התובע עותר לסעד כספי בסך של 50,000 ₪ בגין נזק ממוני ונזק לא ממוני, פגיעה בשם הטוב ועוגמת נפש. בכתב התביעה שהוגש בסדר דין מהיר, טען, שנזקים אלו נגרמו לו כתוצאה מהטלת עיקול בסך של 819.38 ₪ על חשבונו, לאחר שלא סילק חוב בגין פינויו באמבולנס של הנתבעת 2 (להלן גם - מד"א). כל זאת בעוד שלטענתו, כלל לא היה מקום לחייבו בתשלום, בהיותו מתנדב במד"א. בישיבה המקדמית שהתקיימה אתמול, 6.7.2011, הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך, לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אך יכלול הנמקה קצרה. עוד הוסכם שפסק הדין יינתן כאמור, על סמך כתבי הטענות ונספחיהם ועל סמך השלמת טענות הצדדים בעל-פה, אשר נשמעו בדיון. רקע - עיקרי העובדות והוראות החוק הרלוונטיות 2. עיקרן של העובדות אינו שנוי במחלוקת. התובע הוא עורך-דין המתנדב מידי שבוע, זה כשתיים-עשרה שנה, בתחנת ירושלים של מד"א, בתפקיד חובש, נהג אמבולנס ופרמדיק. ביום 23.3.2009, במהלך משמרת שבה התנדב, נפל התובע בדרכו אל האמבולנס ונקע את קרסולו. הוא פונה על-ידי מתנדב אחר, יעקב ארליך, באמצעות האמבולנס שבו נהג קודם לכן, אל בית החולים שערי-צדק, ושם טופל. לטענת התובע, על גבי טופס ההתחייבות והפינוי באמבולנס, כתב ארליך שהתובע הוא מתנדב מד"א (הטופס לא הוגש, אך עובדה זו לא הייתה שנויה במחלוקת). משלא שילם התובע עבור פינויו באמצעות אמבולנס, הועבר הטיפול בגביית התשלום לידי הנתבעת 1, אשר נקטה נגדו בהליכי גביה. ביום 30.7.2010, הגיעה לביתו של התובע הודעה מסניף בנק לאומי שבו מתנהל חשבונו, שביום 26.7.2010 הטילה מד"א, באמצעות הנתבעת 1, עיקול בסך של 819.38 ₪ על חשבונו של התובע. בסופו של דבר, לאחר פניות טלפוניות מצדו, שבהן החל ביום 15.8.2010, הוסר העיקול ביום 5.9.2010. לטענת התובע, סמוך למועד זה גם נמסר לו ממשרדה של הנתבעת 1, שטופס ההתחייבות והפינוי שבו נכתבה עובדת היותו מתנדב מד"א כלל לא הועבר אל הנתבעת 1, וכי עובדת קיומו של החוב לכאורה, נמסרה להם בדרך של העברת נתונים באמצעות המחשב. 3. סעיף 7א בחוק מגן דוד אדום, התש"י-1950, שעניינו "אגרות", קובע שמד"א תיגבה אגרה בגין שירותיה, ממקבל השירות או ממבטחו. במקרה של תשלום שלא במועד, יתווספו לסכום האגרה גם ריבית, הפרשי הצמדה וקנס פיגורים. עוד נקבע, שסכומים אלו ייגבו על-פי פקודת המסים (גביה). פקודה זו קובעת הוראות המסדירות את הליכי ההוצאה לפועל בשל אי תשלום שלגביו חלה הפקודה, ומכוחן רשאי מי שמונה להיות פקיד גביה גם לנקוט בין השאר, בהליכי עיקול ובתפיסת מיטלטלין ומכירתם בהתאם להוראות הרלוונטיות (שם, סעיף 4). בהתאם להוראות אלו, הוטל כאמור, העיקול הכספי על חשבונו של התובע. טענות התובע 4. טענתו העיקרית של התובע היא, שבהיותו מתנדב במד"א, הוא ובני משפחתו פטורים מתשלום אגרה בגין שירותים