הנכבד לחייב את הנתבעת בסכומים הנתבעים מיום היווצרות העילה ועד יום התשלום בפועל, וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק".   לכאורה, אין התובע תובע הפרשי הצמדה וריבית חוקית, שכן לא נאמר כך במפורש בסיכום הטענות, אולם יש לשער, כי בטעות קולמוס מדובר.   ג. בתצהירו במקום עדות ראשית תבע הפרשי הצמדה וריבית בגין כל הסכומים (סעיף 21 לתצהירו).   ד. הנתבעת בסיכום טענותיה טוענת, כי אין התובע זכאי להפרשי ריבית על רכיבי תביעתו, לאור העובדה, כי תביעתו הוגשה כ-3 שנים לאחר סיום עבודתו. הנתבעת מפנה לעילת השיהוי כדי לתמוך בגירסתה. כמו כן נטען, כי בהרחבת חזית מדובר, שכן בכתב התביעה המתוקן התובע תבע הפרשי הצמדה וריבית בגין חופשה שנתית, דמי הבראה והחזר הוצאות ביגוד בלבד, אך לא ציין ממתי - האם מיום הגשת התביעה או מיום היווצרות העילה, ורק בסיכומים טען לראשונה, כי מבקש לחייב בסכומים הנ"ל מיום היווצרות העילה. אין לזכות התובע בסעדים אשר לא תבע. לפיכך נטען, כי אם ייקבע שהנתבעת חייבת לתובע כספים כלשהם, יש לחייבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית אך ורק לגבי רכיבי התביעה אשר נקב התובע מפורשות בכתב התביעה המתוקן ומיום הגשת כתב התביעה המתוקן עד ליום התשלום בפועל.   ה. עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה, שיקול הדעת נתון לבית הדין האם לפסוק ריבית וכן לקבוע המועד לתחילת חישוב הריבית (סעיף 2 ו-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961).   הכלל הוא, כי יש לפסוק ריבית והצמדה על מנת לשמור על הערך הריאלי של הכסף המגיע לבעל דין (ע"ע 20001/96 שמואל בלומנטל נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 29.5.00).   בנסיבות המקרה הנדון, מדובר בפלוגתא אשר התובע כלל לא טען לה בסיכום טענותיו, ודי בעובדה זו כדי להעתר לבקשת הנתבעת בסיכום טענותיה, כי יש לחייבה, אם אכן תחוייב בסכום כלשהו, בהפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן (24.3.97) עד ליום התשלום בפועל בגין פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה (סעיף 14.4 לסיכום הטענות).   ו. ובאשר לפיצויי הפיטורים, הרי אלה נתבעו טרם עבור תקופת ההתיישנות, ובגינם אמנם הזכות לקבלת פיצויי הלנה התיישנה והתובע אכן הצהיר, כי אין הוא תובע פיצויי הלנה, אולם במקרה זה יש לזכות התובע בהפרשי הצמדה ממועד התפטרותו (1.1.94) עד לפרעונם המלא בפועל.   13. לסיכום: א. הנתבעת הינה מעבידתו של התובע.   ב. הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה, כאמור בסעיף 8 לפסה"ד וכן פדיון דמי הבראה בשיעור שפורט בסעיף 9 לפסה"ד, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (24.3.97) עד לפרעון המלא בפועל.   ג. כן תשלם הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים בשיעור שנקבע בסעיף 11 לפסה"ד, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד ניתוק יחסי עובד ומעביד (1.1.94) עד לפרעונם המלא בפועל.   ד. תביעת התובע לגמול עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר מינימום והחזר הוצאות ביגוד - נדחית.   ה. בשים לב לתוצאות פסק הדין, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 2,500 ₪ + מע"מ בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.   14. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.  תלוש שכר