הניתנים על-ידי מד"א ובהם גם פינוי באמצעות אמבולנס. לפיכך לא היה מקום לחייבו בתשלום, וממילא שלא חלה הוראת סעיף 4 בפקודת המסים (גביה), אשר חלה רק לגבי מי שהוא "נישום .. כהלכה". עוד טען התובע, שדרישה לתשלום מס לפי הוראה האמורה, צריכה להיעשות לפי טופס 1 של התוספת לתקנות המסים (גבייה), התשל"ד-1974. מאחר שלא נשלח אליו טופס מעין זה, ממילא שהעיקול נעשה שלא כדין. לא זו בלבד, אלא שאילו נשלח טופס זה כנדרש, היה סיפק בידו להעמיד את הנתבעות על טעותן, בכך שניסו לגבות ממנו סכום שלטענתו, אינו חייב בתשלומו. 5. בנסיבות אלו, כך לטענת התובע, עוולו הנתבעות כלפיו ברשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הנתבעת 1 התרשלה כלפיו בכך שלא נהגה בזהירות בטרם הטלת העיקול, ואילו רשלנותה של הנתבעת 2 (מד"א) מתבטאת בכך שלא דיווחה לנתבעת 1 על דבר היותו מתנדב. הנתבעות גם התרשלו כלפיו בכך שלא הקדימו פנייה אליו בטרם הוטל העיקול על חשבונו. לטענתו, הנתבעת 1 גם התרשלה בהימנעותה מלהשיב לפניותיו במיוחד בשל היותו עמית למקצוע. הנזקים שלטענת התובע נגרמו לו הם: אי נוחות רבה שנגרמה לו ולאשתו בשל הטלת עיקול על חשבונו, שבעטיו נמנעה ממנו אפשרות לבצע פעולות בנקיות פשוטות במשך למעלה מחודש. בשל היותו עורך-דין, הוא זקוק למשיכת מזומנים שוטפת ולכן נזקו גדול יותר; הוראות קבע שיוצאות מחשבונו הוחזרו; פגיעה בשמו הטוב בעיני שותפיו לעבודה ובעיני עובדי הבנק שבו מתנהל חשבונו. 6. בטיעוניו בעל-פה הדגיש התובע, שעצם ביטולם של העיקול ושל החיוב הכספי, מלמדים שמלכתחילה לא היה מקום לחייבו בתשלום האגרה עבור הפינוי. עוד הוסיף, שהפטור שניתן לו מתשלום אגרה נובע מפוליסת ביטוח שיש למתנדבים במד"א, שעבורה שילם. באשר לטענות מד"א, שפעלה בהתאם לנהליה, כפי שיפורט בהמשך הדברים, טען, שאלו מעולם לא ניתנו לו ולא הובאו לידיעתו. מאחר שעל-פי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 יש להביא את דבר תוכן הפוליסה לידיעת המבוטח והדבר לא נעשה, מד"א אינה יכולה להסתמך על הוראות אותה פוליסה. בנוסף לכך, פציעתו הייתה בגדר תאונת עבודה, כך שבכל מקרה על מד"א היה לשאת בהוצאות הפינוי. התובע נשאל על-ידי בית המשפט מדוע לא סילק את החוב הנמוך יחסית, מיד משנודע לו עליו, כדי לצמצם את נזקיו הנטענים. על כך השיב, שאילו עשה כן, היה הדבר מהווה הודאה בחוב, שלטענתו אינו חייב. עוד טען, שבפועל, ספק אם היה בכך כדי לקצר את תהליך הסרת העיקול. טענות הנתבעת 1 7. הנתבעת 1 טענה להיעדר יריבות בינה לבין התובע, בהיותה שלוחה ואורגן של הנתבעת 2 (מד"א), שבשמה פעלה. משפעלה על-פי הנחיית מרשתה, אין מקום שתחשף לתביעה מהסוג הנדון. עוד טענה הנתבעת 1, שמד"א שלחה אל התובע שתי דרישות תשלום עוד ביום 15.5.2009 וביום 17.7.2009. דרישות אלו נשלחו אל הכתובת שמסר ביום הפינוי (ברחוב אגסי בירושלים), והן לא הוחזרו. דרישה נוספת שלחה הנתבעת 1 אל אותה כתובת, ביום 29.11.2009, ואף היא לא הוחזרה. ביום 5.1.2010 שלחה דרישה נוספת בדואר רשום, וזו הוחזרה עם ציון "מען לא ידוע". לפיכך נבדקה כתובתו של התובע, והתברר שהיא שונה מזו שמסר (ברחוב אורנשטיין בירושלים), וביום 25.2.2010 נשלחה אליו דרישה נוספת לכתובת זו, שגם היא לא נענתה. מסיבה זו הוגשה רק ביום 18.7.2010 בקשה להטלת עיקול על חשבון התובע בבנק לאומי. פנייתו הראשונה של התובע הייתה רק ביום 22.8.2010, ובעקבות טענותיו, הפנתה הנתבעת 1 את התובע למד"א לבירור טענותיו במכתב מיום 24.8.2010 וכבר במועד זה עוכב ביצוע העיקול. בנוסף על מכתב זה, נשלח אל התובע מכתב התנצלות ביום 29.8.2010 (נספחים א' ו-ב' של כתב ההגנה מטעם הנתבעת 1). ביום 5.9.2010 נשלח אל התובע מכתב נוסף, המודיע לו שהתיק נסגר (שם, נספח ג'). 8. לאור עובדות אלו טענה הנתבעת 1 שבכל מקרה, הטיפול בפנייתו היה מהיר ויעיל. עוד טענה, שהתובע לא הוכיח את הנזקים הנטענים, אלא לכל היותר נזקים זניחים שאינם בני פיצוי. כך גם לא הראה התובע, שאמנם לא כובדו הוראות קבע בחשבונו בשל הטלת העיקול. המסמך שצירף לעניין זה (נספח ז' של כתב התביעה), מתייחס להוראת קבע שלא כובדה שנה קודם לכן, ביום 9.9.2009. בהקשר זה יוער, שהמסמך שצירף התובע נחזה להיות מסמך רשמי של בנק, ולכן לא ניתן לקבל את טענתו, כי יכול שנפלה טעות הדפסה באותו מסמך. בדיון הוסיפה באת-כוחה של הנתבעת 1, שגם בהתנהלותו של התובע יש כדי ללמד שלא ראה בהטלת העיקול נזק של ממש, וכי התמהמה פרק זמן ארוך עד שטיפל בהסרתו. לדבריו, נודע לו על העיקול עוד ביום 30.7.2010, ורק כעבור ששה-עשר יום, ביום 15.8.2010 פנה לראשונה להסרת העיקול. לעומת זאת, הנתבעת 1 הזדרזה לטפל בעניין. נודע לה על פניית התובע ביום 22.8.2010, וכעבור יומיים, ביום 24.8.2011, כבר הודיעה לו שהוגשה בקשה להסרת העיקול ולעיכובו, וכי הודעה על הסרת העיקול נשלחה בפועל לבנק למחרת, ביום 25.8.2011 (שם, נספחים א ו-ב). עוד טענה, שסכום התביעה מופרז ואינו עומד ביחס סביר לנזק הנטען. בנוסף, מעצם העובדה שניתן ללמוד מנספח ז' לכתב התביעה שכבר הוטל בעבר עיקול על חשבונו של התובע, אין הוא יכול לטעון לפגיעה בשמו הטוב מעצם הטלת העיקול על חשבונו. טענות הנתבעת 2 (מד"א) 9. הנתבעת 2 פתחה את דבריה בכתב ההגנה מטעמה, וכך גם פתח בא-כוחה את דבריו בדיון, בדברי שבח והערכה לתובע, כמו גם לכל מתנדבי מד"א, אשר במשך שנים מקדישים מזמנם בהתנדבות, ועושים ימים ולילות להצלת חיים. דברי נתבעת זו גם נחתמו בהבעת צער על אי הנוחות שנגרמה למתנדב משורותיה. כך גם לא חסכו הנתבעת 2 ובא-כוחה בדברי הערכה על ניסיונה המקצועי של הנתבעת 1, שפעלה כדין בייצגה את מד"א בעניין הנדון. 10. באשר לעניין הפטור לכאורה, מתשלום אגרה עבור שירותי מד"א שניתן למתנדבים, הבהירה הנתבעת 2, שישנה קופה משותפת של מתנדבי האגודה (להלן - הקופה). תכליתה של קופה זו בין השאר, לבטח את עלויות הפינוי של מתנדבי מד"א באמצעות אמבולנס אם חלילה הם נדרשים לכך. התובע, ששילם את התשלום השנתי לקופה, אכן לא אמור היה לשאת בתשלום עבור הפינוי. אולם כפי שהובהר, הקופה איננה פוליסת ביטוח, אלא משמשת "רשת ביטחון" המופעלת אם אין גורם אחר שנושא בתשלום עבור שירותי מד"א, כמו למשל קופת חולים (מכוח חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994), המוסד לביטוח לאומי או חברת ביטוח. על-פי נהלי מד"א, מקום שבו התשלום נעשה מהקופה, הנטל להפעלתה הוא על המתנדב. זאת גם לאור העיקרון המושאל מדיני הביטוח, שלפיו על המבוטח ליזום את הפעלת הביטוח. כך גם לאור העובדה שאין זה סביר להטיל את המעמסה על צוותי הפינוי העסוקים במלאכתם. אמנם אם איש צוות של מד"א מזהה שניתן שירות למתנדב הוא יודיע על כך, אך לא ניתן רק להסתפק בכך. כך גם לעתים הטיפול לא הסתיים רק בפינוי, ורק בתום האירוע ידוע למפונה על מי לשאת בתשלום. הדברים האמורים הוסדרו בנוהל "ביטוח מתנדבי מד"א" (נוהל מספר 05.01.07; נספח א' של כתב ההגנה של מד"א). נוהל זה קובע בין השאר, שעל המתנדב להסדיר את ענייני התשלום עם המוסד לביטוח לאומי ועם קופת החולים, ואת אופן קבלת החזרי התשלומים. כך גם הוסדר נושא פינוי מתנדבים ובני משפחותיהם באמצעות אמבולנס. על-פי הוראותיו של הנוהל, על המתנדב לשלם את התשלום עבור הפינוי ולפנות לקבלת החזר מהגורם המתאים. רק בהיעדר גורם חיצוני כאמור, שיישא בתשלום, תשולם אגרת הפינוי באמבולנס מכספי הקופה. בכל מקרה, על-פי הוראות הנוהל, האחריות להסדרת נושא התשלום מוטלת על המתנדב. חוזר שעניינו "רענון טיפול בהודאות חוב של מבוטחי מד"א" הופץ בכל סניפי מד"א ביום 18.3.2010 (שם, נספח ב'), שבו אף נאמר שמתנדב שלא פעל על-פי הוראות הנוהל ועניינו הגיע לטיפול משפטי, יישא בהוצאות שכר הטרחה. 11. בהתאם לאמור טענה הנתבעת 2, שאמנם צוות מד"א שפינה את התובע זיהה שמדובר במתנדב של מד"א, אך התובע לא פעל על-פי הוראות הנוהל ולא פנה למימוש זכאותו לכיסוי הוצאות הפינוי מכספי הקופה. מסיבה זו הופנה הטיפול בחוב שנוצר לאפיק הגבייה המשפטי הרגיל. כפי שכבר נאמר אגב פירוט טענות הנתבעת 1, הנתבעת 2 שלחה אל התובע שתי פניות, ואלו כאמור, לא הוחזרו על-ידי הדואר. מכאן שהנתבעת 2 פעלה כדין, לפי הוראת סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) בדבר משלוח מכתב דרישה, הקובעת חזקת משלוח כדין, שלא נסתרה. הנתבעת 2 הוסיפה שמידי שנה נפתחות כ-300,000 התחייבויות בגין פינוי באמבולנס. העברת הנתונים באמצעות קובץ אלקטרוני, תחת העברת הטפס המקורי שבו לטענת התובע, צוין שהוא מתנדב, בהחלט סבירה בנסיבות העניין, ואין לומר כי יש בכך משום התרשלות. כך במיוחד לאור הטיפול המהיר והיעיל בעניינו של התובע. ביום 29.8.2010 הועברה אל הנתבעת 2 הפנייה ממשרדה של הנתבעת 1, וכבר ביום 5.9.2010 ניתנה הוראה לסגור את התיק, בשל כך שהפציעה הייתה במהלך התנדבותו של התובע. התובע אף לא חויב לשאת בתשלום שכר-טרחתה של הנתבעת 2, הגם שלכאורה, בהתאם לנוהל, ניתן היה לחייבו בכך. דיון 12. עוד בטרם אדרש לטענות לגופן ולשאלה אם יש להטיל אחריות על מי מהנתבעות בשל הנזקים הנטענים על-ידי התובע, ראיתי לנכון להעיר על הסכום הנתבע: 50,000 ₪. סכום, אשר בכל הכבוד לתובע, אינו עומד בשום יחס לנזקים שלטענתו נגרמו לו, אפילו היה מוכיח שנגרמו. על חשבון הבנק של התובע הוטל עיקול כספי בסך של 820 ₪ בלבד. סכום אשר לכל הדעות אינו משתק פעילות של חשבון בנק, מאחר שהעיקול מוגבל לסכום שעוקל. לא זו בלבד, אלא שדבר לא מנע מהתובע לסלק לאלתר את סכום החוב, ולאחר מכן לבוא חשבון עם הנתבעות. טענתו שאילו נהג כך היה נתפס כמודה בחוב, אינה נימוק סביר. כך ככלל ובמיוחד במקום שנשמעת מפי עורך-דין. סילוק סכום החוב הנמוך יחסית, היה מצביע על רצון להקטין את הנזק הנטען, שבגינו נתבע הפיצוי. חובה המוטלת מכוח הדין על כל ניזוק. 13. כדי לבסס את טענותיו, הפנה התובע אל פסק-דינה של כבוד השופטת י' קראי-גירון בת"א (שלום חיפה) 13099-08-11 יונגר אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל (12.7.2010) ואל פסק-דין נוסף שנזכר שם (ראו את פסקי הדין הנזכרים בפסקה 4 לפסק הדין). בפסק-דין זה נקבע שנקיטת הליך משפטי לצורך גביית חוב ללא צורך ושלא כדין, לרבות הטלת עיקול, עשויה לפגוע בשמו הטוב של זה שעל חשבונו הוטל העיקול, ולפיכך מזכה בפיצוי. באותו עניין, הרשלנות שיוחסה לנתבעת הייתה תקלה שבעטייה לא נקלט תשלום מס רכישה ששילמו התובעים, ומטעם זה הוטל עיקול על החזרי מע"מ בסכום של 27,760 ₪, שהתובעת הייתה זכאית להם. סכום ניכר בהרבה מזה שבענייננו, שעמד על סך של 820 ₪ בלבד. למרות זאת, סכום הפיצוי שנפסק באותו עניין היה בסך של 2,500 ₪ בלבד בתוספת שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ בלבד. דומה שאין צורך לעמוד על ההבדלים הניכרים שבין המקרה שנדון שם, לבין זה שבענייננו. לא רק שהנסיבות שונות, אלא שאין כל יחס בין סכום העיקול וסכום הפיצוי שנפסק, לבין סכום העיקול בענייננו ולסכום הפיצוי הנתבע. 14. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לגופו של המקרה, הגעתי לכלל מסקנה שלא הייתה כל התרשלות מצד מי מהנתבעות. דווקא התובע הוא זה שהתרשל בכך שלא פעל על-פי הנוהל שלפיו על מתנדב לפעול כדי להביא לכך שאגרת הפינוי באמבולנס תמומן מכספי הקופה. הוראות הנוהל, המטילות את האחריות על המתנדב לטפל בעניין וליזום את כיסוי ההוצאות מכספי הקופה (שעל תוכנן עמדנו קודם לכן), הן הגיוניות, סבירות ומתבקשות. אלו הן גם ההוראות הקיימות ביחס להפעלת פוליסות ביטוח ולכל זכאות כספית בכל תחום שהוא. בעל הזכות, הוא זה שצריך ליזום את הפעלתה, ואין מקום שיטיל את האחריות לכך על גורמים אחרים. 15. לכך גם מצטרפת העובדה שלתובע נשלחו מספר דרישות תשלום, גם אל הכתובת שהוא עצמו מסר ושנכתבה בטופס הפינוי באמצעות האמבולנס, וגם אל כתובתו המתוקנת, כפי שפורט בהרחבה במסגרת פירוט טענותיה של הנתבעת 1. לאחר כל אלו, משהגיעה לידיעת התובע דבר העיקול, הוא לא מיהר לפעול להסרתו. לדברי התובע, דבר העיקול הגיע לידיעתו ביום 30.7.2010, ורק כעבור ששה-עשר יום, ביום 15.8.2010 פנה לראשונה אל משרדה של הנתבעת 1 כדי לבקש את הסרתו. אילו אמנם הוטרד מעצם קיומו של העיקול, לא היה משתהה למעלה משבועיים עד הטיפול בכך. לעומת זאת, הנתבעת 1 שהדבר הגיע לידיעתה ביום 22.8.2010, הזדרזה וכבר כעבור יומיים (ביום 24.8.2010), עיכבה את העיקול, ופעלה להסרתו כעבור יום נוסף (ביום 25.8.2010). העיקול אמנם בוטל וכך גם בוטל חובו של התובע, כעבור ימים בודדים נוספים (ביום 5.9.2010). 16. לבסוף, איני מקבלת שעיקול בסכום זניח יחסית, בסך של 820 ₪, אמנם מסב עוגמת נפש כמו זו המתוארת. תקלות קורות וגם עובדי הבנקים ועמיתים למקום העבודה אינם משנים את דעתם על אדם, רק בגלל שעל חשבונו הוטל עיקול בסכום זעום יחסית. כך במיוחד אם הוסר כעבור ימים בודדים. אין מדובר בחובות ענק. מדובר בחוב קטן, שיכול להיווצר לכל אדם שומר חוק. כך למשל, יכול שבשל אי שימת לב ראויה ניתנה הודעת קנס על חניה ללא תשלום אגרת חניה, יכול גם שהעניין נשתכח והקנס לא שולם, ולבסוף הוטל עיקול. האומנם שמו הטוב של אותו אדם ייפגע בשל כך?! לטעמי יש להשיב על כך בשלילה. התובע גם לא הראה שאמנם נגרם לו נזק כספי כלשהו, שנמנעה ממנו אפשרות למשוך כספים או שהוראות קבע לא כובדו, כפי שטען. המסמך שצירף לעניין אי כיבודן של הוראות הקבע, כפי שכבר נאמר, לא התייחס אל המקרה הנדון, אלא אל עיקול אחר שהוטל על חשבונו שנה קודם לכן. 17. המסקנה המתבקשת היא אפוא, שלא הוכחה רשלנותה של מי מהנתבעות ולא הוכח שלתובע אמנם נגרם נזק כלשהו. לפיכך דינה של התביעה להידחות. לאור נסיבות המקרה, ובייחוד העובדה שראשיתה של התביעה בהתנדבות ראויה לשבח של התובע במד"א, זה כתריסר שנים, סברתי שאולי ראוי היה לפטור אותו מלשאת בהוצאות הנתבעות. אולם דומני שראוי שבית המשפט יאמר את דברו ויביע את הסתייגותו מהגשת תביעות בסכומים מופרזים ומנופחים בשל עניינים של מה בכך, בתואנה שלכאורה הייתה "פגיעה בשם הטוב" או "עוגמת נפש". לפנים משורת הדין, יישא התובע בשכר-טרחת עורכי הדין של הנתבעות ובהוצאותיה של כל אחת מהן בסך של 1,500 ₪ בלבד (בסה"כ 3,000 ₪). ניתן היום, ה' בתמוז תשע"א, 7 ביולי 2011, בהעדר הצדדים. מגן דוד אדוםעיקול